ומכל מקום יום קבורה שהוא מדברי חכמים תופס גם את לילו, שכן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כלומר, יותר ממה שעשתה התורה לדבריה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שלוש לשונות ציווי בענין אכילת קדשים נאמרו על ידי משה לאהרן ובניו ביום השמיני למילואים, בו מתו נדב ואביהוא בני אהרן: "כי כן צויתי" (ויקרא י, יג), "כאשר צויתי" (ויקרא י, יח), כאשר צוה ה'" (ויקרא י, טו). ומסבירים: בתחילה אמר להם משה לגבי המנחה המיוחדת שהקריבו באותו יום: "ואכלתם אותה... כי כן צויתי" מפי הקדוש ברוך הוא שבאנינות יאכלוה, למרות שבדרך כלל אסור האונן באכילת קדשים. ומה שאמר להם: "כאשר צויתי" — בשעת מעשה אמר להן כשראה אחר כך ששרפו שעיר חטאת ראש חודש ניסן שקרב באותו יום, אמר להם: היה עליכם לאכול אותה באנינות, כאשר ציויתי אתכם על המנחה. ומה שאמר להם: "כאשר צוה ה' ", כוונתו היתה להדגיש: לא מאליי אני אומר כן, אלא מפי הגבורה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא אחרת, שנאמר בה: מפני אנינות נשרפה החטאת, לכך נאמר בדברי אהרן "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' "? (ויקרא י, יט), ומשה הודה לדבריו, כפי שנאמר "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), משמע שלא נצטווה שיאכלו אותה באנינות!

אמר שמואל, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] הברייתא הראשונה, היא כשיטת ר' יהודה, הא [זו], ששנינו בה שמפני אנינות נשרפה, וכדין, היא כשיטת ר' נחמיה.

ומסבירים מהן שיטות אלה, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מפני אנינות שרפוה, לכך נאמר "כאלה" (כפי שהוסבר לעיל) אלו דברי ר' נחמיה. ר' יהודה ור' שמעון אומרים: מפני טומאה שאירעה בה נשרפה. שהרי שלוש חטאות קרבו באותו יום (כמבואר להלן), ואם אתה אומר: מפני אנינות נשרפה, היו לשלשתן שישרפוה, כלומר, צריך היה לשרוף את שלושתן. דבר אחר: אם משום אנינות — היו ראוי לאוכלן (לאוכלה) לערב, לאחר שנגמרה האנינות, ולא היה צורך לשורפה. דבר אחר: והלא פינחס בן אלעזר היה כהן עמהן, והוא לא היה אונן על נדב ואביהוא, ויכול היה לאכול.

רבא אמר: אידי ואידי [זו וזו] שתי הברייתות כשיטת ר' נחמיה, הסבור שהחטאת נשרפה מפני האנינות. ולא קשיא [ואין זה קשה]: כאן שנצטווה משה לגבי המנחה שיאכלוה באנינות — מדובר היה בקדשי שעה בקרבן שהיה מיוחד לימי המלואים בלבד. כאן שנשרפה החטאת מפני האנינות — מדובר היה בקדשי דורות בשעיר חטאת של ראש חודש ניסן, שנוהג לדורות, ודינו ככל שעירי ראש חודש, שאינם נאכלים באנינות. ועל כך הודה משה לאהרן.

ב ומעתה דנים בדעות התנאים שהובאו בברייתא, ושואלים: ר' נחמיה היכי מתריץ להני קראי [איך מיישב את המקראות הללו] האמורים בענין החטאת, ורבנן היכי מתרצי להו להני קראי [וחכמים איך מיישבים אותם את המקראות הללו]?

ומסבירים: ר' נחמיה מתריץ להו הכי [מיישב אותם כך]: כששאל אותם משה "מדוע לא אכלתם את החטאת", כך אמר לו משה לאהרן: שמא נכנס דמה של חטאת זו לפני ולפנים, ונפסלה בכך (ראה ויקרא ו, כג), ומשום כך ראויה הייתה להישרף? אמר לו: "הן לא הובא את דמה" (ויקרא ו, כג), שלא כך אירע. וחזר ושאלו משה: שמא חוץ למחיצתה יצאת (יצאה), כלומר, חוץ לחצר המשכן, ונפסלה, ומשום כך נשרפה? אמר לו: בקדש היתה כל העת, ולא יצאה מחוץ למחיצתה.

ושאל משה עוד את אהרן: ודלמא [ושמא] באנינות אקריבתוה ופסלתוה [הקרבתם אותה ופסלתם אותה]? שהרי בניך אסור היה להם לעבוד עבודה באנינות, שהם כהנים הדיוטות! אמר לו: משה, וכי הם הקריבו? אני, שאני כהן גדול המקריב גם באנינות (ראה ויקרא כא, י—יב) הקרבתי ולא נפסלה בשל כך! ואמר לו אז משה: הן, כלומר, הואיל ולא הובא את דמה פנימה, וגם בקדש היתה ולא יצאה, אם כן אכול תאכלו אתה כאשר צויתי לגבי המנחה שקרבה אותו יום, שבאנינות יאכלוה!

אמר לו אהרן למשה: "ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' "(ויקרא כא, י—יב)? שמא לא שמעת מפי ה' שיש לאכול באנינות אלא בקדשי שעה, כגון אותה מנחה.

דאי [שאם] תרצה לומר שאף קדשי דורות בכלל זה, הרי יש ללמוד היפך הדברים במידת קל וחומר ממעשר שני, הקל בדינו מן הקדשים, ובאופן זה: ומה מעשר הקל אמרה תורה: "לא אכלתי באני ממנו" (דברים כו, יד), שאסור לאונן לאכול ממנו, בקדשי דורות לא כל שכן שאסור לאכול באנינות?

מיד — "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), והביטוי "וישמע" מרמז כי הודה ולא בוש משה לומר רק: "הלכה זו לא שמעתי עד כה", אלא אמר: "שמעתי, ושכחתי".

ג ושואלים: ור' יהודה ור' שמעון הסבורים שהחטאת לא נשרפה מפני האנינות, היכי מתרצי להו [כיצד הם מיישבים אותם מקראות]? ומסבירים: הכי מתרצי להו [כך הם מיישבים אותם]: כשאמר להם משה: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום [הקדש]"(ויקרא י, יז), כך אמר: שמא נכנס דמה לפני ולפנים ולכן נפסלה? אמר לו אהרן למשה: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח).

חזר ושאל משה: שמא חוץ למחיצתה מחוץ לחצר המשכן יצאת, ולכן נפסלה? אמר לו אהרן: הן בקודש היתה. ועוד שאל משה: ודילמא [ושמא] באנינות אקריבתוה [הקרבתם אותה] ופסלתוה בכך? אמר לו אהרון: משה, וכי בני הן הקריבוה, דפסלה בהו [שפוסלת בהם] אנינות? אני שאני כהן גדול ועובד באנינות הקרבתיה!

ועוד שאל אותו משה: ודילמא אגב מררייכו פשעתו בה ואיטמאי [ושמא אגב מרירותכם, אבלכם, פשעתם, התרשלתם בה ונטמאה]? אמר לו אהרן: משה, כך אני בעיניך, שאני מבזה קדשי שמים ומתרשל בטהרתם? "ותקראנה אתי כאלה" — ואפילו אלה וכאלה ועוד מיני אסונות, אין אני מבזה קדשי שמים!

אמר לו משה: אם כן, ואי [ואם] הן לא הובא את דמה, ובקודש היתה — אכול תאכלו אתה בקודש כאשר צויתי (לגבי המנחה) באנינות יאכלוה!

אמר לו אהרן: שמא לא שמעת מפי ה' שכך הוא הדין אלא בלילה שלאחר יום האנינות, ולא ביום עצמו? דאי [שאם] תסיק מכאן כי הוא הדין אף ביום עצמו, הרי יש ללמוד במידת קל וחומר ממעשר הקל מן הקדשים שאין זה כך: ומה מעשר הקל, אמרה תורה: "לא אכלתי באני ממנו" (דברים כו, יד), קודש חמור לא כל שכן?

מיד — "וישמע משה