עירובין ב ע"א

מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה יְמַעֵט רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט
גְּמָ' תְּנַן הָתָם סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה פְּסוּלָה וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי פְּסוּלָה וְגַבֵּי מָבוֹי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא תָּנֵי פְּסוּלָה מָבוֹי דְּרַבָּנַן תָּנֵי תַּקַּנְתָּא וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא אֶלָּא סוּכָּה דִּנְפִישִׁין מִילֵּיהּ פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה מָבוֹי דְּלָא נְפִישִׁי מִילֵּיהּ תָּנֵי תַּקַּנְתָּא
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב חֲכָמִים לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל וְרַבִּי יְהוּדָה לֹא לְמָדָהּ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם דִּתְנַן פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל גׇּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת וְשֶׁל אוּלָם גׇּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמּוֹת וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד דְּרַבָּנַן סָבְרִי קְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד וּקְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד וְכִי כְּתִיב פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אַהֵיכָל כְּתִיב וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר הֵיכָל וְאוּלָם קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא וְכִי כְּתִיב פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אַתַּרְוַיְיהוּ הוּא דִּכְתִיב וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי קְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד וּקְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת וְרַבָּנַן אִי הֲוָה כְּתִב אֶל פֶּתַח אוּלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָאוּלָם וְהָא כִּי כְּתִיב הַאי בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב אַשְׁכְּחַן מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ וּמִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם פְּתִיחַת דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד בִּזְמַן שֶׁפְּתוּחִין וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן נְעוּלִים וְהָא כִּי כְתִיב הָהִיא בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב אֶלָּא אַשְׁכְּחַן מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן וּמִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן דִּכְתִיב וְנָתַתִּי אֶת מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ מְנָלַן אִילֵימָא מִדִּכְתִיב וְנָשְׂאוּ הַקְּהָתִים נוֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בּוֹאָם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

מבוא למסכת עירובין

פרק ראשון

שלמה המלך תיקן "עירובין". אך לא את כל עניני עירובין תיקן שלמה המלך. כי שלשה עניני "עירובין" הם, בשלשה מישורים נפרדים, המתבארים במסכת שלפנינו, ותקנתו של שלמה היא רק אחד מהם.

ואלו הם שלשת הענינים של "עירובין":

א. עירוב הדיירים, שהוא תקנת שלמה.

ב. תיקון הרשויות, שהוא תקנת חכמים.

ג. עירוב תחומין, שגם הוא תקנת חכמים.

א. תקנתו של שלמה המלך היא לענין הדיירים, שגרים כל אחד בבית פרטי נפרד, אך יש להם חצר משותפת, וכן לענין אנשי החצירות הנפרדות המשתמשים יחד במבוי משותף, דרכו הם יוצאים אל רשות הרבים.

מן התורה, החצר וכן המבוי [המוקף במחיצות משלשת צידיו], הם רשות היחיד, ומותר להוציא מן הבתים אל החצר, וכן מן החצרות אל המבוי.

שלמה המלך תיקן את "עירובי החצירות" ואת "שיתופי המבואות", משום שראה שבאו אנשים לכלל טעות, להתיר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, לפי שדימו את היתר ההוצאה מהדירה הפרטית אל החצר המשותפת, וכן את ההוצאה מהחצר המשותפת אל המבוי [שהוא מקום הילוך של כל בני החצירות מסביבו], כהיתר להוצאה מרשות לרשות.

ולכן סברו שמותר גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

כדי למנוע את הטעות הזאת תיקן שלמה ש"יערבו" דיירי החצר את עצמם כאילו הם גרים יחד באחד הבתים, בכך שיתנו כולם אוכל בשיעור מסוים בבית אחד, וייראה הדבר כאילו כולם דרים במקום אחד, וההוצאה ממנו לחצר אינה נחשבת להוצאה לרשות אחרת אלא לאותה הרשות, של ביתם המשותף.

וכן ישתתפו דיירי המבוי באוכל במקום אחד, ובכך ייחשבו כולם דיירים של אותו מקום, ושוב לא תחשב להם ההוצאה ממנו למבוי כהוצאה מרשות אחת לרשות אחרת.

ב. אלא שמלבד תקנתו של שלמה המלך הוצרכו חכמים לתקן תקנה נוספת משום שבאו האנשים לכלל טעות אחרת.

כי בראותם חצר או מבוי [שהם רשות היחיד מן התורה, ועיין בהגדרתם לקמן], שיש בהם פירצה אל רשות הרבים, דימו שבהיותם פרוצים אל רשות הרבים הם כמותה.

ובאו לטעות, בראותם את היתר הטלטול בחצר ובמבוי הפרוצים, להתיר גם את הטלטול מהחצר ומהמבוי אל רשות הרבים, וכן לטלטל ברשות הרבים ארבע אמות.

שני סוגי פרצות הביאו את האנשים לידי הטעות.

הסוג האחד, פירצה באחת המחיצות, כאשר הפירצה גדולה יותר מעשר אמות [כי עד עשר אמות מתייחסים אל הפירצה כאל "פתח" בתוך המחיצה ולא כאל פירצה].

והסוג השני, כשאחת המחיצות נפרצה במלואה אל רשות הרבים.

ולמרות שכאמור, מן התורה הם רשות היחיד, כי שאר המחיצות אינן פרוצות [ודי בשלש מחיצות לרשות היחיד], בכל זאת תיקנו חכמים "לסתום" [כהגדרתו של הגרי"ז בשם הגר"ח] או "לגדור" [כהגדרתו של החזון איש] את הצד הפרוץ לרשות הרבים, בצורה כזאת ששוב לא יטעו אנשים לחשוב שאין החצר או המבוי רשות היחיד.

הנפקא מינה בין "סתימה" ל"גדירה" באה לידי ביטוי בכמה ענינים, וכפי שיבוארו בעיונים שבסוף הספר עמוד ריט.

"סתימת" הפירצה או "גדירתה" אינה שוה בחצר ובמבוי.

מבוי, אשר צדו הרביעי פתוח לרשות הרבים - תיקונו בהעמדת לחי [עמוד גבוה עשרה טפחים] בפתח, ליד הכותל במקום הפרוץ. או בהנחת קורה מעל פתח המבוי. [ועיין בביאורי מושגים מה היא מהותם ומה הוא גדרם של הלחי והקורה].

אך לפירצתו של המבוי מן הצד אין כל תקנה, אלא למעט את הפירצה עד שתהיה עד עשר אמות בלבד [או לעשות לה "צורת הפתח" - מושג שיבואר להלן ב"ביאורי מושגים"].

ואילו חצר, אשר צדה האחד נפרץ במלואו לרשות הרבים - תיקונה הוא דוקא בהעמדת "פס", דופן ברוחב ארבעה טפחים ובגובה עשרה, מצד אחד של הפירצה, או על ידי העמדת שני פסים, בעובי כל שהו, משני צידי הפירצה.

אם לא נפרצה החצר במילואה, אין צורך לשים פסים לשם פסים, אלא יכולים לשמש כ"פסים" השאריות [גיפופי] של הכותל שנשארו מצדי הפירצה.

תיקונים אלו, כאמור, אינם בתחום עירובי הדיירים שתיקן שלמה, אלא בתחום תיקון הרשויות שתיקנו חכמים.

ג. עירובי תחומים.

נושא זה הוא ענין נפרד לחלוטין מהשניים הקודמים, והוא מתייחס למקום שביתתו של האדם, שיש לו לאדם "מקום שביתה" שנקבע בכניסת השבת, ומותר לו ללכת ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל רוח ולא יותר.

איסור הליכה מחוץ לתחום של אלפיים אמות הוא רק מדרבנן, ותיקנו חכמים שעל ידי הנחת "עירוב" יכול האדם לקבוע את מקום שביתתו במקום הנחת העירוב, למרות שהוא עצמו נמצא בכניסת השבת במקום אחר, ומשם יש לו אלפיים אמה לכל רוח.

השם "עירוב" מתייחס לכל תיקוני חכמים בשבת, לאחר שהוא נקבע תחילה לעירוב הדיירים שהתקין שלמה. ומכאן גם נקרא התיקון שעושים בערב יום טוב שחל להיות בערב שבת "עירוב תבשילין" המתיר לבשל ביום טוב לצורך השבת, למרות שלא "מערבים" בו דבר.

במבוא הזה, לחלק הראשון של מסכת עירובין, נעסוק בעניני הרשויות: בהגדרת הרשויות, בתיקון המחיצות, בהיתר לטלטל כיום ברחובות העיר, ובביאור המושגים היסודיים בענינים אלו.

פרק שני

ארבעת הרשויות:

מן התורה יש איסור להוציא ולהכניס דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן אסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.

בכל מקום שאינו רשות הרבים - מותר לטלטל בו מן התורה.

ובאו חכמים וגזרו שכל מקום שאינו רשות היחיד גמורה לא יטלטלו בו, שמא יבואו לטלטל גם ברשות הרבים.

כמו כן תיקנו חכמים שכל מקום שאינו רשות הרבים ולא רשות היחיד הוא יחשב כרשות נפרדת נוספת, הנקראת "כרמלית".

והחמירו חכמים בכרמלית שלא לטלטל בה ארבע אמות, ולא להכניס ולהוציא ממנה בין מרשות היחיד ובין מרשות הרבים.

יוצא מן הכלל הוא "מקום פטור ", שהוא מקום שאין לו שטח של רשות [לפי שהוא פחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והגדרתו המדויקת תתבאר בגמרא], שלא אסרו לטלטל בו או להוציא ולהכניס אליו מכל הרשויות האחרות.

רשות היחיד, לדעת רוב הראשונים, היא מקום המוקף בשלשה מחיצות. חוץ מן הרמב"ם, המצריך ארבע מחיצות.

מן התורה מותר לטלטל בכל מקום שאינו רשות הרבים, אלא שתיקנו חכמים שלא לטלטל בכרמלית, וכן תיקנו שלא לטלטל אפילו ברשות היחיד במקומות האלו:

א. במקומות הטעונים תיקון רשויות, כמו מבוי וחצר שנפרצו, אסרו לטלטל כלל, עד שיתוקנו לפי מה שקבעו חכמים.

ב. במקומות הטעונים תיקון של עירובי חצירות או שיתופי מבואות אסרו לטלטל כלים ששבתו בכניסת השבת בבית.

איסור הטלטול הוא רק מן הבתים לחצירות או מן החצירות למבוי, אבל מותר לטלטלם בחצר או במבוי עצמו. וכן מותר לטלטל מחצר למבוי כלים שלא שבתו בבית אלא בחצר!

ג. וכן גזרו שלא לטלטל כלל במקומות "שלא הוקפו ל[צורך] דירה", אלא לצורך דבר אחר, כשהן בשטח גדול למעלה מבית סאתיים [חמשת אלפים אמות מרובעות], כגון קרפף [עיין ביאורי מושגים] או גינה, כפי שיתבאר בגמרא.

רשות הרבים היא מקום המיועד להילוך הרבים, ברוחב ט"ז אמה, ולדעת רש"י הוא רחוב המיועד להילוך של ששים ריבוא איש.

פרק שלישי

כיצד ניתן לתקן את רשות הרבים כדי שיהיה מותר לטלטל בה?

נחלקו רבותינו הראשונים בגדרה של רשות הרבים, האם היא תלויה בששים ריבוא אנשים.

הגמרא במסכת שבת דף ו א, המבארת את ענין רשות הרבים, לא מזכירה את הצורך בששים ריבוא, וגם רש"י שם אינו מזכיר ענין זה.

אך במקומות אחרים כתב רש"י שרשות הרבים היא מקום של ששים ריבוא כמו שהיתה רשות הרבים בהיות בני ישראל במדבר מסביב למשכן.

רבותינו האחרונים דנו רבות בלשונו של רש"י, האם כוונתו לעיר שיש בה ששים ריבוא, או שבדרך הזו עצמה צריך שיעברו בה ששים ריבוא, או שיתכן והיא רק צריכה להיות ראויה למעבר של ששים ריבוא, בכך שהיא מתחברת לערים אחרות.

כמו כן דנו בשאלה האם צריך שיעברו בה ששים ריבוא בכל יום, ומי נכלל במספר הזה, האם גם נשים וקטנים, או דוקא ששים ריבוא אנשים למעלה מגיל עשרים, כמו שהיה מנין בני ישראל במדבר.

אך רוב הראשונים סוברים כי רשות הרבים אינה תלויה במספר האנשים, אלא בעצם מהותה כדרך הרבים.

במחלוקת הזאת תלוי ההיתר של "עירוב" הנעשה כיום. כי את רשות הרבים אי אפשר להתיר בטלטול אלא אם כן יהיו לה לפחות שתי מחיצות גמורות משני צידיה, וכמו כן לסגור צד נוסף בדלתות, שיש לנעול אותם בלילה, או שלפחות תהיינה הדלתות ראויות להנעל בלילה.

סגירה זאת היא מדין תורה, ובלעדיה הטלטול ברשות הרבים אסור מן התורה.

כיון שמבחינה מעשית כמעט ואי אפשר לעשות דלתות שכאלו לכל הרחובות, נהגו במקומות רבים להסתמך על שיטת רש"י ולומר שאין לנו רשות הרבים [ברוב הערים], כיון שאין בהם הילוך של ששים ריבוא, אלא כל הרחובות הם רק כרמלית, שמועיל לסגור אותם על ידי הקפת העיר מסביב ב"צורות הפתח".

"צורות הפתח" נעשות מעמודים שעל ראשם עובר חוט, כך שבין כל שני עמודים נוצרת צורת הפתח.

ועוד הקילו להשתמש בעמודי החשמל או הטלגרף שעליהם מתוח מלמעלה חוט, על אף שלא נעשו במטרה שישמשו לצורת הפתח.

היו אחרונים רבים שעוררו על ההיתר להשתמש בעמודים שכאלה, והיו שאף טענו שלדעת המקילים להשתמש בהם, יש ליתן מזוזה על כל עמוד.

החזון איש הכריע כי די בכך שרוצים להשתמש בעמודים אלו לשבת בתורת צורת הפתח, ומבחינה עקרונית הם אכן חייבים במזוזה, אלא שאין שמים בהם מזוזות משום שאינן משתמרות שם.

הביאור הלכה דן בארוכה כיצד הסתמכו הפוסקים להקיל באיסור החמור של הוצאה בשבת על דעת רש"י, בשעה שרוב הפוסקים הכריעו נגדו. וכתב שבעל נפש יחמיר ולא יטלטל בשבת.

אך הוסיף הביאור הלכה, כי לדעת הרמב"ם אפשר לסגור את רשות הרבים עצמה בצורת הפתח בלבד.

החזון איש טוען שאין זו דעת הרמב"ם.

אבל כתב כי יש אפשרות אחרת לסגור את רשות הרבים.

אפשרות זו בנויה על חידושו של החזון איש כי בכל מחיצה שהעומד מרובה על הפרוץ נחשב גם המקום הפרוץ שבמחיצה כאילו היה מחיצה ממש.

ולכן, גם כשרחובות העיר הם מפולשים, הרי אם יהיה רחוב אחד שאינו מפולש [שמוקף משלשת צדדיו בבתים], והרחוב הזה חוצה את רחובות העיר - הרי הוא סוגר במחיצותיו את כל הרחובות שהוא חוצה אותם.

כי, כאמור, גם המקום שבו הוא חוצה את הרחוב האחר נחשב כאילו יש בו מחיצה מחמת הכותל שאינו מפולש.

שהרי כל האורך של הרחוב הזה, כולל האויר במקום שבו חוצה הרחוב הזה את רשות הרבים, נחשב כמחיצה אחת ארוכה, והרי הוא סוגר את רשות הרבים במחיצה שלישית!

פרק רביעי

מהו מבוי ומה היא חצר, ומה הם חילוקי הדינים ביניהם? שני סוגי מבואות הם: מבוי סתום ומבוי מפולש.

על המבוי המפולש ועל תיקונו - עיין בביאורי מושגים.

מבוי סתום הוא מבוי הסתום משלשת צדדיו במחיצות, ופרוץ במלואו בצדו הרביעי לרשות הרבים [או לכרמלית].

את הפירצה בצדו הרביעי אפשר לתקן בהעמדת לחי מהצד, או בהנחת קורה מלמעלה.

תיקונים אלו, המיוחדים לתיקון מבוי בלבד, הם רק במבוי שיש לו מסביבו לפחות שתי חצירות, וכאשר בכל חצר יש לפחות שני בתים של שני דיירים שונים.

כמו כן צריך אורכו של המבוי להיות יותר מרוחבו, ופתחו בקצה אורכו, בצדו הצר.

אך אם לא יהיו מסביבו שתי חצירות ובהם שני בתים מסביבו, או שיהיה המבוי מרובע, או שפתחו יהיה בצדו הרחב - לא יועיל לו תיקון של לחי או קורה, אלא יצטרך תיקון של פסים, כמו חצר.

למבוי שכזה קוראים: מבוי שיש לו דין חצר!

חצר שנפרץ אחד מכתליה במלואו לרשות הרבים [או לכרמלית] הרי היא זקוקה לפסים, כפי שנתבאר, כדי להתירה.

התיקון של פסים מועיל רק בצידה הרביעי של החצר, אך אינו מועיל למחיצה נוספת שנפרצה ברובה!

במקומות שלנו, שאין המבוי מוקף בחצירות, כתבו האחרונים שיש לנהוג במבואותינו כדין חצר ויש לסוגרם בפסים ולא בלחיים וקורה.

פרק חמישי

ביאור מושגים:

המחיצות הגודרות את רשות היחיד:

את רשות היחיד ניתן לגדור במחיצות מציאותיות ובמחיצות דיניות.

המחיצות המציאותיות הן:

א. עומד מרובה על הפרוץ.

מן התורה אין צורך שכל אחת מהמחיצות תגדור את כל הצד שלה, אלא די במחיצה שה"עומד" שבה מרובה על הפרוץ.

וכמו כן מן התורה אין כל צורך להגדיר את המקומות הפרוצים שבמחיצה כ"פתח".

אבל, גזרו חכמים שכל רשות היחיד שיש בה פירצה אין מטלטלים בה, ולכן ההיתר לטלטל במקום פרוץ [כאשר העומד של המחיצה מרובה על הפרוץ] הוא רק משום שמקום הפירצה נחשב ל"פתח".

ב. צורת הפתח.

צורת הפתח נעשית באמצעות שני קנים המשמשים כמזוזות, וקנה נוסף מעליהם המשמש כמשקוף.

צורת הפתח היא למעשה מחיצה מציאותית, על אף שאין היא דופן מליאה, משום שכל פתח הבנוי ב"צורת הפתח" משמש כמחיצה בעצם מהותו כפתח בנוי.

בהסבר הגדר של צורת הפתח דן הגר"ח באריכות גדולה בספרו על הרמב"ם. ועיין שם בגליונות החזון איש.

ג. דלתות.

העמדת דלתות מצידי הרשות סוגרת את המקום אפילו בשעה שהדלתות פתוחות.

לפי החזון איש אין הדלת מועילה אלא במקום שיש צורת הפתח, אבל יש החולקים וסוברים כי העמדת דלת נחשבת כמחיצה גם בשעה שהדלת פתוחה, אפילו במקום שאין צורת הפתח.

ונחלקו בגמרא האם צריכות הדלתות להנעל בלילה כדי שיוכלו לסגור את רשות היחיד ולעשותה בכך רשות היחיד.

מחיצות דיניות:

א. פי תקרה יורד וסותם.

תקרה הנשענת על עמודים, או על חלק מכתלי הבית, משמש "פי התקרה" כמחיצה דינית במקום שבו אין מחיצה, שמחשיבים את פי התקרה כאילו הוא יורד מלמעלה למטה, וסותם את הרשות כאילו היה מחיצה רגילה.

ב. גוד אסיק או גוד אחית מחיצתא.

גוד אסיק מחיצתא נאמר בעמוד גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה והעומד בין בכרמלית ובין ברשות הרבים, שמחשיבים את המחיצות שמסביבו כאילו הן עולות ומקיפות אותו מלמעלה.

בהגדרת הענין נחלקו הגר"ח והחזון איש, ועיין בביאור המושג "תל המתלקט".

גוד אחית מחיצתא נאמר במחיצה המוגבהת מהקרקע, שרואים אותה כאילו היא ממשיכה עד הארץ.

ג. לחי.

השאלה האם לחי העומד בסמוך לאחד הכתלים יכול לשמש כמחיצה מן התורה, תתבאר בכמה מקומות במסכת.

מדרבנן, משמש הלחי כמחיצה כדי לסגור את פתח המבוי, אך לא את החצר.

ד. קורה.

היתר הקורה למבוי הוא מדרבנן, ונחלקו בגמרא, האם גדרה של הקורה הוא שאנו רואים כאילו פי התקרה שלה יורד וסותם, וכאילו היא מחיצה.

או שהיא היכר בעלמא שאין זה מבוי פרוץ אלא מבוי שיש לו פתח.

אין לומר בקורה "פי תקרה יורד וסותם" מן התורה, משום שדין זה נאמר רק בתקרה הרחבה ארבעה טפחים, ולא בקורה הרחבה טפח.

ה. פסים.

חצר שצידה האחד נפרץ במלואו לרשות הרבים אי אפשר להתירה בלחי או בקורה אלא יש ליתן פס אחב ארבעה טפחים בסמוך לאחד הכתלים שליד הפתח, או שני פסים ברוחב משהו משני צידי הפתח.

פסי ביראות.

סגירה מיוחדת במינה של רשות היחיד היא ב"פסי ביראות", וממנה ניתן ללמוד על גדרי המחיצות של רשות היחיד.

פסי ביראות הם ארבע עמודים העשויים בצורת זוית וכשהם מוצבים בארבע צידי הרשות הם עושים אותה לרשות היחיד מן התורה על אף שהפרוץ רבה על העומד בצורה ניכרת.

חכמים החמירו שלא להשתמש בהיתר זה אלא רק לצורך עולי רגלים, שיוכלו לשאוב מים מהבארות [שהם רשות היחיד] אל רשות הרבים. והיו מציבים במרחק סביב הבארות את עמודי הזויות והופכים את השטח ביניהם לרשות היחיד.

כוחם של מחיצות אלו לגדור את רשות היחיד, על אף שהפרוץ הוא יותר על העומד, נובע מהיותם "שם ארבע מחיצות", שבכל צד מארבעת צידי הרשות יש פס של אמה מכאן ואמה מכאן, ולכן מתייחסים לפירצה שבין הפסים כאל פתח ולא כאל פירצה.

[עיין תוס' ותוס' הרא"ש בתחילת פרק עושין פסין].

לדעת רבי יהודה יכולים הפסים להיות רחוקים האחד מהשני עד שלש עשרה אמה ושליש, ולא איכפת מ"פירצת עשר" האוסרת בכל מקום, כי "פירצת עשר" היא רק מדרבנן, ולכן יכלו להקל בעולי רגלים.

השיעור של שלש עשרה אמות ושליש שקבע רבי יהודה להבדל שבין הפסים הוא שיעור דאורייתא. אך לא משום שהוא שיעור של פירצה, כי אם שהבדל בין הפסים בשיעור כזה גורם שלא יהיה קשר בין העמודים, ואין המרחק שביניהם נחשב לפתח, ונמצא שהפרוץ מרובה על העומד.

ונראה לומר שיש בזויות אלו חידוש נוסף, שעליו בנוי ההיתר:

מלבד הבעיה שהפרוץ מרובה על העומד [שנפתרת בקריאת כל החללים שבין הפסים בשם "פתח"], יש כאן בעיה נוספת:

כיצד מתחברים הפסים ביניהם לרשות אחת ויוצרים ביניהם שם פתח? ומדוע אין אנו אומרים שבא האויר המרובה מכל צד ומבטל את העמידה המועטת של העמודים מלהחשב מחיצות הרשות!?

[וכמו שאנו מתייחסים לכל חלקי מחיצה שיש מצידיה אויר המרובה על המחיצה, שמבטל האויר את עמידת המחיצה].

ונראה שצורת הזוית של העמוד מחשיבה אותו כאילו יש כאן שתי דפנות הסוגרות כל אחת את האויר של חבירתה מצד אחד.

ולאור זאת, מובן כי כאשר במקום הזויות יש עמודים עגולים צריך לומר "רואים" כפול.

האחד, "רואים" כאילו היו העמודים מרובעים.

והשני, "רואים" כאילו נחקקו בעמודים המרובעים זויות.

ונחלקו תנאים אם אומרים פעמיים "רואים".

כי אם רק נחתוך את העמודים העגולים ונשאיר בהם זויות לא תראה הצורה העגולה כשתי דפנות הסוגרות זו את זו.

תל המתלקט

תל שהוא גבוה עשרה טפחים, ויש ברוחבו למעלה ארבעה על ארבעה טפחים, הרי הוא רשות היחיד על גביו, ובתנאי שיהיה שיפועו תלול, עד שהוא מזדקר לגובה עשרה טפחים מתוך שיפוע של ארבע אמות [לפי החזון איש, היחס של עשרה טפחים גובה לארבע אמות אינו לשיפוע, אלא לבסיס הקרקע שתחת השיפוע].

כיצד יש לתל זה מחיצות - נחלקו רבותינו הגר"ח והחזון איש.

הגר"ח הביא מכאן ראיה לשיטתו שעמוד גבוה עשרה העומד ברשות הרבים אין לומר בו "גוד אסיק מחיצתא", אלא המחיצות הגודרות אותו מלמטה גודרות רק את המשטח שמעל גבי העמוד, אבל בגובה שמעליו אין זה תוך מחיצות, לפי שאין המחיצות של עמוד אטום נחשבות למחיצות היכולות לעלות ולגדור עד לרקיע.

והבין הגר"ח, שבתל המתלקט, אשר גובהו נוצר מהשיפוע, אי אפשר לומר בו "גוד אסיק מחיצתא".

אך החזון איש סובר כי המחיצות של עמוד אטום אכן גודרות את כל המקום עד לרקיע, כי אין צורך למתוח את המחיצות ללמעלה, אלא זהו עצם יסוד הדין של גוד אסיק מחיצתא, שהגדירה של המחיצות למטה בכוחה לגדור את הרשות עד לרקיע. וגם בתל המתלקט יש לומר שהמחיצה המשופעת גודרת את התל עד לרקיע.

והמאירי כתב במפורש שבתל המתלקט אמרינן גוד אסיק מחיצתא, אלא שהוסיף חידוש שכבר מתחילת שיפועו של התל הוא נחשב כרשות היחיד.

לפי המשנה ברורה, אין צורך שיהיה על התל למעלה משטח, אלא גם אם ימשיך שיפועו של התל מכל צידיו עד לפסגה בלי ליצור משטח, הרי הוא רשות היחיד, החל מהמקום שיש בעובי התל רוחב של ארבעה על ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים.

אבל החזון איש כתב, שאם יש בתל רק שיפוע, ותחתיו רשות הרבים, הרי זה דומה לזרק על כותל משופע הנמצא סמוך לרשות הרבים, שאם נח עליו חפץ למעלה מעשרה טפחים הרי זה כמו שהונח החפץ באויר רשות הרבים מעל גובה עשרה טפחים, שהוא מקום פטור.

מבואות המפולשים לרשות הרבים.

במסכת שבת ו א מביאה הגמרא ברייתא האומרת שמבואות המפולשים לרשות הרבים הרי הם רשות הרבים.

ואילו במסכת עירובין ו ב מבארת הגמרא, כי אפשר לערב את המבואות המפולשים לרשות הרבים על ידי צורת הפתח מכאן ולחי מכאן גרידא, ואין צורך לסוגרם בדלתות כרשות הרבים.

לפי ביאור הגר"ח בספרו, הגמרא במסכת עירובין עוסקת באותם המבואות המפולשים לרשות הרבים של מסכת שבת, אלא שמחדשת הגמרא כי דינם של המבואות המפולשים כרשות הרבים לאיסור טלטול הוא רק משום שהם מצטרפים אליהם, בשמשם דרך מעבר אליהם, אבל אפשר לנתקם מרשות הרבים, על ידי צורת הפתח. אך משמעות דברי הראשונים במסכת עירובין היא, שיש לחלק בין המבואות, ובעירובין המדובר הוא בעירוב מבואות שאינם רחבים ט"ז אמה כרשות הרבים, או שאינם מבואות ההולכים לאורך רשות הרבים אלא רק לרוחבה, ומשמשים רק את בני המבוי הגרים בו ולא את בני העיר.

ולסיום המבוא:

כלל זה יהיה נקוט בידך,

והוא המפתח להבנת ענין המחיצות והפירצות!

מן התורה - אין כלל מושג של פירצה האוסרת את הרשות!

אלא הכל תלוי במחיצות, אם הן קיימות ומועילות, אם לאו, ואין צורך להחשיב את המקום שאין בו מחיצות כ"פתח".

חוץ מפסי ביראות, שיש צורך בפתח שבין הפסים כדי שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.

אבל רבנן חידשו:

א. ענין פירצה, שאוסרת את הרשות, למרות שהמחיצות טובות.

ב. התיקון לפירצה הוא רק בעשייתה ל"פת ח".

פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה

מבוי, הוא סימטת רחוב, מלשון "מבוא", והוא משמש מעבר לדיירי הבתים שמצידיו אל רשות הרבים. למבוי יש שתי צורות עיקריות: מבוי סתום, ומבוי מפולש.

המבוי המפולש, פתוח משני צידיו אל רשות הרבים, או אל כרמלית.

אם הוא פתוח משני צידיו לרשות הרבים, יש אופנים מסויימים שיש לו דין של רשות הרבים מן התורה.

המבוי הסתום, פתוח רק בצידו האחד, בראשו, אל רשות הרבים [או לכרמלית], ומשלשת רוחותיו הוא מוקף בקירות של חצירות הבתים.

מבוי סתום הוא, לדעת רוב הראשונים, רשות היחיד מן התורה, היות ומקום המוקף שלש מחיצות הוא רשות היחיד. אלא שחכמים גזרו שיש צורך לתקן את הצד הרביעי, הפתוח לרשות הרבים, כדי שיוכלו לטלטל בתוך המבוי.

וטעם הגזירה, כי חששו חכמים, שמא מתוך שראשו האחד של המבוי פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, יבואו אנשים לטעות ולדמות את היתר הטלטול במבוי לטלטול ברשות הרבים, ויבואו לטלטל אף ברשות הרבים גמורה, או להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה [רש"י ורבינו יהונתן].

או שיבואו לטעות ולומר, כיון שפרוץ המבוי במלואו לרשות הרבים ושוה הוא לרשות הרבים, אף המבוי - רשות הרבים הוא, ויבואו לטלטל מרשות הרבים הסמוכה לתוך המבוי [רבינו יהונתן, וראה תוספת ביאור בגאון יעקב].

לפיכך, על אף שהמבוי הסתום הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, שהרי מוקף הוא בשלש מחיצות [ולדעת רוב הראשונים מקום המוקף בשלש מחיצות הוא רשות היחיד], בכל זאת, גזרו חכמים שלא לטלטל בתוכו חפץ ארבע אמות, ושלא להוציא חפץ מרשות היחיד לתוכו, או ממנו לרשות היחיד.

אלא, יהיה דינו ככרמלית, שאין מטלטלים בה ארבע אמות, ואין מוציאים או מכניסים אליה מרשות היחיד, עד שיתקנוהו לפתח המבוי בצידו הרביעי.

ותיקנו חכמים כמה צורות של תיקון למבוי כדי שיהא מותר לטלטל בו:

א. העמדת לחי, שהוא עמוד גבוה עשרה טפחים, בצידו של פתח המבוי הפתוח לרשות הרבים.

ב. נתינת קורה על שני כתלי המבוי, משני צידיו, לרוחב המבוי - בצדו הפתוח לרשות הרבים.

וקיימא לן שבהנחת לחי או קורה נתקן המבוי, ואין צריך ליתן את שניהם.

[ולקמן בגמרא יתבאר מאיזה טעם מועילים תיקונים אלו].

דף ב - א

מתניתין:

מבוי סתום שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה, ^[1] [ראה ציור 1]

שהניח את קורת המבוי בגובה של למעלה מעשרים אמה מרצפת המבוי -

ימעט את הגובה שבין הקורה לרצפת המבוי, על ידי הגבהת הרצפה, או על ידי הנמכת הקורה. לפי שאין תיקון של קורה מועיל למבוי אלא עד לגובה של עשרים אמה.

רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט, אלא אפילו קורה הנמצאת בגובה יותר מעשרים אמה, מתקנת את פתח המבוי.

אין מבוי סתום ניתר בלחי וקורה אלא אם כן יש שם "פתח" בראשו של המבוי. אבל אם אין ראשו של המבוי ראוי להקרא בשם "פתח", כגון שהוא רחב יותר מעשר אמות, שאז הוא נחשב כ"פירצה" [מדרבנן!], אי אפשר להתירו בלחי או בקורה.

ולכן, מבוי הרחב יותר מעשר אמות בפתיחתו לרשות הרבים - כיון שכאמור, כל מקום שהוא רחב יותר מעשר אמות נחשב [מדרבנן!] ל"פירצה", ואינו נחשב כפתח - ימעט את רוחב הפתח עד שלא יהא רחב יותר מעשר אמות, ואז יוכל להכשירו בלחי או בקורה. [ראה ציור 2] ואם יש לו למבוי, בפתחו לרשות הרבים, "צורת הפתח", העשויה על ידי העמדת לחי מיכן ולחי מיכן וקורה על גביהן, שהם כעין שתי מזוזות ומשקוף של פתח - סוגרת צורת הפתח את המבוי [לפי שהיא נחשבת "פתח", או כמחיצה] אפילו ברוחב של יותר מעשר אמות [ראה ציור 3]

ולפיכך: אף על פי שפתח המבוי הוא רחב יותר מעשר אמות - אין צריך למעט מרוחבו!

גמרא:

תנן התם במסכת סוכה:

סוכה שהיא גבוהה, שהסכך שלה גבוה מרצפת הסוכה למעלה מעשרים אמה - פסולה.

ורבי יהודה מכשיר.

והוינן בה: מאי שנא גבי סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, דתני התנא שהיא "פסולה", ולא שנה לנו התנא כיצד לתקן סוכה שכזו.

ואילו גבי קורת מבוי הגבוהה מעשרים אמה, לא שנה התנא במשנתנו שהיא פסולה, אלא רק תני בה התנא תקנתא, כיצד ניתן להכשירה, ואמר: ימעט!

ומשנינן: לשון "פסול" נוהג התנא לשנות רק בדבר שכבר נקבעו ונודעו הלכותיו כיצד לעשות אותו עוד קודם שנשנית המשנה. כי אז בא התנא להשמיענו במשנה שאם לא נעשה הדבר כדין הרי הוא פסול, לפי שלא נעשה כתורה וכהלכה הידועה.

ולכן, ביחס לדין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, שהפסול שלה ידוע, שהרי הוא פסול דאורייתא, וכבר נקבעו ונודעו הלכותיה של הסוכה בזמן מתן תורה - תני בה לשון "פסולה".

אבל מבוי, שכל עיקרי הלכותיו אינם אלא מדרבנן, שהרי מן התורה הוא רשות היחיד גמורה, וקודם שנשנית משנה זו עדיין לא הודיעונו חכמים את דיני הכשר המבוי, ובאיזה גובה תהא כשירה הקורה, לא יתכן לשנות בו לשון "פסול", כי המדובר הוא ביחס להלכה שעדיין אין יודעים את הכשרה.

ולכן, לא תני בה "פסולה", אלא תני תקנתא, כיצד ניתן לתקן את פסולה של קורה זו. [על פי רש"י כאן, ורש"י בסוכה]

ואיבעית אימא: לעולם גם בדבר שפסולו מדאורייתא - נמי תני, גם כן דרכו של התנא לשנות בו תקנתא.

אלא, הא דנקט התנא ביחס לסוכה גבוהה מעשרים אמה "פסולה", ולא כתב את תיקונה, שימעט את גובהה, הוא משום המשך אותה המשנה, העוסקת בפרטי דיניה של סוכה, דנפישין מיליה [שרבים הדינין הכתובים שם במשנה ביחס לסוכה].

דקתני התם: א. סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים. ב. ושאין לה שלשה דפנות. ג. ושחמתה מרובה מצלתה - פסולה.

ואם היה שונה לנו התנא שם כיצד יש לתקן סוכה גבוהה, היה צריך להאריך ולכתוב גם את צורת תיקונם של כל הפסולים האחרים השנויים שם.

וכיון שאמרו חכמים: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

לפיכך פסיק, קיצר התנא ולא הרחיב את דבריו, ותני "פסולה", בהתייחסו בכך לכל עניני הסוכה השנויים שם במשנה.

אבל מבוי, דלא נפישי מיליה, אלא תקנה אחת יש לו, של לחי או של קורה בראשו של המבוי - תני ביה תקנתא, שימעטו ויוכשר.

ועתה מבארת הגמרא את הפלוגתא בין רבנן ורבי יהודה בפסול קורה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - במה נחלקו.

כאמור בהקדמה, המבוי הסתום הוא רשות היחיד מן התורה, בהיותו מוקף משלשת צידיו במחיצות, וצדו הרביעי מהוה "פתח", ובכך הוא נחשב כסתום מארבע רוחותיו. כי גם פתח מהוה "סתימה" ביחס להגדרת המקום כמוקף וסתום מסביבו.

אלא, שגזרו חכמים, שלא ייחשב הצד הרביעי, אם הוא פרוץ כולו לרשות הרבים, כ"פתח" אלא כפירצה. ועקב היותו "פרוץ" נאסר הטלטול במבוי, מדרבנן, עד שיעשה בו תיקון של לחי או קורה, ומכוח התיקון הזה יחזור הצד הרביעי להחשב כ"פתח", הסותם את הרוח הרביעית.

במה דברים אמורים, כשיש בצד הרביעי שיעור של פתח.

אבל אם הוא גדול יותר מהשיעור הראוי להקרא בשם פתח, שוב לא יעזרו לו הלחי או הקורה, כיון שכל כוחם הוא בביטול הפירצה ובהחזרת שם פתח לפתחו של המב וי.

ונחלקו חכמים ורבי יהודה במשנתנו מהו שיעור גובהו של הפתח הזה כדי שיוכלו להכשירו על ידי נתינת קורה מעל הכתלים שפתח המבוי.

[אבל אין גובהו של המבוי מונע את האפשרות להכשירו על ידי נתינת לחי, בצד הכותל בראש המבוי, בכל גובה שיהיה בו הפתח. ועיין ב"עיונים" שיש חולקים בדבר].

ואם נחלקו חכמים ורבי יהודה גם ביחס לרוחבו של המבוי - יתבאר בגמרא.

לדברי רב, יסוד המחלוקת הוא לאיזה פתח דימו חכמים בגזרתם שצריך פתחו של מבוי להיות נחשב ל"פתח". ולדברי רב נחמן נחלקו מהו שיעור ההיכר של קורה.

שני מהלכים נאמרו בגמרא לפי רב:

האחד - נחלקו לאיזה פתח הנזכר במקרא דימוהו חכמים.

והשני - נחלקו האם למדוהו מן המקרא או דימוהו לסתם פתחי מלכים [שהם הפתחים הגדולים ביותר].

מהלך ראשון:

אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה לשיעור גובה הפתח, שיהא עד עשרים אמה ולא יותר, אלא מפתחו של היכל, שהיה במקדש לפני קודש הקדשים, ובו נמצאים השולחן והמנורה, והיה גובה פתחו עשרים אמה.

ורבי יהודה לא למדה לשיעור גובה פתח אלא מפתחו של אולם, שהיה במקדש לפני ההיכל, והיה גובה פתחו למעלה מעשרים אמה.

דתנן: פתחו של היכל - גבהו עשרים אמה, ורחבו עשר אמות

ואילו פתחו של אולם - גבהו ארבעים אמה, ורחבו עשרים אמות.

ומפרשינן טעמייהו דחכמים ורבי יהודה בשני אופנים:

א. ושניהן, חכמים ורבי יהודה, מקרא אחד דרשו, ובו עצמו נחלקו האם שיעור "פתח" הוא כפתחו של היכל או של אולם.

שדרשו שניהם את הפסוק האמור בקרבן שלמים: "ושחטו פתח אוהל מועד".

ולמדו שניהם מכאן, שפתח אוהל מועד - "פתח" מיקרי.

ומ"פתח" אהל מועד למדו לפתחו של ההיכל בבית המקדש, שהוא כמוהו להקרא "פתח", היות שבהיכל [בבית המקדש] היו נתונים בו כלי המקדש כמו שהיו במשכן.

והכל מודים כי ההיכל שבמקדש נקרא "אוהל מועד", ומכאן שפתחו הוא בכלל "פתח אוהל מועד", הקרוי בתורה "פתח".

אלא שבזאת נחלקו חכמים ורבי יהודה: האם גם האולם - שהיה רק במקדש ולא היה במשכן - גם הוא נקרא "אוהל מועד". ובכך גם תלוי אם פתחו נקרא "פתח".

ובהכי פליגי:

דרבנן סברי: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד, וכל העבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, אינן כשירות להעשות באולם.

נמצא, שבבית המקדש רק ההיכל לבד הוא הנחשב "אוהל מועד".

ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אפתח היכל בלבד הוא דכתיב!

ורבי יהודה סבר: היכל ואולם קדושה אחת היא. והעבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, כשרות להעשות אף באולם.

נמצא, לדבריו, שגם האולם נקרא "אוהל מועד".

ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אתרוייהו [הן על פתח ההיכל והן על פתח האולם] הוא דכתיב.

ב. ואיבעית אימא: רק רבנן ילפי לה לשיעור הפתח מ"פתח אוהל מועד".

אבל רבי יהודה לא למד כלל משם.

כי גם לדבריו, אין ללמוד מפתח האולם, לפי שאינו בכלל פתח אהל מועד, היות ולרבי יהודה נמי, קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ואם כן, אין פתח האולם נחשב בכלל "פתח אוהל מועד", אלא רק פתח ההיכל.

והכא במשנתנו, שאמר רבי יהודה שאין צריך למעט, היינו טעמא דרבי יהודה, דסבירא ליה דפתח האולם "פתח" מיקרי, ולמד זאת ממקום אחר, מהא דכתיב "אל פתח אולם הבית". ^[2]

הרי שגם הפתח הגדול של האולם נקרא "פתח".

וטעמא דרבנן, שלא למדו מהמקרא של רבי יהודה:

משום, דאי הוה כתב המקרא באיזה מקום "אל פתח אולם" לבד, ולא הוה כתיב בשום מקום "אולם הבית", שפיר יש ללמוד ממנו כדקאמרת, שפתח האולם "פתח" מיקרי.

אבל השתא, דכתיב "אל פתח אולם הבית", מפרשינן לה: פתח הבית הפתוח לאולם. כשהכונה היא לפתחו של ההיכל, שהוא פתוח לאולם, שהיה לפניו.

ועתה דנה ומבארת הגמרא את הדימוי של פתח אהל מועד לפתח ההיכל והאולם שבמקדש.

והוינן בה: והא כי כתיב האי קרא ד"פתח אוהל מועד" - רק במשכן הוא דכתיב [ובמשכן הרי לא היה אולם כלל, ופתח ההיכל שבמשכן לא היה גבוה אלא עשר אמות], וכיצד ניתן ללמוד ממנו לפתחי המקדש?!

ומשנינן: כיון דאשכחן שמצאנו גבי משכן של משה דאיקרי "מקדש", ואשכחן נמי מקדש דאיקרי "משכן" [יבואר לקמן], שפיר יש ללמוד מקדש ממשכן.

ומסייעינן לה: דאי לא תימא שאם לא תאמר הכי, שיש ללמוד מקדש ממשכן, אם כן תיקשי נמי על הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות שלמים ששחטן בבוקר קודם פתיחת דלתות ההיכל - פסולין! לפי שנאמר בפרשת קרבן שלמים "ושחטו פתח אוהל מועד", מלמד הכתוב שמותר לשחוט את קרבנות השלמים רק בזמן שדלתות היכל פתוחין, ולא בזמן שהן נעולים.

ואם אי אפשר ללמוד מקדש ממשכן, תיקשי: והא כי כתיב ההיא קרא ד"ושחטו פתח אהל מועד" - במשכן הוא דכתיב!

ואם כן, איך נלמד ממנו לאסור שחיטת שלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש?!

אלא, על כרחך: כיון דאשכחן מקדש דאיקרי משכן, ומשכן דאיקרי מקדש, אפשר ללמוד מקדש ממשכן.

ולכן, הוא הדין שיש ללמוד מקדש ממשכן לענין גובה הפתח.

ותמהינן אהא דאמרינן ד"מקדש איקרי משכן, ומשכן איקרי מקדש":

בשלמא מקדש, שפיר מצאנו דאיקרי משכן. דכתיב, שהבטיחנו ה' אחר הקמת המשכן, ואמר: "ונתתי משכני בתוככם". ועל כרחנו על המקדש שעדיין לא נבנה קאי קרא, ולא על המשכן, שהרי המשכן כבר הוקם.

אלא משכן, דאיקרי מקדש - מנלן?!

אילימא מדכתיב במשא המשכן: "ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם". הרי שנקראו נושאי המשכן "נושאי המקדש"?! זה אינו. שאין הכתוב מדבר כלל בנושאי המשכן.

הערות

^[1] עיין עיונים בסוף הספר.

^[2] אין כזה פסוק, אלא כתיב "אולם הבית", וכתיב "פתח הבית", והרי זה כאילו נכתב בהדיא בחד קרא "פתח אולם הבית". תוספות

א משנה מבוי (סימטא, רחוב צר) הסגור משלושה צדדים, מותר לטלטל בו בשבת על ידי הנחת קורה בגובה פתחו. במקרה שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה — ימעט גובה זה, באופן שיהא פחות מעשרים אמה. ר' יהודה אומר: אינו צריך למעט, כיון שאף בגובה זה מתירה הקורה את הטלטול במבוי.

ואם היה פתח המבוי רחב יותר מעשר אמות — ימעט. ואם יש לו למבוי צורת הפתח, כלומר, שיש בשני צידיו שני עמודים, ועליהם עמוד נוסף, והרי זה כדלת שיש לה שתי מזוזות ומשקוף על גביהן, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות — אין צריך למעט, שכן הפתח מכשיר את המבוי בטלטול בשבת, אפילו הוא רחב ביותר.

ב גמרא תנן התם [שנינו במשנה שם במסכת סוכה]: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה — פסולה, ור' יהודה מכשיר. ההלכות דומות איפוא בעיקרן, אלא שהן שונות בסגנונן. ושואלים על כך: מאי שנא גבי [במה שונה אצל] סוכה דתני [ששנה בה במשנה לשון] "פסולה" וגבי [ואצל] מבוי תני תקנתא [שנה לשון תקנה שימעט]?

ומשיבים: סוכה, כיון שמצוותה דאורייתא [מן התורה], תני [שנה] בה "פסולה", שכן אם לא עשאה כראוי אינה מצווה. ואילו היתר מבוי, שכל עיקרו הוא דרבנן [מדברי חכמים], תני תקנתא [שנה תקנה], שהרי היתר המבוי אינו אלא לתקנה, ואינו מצוה מן התורה.

ואיבעית אימא: דאורייתא נמי תני תקנתא [ואם תרצה אמור הסבר אחר: בדברים שמן התורה גם כן שונה במשנה תקנה] אלא, בענין סוכה דנפישין מיליה [שמרובים דבריו, הלכותיו] — פסיק ותני [פסק ושנה] "פסולה", שהרי לא די בהכשר סוכה שתהיה בגובה המתאים, אלא דרוש שיהא בה שטח מספיק ודפנות וסכך כהלכתם. ואילו מבוי דלא נפישי מיליה [שאין מרובים דבריו, הלכותיו] — תני תקנתא [שנה תקנה], שאם ימעטו את גובה הקורה, יותר המבוי בטלטול.

ג אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה להלכה זאת שפתח הגבוה למעלה מעשרים אמה אינו קרוי פתח, אלא מפתחו של היכל שבמקדש. ור' יהודה לא למדה לשיטתו, שאף הגבוה משיעור זה קרוי פתח, אלא מפתחו של אולם שבמקדש.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: פתחו של היכל גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות, ושל אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמות.

ושניהן חכמים ור' יהודה מקרא אחד דרשו: "וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב" (ויקרא ג, ב) דרבנן סברי [שחכמים סברו]: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד. שיש הבדל בדרגות הקדושה בין היכל ואולם, ועיקרו של המקדש בהיכל הוא ולא באולם. וכי כתיב [וכאשר נאמר] "פתח אהל מועד" — אהיכל כתיב [על פתח ההיכל נאמר] ומכאן נלמד שהמושג 'פתח' מתייחס על פי הכתוב לפתחו של היכל בלבד, שגובהו עשרים אמה, והגבוה מזה איננו יודעים אם קרוי פתח כלל.

ואילו ר' יהודה סבר: היכל ואולם, קדושה אחת היא. וכי כתיב [ומה שנאמר] "פתח אהל מועד" אתרוייהו הוא דכתיב [על שניהם הוא שנאמר], והמושג 'פתח' יכול להתייחס גם לפתח גדול יותר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: לר' יהודה נמי [גם כן] קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של ר' יהודה — שמצירוף לשונם של כמה פסוקים יחד כתיב [נאמר מתקבל הביטוי] "אל פתח אולם הבית", נמצא שפתח האולם קרוי אף הוא במקרא 'פתח', ומשיעורו אנו למדים.

ורבנן [וחכמים] אומרים: אי הוה כתב [אילו היה נאמר] "אל פתח אולם" — היה זה כדקאמרת [כמו שאמרת], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "אל פתח אולם הבית" הרי אנו מבינים: פתחו של הבית הפתוח לאולם, והוא ההיכל, ומשיעור פתחו נלמד.

ומקשים על תחילתה של הראייה: והא כי כתיב האי [והרי כאשר נאמר ביטוי זה "פתח אוהל מועד"] במשכן כתיב [נאמר]! וכיצד למדים אנו דברים האמורים במקדש מדברים האמורים במשכן?

ומשיבים: אשכחן [מוצאים אנו] משכן דאיקרי [שנקרא] מקדש, ומקדש דאיקרי [שנקרא] משכן, והלכותיהם נלמדות זו מזו. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שמשכן ומקדש אחד הם לענין הלכה, הא [הלכה זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש — פסולין, שנאמר "ושחטו פתח אהל מועד" ונלמד: בזמן שפתוחין פתחי אוהל מועד, ולא בזמן שהן נעולים, והא כי כתיב ההיא [והרי כאשר נאמר אותו פסוק] במשכן כתיב [נאמר] אלא, על כרחנו עלינו לקבל כי להלכה אשכחן [מוצאים אנו] מקדש דאיקרי [שנקרא] משכן ומשכן דאיקרי [שנקרא] מקדש.

ושואלים: בשלמא [נניח] מקדש דאיקרי [שנקרא] משכן יש מקרא המוכיח כן, דכתיב [שנאמר] — "ונתתי משכני בתוככם" (ויקרא כו, יא), והמדובר במה שיהא כשיישבו ישראל בארצם. אלא משכן דאיקרי [שנקרא] מקדש מנלן [מנין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] "ונסעו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד באם" (במדבר י, כא)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: If an alleyway is enclosed on three sides with courtyards opening into it from three sides, and the fourth side opens into a public domain, it is prohibited by rabbinic law to carry objects in it on Shabbat. However, carrying in an alleyway under those circumstances is permitted if a cross beam is placed horizontally over the entrance to the alleyway. The mishna teaches that if the cross beam spans the entrance to an alleyway at a height above twenty cubits, one must diminish the height of the cross beam so that it is less than twenty cubits. Rabbi Yehuda says: He need not diminish it, since the cross beam enables one to carry in the alleyway even at that height.

If the entrance to the alleyway is wider than ten cubits, one must diminish its width. However, if the entrance to the alleyway has the form of a doorway, i.e., two vertical posts on the two sides, and a horizontal beam spanning the space between them, even if it is wider than ten cubits, he need not diminish it, as it is then regarded as an entrance, rather than a breach, even if it is very wide.

GEMARA: We learned in a mishna there, in tractate Sukka: A sukka that is more than twenty cubits high is unfit, and Rabbi Yehuda deems it fit. The halakhot are similar in substance but differ in formulation, and accordingly the Gemara asks: What is the difference that with regard to a sukka the mishna teaches that it is unfit, whereas with regard to an alleyway, it teaches the method of rectification, that one must diminish the height of the cross beam?

The Gemara answers: With regard to sukka, since it is a mitzva by Torah law, the mishna teaches that it is unfit, as if it is not constructed in the proper manner, no mitzva is fulfilled. Whereas with regard to an alleyway, where the entire prohibition of carrying is only by rabbinic law, the mishna teaches the method of rectification, as the cross beam comes only to rectify a rabbinic prohibition, but does not involve a mitzva by Torah law.

The Gemara suggests an alternative explanation: And if you wish, say instead that even with regard to matters prohibited by Torah law, it would have been appropriate for the mishna to teach a method of rectification. However, with regard to sukka, whose matters are numerous, it categorically teaches that it is unfit. Merely diminishing the height of a sukka is insufficient to render it fit; it must also satisfy requirements governing its size, its walls, and its roofing. Teaching the remedy for each disqualification would have required lengthy elaboration. With regard to an alleyway, however, whose matters are not numerous, the mishna teaches the method of rectification. Once the height is diminished, it is permitted to carry in the alleyway.

Rav Yehuda said that Rav said: The Rabbis only derived this halakha, that an opening more than twenty cubits high is not considered an entrance, from the doorway of the Sanctuary, the inner sanctum of the Temple. And Rabbi Yehuda only derived his opinion, that even an opening more than twenty cubits high is considered an entrance, from the doorway of the Entrance Hall leading into the Sanctuary.

As we learned in a mishna: The doorway of the Sanctuary is twenty cubits high and ten cubits wide, and that of the Entrance Hall is forty cubits high and twenty cubits wide.

The Gemara explains the basis of this tannaitic dispute. Both of them, the Rabbis and Rabbi Yehuda, interpreted the same verse homiletically: “And he shall lay his hand upon the head of his offering and slaughter it at the doorway of the Tent of Meeting, and Aaron’s sons, the priests, shall sprinkle the blood on the altar round about” (Leviticus 3:2). As the Rabbis hold that the sanctity of the Sanctuary is discrete and the sanctity of the Entrance Hall is discrete, i.e., the Sanctuary and the Entrance Hall have distinct levels of sanctity. And since the essence of the Temple is the Sanctuary and not the Entrance Hall, and since the Sanctuary in the Temple parallels the Tent of Meeting in the Tabernacle, when the verse speaks of the doorway of the Tent of Meeting, it is referring to the doorway of the Sanctuary. Therefore, the term doorway applies to an opening similar to the doorway of the Sanctuary, which is twenty cubits high. There is no source indicating that an opening with larger dimensions is also considered a doorway.

And Rabbi Yehuda holds that the Sanctuary and the Entrance Hall are one, equal, sanctity, and therefore, when it is written: “The doorway of the Tent of Meeting,” it is referring to both of them, and accordingly, the term doorway applies to a larger entrance as well.

The Gemara suggests an alternative understanding of the dispute. And if you wish, say instead that even according to Rabbi Yehuda, the sanctity of the Sanctuary is discrete and the sanctity of the Entrance Hall is discrete. And here, this is the reasoning of Rabbi Yehuda: By fusing together language from different verses, the result is as it is written: To the doorway of the Entrance Hall of the House. Therefore, even the doorway of the Entrance Hall is referred to in the Torah as a doorway, and the same is true of any opening with comparable dimensions.

And the Rabbis say: Had the verse written: “To the doorway of the Entrance Hall,” it would be interpreted as you said. However, now that it is written: “To the doorway of the Entrance Hall of the House,” it is to be understood: To the doorway of the House that opens into the Entrance Hall, i.e., the Sanctuary, and consequently, the definition of doorway is derived from the dimensions of the doorway of the Sanctuary.

The Gemara raises a difficulty with the very basis of this explanation: But when this is written: “The doorway of the Tent of Meeting,” isn’t it written with regard to the Tabernacle in the wilderness? How can the status in the permanent Sanctuary, i.e., the Temple in Jerusalem, be derived from matters stated with regard to the Tabernacle?

The Gemara answers: We find that the Tabernacle is called Temple, and that the Temple is called Tabernacle; therefore, the halakhot that govern one can be derived from the other. As if you do not say so, that the Tabernacle and the Temple are one with regard to their halakhot, that which Rav Yehuda said that Shmuel said: Peace-offerings that were slaughtered in the Temple prior to the opening of the doors of the Sanctuary in the morning are disqualified would be difficult. That halakha is derived as it is stated: “And he shall slaughter it at the doorway [petaḥ] of the Tent of Meeting,” from which it is derived: When the doors to the Tent of Meeting are open [petuḥin], and not when they are closed. But when this is written: The doorway of the Tent of Meeting, isn’t it written with regard to the Tabernacle? Rather, for halakhic purposes, we find the Temple called Tabernacle, and the Tabernacle called Temple.

The Gemara questions its previous conclusion: Granted, the Temple is called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11), and the reference is to the permanent Sanctuary, i.e., the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people settle in their land. However, the fact that the Tabernacle is called Temple, from where do we derive it? The Gemara answers: If you say that it is derived from that which is written: “And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward, that they may set up the Tabernacle before they came” (Numbers 10:21),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק מבוי. מבוי דרבנן תאני תקנתא בפר' עושין פסין (עירובין כא) אמ' רב יהודה אמ' שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ודע כי כל דבר שאינו כתוב בקראי ואע"פ שהוא מתקנת נביאים דרבנן מיתקרי כי מפי השמועה שלהן קיבלנוהו ועירובין דרבנן לפי שאינם כתובים:

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. תנא כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה.

תנן התם סוכה שהיא גבוהה מכ' אמה פסולה. מ"ש גבי סוכה תני פסולה ומ"ש גבי מבוי תני תקנתא וכו' ופשוטה היא.

אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה שעד כ' אמה כפתח הוא חשיב אלא מפתחו של היכל שהיה גובהו כ' אמה כדתנן במסכת מדות פתחו של היכל גובהו כ' ורחבו י' אמות ור' יהודה למד מן האולם דתנן ושל אולם גובהו מ' אמה ורוחבו כ' אמה ושניהם מהדין אחד דרשו ושחטו פתח אהל מועד. רבנן סברי פתח אהל מועד ההיכל הוא דאקרי אהל מועד וההיא פתח פתח ההיכל הוא.

ור' יהודה סבר קדושת אולם והיכל חדא מלתא הוא. וכולהו אהל מועד אקרי ואע"ג דההיא קרא ושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב וליכא התם אולם אשכחן דמשכן אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש נמי אקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ותרווייהו חדא מילתא היא ארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתים נושאי המקדש אמרינן (מדילפי) [אדילפי] מפתח אהל מועד לילפי מפתח שער החצר שהיה גובהו ה' אמות ורוחבו כ' אמה שנאמר אורך החצר מאה באמה וגו' טול כ' אמה אחורי המשכן ול' אמה המשכן הרי נ' נשארו מן האורך של חצר המשכן ורוחב כולן רוחבן נ' פרנסתו החצר לאורכה וזו עוד מדת רחבת המשכן.

מתני': מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (להלן עירובין ד, ב) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה"א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר' אושעיא אמר ד' טפחים כדי מקום, ר' יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש"י ז"ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (להלן עירובין ה, א) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה.

ורבי יהודה אומר אינו צריך. כדפריש בברייתא (להלן עירובין יב, ב) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (ב, א) וכדאמרינן לקמן בגמרא (עירובין ה, א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (להלן עירובין ג, א) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה.

והרחב מעשר אמות ימעט. כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (להלן עירובין טו, ב במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר' יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (להלן עירובין י, א) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר' יהודה במתני' ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (להלן עירובין ב, ב).

ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט. קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (עירובין יא, א) גבי הרחב מעשר, וצ"ע.

גמרא: מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא. פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, א) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (להלן עירובין ג, א) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה"א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (להלן עירובין יא, ב) דהכשר מבוי ב"ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי.

סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. פירש רש"י ז"ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא"כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד"ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (כב, ב) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.

קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כז, ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (יד, א).

דכתיב אל פתח אולם הבית. מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז"ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה'. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר' יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס' (ד"ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית.

דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד. איכא למידק האי קרא לשלמים למאי אצטריך, תיפוק ליה דאין דבר קודם לתמיד של שחר (פסחים נח, ב), ואילו בתמיד צריך פתיחת דלת, כמו ששנינו בתמיד (פ"ג, מ"ז) לא היה שוחט התמיד עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח. ויש לומר דנפקא מינה כגון שנסגרו דלתות אחר שנשחט התמיד. אי נמי יש לומר דאי משום קדימת התמיד לא תפסלי ולא נאמר אלא למצוה מן המובחר, ואתא קרא דושחטו פתח אוהל מועד להטעינן פתיחת דלתות ואם שחטו קודם שנפתחו דלתות פסולין. והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד, ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ופסח בלבד, יש לומר דפסולין מדרבנן קאמר דפסלום כדי שלא יבא להקריבם לכתחילה. והא נמי דמשמע בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג, ב) גבי שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן דקדשים ששחטן קודם שחיטת התמיד פסולין, התם נמי מדרבנן קאמר.

בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם. והא דאצטריך לאתויי האי קרא אף ע"ג דכבר דייקינן הכי מדרבנן, אכתי לא ידעינן דמקדש אקרי משכן. והא דלא אייתי ליה האי קרא מעיקרא, משום דניחא ליה לאתויי להא דרב יהודה דמינה שמעינן דעל כרחין ההיא קרא גופיה דושחטו פתח אוהל מועד במקדש נמי כתיב.

פרק ראשון מבוי
מבוי שהיא גבוה מעשרי׳ אמה כו׳. פירש״י ז״ל שהניחו את הקור׳ למעל׳ מעשרי׳ אמה ועל כרחין יש לפרש דבמבוי שהכשירו בקורה מיירי: ולפיכך ימעט דלמאן דאמר דקורה משום הכירא וליכא היכירא: ולמאן דאמר קורה משום פתח לא מצינו פתח גבוה משיעור זה דמבוי שהכשירו בלחי אין צריך למעט דבין למאן דאמר לחי משום היכירא בין למאן דאמר משום מחיצה תו לית לן למיחש לגובה. והא דקתני ימעט פירש״י ז״ל ישפיל ונראין דברים דלאו דווק׳ נקטה דהא ודאי ה״ה דסגי ליה שיגבי׳ את הקרקע וכדמוכח בתלמודא בהדיא כדאמרינן כמה ממעטו. ולישנא דימעט נמי הכי משמע שימעט את החלל בין שישפיל את הקורה בין שיגביה קרקע המבוי. ובירושלמי מפורש כן: ורבינו ז״ל נקט חדא מינייהו ובתלמודא אמרינן בהדיא שאם היתה קורה למטה מעשר׳ אינו כלום עד שיגביהנה או שיהא חוקק במבוי להשלימו לעשרה. וא״ת ומאי שנא דגבי סוכה קתני ושאינו גבוה עשרה טפחים פסולה והכא לא תני לה כדקתני דינא דגובהה. ויש לומר דגובה איצטריך למיתני הכא משום דלא הוה יליף מהתם כדאיתא בתלמודא דלא דמי להדדי אבל לגבי שיעורא דלמטה שוים הם בטעם הלכך לא צריך למיהדר ולמתנייה הכא:

והרחב מעשרים אמה ימעט. פירוש הא ודאי אתיא אפי׳ למאן דאמר לחי משום היכירא דהא לא אשכח לי׳ תנא תקנת׳ אלא בצ״פ ואלו הוה סגי בלחי כל שהוא כל שכן בצ״פ דאינון קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אלא ודאי כדאמרן. וטעמא דמילתא משום דכל שהוא רחב מעשר אינו נידון אלא משום פרצה ואין לחי ולא קורה מתירין את הפרצה: ובברייתא קתני דפליג רבי יהודא שאינו צריך למעט עד עשרי׳ אמה או עד שלש עשרה אמה ושליש כדאית׳ בתלמודא ולא אדכרה תנא דמתניתין להאי פלוגתא משום דסמיך אמאי דתני לה תנאי דידי׳ בברייתא. וק״ל היכי קאי תנא מבוי שהיא גבוה ימעט דהא הוה ליה לאקדומי מאי דקתני לקמן כיצד הכשר מבוי. וי״ל דמשום דפתח בהאי דהאי פלוגתא דר׳ יהודא ורבנן במס׳ סוכה פתח ביה נמי הכא: גמרא:

מ״ש גבי סוכה דתני פסולה ומ״ש גבי מבוי דתני תקנתא. פי׳ דאתרווייהו פריך כחדא דליתני בתרוייהו פסולה או ליתני בתרוייהו תקנתא והכי משמע פשטיה דהאי לישנא. ופי תימא היכי שייך פסולה בכיוצא בזה שאינו דבר שכתובה. י״ל דהכי קאמר פסולה ואסור מלהשתמש בו וכדאמרינן בפרק השוחט פוסלין ומכשירין אוסרין ומתירין חדא היא: ואשכח בתלמודא דקאמר מקצת קורה למעלה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים במבוי פסול. ובכמה מקומות הזכירו בה לשון כשרות וכיון דכן הכי נמי שייך למימר ביה לשון פסלות:

סוכה דאורייתא תני פסולה. פירש״י ז״ל סוכ׳ שכבר נודעו דינים שייך למיתני ביה פסול מבוי דרבנן שעדיין לא שמענו דיני׳ ועכשיו בא התנא להשמיעם תני תקנתא. והקשו בתוספת דאכתי תיקשי לן דמכל מקום ליתני כאן וכאן תקנתא דהא ודאי גם זה שהיה בכלל שאלתו וכדפי׳ וכדמוכח ממאי דאמרינן ואי בעית אימא דאורייתא נמי תני תקנת׳ לכך פי׳ ר״י ז״ל סוכ׳ דאוריית׳ והוא דבר חמור קתני פסולה כי שמא אלו תני תקנתא הוה טעות דבדיעבד כשרה. ואתי לידי אסורא דאורייתא. אבל מבוי כיון שהוא מדרבנן לא חש להכי ותני תקנתא דכל היכא דאפשר לי׳ לישנא דתקנתא עדיף למיתני ליה. ואם תאמר והא אמרינן התם נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואמאי לא נקט תקנתא. יש לומר דהתם כיון שהדליקה שלא במקומה לא סגי ליה בתקנתא שישפילנה כי צריך הוא לכבתה ולחזור ולהדליקה כדפרש״י בדוכתה.

איבעית אימא דאורייתא נמי תקנתא. פירוש דהא ודאי עדיף ליה כדאמרן ולא הוה חייס דטעי לאכשורי בדיעבד: מיהו סוכה דנפישא מילתא: פירש דהתם איירי במילי טובא דבעי תקנתא ואין התקנה שוה בהם דהא איירי בגובהה דבעי למימר ישפיל וכשאינה גבוה דבעו למיחש יגביה ובשחמת׳ מרובה מצילתה דבעי למיתנ׳ ירבה בסכך הילכך אי אתי למתני תקנתא צריך לאורוכא טובא אבל הכא לא נפישא מילתא דהא לא קתני אלא גובהה ופותיא בלחוד ותרווייהו אית להו חדא תקנתא במיעוט ומ״ה פסק ותני תקנתא:

אמר רב יהודא אמר רב חכמי׳ לא למדוה אלא מפתחו של היכל כו׳. פי׳ דקסבר רב דטעמא דקורה במבוי כדי לעשותו פתח ומ״ה נקט כל חד מינייהו ההוא שיעורא דאשכחן בפתח דעלמא ושניהם מקרא א׳ דרשו דכתיב ושחטו פתח אהל מועד. פי׳ גבי משכן כתב והכתוב מדבר בין על אהל מועד שבמשכן בין על הבית שיהא במקומו בבית עולמי׳ כי גם באהל מועד שבמשכן היה השולחן והמנור׳ ומזבח הזהב. ודכ״ע היכל שבבית עולמים במקום אהל מועד זה וגבי אולם הוא דפליגי אם הוא גם בכלל ההיכל רבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד פי׳ לענין מנורה ושלחן ומזבח שהיה לנו להעמיד בהיכל וכן לענין שאסור להיות שום אדם בהיכל בשעה שמניחים הקטורת במזבח הזהב וכן לענין כהן שנכנס להיכל שלא לצורך עבודה שהוא סופג את הארבעים ולכמה דברים אחרים כדאיתא בפ״ק דזבחים. הלכך כי כתיב ושחטו פתח אהל מועד על היכל בלחוד הוא דכתיב וא״ת ובר מהאי קרא נמי איכא כמה קראי דכתיב בהדיא פתח היכל ולמה להו לרבנן למילף מהאי ויש לומר שלא באו חכמים ללמוד מכאן דווקא אלא ללמדנו שלא נכלל כאן אלא היכל לחוד ולאפוקי מסברתו של ר׳ יהודא ומשום דרבנן איירי במתני׳ מעיקרא וחזו לאקדומינהו נמי אקדי׳ ונקט טעמא דידהו ר׳ יהוד׳ סבר קדושת אולם והיכל חדא קדושה היא. פירוש לכל הדברים שהם בענין ההיכל וכיון דכן אף לפתח אולם קרא הכתוב פתח אהל מועד. ולפי׳ יליף מפתחו של אולם דנפיש טפי דבהאי דינא דמבוי שיעורא דאשכחן דנפיש טפי אי׳ לן למשקל ולא נתפיש בכאן את המועט דכיון דמבוי דרבנן הוא כל מאי דאפשר לאכשורי טפי בעי לאכשורי:

היינו טעמא דר׳ יהודא דכתיב אל פתח אולם הבית כו׳ לקמן הוא מפורש והא כי כתב כאן במשכן כתב פי׳ כי עיקרו של מקרא זה לא נאמר אלא על אהל מועד שבמשכן שהיה במדבר ושם לא היה אולם ולא פתח ההיכל ששנינו כי היה גבוה ל׳ כי פתח אהל מועד לא היה גבוה אלא עשר אמות כשיעור גובה הקרשים: ואם משם אנו באין ללמוד למבוי אין לנו להכשיר אלא מבוי שהוא גבוה עשר אמות בלבד וקושיין משום רבי יהודא ואלו רבנן הא איכא כמה דוכתי דכתב בהדיא פתח ההיכל כדכתיב לעיל ואע״ג דדברי קבלה הם מה בכך הא לעיל הוה בעי רבי יהודא למילף מדכתיב פתח אולם הבית:

מאדוני אבי זקני הגאון מהו״רר שעפטל זצ״ל תוספ׳ ד״ה דכתיב אל פתח אולם הבית וכו׳ וקאמרי רבנן וכו׳: נ״ל דהוצרכ׳ לזה שלא יטעה הטועה שרבנן פליגי על צירוף פסוק לעשות פסוק א׳ וכענין זה מצינו גם גבי ונתן הכסף וקם לו לכן כתבו דה״פ אי כתב פתח אול׳ פי׳ אי הוי ב׳ פסוקי׳ דהיינו אי כתב פתח אולם ופתח בית הוי מצרפינין כדקאמרת וזהו שכתבו שלא היה כתב בשום מקום אולם בית רק פתח בית וק״ל ואפי״ה הוי מצרפינין יחדיו ולא אמרתי הבית פתוח לאולם מכח שכתב בפ׳ פתח סמוך לאולם אבל עכשיו כשכתב אולם בית ופתח בית וע״י זה לא נוכל לומר לאולם.

אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן. פ׳ וכיון דכן כי הדדי נינהו. ומאי דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד במשכן הרי הוא כאלו נכתב מקדש על פתח ההיכל שהי׳ בו וכיון דאולם לר׳ יהודא מכלל ההיכל שהוא שפיר יליף מהאי קרא:

מאבי זקיני הגאון הנ״ל אשכחן משכן דאקרי מקדש וכו׳ דעיקר דרשא אינה אלא על מקדש וכו׳ כתב רש״ל א״כ מניין ללמוד אבק שעל רגליו. וקצת מפרשים פירשו עליו: ולי נראה דאין מקום לתמיהתו מאחר שע״כ גם ומקדשי תיראו לאו כפשוטה הוא יכול ממקדש אתה ירא וכו׳ ת״ל שבתות ממי שצוה על השבת וכו׳: והנה מובן פסוק של מקדשי תיראו ממי שהזהי׳ על המקדש הוא הק״בה וכשקאי על הק״בה אין סברא לחלק בין מקדש למשכן מכח השראת שכינה היה במקדש וק״ל:

דאי לא תימא הכי הא דאמר שמואל כו׳. ואם תאמר מה היה צריך לדברי שמואל בכאן דהא בסמוך מביא ראי׳ דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן. ויש לומר מפני שמצינו מקומות דלא ילפי מהדדי דהא בפ״ב דשבועות בעינן רבוייא דקרא למקדש וכן בפ״ק דחולין וכן במס׳ סוטה בפ׳ המביא מרבינן בית העולמי׳ מייתורא דכתיב אשר יהיה בקרקע המשכן הלכך איצטריך לומר כאן דהא דרב דהכא לדשמואל דמיא דמיירי בהאי קרא גופיה מטעמא דילפינן מהדדי מקדש ממשכן. למימרא דכל דבר שאינו תלוי בקדושת הבית כגון הא דהכא וההיא דשמואל שפיר ילפי מהדדי. והא דטרחינן לאתויי הכא אלא משכן דאיקרי מקדש מנא לן לא הוה צריך לן דמסתיין כיון דמקדש איקרי משכן אלא כיון דקושטא הוא בעינן לברורה:

שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנ׳ ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול. פי׳ לאו דדרשי׳ פתח כמו פתוח דא״כ יהא זה הפך מימר׳ דרב דיליף לעיל מפתח ממש אלא כך ר״ל שאינו נקרא פתח בדווקא אלא בזמן שהוא פתוח. והקשו בתוספ׳ ולמה לי לפוסלה מהאי קרא תיפוק לי שאם שחטן קודם פתיח׳ דלתות ההיכל הרי שחטן קודם שחיטת תמיד שלא היה תמיד נשחט אלא לאחר פתיחת דלתות כדתנן במס׳ תמיד בהדיא לא היה שוחט את התמיד אלא עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח וקיימ׳ לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנ׳ העול׳ עולה ראשונה: וי״ל דההיא למצוה לכתחילה אבל בדיעבד אין הקרבן נפסל מן התורה והא דתניא בתוספת דפסח שני כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין י״ל דהתם כשהקטירו הקריב קודם לתמיד של שחר דהכי מוכח בריש תמיד נשחט דכולי קרא דוערך עליה העולה בהקטרה הוא דכתיב. והא דמשמע בפסח שני בסוף אלו דברים גבי שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ממנו דאפילו משום ששחט הפסח לאחר שחיטת בין הערבים נפסל דנפקא לן נמי מדכתיב העולה עליה השלם כל הקרבנות כולן: ההוא מדרבנן הוא דנפסל. אי נמי דהתם אם הקריבו כשר אלא דהתם עדיין לא הקריבו וכיון דאסור לכתחילה להקריבו קודם תמיד של בין הערבים אף בראשו של מזבח אין מעלין אותו ונפסל בלינה א״נ כמ״ד דלינה פוסלת אפילו בראשו של מזבח דפלוגת׳ היא בפ׳ המזבח מקדש ועי״ל דאיצטריך האי קרא לשמואל כגון שהקריבו התמיד תחילה בדלתות סגורות דהא לא אשכחן דמיפסיל בהכי דלא תנן אלא לא היה שוחט את התמיד כו׳. אי נמי שפתח דלתו׳ ושחט את התמיד ואח״כ סגר הדלתות והקריב שלמים אלו כל זה שטת התוספת:

הקדמה

מס׳ עירובין בעזר הצור ובישועתו

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר זאת המסכתא ר״ל מסכת עירובין היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת שבת לסבה אשר זכרנו בפתיחת זה החבור והיא כוללת עשרה פרקים וסדרם לפי שטתנו. א׳ מבוי. ב׳ עושין פסים. ג׳ בכל מערבין. ד׳ מי שהוציאוהו. ה׳ כיצד מעברין. ו׳ הדר עם הנכרי. ז׳ חלון. ח׳ כיצד משתתפין. ט׳ כל גגות. י׳ המוציא תפלין. וענין המסכתא כלו אמנם הוא בא להשלים עניני הלכות שבת והוא שבמסכת שבת התבארו עניני המלאכות האסורות הן מדברי תורה הן מדברי סופרים והאריכו בה בפרט בעניני ההוצאה מפני שרוב עניני שבת תלויים בה. הן הוצאה מרשות לרשות. הן הושטה. הן העברה ארבע אמות ברשות הרבים. הן זריקה. הן טלטול שאף הוא מעין הוצאה. וכמו שאמרו באחרון של ביצה ובפרק כל הכלים אטו טלטול לאו משום הוצאה הוא כלומר שאין עיקר איסורו אלא שמתוך שהדבר שהוא מטלטל אינו ראוי לו לתוך ביתו שמא יוציאנו וכן בדברים שאדם מוציאם איזו נקרא הוצאה ואיזו נקרא דרך מלבוש או תכשיט. וכן התחיל לבאר שם ענין הרשויות ר״ל מהו רשות הרבים ורשות היחיד וכרמלית ומקום פטור אלא שלא נשלם שם ביאור זה אלא שביארנו שם ענינם דרך כלל על הדרך שכתבנו בראשון של שבת. וכן ביארנו שם דיניהן. איזה יש בהוצאתן וטלטולן חיוב. ואיזה פטור אבל אסור. ואיזה מותר להשתמש בו לכתחלה. ולא נתבאר שם דין קרפף שלא הוקף לדירה וחביריו שנשתנה דינם משאר הרשויות עד שמתוך כך שאלו חכמי התוספות למה לא מנאוהו ברשות חמשי כמו שביארנו שם. וכן לא התבאר שם דין גגות וחצרות ואכסדרא ומרפסת ומבוי ודיר וסהר וגינה וכל כיוצא באלו:

וזאת המסכתא כלה אמנם באה להשלים ביאור המקומות שהוצאתן אסורה ותקונן עד שיוכשרו להוציא ולטלטל בהם וכן איסור יציאה חוץ לתחום ותקון הכשרו. ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לארבעה חלקים:

הראשון לבאר תקוני המבואות הן סתום הן מפולש בתקון עצמם וכן החצרות בתקון עצמם ר״ל הכשר לחיים וקורות ופסים וצורת פתח הן תקונם מתחלתן הן תקונן לאחר שנפרצו ודין פרוץ מרובה ועומד מרובה ומהו נקרא מבוי ומהו נקרא חצר וכן תקון רשות הרבים והרבה דינין שבענינים אלו:

השני בתקון הצריך להם מצד אחר כענין (דיני) עירובי חצרות ושתופי מבואות להכשר הוצאה וטלטול. ועל איזה צד יערבו חצרות הרבה ביחד. ועל איזה צד אין יכולות לערב אלא אחת אחת. ובמה מערבין עירוב זה. והיכן מניחין אותו. ומי אוסר עליהם במבוי או בחצר אעפ״י שעירבו או נשתתפו. ועל איזה צד ובאיזה [צד] יכשירו את איסורו הן בשכירות מקומו הן בבטול רשותו להם ושאר דינין שבענינים אלו:

השלישי בענין עירובי תחומין להכשר יציאה חוץ לתחום. ובמה מערבין עירוב זה. ובענין התחומי׳ עצמן. ודרך קניית שביתתם. והיאך אלפים נמדדות ומהיכן. ודין קידורי ההרים ורבועיהן ומדידתן ועבורי הערים והצדדים המפקיעים ממנו את תחומו מצד שביתתו ושאר דינים ארוכים שבענינים אלו:

הרביעי הרשויות על איזה צד נאסרו ומהו רשות הרבים ומהו רשות היחיד או כרמלית ומקום פטור וגנה ודיר וסהר וקרפף ודין גגות וחצרות ואכסדרה ומרפסת ומבוי. ואיזה מהם מותר לטלטל בכלן ואיזה בבית סאתים ואיזה בארבע אמות לבד ועל איזה צד מטלטלין מזה לזה. ודיני חצרות ובתים הנפרצים למקום האסור להם על איזה צד נאסרו ושאר דינין שבענינים אלו. וכבר הותחל ביאור זה החלק במסכת שבת כמו שהקדמנו:

זהו יסוד המסכתא דרך כלל. ועניניה באו בערבוב ושלא בסדר עד שאין לברר בחלקי׳ שהזכרנו איזה מתברר בפרק זה. ואיזה בפרק אחר אלא שהסדור יחייב להגביל מקומם מעט כפי היכולת. והוא שהחלק הראשון אמנם רובו יתבאר בפרק ראשון. וקצת ממנו בפרק פסים בענין עירוב רשות הרבים ובפרק (עבור) [מעברין] בענין עיר של יחיד ונעשית של רבים. ובפרק הדר בענין חצרות הפתוחות זו לזו אם נעשית כאחת להפקיע הכשר מבוי בלחי וקורה אם לאו. ובפרק גגות בענין חצר שנפרצה לרשות הרבים וכן חצר שנפרצה משתי רוחותיה ובית שנפחת ומבוי שנטלה קורתו. ובפרק שתוף בענין אמת המים עוברת בחצר. ודברים מפוזרים ממנו בקצת שאר הפרקים. והחלק השני יתבאר מקצתו בפ׳ פסים ובפרק הדר ובפרק חלון ובפרק שתוף ודברים מפוזרים ממנו בקצת שאר הפרקים. והחלק השלישי יתבאר בפ׳ פסים ובפ׳ שתוף ובפרק גגות ובפ׳ תפלין ודברים מפוזרים ממנו בקצת שאר הפרקים אלא שיתערבו בהרבה מקומות החלקים אחד בגבול חברו:

זהו שרש המסכתא דרך כלל. אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר. והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור ענין החלק הראשון ובפרט בתקוני המבוי ורובו יסוב על שני ענינים. הראשון לבאר שיעור חלל המבוי ואם יש בחללו יתר מכשיעור כיצד מתקנין אותו ואיזה מבוי ניתר בלחי או קורה ואיזה צריך להכשר יתר ממנו וביאור עניני הקורה והלחי והצורת פתח ושאר דברים שבתקון המביאות. והשני הוא ממין זה החלק גם כן ובפרט בעניני חבלים שהוקפו למחיצות על איזה צד מטלטלין ביניהם:

זהו שרש הפרק דרך כלל. אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר שיעור חלל המבוי. וקודם שתכנס בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שיש לנו בדין הוצאה דינין מן התורה ומכח הלכות סיני ומבית דינו של שלמה. ולפי מה שנפרש במשנה השניה יש לנו בה דין רביעי לאיסור חכמים בשתי מחיצות דעריבן כמו שיתבאר שם והענין הוא שמן התורה אין איסור הוצאה מרשות לרשות אלא מרשות היחיד גמורה לרשות הרבים גמורה וכן אין איסור טלטול והעברת ארבע אמות או יתר מארבע אמות בתוכו אלא ברשות הרבים גמורה ורשות הרבים הוא דרך שיש ברחבה שש עשרה אמה ומפולש משני ראשיו עד שיוכל אדם לעבור ביושר בלא עכוב ושאינו מקורה. וכן הצריכו בו גדולי הרבנים שיהא בו דריסת רגל לששים רבוא ולא שיהו ששים רבוא יכולין לעבור שם ביחד אלא שיהא דרך מצוי לששים רבוא ורגילים לעבור שם. ורשות היחיד הוא כל רשות גבוה עשרה או עמוק עשרה ורחב ארבעה. ויש דעות אחרות בענין רשות הרבים ולקצת רבותי׳ הצרפתים יתבארו במסכתא זו וכן רמזנו עליהם בראשון של שבת. ולא באנו עכשיו לבאר אלא שלא נאסר מן התורה אלא הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד או טלטול והעברת ארבע אמות ברשות [הרבים] ואין צריך לומר שמן התורה כל חצר שמתחלקת בדיורין אעפ״י שיד כולם שוה בחצר מותר לטלטל מחצר לבתים ומבתי׳ לחצר. אין צריך לומר טלטול והעברה (לחצר) [בחצר] עצמה. וכן מדינה המוקפת חומה עשרה ויש לה דלתות נעולות בלילה. וכן הדין במבוי הסתום והוא שיש בו כותלים משלש רוחותיו ופתוח מצד רביעי לרשות הרבים וכל שכן לכרמלית אעפ״י שאין בו כלום מצד רביעי רשות היחיד גמורה הוא בין לזרוק בין לטלטל והלכות סיני החמירה להצריך מרוח רביעי לחי או קורה להיתר טלטול. וזו היא שיטת בית הלל שהלכה כמותו ואין צריך בה ללחי או קורה כדברי גדולי המחברים. שלדעת בית הלל מן התורה שלש מחיצות הוא דבעינן בין לזרוק בין לטלטל כמו שכתבנו ואתאי הלכתא לאוסופי אטלטול ברביעית לחי או קורה כל זה היה בדין תורה עם צירוף הלכה. והוא שאמרו [ד׳.] מחיצין הלכה למשה מסיני. ואעפ״י שלדעת בית שמאי מן התורה אין רשות היחיד אלא ארבע מחיצות והלכות סיני באה להקל לאוקומה לרביעית אלחי וקורה ותרוייהו בעינן. וכן שיש מי שסובר שתי מחיצות גמורות רשות היחיד מדאורייתא ואף במחיצות דלא עריבן כמו שיתבאר לדעת ר׳ יהודה בפרק גגות מכל מקום הלכה כבית הלל. ושלמה ובית דינו תקנו עוד שלא לטלטל מבתים לחצר אלא בעירוב לרמוז שכלם שוים באותו אוכל וכן יהו כלם שוים באותו הרשות כברשות אחת והוא הנקרא עירובי חצרות וכן לא מחצר למבוי אלא אם כן בעירוב גם כן והוא הנקרא שתופי מבואות. ועכשיו אנו עסוקים בתקון המבוי הסתום שמן התורה הוא רשות היחיד גמורה לטלטל בתוכו ולחייב בזריקה מתוכו לרשות הרבים ומכח הלכה לדעת בית הלל שהלכה כמותו נאסר שלא לטלטל בתוכו עד שיעשו בו דופן רביעית אלא שדיה בלחי או קורה מפני שאין הענין אלא משום היכר שאם לא יראו סתימה מצד רביעי יחשבו שאף [דרך המבוי מרשות הרבים ויבאו לטלטל (מתוכו לרשות הרבים] ואעפ״י שהיא מכח הלכה קראוהו לפעמים מדברי סופרים כמו שאמרו בסוגיא זו מבוי דרבנן אחר שאינו מן התורה ולפעמים קורא הלכות סיני דבר תורה כמו שיתבאר למטה בענין רובו המקפיד. ועל ענין זה באה משנה זו ר״ל מבוי שהוא גבוה ומלת מבוי הוא מענין מבוא וכמו שאתה מוציאה בלשון קבוצה בלשון מבואות ועל שם שכל בני המבוי נכנסים דרך שם הוא קרוי כן כמה דאת אמר את מבוא העיר וכל השביל הוא קרוי מבוי ולפעמים הוא קורא חלקי המבוי ותקוניו בלשון מבוי כמו שקצת פרטים נקראים לפעמים בשם הכלל ועל דרך זה הוא קורא במשנה זו קורת המבוי בשם מבוי. והוא שאמר מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. כלומר שאם עשה בו קורה לתקנו לטלטל בתוכו אלא שהיא גבוהה מעשרים אמה. ר״ל שחלל שמפי הקורה המביט לארץ עד הקרקע הוא גבוה מעשרים אמה והרי נמצא שאין העין שולט בו ואין כאן היכר ולפיכך ימעט ר״ל שישפיל הקורה עד שלא יהא בחללה יתר מעשרים או יעשה איצטבא למטה הן בסתום הן במפולש שכבר הכשירו מן הצד השני בצורת פתח.

ור׳ יהודה אומר אינו צריך. שהוא סובר שזה שהזקיקה הלכה למשה מסיני בקורה זו לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה. ומעתה הואיל ויש כאן מחיצה מכל מקום שהרי פי הקורה יורד וסותם אינו צריך כלום ואתה צריך לומר לענין פירוש שר׳ יהודה סובר שכל שיש שם שתי מחיצות חשובות אין רגל הנכנסים והיוצאים מבטלת מחיצה על הדרך שאמרה בשני בתים בשני צדי רשות הרבים ואף למעלה מחמשים או כמה כשרה לדעתו אבל לדעת חכמים אילו היתה קורה באה משום מחיצה לא היתה מועלת כלום שהרי הם סוברי׳ רגל הנכנסת והיוצאה מבטלת מחיצה בכל שאין שם שלש מחיצות של תורה ורביעית של הלכה. ומתוך כך נחלקו בפרק גגות שלר׳ יהודה מערבין במבוי מפולש ומטלטלין בתוכו ר״ל בהכשר לחי או קורה משני צדדיו שמאחר שיש קורה בשני ראשיו ופי תקרה יורד וסותם הרי יש כאן ד׳ מחיצות אבל לדעת חכמים שלש מחיצות בעינן והרביעית אינה אלא להיכר בעלמא ואין הלכה כר׳ יהודה לא בסתום ולא במפולש אלא כחכמים:

והרחב מעשר אמות. וכו׳ ומכיון שהוא רחב יותר מעשר אמות אין זה קרוי פתח אלא פרצה ואינה ניתרת בקורה שאין כאן היכר ומתוך כך ימעט. והוא שיסתום בראש המבוי קצת הרחב בכותל או בפס ארבעה עד שיעמידנו על פחות מעשר או בעשר ויעשה שם קורה או לחי ור׳ יהודה חולק אף בזו כמו שאמרו בבריתא לומר שאינו צריך ואין הלכה כדבריו.

ואם יש שם צורת פתח. ר״ל קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אפי׳ רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. שאין לך היכר גדול מזה. אלא שמכל מקום צריך שיהא ראוי להחזיק דלת של זמורות או של הוצין מגעת מן הקרקע עד הקורה כמו שיתבאר. וצורת פתח יתבאר בגמרא שכשם שמועיל לרחב יתר מעשר כך מועיל בגבוה יתר מעשרים שהרי יש כאן היכר. ורבותי נסתפקו אם צורת פתח מועיל לפחות מעשרה גובה שאף בו המבוי פסול כמו שיתבאר. וגדולי המחברים כתבוה כן אף בפחות מעשרה אלא שאנו מתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל במקום שאין מחיצות שכל מחיצה הפחותה מעשרה אינה מחיצה. וגדולי הדור ראיתי שמתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל יתר ממחיצה ומחיצה שאינה גבוהה עשרה אינה כלום. ואיני מבין שאף גדולי המחברים לא אמרוה אלא בשהפתח גבוה עשרה כמו שיתבאר למטה אלא שכותלי המבוי נמוכות מעשרה. אלא שאף בזה הדברים מתמיהי׳ כמו שכתבנו. ואם היה מבוי זה רחב עד עשרים אמה או יותר עושה פס ארבעה במשך ארבע אמות שהוא שיעור ארך מבוי ומעמידו לארכו של מבוי באמצע ונעשה כשני מבואות ואין כח באויר שמשני צדדיו לבטלו אבל בפחות מכאן אויר שמכאן ומכאן מבטלו. וכן יתבאר בגמרא. וסתם מבוי למדת ממה שכתבנו שהוא גבוה עשרה וארך ארבע אמות ומהם ולמעלה ורחבו גדולי המחברים נראה שכתבוהו משלשה ולמעלה שהרי הם כתבו מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכלו שכל פחות משלשה כלבוד דמי למדת שבשלשה מיהא צריך הכשר ומכל מקום יש פוסקים דוקא בארבעה טפחים כמו (שהתבאר) [שיתבאר]. זהו ביאור המשנה ופסק שלה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כמו שהתבאר במקומו. ושאלו בסוגיא זו מאי שנא דגבי סוכה תני פיסולא ומאי שנא דגבי מבוי תני תקנתא ר״ל ימעט דהא סכה נמי אית לה תקנתא. (ותירץ) [ותירצו] סוכה דפיסולא דידה דאוריתא תני פיסולא מבוי שכל עצמו אינו אלא מדברי סופרים תני תקנתא. אי נמי דאף בדאוריתא כל דאית ליה תקנתא אית ליה למתנייה אלא דסוכה נפישן מילה בההיא מתני׳ גבוהה למעלה מכ׳ ונמוכה למטה מעשרה ושאין לה שלש דפנות. ושחמתה מרובה ואלו היה שונה תקון לכלם היו הדברים יגיעים מצד שהיה צריך לשנות תקון מיוחד לכל אחד מהם [פסק ותני פסולה] אבל במשנתנו לא שנה אלא שני פיסולין ואף הם שניהם מתוקנים בתקון אחד:

כבר ביארנו בראשון של יומא סדרי בנין בית המקדש בהר הבית היאך הוא עשוי וביארנו בכלל אותם הדברים שמפתח עזרת ישראל עד פתח האולם שבעים ושש אמה ומפתחו של אולם עד סוף העזרה מאה אמה ובשבעים ושש אמה הראשונות הם י״א אמה לדריסת רגלי ישראל וי״א לדריסת רגלי הכהנים עם הדוכן ושלשי׳ ושתים למזבח ועשרים ושתים משפת המזבח החיצון עד האולם ומפתחו של אולם ולפנים נקרא היכל ששם היה המזבח ושלחן ומנורה ושיעורו מאה אמה עם עובי הכותלים כיצד אולם רחבו עשר אמות וכתלו שש אמות וכותל ההיכל המבדיל בין האולם למקום שנקרא היכל בפרט שש אמות וארך ההיכל ארבעים אמות ומחיצה המבדלת בין ההיכל לדביר ר״ל קדש הקדשים אמה ונקראת אמה טרקסין ובית קדשי הקדשים עשרים אמה וכותל בית קדשי הקדשי׳ שש אמות וחלל התא שאחריו חמש אמות וכותל התא שש אמות הרי מאה אמה ומכותל זה של תא עד כותל מערבי של עזרה י״א אמות אויר והוא אחורי הכפרת ונמצאו מאה ושמונים ושבע אמה ממזרח למערב ט״ו מעזרת ישראל עד האולם ומאה מהאולם עד כותל התא שהוא סוף העזרה והם מאה ושבעים וששה ועם האחת עשרה אמה הם מאה ושמנים ושבעה וכל הקפ״ז בכלל נקראים עזרה אבל עזרת נשים שלפני עזרת ישראל לצד המזרח והחיל שלפני עזרת נשים אינו בכלל העזרה הכל כמו שביארנו שם:

פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים ולא היו בו עשרים וחמש אמלתראות של מילה והוא עץ הנקרא גוונ״ץ היו על גב הפתח זו למעלה מזו והתחתונה שבהן עודפת על רוחב הפתח אמה מכאן ואמה מכאן וכל אחת מן העליונות עודפת על שלמטה הימנה אמה מכאן ואמה מכאן נמצאת התחתונה ארכה הנתון לרחב הפתח כ״ב אמות והסמוכה לה כ״ד אמות והשלישית לה כ״ו והרביעית לה כ״ח והעליונה ל׳ ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת ופתחו של היכל לפנים מן האולם גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות. ולפי מה שיתבאר במקומו לא היו שם אמלתראות ואעפ״י שאמרו בכאן דילמא תבנית היכל כתבנית אולם אינה אלא למה שעשוי לנוי:

משכן שעשה משה ארך החצר שהיה בנוי בה היה ארכו מאה אמות ורחבו חמשי׳ והיה המשכן בנוי בשפת חצי החצר ונשאר לפני המשכן חמשי׳ אמה על חמשי׳ אמה אויר וארך המשכן שלשי׳ ונשארה לאחריו רחבה עשרים ורחב המשכן היה עשר אמות לרחב החצר ונשארו בסביבות החצר רחבה עשרים לצפון (ועשאם) [ועשרים] לדרום נמצא למשכן לפניו רחבה חמשים על חמשים ובכל שאר סביבותיו רחבה עשרים אמה וגבהו היה עשר אמות והיו לסביבות החצר כלה קלעים בארך מאה אמה וברחב חמשי׳ ובצד שלפניה היו הקלעים מזה ומזה וריוח באמצע לצרך פתח ליכנס בחצר שלפני המשכן והיה רוחב קלעים שלפני החצר ט״ו אמה רחב מכאן וט״ו מכאן ונמצא פתח באמצע ברוחב עשרים וגבהן של קלעים חמש עשרה אמה ומה שנ׳ ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות שפירושו שגובה הקלעי׳ חמש אמות פירושו משפת מזבח ולמעלה שהמזבח גבהו עשר כגובה המשכן וקלעים חמש עשרה ונמצאו עודפות על גובה המזבח חמש אמות. ואעפ״י שנ׳ במזבח ושלש אמות קומתו פירושו מן הסובב ולמעלה אבל גבהו מן היסוד עשר אמות. והוא ששנינו בסדר משנת המשכן ויעש את מזבח העולה חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו רבוע ושלש אמות קומתו ממשמע שנ׳ חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו איני יודע שהוא רבוע אלא נאמר כאן רבוע ונאמ׳ במזבח הקטורת רבוע שנ׳ אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו מה רבוע האמור במזבח הקטורת גבהו פי שנים ברחבו אף במזבח העולה כן ונמצא גבהו עשר אמות. וכן שנינו מזבח שעשה משה גבהו עשר ושעשה שלמה גבהו עשר ושעשו בני גולה גבהו עשר ואף לעתיד לבא גבהו עשר אם כן למה נאמר שלש אמות קומתו מן הסובב ולמעלה עד מקום המערכה והוא ששנינו במסכת מדות [פ״ג מ״א] על מזבח של בית המקדש מזבח היה שלשים ושתים על שלשי׳ ושתים עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש וכנס אמה זהו מקום מערכה ומקום קרנות אמה נמצא גבהו עשר אמות ולענין רוחב המזבח נמצא היסוד שלשים ושתים על שלשים ושתים ומן היסוד ועד הסובב עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ומקום חלק שבין קרן לקרן עשרים וששה על עשרים וששה ומקום מערכה עשרים וארבעה על עשרים וארבעה כמו שביארנו במסכת מדות. וזה שלא דברו אלא מן הסובב ולמעלה מפני שכשהיה הכהן נותן דמים על הסובב היה עומד וכמו שאמרו עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית וצרף גובה קלעי החצר על גובה המשכן הוא שאם לא היו גבוהות על גבי [גובה] המשכן והמזבח היה מתן דמים של כהן נראה מבחוץ ומתוך כך היו גבוהות חמש אמות יותר ודעת זה לדעת ר׳ יוסי שהלכה כמותו שנחלקו הוא ור׳ יהודה בענין זה במסכת זבחים [נט:] שלר׳ יהודה דברים ככתבן ר״ל שגובה המזבח שלש אמות לבד וגובה הקלעים חמש אמות לבד ואעפ״י שהיה הכהן נראה אמה שהרי גבהו של אדם בינוני שלש אמות מכל מקום עבודה שבידו לא היתה נראית שהרי הקלעים עודפות על גובה המזבח שתי אמות ומכל מקום אין הלכה כן אלא כר׳ יוסי ועל הדרך שביארנו:

מקום שחיטת הזבחים אינה שוה בכל הקרבנות והוא שקדשי קדשים שחיטתן בהיכל לצפון המזבח בתחום שביארנו בראשון של יומא. וקדשים קלים ר״ל שלמים והדומים להם שחיטתן בכל מקום בעזרה שהרי נאמר בהן ושחטו פתח אהל מועד ולא ייחד להם רוח ושמא תאמר (הם) [הא] מכל מקום צריך לשחטם בסמוך לפתח שהרי כתי׳ פתח אהל מועד לא נאמר מקרא זה אלא ללמד שאעפ״י שאין לשחיטתם מקום ידוע אינו שוחטם עד שיפתחו דלתות ההיכל שנ׳ בהם ושחטו פתח אהל מועד בזמן שדלתות ההיכל פתוחות ולא בזמן שהן נעולות ולמדת לפי דרכך שפתחו של היכל דלתות היו שם אעפ״י שפתחו של אולם לא היו בו דלתות ואם שחט את השלמים בנעילת דלתות ההיכל פסולים וכל שדלתותיו (מונפות) [מוגפות] הרי הן כנעולות אבל אם היו הפרכות עליו אינן פוסלות ושמא תאמר ומה הוצרכה לכך והרי כל שהדלתות נעולות עדיין לא קרב תמיד של שחר וקיימא לן אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ונרות ולא מתאחר על תמיד של ערב אלא פסחים אפשר שזו אינה אלא מצות עשה וכמו שאמרו [פסחים נח:] העולה עולה ראשונה וכן עליה השלם ולא נפסלה בדיעבד אלא מצד נעילת דלתות בהיכל משכן שעשה [משה] ארכו שלשים ורחבו עשרים ופרכת היה מונח לסוף עשר אמות למערב ונמצאו עשרים אמות מפרכת ואילך כנגד הפתח ושם היה המזבח ושלחן ומנורה וזהו בדמיון היכל למקדש ופתחו הוא הנקרא פתח אהל מועד והחצר. וכבר ביארנו שפתח משכן גבהו עשרה ורחבו עשרים:

פתח זה של מבוי שביארנו שכל שהוא גבוה מעשרים אמה אינו קרוי פתח לדעת חכמים ולדעת ר׳ יהודה אף למעלה מעשרים הוא קרוי פתח. בגמרא שאלו מהיכן יצא לנו כן ואמרו על זה בשם רב. חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל שהיה גבהו עשרים ורחבו עשר והוא הנקרא פתח ממה שנ׳ פתח אהל מועד ואעפ״י שבמשכן הוא כתי׳ מכל מקום הרי הוא בדמיון פתח היכל למקדש והרי מצינו פתח גבוה עשרים ורחב עשר שנקרא פתח והוא שאמרו מצינו משכן שנקרא מקדש ומקדש קרוי משכן. ואין לומר שנלמוד מפתח משכן שהרי מכל מקום מצינו פתח היכל שנקרא פתח הא מכאן ואילך אינו קרוי פתח. ואעפ״י שפסוק זה בשלמים כתי׳ ושלמי׳ אינן צריכים פתח שהרי שחיטתן בכל מקום בעזרה. מכל מקום הרי פרשנו עליה בזמן שהפתח פתוח וכו׳. ור׳ יהודה שמכשיר ביתר מעשרים למדה מפתחו של אולם ומאחר שפתחו של אולם נקרא פתח אין עוד שיעור לפתח אלא בגובה כמה ורחב כמה ואעפ״י שפסוק של פתח אהל מועד בהיכל כתי׳. הוא סובר קדושת היכל ואולם חדא הוא ומכל מקום לא לענין קדושה הוא אומר כן שהרי משנה שלימה במסכת כלים [פ״א מ״ו] עשר קדושות בירושלם זו למעלה מזו ונכללו ביניהם בין האולם והמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מום ופרועי ראש נכנסי׳ לשם אלא לומר שכל עבודות הכשרות בהיכל כשרות באולם ואעפ״י כן חזר בו לומר שקדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד אם מפני שקדושת היכל חמורה אם מפני שהדברים שבתוך ההיכל כגון מזבח ושלחן ומנורה בכלן נאמר פתח אהל מועד. וכן שמא עבודות הראויות להיכל אין כשרות באולם עד שהביאה מאמרו פתח אולם הבית (והשים) [והשיבו] לו שר״ל הבית הפתוח לאולם והוא ההיכל.

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבבנן תני תקנתא. פי' סוכה שמצותה מן התורה שייך למיתני בה התנא שאם לא עשאה כהלכתה פשולה אבל מבוי שכל מצותו אינה אלא מדרבנן לא שייך למיתני בה פסולה ומאי דאמרי' בפ' במה מדליקין נר חנוכה בשהניחה למעלה מעשרים אמה פסולת דברי אמוראי הם וכך שייך האמורא לומר פסולת על מצות התנא כמו התנא על מצות התורה. אבל לא הוה תני בנר חנוכה פסולה:

קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד. עיין מ"ש בפ"ק דכלים:

שלמים ששחטן קודם פתיחת שערי ההיכל פסולין. שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד אבל עולת התמיד מנלן דבעיא פתיחת ההיכל דתנן בפ"ג דתמיד ולא הי' השוחט שוחט עד שהוא שומע את קול שער הגדול שנפתח:

בפרש"י בד"ה והא כי כתיב פתח אוהל כו' ושם לא היה אולם ופתח היכל עשר כו' עכ"ל ר"ל דלא היה אולם ותקשי לר' יהודה דיליף ליה מפתח אולם ולרבנן תקשה דפתח היכל במשכן לא היה רק עשר אמות גבוה כו' מפירושו נראה דפתח היכל דאוהל מועד נקרא שפיר פתח ולכך לא קשיא להו ארוחב כיון דהיה פתח היכל במשכן רחב י' אמות אבל מהא דפריך לקמן ולבעי דלתות מוכח לחד תירוצא של התוס' שם דמפתח אוהל מועד ליכא למילף רוחב י' כיון שהיה פרוץ במלואו דלא ה"ל גיפופי ולתירוץ קמא של התוס' שכתבו דליכא למילף מאוהל מועד אלא באינו גבוה אלא י' ניחא קצת דמרוחב נמי קא קשיא ליה הכא דלא קאמרי' רוחב י' באוהל מועד אלא באינו גבוה אלא י' ודו"ק:

תוס' בד"ה דכתיב אל פתח אולם כו' אי כתיב פתח אולם כדקאמרת פי' שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית עכ"ל נראה שהוצרכו לכך דכיון דהני קראי חשבינן להו כחד קרא א"נ דהוה כתיב בהדיא פתח אולם אי הוה כתיב נמי בשום מקום אולם הבית הוה מפרשינן ליה פתח אולם הבית הפתוח לאולם אלא דה"ק אילו הוה כתיב פתח אולם לחוד ולא הוה כתיב בשום מקום אולם הבית אז ודאי דהוה מפרשינן ליה פתח אולם ממש דפתחו לעזרה קרוי פתח וק"ל:

בד"ה אשכחן משכן כו' ונ"מ דאינו דוחה את השבת כו' עכ"ל ואע"ג דבמשכן גופיה נמי דרשינן אך את שבתותי מסמיכות שמירת שבת למלאכת המשכן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת אינו אלא לאסמכתא בעלמא ולא מייתי לה תלמודא הך דרשה אבל עיקר דרשה במקדש כדאמרינן בפ"ק דיבמות יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ולמאי שכתבו התוס' בסוף דבריהם דלא ילפינן מהדדי אלא בדבר שאינו תלוי בקדושת משכן ניחא דהני מילי שאינו דוחה שבת ושלא יכנס כו' ודאי תלוין בקדושה ולא ילפינן להו מהדדי ולא נקטו בדבריהם ה"מ מעיקרא אלא לפום רהיטא ומיהו פסיקא להו דאיכא נ"מ נמי במילי אחריני דאינן תלוין בקדושת משכן וילפינן להו שפיר משכן ממקדש ותו לא מידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה מבוי וכו' ולהכי פריך שפיר טפי וכו'. פי' דבלא זה קשיא מאי פריך בגמ' מ"ש גבי סוכה דתנא וכו' דדילמא אית דוכתא דתני פסולה ואית דוכתא דתני ימעט כדאשכחן כה"ג בכמה דוכתי כדאיתא בתוס' רפ"ק דב"ק אית דוכתי דתני הן ואית דוכתי דלא תני הן אבל השתא פריך שפיר דמאחר דלא אשמעינן הכשר מבוי בקורה ברישא ש"מ דרצה התנא להשוות לשונו להתחיל כמו שמתחלת מתני' דסוכה ואם כן למה שינה בזה דמ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא:

ד"ה סוכה דאורייתא ולישנא דאי בעית אימא וכו' לא אתי שפיר לפירושו. הצעת הפשט כך הוא דלפרש"י לישנא דימעט שייך למיתני בכל מילי בין בדאורייתא בין בדרבנן אלא דלשון פסול ניחא ליה למיתני טפי רק שכאן לא שייך למיתני לשון פסול לכך תני לשון ימעט ולכך אמרו דלישנא דאיבעית אימא לא א"ש דאמר בגמ' ואב"א בדאורייתא נמי תני תקנתא דמשמע דלתירוץ הראשון לא שייך למיתני לשון תקנתא וזה אינו לפי' רש"י דהא ללישנא קמא נמי שייך למיתני לשון ימעט בכל מילי אבל לפי' התוס' הוי הסברא איפכא דלשון ימעט ניחא ליה למיתני טפי דהוי לישנא מעליא טפי מלשון פסול כדאשכחן בפסחים שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו אלא דגבי סוכה א"א ליה למיתני ימעט דהוי משמע חומרא בעלמא ואתי למטעי וכו' ולכך קאמר ואב"א בדאורייתא נמי תני תקנתא ולא חיישינן דלמא אתי למטעי אלא סוכה דנפישין מיליה וכו' עי' בתוס' ריש סוכה:

ד"ה דכתיב וכו' וקאמרי רבנן אי כתיב וכו' פי' שלא היה כתוב וכו'. הוכרחו התוס' לכתוב פירוש זה משום דקשה דלמה להו לרבנן להשיב אי הוה כתיב וכו' היה להם להשיב דלא כתיב שום פסוק בזה הלשון לכך פירשו אה"נ דהכי קאמרי רבנן אי הוה כתיב פתח האולם בהדיא לבד ולא היה כתיב אולם הבית כדקאמרת וכו' וכן מצאתי בת"י כתובים על קלף:

ד"ה אשכחן וכו' ונ"מ וכו'. פי' משום דכתיב גבי מקדש את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו וילפינן דאין בנין מקדש דוחה שבת וממקדשי תיראו ילפינן מורא מקדש שלא יכנס באבק שברגליו ויתר הדברים וילפינן לענין זה משכן ממקדש ואע"ג דגבי משכן עצמו אמרינן הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכן פירש"י בפירוש החומש י"ל שדרך דרש הוא אי נמי עיקר הנפקא מינה קאי אשלא יכנס באבק שברגליו ונקט שאינו דוחה שבת אגב זה משום דמחד קרא ילפינן להו:

בא"ד גבי מומין שפוסלין בכהנים ולוים בשנים דקאמר וכו' כצ"ל:

בא"ד וקשה דבפ"ב דשבועות מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש כו'. כדי שנדע תוכן הענין אציע סוגית הגמרא והכי איתא התם טומאה בעזרה מניין פירש"י מניין דחייב מי שנטמא בעזרה דהא לא קרינן ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא ומשני אר"א כתוב אחד אומר כי את מקדש ה' טמא וכתוב אחד אומר את משכן ה' טמא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תניהו ענין לטומאה שבפנים ופריך הא מצריך צריכי דאי הוה כתב משכן הוה אמינא משום דמשוח בשמן המשחה אבל מקדש לא ואי הוה כתב מקדש הוה אמינא משום דקדושתו קדושת עולם אבל משכן לא ומשני ר"א הכי קא קשיא ליה מכדי משכן אקרי מקדש ומקדש משכן תרי קראי ל"ל נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משכן ומקדש למה לי ש"מ תרתי וכו' אם כן משמע משום דעכ"פ צריך תרי קראי לגופא דדינא ולא ילפינן זה מזה אלא משום דמקדש אקרי משכן כו' הוה ליה למכתב אידי ואידי משכן או מקדש ומדשני בלישנא ילפינן עוד מיניה טומאת פנים והכא משמע דמשום דמקדש אקרי משכן ומשכן מקדש ילפינן מהדדי:

בא"ד ותי' ה"ר נתנאל דהכא וכו'. ר"ל לענין שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות לא צריך קרא וכו' מהרש"ל ז"ל בספר ח"ש כתב ולפ"ז אינו מיושב מנא לן דילפינן משכן ממקדש לענין שאינו דוחה שבת ושלא יכנס באבק שברגליו ותירץ מה שתירץ בדוחק ולי נראה דגם זה דילפינן משכן ממקדש מדוייק מקרא זה משום דמאחר דעיקר דרשה זו אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות למה לי דכתבו לן רחמנא גבי משכן אלא לומר לך ג"כ שמשכן אקרי מקדש כדי שנילף ג"כ ענין מה למשכן ממקדש ולהכי ילפינן המסתבר טפי דהיינו שאינו דוחה שבת ושלא יכנס באבק שברגליו ובזה יתורץ ג"כ בשמעתין ל"ל להתרצן להשיב ומשכן אקרי מקדש והא לא הקשה אלא והא כי כתיב האי קרא פתח אהל מועד במשכן כתיב ומנא ליה למילף מינה היכל ולא היה לו להשיב רק מקדש אקרי משכן אבל השתא אתי שפיר דהאי דרש דמקדש אקרי משכן אינו מיושב אלא כי אמרינן נמי דמשכן אקרי מקדש לענין נ"מ שכתכו התוס' דאל"כ יקשה מאחר דעיקר דרשה דפתח אהל מועד דילפינן מינה פתיחת דלתות אינה אלא על מקדש למה ליה דכתביה רחמנא גבי משכן:

ד"ה שלמים וכו' דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות וכו'. וא"ת דלמא מיירי דעבר והקריב התמיד קודם פתיחת דלתות ואח"כ שחט השלמים וה"א דהשלמים כשרים לכך צריך קרא וי"ל דא"כ היה התמיד פסול וצריכים להביא תמיד אחד וא"כ כששחט השלמים פסולים מכה ששחטן קודם הקרבת תמיד הכשר והדרא קושיא לדוכתא:

רש"י בד"ה צורת הפתח כו'. נ"ב צורה זו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם:

תוס' בד"ה אשכחן משכן דאיקרי מקדש כו'. נ"ב פי' מאחר דמשכן נמי איקרי מקדש אם כן כל מה שכתוב במקדש הוי כאלו כתוב במשכן והיינו מ"ש במקדש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו דילפינן מיניה דבנין בית המקדש אינו דוחה שבת וכן שצריך לירא מן המקדש דהיינו שלא יכנס באבק שע"ג רגליו ה"ה נמי במשכן שהרי אף הוא איקרי מקדש ומש"ה פריך תלמודא מקדש דאיקרי משכן מניין ר"ל מה שנכתב במשכן דהוי כאלו נכתב במקדש מנ"ל וק"ל:

בא"ד דעיקר דרשה אינה אלא כו'. נ"ב ולפי"ז אינו מיושב מנא לן דילפינן משכן ממקדש לענין שאינו דוחה השבת וכן שלא יכנס באבק שעל גבי רגליו ואפשר לומר דלא דייקי תוס' כולי האי לאשכוחי פירוקא כי מאי דהוה הוה מה שאין כן במקדש ודו"ק:

ריש מכילתין. גבוה למעלה מעשרים אמה. יש מגמגמין על מלת למעלה והב"ח בהגהותיו מחקה. ועי' ר"ן ריש סוכה. ול"נ דאי לא תני אלא גבוה מכ' ה"א דהמ' הוא לשמוש מן. ור"ל שהוא גבוה מן כ' ומעלה וכ' ג"כ בכלל וכמו לקמן (יא ב) במשנה רחב מארבע אמות כו' דר"ל וארבע בכלל. ועמש"כ בפ"ד דכלאים מ"ז בס"ד. (ועי' ערכין ספ"ד במשנה וגמרא) אבל השתא דתני שהוא גבוה למעלה מכ' מבואר דר"ל דדוקא שהוא גבוה יותר מכ'. ותיבת למעלה מושכת עצמה ואחר עמה ושבה ג"כ על הרחב מעשר דסיפא ומה שאמר רבא בגמ' חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן נראה דיוקו מדלא תני סכך שהוא גבוה קורה שהיא גבוהה ש"מ דקאי על חלליהם. וזה שלא כדברי הר"ן שם:

שם ואם י"ל צוה"פ אע"פ שהוא רחב כו'. לכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן (ר"ד י"א) דגם לגובה מהני צוה"פ תיבות אלו מן אע"פ עד מעשר אמות מיותרות. (ולפמש"כ התוס' שם בד"ה איפכא יל"ק) ויל"פ דה"ק אע"פ שהוא רחב כו' דלא מהני ליה אמלתרא צוה"פ מהני. וכש"כ לגובה דמהני גם אמלתרא: בתו"ח מביא בשם ב"י יו"ד ר"ס ר"א דטפח שוחק יותר מעצב חצי אצבע והוא טעות דאמה שוחקת הוא דיתירה על עוצבת חצי אצבע וכן מתבאר מדברי הבד"ה שם ובשו"ע שם ובש"ך סק"ו וכ"כ הה"מ ספ"ו מהל' שבת:

רש"י ד"ה מבוי כו'. דאי הוי מפולש לא הוה מישתרי כו'. ר"ל אפי' לא הוה רחב ט"ז וכ"מ בכ"ד. ולשון הרע"ב דמשמע מיניה דאפי' מפולש אם אינו רחב ט"ז סגי ליה בתקנתא דלחי או קורה אינו מדויק. ובמ"ב תבריה לגזיזי' וכ' ומבוי דאיירי בי' הכא הוא כו':

[בא"ד ושריוהו בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכרא. עי' גה"ש. וי"ל דליהוי היכרא לא קאי אלא אקורה דסליק מינה אולם לשונו בריש סוכה א"א ליישב כן ע"ש] :

(בגמ') [ברש"י] ד"ה מבוי. לא שייך ביה לשון פסלות. ולהואב"א ליתא לזה אלא דאף בדאורייתא דודאי שייך ביה לשון פסלות ג"כ יותר ניחא לישנא דתקנתא ולכן הוצרך לומר מבוי דל"נ מילי'. ובזה מיושב גם דקדוק התוס' על פירש"י:

רש"י ד"ה אוהל מועד. מזבח הזהב והשלחן והמנורה. כצ"ל:

[רש"י ד"ה ונתתי משכני כו'. וכל אותו הספר באוהל מועד נאמר כדכתיב כו'. ותימה דבריש פרשה בהר כתיב בהר סיני. וכן בסוף בחקותי אלה כו'. בהר סיני. ובסוף התוכחה גופה כתיב ג"כ בהר סיני ובדפ' תבא נמי כתיב בסופה מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב] :

תד"ה אשכחן. וכן בפ"ק דחולין גבי שנים שפוסלין בלוים דקאמר כו'. כצ"ל. ועי' מהרש"א בס"ד שכ' ומיהו פסיקא להו דאיכא נ"מ כו'. ובס' ב"א מצא נ"מ בהא שכתבו התוס' בשבת (צח ב) וע"ש בהגהותי שהקשיתי ע"ד ואנכי מצאתי נ"מ בגמ' סוכה (ה ב) מה מצינו בב"ע כרובים בשליש הבית כו' ונכון בס"ד:

תד"ה שלמים. וא"ת תיפוק ליה כו'. ולע"ד נ"מ להא דאמר רבינא ביומא (ס"ב ב' ור"ד ס"ג) דאם שחטן בחוץ קודם פתיחה פטור ע"ש ותבין:

אַשְׁכְּחָן 'מִקְדָּשׁ' דְּאִיקְרִי 'מִשְׁכָּן', וּ'מִשְׁכָּן' דְּאִיקְרִי 'מִקְדָּשׁ'. נראה לי בס"ד הטעם דְּ'מִקְדָּשׁ' נקרא 'מִשְׁכָּן' להורות כי מקדש ראשון יעמוד ת"י [410] שנים כמנין מִשְׁכָּן [410] והמשכן נקרא מקדש להורות כי המשכן מונח בתוך המקדש כי שם נגנז עד לעתיד לבא.
או יובן בס"ד הטעם דמקדש נקרא משכן להורות דאלולי התיקון שעשה משה רבינו ע"ה במשכן לא היה יכול שלמה לעשות תיקון של המקדש ולכן תמצא דאותיות שמו של משה רבינו ע"ה ישנם בשם שלמה והמשכן נקרא מקדש להורות כי התיקון שנעשה במשכן נשלם במקדש. ועיין בסוד זמן המשכן וזמן המקדש בדברי רבינו האר"י ז"ל ותמצא נחת.
וי"ל 'מִקְדָּשׁ' [444] עולה מספר טחינה פנים בפנים [444] או א"ל ומ"ה פנים בפנים [444]. גם 'מִקְדָּשׁ' ראשי תיבות קימת מלכות שלימה דגולה והבן.

אַשְׁכְּחָן 'מִקְדָּשׁ' דְּאִיקְרִי 'מִשְׁכָּן', וּ'מִשְׁכָּן' דְּאִיקְרִי 'מִקְדָּשׁ'. נראה לי בס"ד, משה רבינו עליו השלום עשה המשכן ושלמה המלך עליו השלום עשה המקדש, ושניהם נרמזו בשני אותיות מ"ש שיש במקדש ובמשכן, כי מ"ש ראשי תיבות: משה שלמה שהם כלולים זה בזה, ושני אותיות אלו שוים כאן וכאן, ונשארו אותיות שאינם שוים שהם: במשכן יש אותיות כ"ן ובמקדש אותיות ק"ד ומספר כולם קעל דרך [174] כמנין שמות 'כסה בפז' [174] שהם אותיות 'כֶסֶף זָהָב' הרמוזים בפסוק 'וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב' (תהלים קה, לז) ושמות אלו מסוגלים להצלחה כמו שאמרו המקובלים ז"ל, ורמוזים בפסוק (יחזקאל טז, יג) 'וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף' ומסיים הכתוב 'וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה' שהאירו שמות ההצלחה האלה במשכן ובמקדש.
וגם הם מספר עק"ד [174] רמז לעקידת הדינין, שלכן עקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בהר המוריה. והנה מִקְדָּשׁ [444] יתר על מִשְׁכָּן [410] מספר ל"ד שהוא מספר ב' פעמים 'טוֹב' [17], כי מקדש ראשון ושני הם כנגד יום א"ב אין להם יתרון על המשכן, דאדרבה הם חרבו ומשכן לא שלטה בו יד זר אלא נגנז, אך מקדש שלישי שהוא כנגד יום שלישי שהוכפל בו 'כִּי טוֹב' יש לו יתרון על המשכן שהוא גדול ממנו במעלות וגם במספר השנים כי הוא קיים לעולם, והמשכן אף על פי שלא חרב עם כל זה נגנז ולא נשאר קיים בעומדו, לכן יש במקדש יתרון על משכן מספר ב' פעמים 'טוֹב' לרמוז כי המקדש השלישי שהוא כנגד יום שלישי שהוכפל בו 'כִּי טוֹב' זה הוא שיש לו יתרון על המשכן בכמה מעלות.
ודע כי כל הני מילי דשאלה ותשובה דנקיט תלמודא, הם דברי חכם אחד דנקיט הדברים בדרך שאלה ותשובה, והוא מעיקרא ידע להאי קרא ד'עָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ' (שמות כה, ח) דמיניה מוכח דְּ'מִשְׁכָּן' אִיקְרִי 'מִקְדָּשׁ' ובא ללמדנו שלא נטעה לחשוב הוכחה דמשכן אקרי מקדש הוא מפסוק 'וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן' (במדבר י, כא) דקרי למשכן בשם מקדש, דזה אינו דהתם בארון איירי וליכא הוכחה דמשכן אקרי מקדש, אלא רק מהאי קרא ד'עָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'.

רש"י ד"ה מבוי שהניחו את הקורה למעלה מכ'. וכ"כ הרע"ב ובחידושי למשניות כתבתי לתמוה הא מסקינן לקמן דחלל מבוי תנן וא"כ אפשר לקורה להיות מונח למעלה מכ' אלא דהחלל צריך שלא יהי' למעלה מכ' עוד כתבתי לתמוה במה דכתב רש"י בזה הדבור וכן הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוו היכר. הא קיי"ל דלחי העומד מאליו הוי לחי דקיי"ל לחי משום מחיצה:

תוס' ד"ה שלמים וכו' דתמיד של שחר נמי וכו'. עי' זבחים דף סא ע"א תוס' ד"ה קודם שיעמדו:

בא"ד פסולין היינו מדרבנן. עי' הוריות דף ד ע"א ברש"י ד"ה ספק משחשיכה ובתו' שם:

מתני' מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט, ר"ל אם החלל מקרקעיתו עד הקורה גבוה למעלה מעשרים דמסקינן לקמן (דף ג' ריש ע"ב) חלל מבוי תנן אבל הקורה רשאי להניחה למעלה מכ', ובקונטרס לא פירש כן ואחריו נמשך הרע"ב (אב"ה שהם ז"ל פירשו שהוא גבוה כו' היינו שהניחו את הקורה למעלה מעשרים):

גמרא אר"י אמר רב חכמים [דפוסלין מבוי גבוה למעלה מעשרים] לא למדוה אלא מפתחו של היכל דהי' גבוה עשרים אמה.
קשה לי דלרב דאין טעם הפסול משום דליכא הכירא דלמעלה מכ' לא שלטא ביה עינא אלא דילפינן מהיכל דעד עשרים מקרי פתח ויותר מעשרים לא מקרי פתח, א"כ גם לחי לא מהני, כמו דלא מהני לרחב מעשרה משום דלא הוי פתח:

מכתבי תלמידיו והמה בחוברות בין כתבי רבינו זצ"ל:

מ"ש גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא לפי מאי דבעי למימר הש"ס לקמן (דף ג') דסוכה דלישיבה עבדי שני ממבוי דלהילוך עביד יש לנו לומר בסוכה תני פסולה רבותא לרבנן דאע"ג דלישיבה עביד אפ"ה פסולה בדיעבד ובמבוי תני לרבותא דר"י דאע"ג דלהילוך עביד אפ"ה לכתחילה ימעט. אם לא דנאמר דסוגיא דידן אזלי להנך תירוצי דלא מחלקי בין סוכה למבוי:

שם ואבע"א וכו' מבוי דלא נפישי מיליה וכו'. נראה דהאי ואבע"א לא קאי כלל לאביי שתירץ אליבא דרב דר"י פליג אמתני' נמי ברוחבה רק לאידך תירוצא. דאל"כ אם ר"י הי' פליג ברוחבה קשה אמאי לא כייל במתני' גבוה ורחב ברחב סגי ברחב סגי, שצריך למעט. אע"כ דואב"א קאי לאידך תירוצא ויש לדחות ועיין לעיל מ"ש].

מתני' מבוי שהוא גבוה. שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וקורה זו להתיר לטלטל לתוכה באה דמדאורייתא איתסר הוצאת רה''ר בשבת ומה היא רה''ר סרטיא ופלטיא גדולה כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת דף ו:) שדומין לדגלי מדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ועגלות של לוים ברוחב י''ו אמה אזלי כדאמרן בהזורק (שם ד' צט.) הלכך לא הוי רה''ר בציר מי''ו אמה רוחב ומפולש משני ראשין אבל מבוי קצר הוא ואינו רחב י''ו אמה ואי נמי רחב הוא אינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה''ר וראשו אחד סתום דאי הוה מפולש לא הוי משתרי בקורה כדאמרינן בגמרא וכיון דלאו רה''ר הוא שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברה''ר ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רה''ר גמורה: ימעט. ישפיל וטעמא מפרש בגמרא: והרחב מעשר אמות ימעט. דזהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מיקרו פתח אלא פרצה ואנן בעינן פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתה ולהעמידה על עשר או על פחות: צורת הפתח. לחי מיכן ולחי מיכן קורה (ס''א וקנה) על גביהן: גמ' דתני תקנתא. דתני ימעט ולא תנא פסול: סוכה. דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי' התם מלמען ידעו דורותיכם: תני פסולה. הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני בה לשון פסלות ואע''ג דמהניא בה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה איקריא פסולה: מבוי. דכל עיקריה דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול: דאורייתא נמי תני תקנתא. בעלמא במילי אחריני: דנפישי מיליה. דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצילתה: פסיק ותני פסולה. דהשתא מצי כייל ותני להו כולהו כחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה בעי למיתני יגביה ובשחמתה מרובה מצילתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (פסחים ד' ג:): אהל מועד. הוא ההיכל ששם היה נתון מזבח הזהב והשלחן והמנורה ובכולהו כתיב אהל מועד: רבנן סברי. קדושת אולם לאו כקדושת היכל וכל עבודות האמורות בהיכל אי הוה עביד להו באולם שלפניו לא מיתכשרי הלכך: לא מיקרי אהל מועד ולא אשכחן קרא דליקרי לפתח דיליה פתח: אל פתח אולם. אלמא פיתחא אקרי: הבית הפתוח לאולם. והוא היכל: והא כי כתיב. פתח אהל מועד במשכן שהיה במדבר כתיב ושם לא היה אולם ופתח היכל י' אמות הוא דגבוה שהקרשים לא היו אלא עשרה אמות גובהן: שלמים ששחטן. שחרית קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין: הא במשכן כתיב. ובבית עולמים מנא לן: ונתתי משכני בתוככם. וכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב (ויקרא א) וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן עוד אם לא על המקדש:

מתני' מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. הקשה מהר''י מאורלינ''ש דהוה ליה לאשמועינן הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מעשרים ימעט ותירץ דתנא ניחא ליה להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתניתין דסוכה ולהכי פריך שפיר טפי בגמרא מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה: סוכה דאורייתא תני פסולה. פרש''י דשייך למיתני בה לשון פסול הואיל ומימות משה ניתנה מדה זו [אף על גב דבדאורייתא שייך נמי תקנתא] ולישנא דאיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא לא אתי שפיר לפירושו כי גם ללשון ראשון תני בדאורייתא תקנתא ולא קאמר אלא דשייך למתני בה לשון פסולה לכך נראה לפרש סוכה דאורייתא תני פסולה דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דדווקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש והא דאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת ד' כב.) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואע''ג דנר חנוכה הוי דרבנן נקט פסולה אגב סוכה דבתריה א''נ התם לא מצי למיתני ימעט דהוה משמע כמו שהיא דולקת ימעט וזה אינו דאפילו למ''ד הנחה עושה מצוה צריך לכבותה ולהדליקה שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה כדאמרינן התם גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ: דכתיב אל פתח אולם הבית. זה הפסוק אינו בשום מקום ואור''י דמצינו דכתיב (יחזקאל מ) אולם הבית ובקרא אחרינא (שם מז) כתיב פתח הבית והוי כאלו נכתב בהדיא בחד קרא פתח אולם הבית וקאמרי רבנן אי כתב פתח אולם כדקאמרת פי' שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית: אשכחן משכן דאיקרי מקדש. ונפקא מינה שאינו דוחה את השבת ושלא יכנס אדם שם באבק שעל רגליו משמע דמשכן ומקדש גמרינן מהדדי וכן בפ''ק דחולין (ד' כד.) גבי מומין שפסולין בכהנים ולוים בשנים דקאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן וקשה דבפ''ב דשבועות (ד' טז:) מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש וכו' וכן בסוטה (ד' טז.) וביומא (ד' מד.) ובכמה דוכתי ותירץ הר''ר נתנאל דהכא לא צריך קרא דעיקר דרשה אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות וההיא דחולין סברא הוא אם לא היה הפסוק שיפסלו אף בשילה הואיל ואינו תלוי בקדושת המשכן: שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין. ואם תאמר תיפוק ליה דנשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד נשחט (פסחים ד' נח:) לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי''ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמר בהדיא בהתכלת (מנחות ד' מט.) והא דתניא בתוספתא כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן אי נמי הכא איצטריך כשנפתחו וחזרו וננעלו: