וייטב בעיניו" — לא בוש משה לומר רק: "לא שמעתי הלכה זו עד כה", אלא אמר במפורש: "שמעתי הלכה זו, ושכחתי". ושואלים: אם כן, לשיטה זו, מדוע נשרפה החטאת?

איבעי להו לשהוייה ולמיכלא באורתא [היה להם להשהותה ולאכול אותה בלילה]! ומשיבים: טומאה באונס באתה (באה) על חטאת זו, ולכן שרפוה.

ושואלים: בשלמא לרבנן [נניח לשיטת חכמים] המפרשים כן, ר' יהודה ור' שמעון, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בדברי אהרן: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (ויקרא י, יט)? כלומר, היום איני יכול, אלא רק בלילה. אלא לשיטת ר' נחמיה, שאהרן עשה הבחנה בין קדשי שעה וקדשי דורות, מאי [מה פירוש] "ואכלתי חטאת היום"? ומשיבים: הכוונה היא: וכי חטאת ראש חודש שהיא חובת היום רשאי אני לאכול?

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' נחמיה, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בתחילת אותו פסוק: "הן היום הקריבו את חטאתם" וכו' (ויקרא י, יט), כלומר, הרי לחובת היום הקריבו את חטאתם. אלא לרבנן [לדעת חכמים, ר' יהודה ור' שמעון] מאי [מה פירוש] "הן היום"? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] אהרן: וכי הן (=הם, בני) הקריבו היום, שאסור להם להקריב באנינות? אני הקרבתי, וכהן גדול מקריב גם כשהוא אונן.

א ועוד בבירור ברייתא זו, אמר מר [החכם] ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה: אם מפני אנינות נשרפה החטאת היו לשלשתן שישרפו. ומסבירים: מאי [מה] הכוונה בלשון

"שלשתן"? דתניא [שכן שנויה ברייתא] הדורשת את הכתוב בענין זה: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה" (ויקרא ו, טז), "שעיר" — זו שעיר נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה שהקריב את קרבנו באותו יום, שהיה היום הראשון לחנוכת המזבח (ראה במדבר פרק ז). "חטאת" — זו חטאת שמיני, כלומר, שעיר שנצטוה העם להביא ביום השמיני למילואים (ויקרא ט, ג). "דרש" — זהו שעיר של ראש חודש, שהרי הקמת המשכן היתה בראש חודש ניסן (ראה שמות מ, יז), ובראש חודש מביאים שעיר לחטאת (במדבר כח, טו). הרי אלו שלושה שעירים שקרבו באותו יום.

יכול שלשתן נשרפו? תלמוד לומר: "דרש דרש משה והנה שרף", ללמד: אחד מן הקרבנות נשרף, ולא שלשתן נשרפו. והוא מה שנאמר שם "דרש דרש", ויש לשאול: שתי דרישות למה? אלא כך אמר להו [להם] משה: מפני מה חטאת זו נשרפה, ומפני מה אלו מונחות? וממשיכה הברייתא: ועדיין איני יודע איזהו שעיר נשרף, ומהם שני השעירים המונחים. כשהוא אומר לגבי השעיר שנשרף: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" (במדבר כח, יז), הוי אומר: זה שעיר של ראש חודש, עליו ידוע שהוא בא לכפרת טומאת מקדש וקדשיו.

ושואלים: שפיר קאמרי ליה [יפה אומרים לו] ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה, שאם משום אנינות צריך היה לשרוף את שלושת השעירים. ומה הוא משיב על כך? ומשיבים: ר' נחמיה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: קדשי שעה לא פסלה בהו [פוסלת בהם] אנינות, ולכן שרפו רק את חטאת ראש החודש, שהיא חטאת לדורות.

ועוד באותה ברייתא, אמר מר [החכם], טענו ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה: אם מפני אנינות, מדוע נשרפה? היה לו לאכלה לערב! ושואלים: שפיר קאמרי ליה [יפה אמרו לו]! ומה משיב על כך ר' נחמיה? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי אנינות לילה דאורייתא [מן התורה], ולכן גם לערב לא היו רשאים לאכול אותה.

ב ועוד טענו ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה, דבר אחר: אם מפני אנינות נשרפה החטאת — והלא פינחס בן אלעזר בן אהרן היה עמהן, ויכול היה לאכול את החטאת! ושואלים: הרי שפיר קאמרי ליה [יפה אמרו לו], ומה הוא משיב על כך? ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי בן סלוא, כשזנה עם המדיינית (במדבר כה, ו—ז), דכתיב [שרק אז נאמר]: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה, יג). וקודם לכן, בזמן המילואים, רק בניו של אהרן עצמו (ובניהם שייוולדו לאחר מכן) נעשו כהנים.

רב אשי אמר: לא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים בזמן כיבוש הארץ, כשעשו שבטי עבר הירדן מזבח לעצמם, ודבר זה היה עשוי לגרום למלחמה בין השבטים. ומניין שכך הוא? שהרי רק אז נזכר לראשונה בכינוי "הכהן", שנאמר: "וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל" (יהושע כב, ל) וקודם לכן נזכר רק כבנו של אלעזר הכהן.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן], מדוע אינו סבור שפנחס נתכהן כשהרג את זמרי? והכתיב [והרי נאמר] אז: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"! ומשיבים: כי כתיב [כאשר נאמר] הפסוק ההוא — בענין ברכה הוא דכתיב [שנאמר], שלא תפסוק כהונה מזרעו.

וחוזרים ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] הסבור כי נתכהן כשהרגו לזמרי, הא כתיב [הרי נאמר]: "וישמע פינחס הכהן" (יהושע כב, ל) ומשמע שרק מאז נקרא כהן! ומשיבים: הכתוב ההוא בא ליחס זרעו אחריו לומר כי מכוחו ומזכותו הריהם כהנים גדולים.

ג ובענין שהוזכר בברייתא מביאים מה שאמר רב: משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר: "מאיל המלאים למשה היה למנה" (ויקרא ח, כט).

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: "והלא פינחס היה עמהן", ואם איתא [אכן] משה רבינו היה חולק בקדשים ככהן, לימא [שיאמר]: "והלא משה רבינו היה עמהן"! ודוחים: דילמא שאני [שמא שונה] משה, דטריד [שהיה טרוד] בקבלת פני שכינה, שהקדוש ברוך הוא היה מדבר עמו תדיר, וצריך היה בכל עת להיות פנוי לכך. וכדרך שאמר מר [החכם]: משה כשהיו ישראל חונים מול הר סיני, בהשכמה עלה להר ובהשכמה ירד, ולא היה פנוי לאכילת קדשים.

ועוד מיתיבי [מקשים] על דברי רב ממה ששנינו, נאמר בדינו של כהן בעל מום: "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב). ויש לשאול, אם נאמרו בפסוק זה קדשי קדשים, שכהן בעל מום רשאי לאוכלם, למה נאמר גם קדשים קלים? ואם נאמרו קדשים קלים, למה נאמר קדשי קדשים?

ומשיבים: אילו לא היה נאמר קדשים קלים, הייתי אומר: דווקא קדשי קדשים הוא שאוכל, שהרי הותרו קדשי קדשים באכילה גם לזר וגם להן לכהנים, ואולם קדשים קלים לא יאכל (כלומר, החזה והשוק שבהם הניתנים לכהנים), שדבר זה לא הותר לזר. ולהיפך, אילו לא נאמרו קדשי קדשים, הייתי אומר: דווקא בקדשים קלים יהא כהן בעל מום אוכל, שהרי הן קלים, ואולם בקדשי קדשים שקדושתם מרובה לא יהא אוכל, לכך נאמרו גם קדשי קדשים ולכך נאמר גם קדשים קלים.

קתני מיהא [הריהו שונה על כל פנים]: "שהרי הותרו לזר ולהן", לאו [האם אין] הכוונה למשה, שמשה היה אוכל בקדשי קדשים אף על פי שהוא זר? ומכאן שלא היה כהן גדול, כפי שאמר רב! אמר רב ששת: לא, הכוונה היא לקדשי קדשים שהיו נאכלים בבמה לזר. שמשנכנסו ישראל לארץ, והותרו הבמות, ושם הותר גם לזר לעבוד, בבמה שכל יחיד בונה לעצמו. ומעירים: והוא כדברי האומר: יש מנחה בבמה, ומנחה היא קדשי קדשים.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב, שמשה היה כהן גדול, ממה ששנינו: מרים שנעשתה מצורעת, מי הסגירה (קבע שהיא מצורעת וטעונה הסגר מחוץ למחנה)? אם תאמר: משה הסגירה — הלוא משה זר הוא,