אמר רב הונא: מדובר כאן באיברי בהמה שיש בה מום שאינו ניכר כל כך, כגון שנפסל אותו הקרבן בדוקין (כעין קרום) שבעין, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' עקיבא, שאמר כי בעלי מומים כאלה אם עלו למזבח — לא ירדו. ומקשים: אימר [אמור] שאמר ר' עקיבא את שיטתו זו במקרה דאי עבד [שאם כבר עשה] הכהן מעשה והעלה את איברי בעלי מומים כאלו, שלא ירדו למזבח. ואולם לעשות כן לכתחלה ולהעלות תערובת שיש בה איברים כאלו מי [האם] אמר?

אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שקרה ועלו כל אותם האיברים שבתערובת על גבי כבש המזבח, וכיון שכבר עלו לשם ונתקדשו כקרבן, ניתן להעלותם למזבח עצמו. ושואלים: אי הכי [אם כך], שכבר עלו על הכבש, אפילו בעינייהו [בעינם, כמות שהם] בלא תערובת, יעלה את איברי בעלי המום למזבח, וכשיטת ר' עקיבא!

אלא זהו טעמיה [טעמו] של ר' אליעזר: באיסור הקרבת בעל מום למזבח מיעט רחמנא [הכתוב], ואמר: "מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה), והרי זה בא לומר: דווקא כשהמום מצוי בם הוא שלא ירצו, הא [אבל] אם היה זה על ידי תערובת — ירצו. אבל לא נאמר מיעוט כזה אלא בבעלי מום, ולא ברובע ונרבע, ולכן אף אם נתערבו בכשרים אין מעלים אותם.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד הם דורשים את לשון הפסוק? ומשיבים: מיעוט אחר יש בפסוק זה, "מום בם" הוא שלא ירצו, כלומר, כל עוד יש בם מום, הא [אבל] עבר המום שבהם — ירצו. ואילו ר' אליעזר לומד הלכה זו ממה שנאמר באותו פסוק: "כי משחתם בהם מום בם", שיכול היה לאמר "כי משחתם בם" ואמר: "בהם", ובייתור זה משמיענו הכתוב שאם עבר מומו — כשר. ומן הצד האחר, ורבנן [וחכמים] אינם לומדים הלכה זו מכאן, משום שאת שינוי הלשון "בם" במקום "בהם" לא דרשי [אינם דורשים].

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלדעת ר' אליעזר בעלי מום כשרים להקרבה בתערובת, מדוע צריך ר' אליעזר לומר "רואה אני את איברי בעל המום כאילו הן עצים", ומשום כך מותר להעלותם? הא רחמנא אכשריה [הרי התורה הכשירה אותם] לקרבן! ומשיבים: לדבריהם של חכמים קאמר להו [הוא אומר להם] כן: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] רחמנא אכשריה [התורה הכשירה אותו], ואולם אף לדידכו [לשיטתכם] שאינם כשרים כקרבן, אודו לי מיהא [הודו לי על כל פנים] שבשר בעלת מום שנתערב עם בשר הכשירה כעצים דמי [נחשב], מידי דהוה [כמו שהוא] בדין בשר חטאת שנתערב בבשר עולה. שהרי לשיטת ברייתא זו, אף חכמים מודים שיקרבו יחד.

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים לו? לדבריהם יש לחלק: הכא [כאן] בתערובת איברי בעלי מום — מאיסי [מאוסים] הם בעלי מום, ולכן אין מעלים אותם על המזבח, אפילו כעצים. התם [שם], בתערובת איברי חטאת באיברי עולה, איברי החטאת לא מאיסי [אינם מאוסים], אין בהם שום צד של פסול וגנות בעצמם, ולכן מותר להעלותם לשם עצים.

א משנה אברין של עולות כשרות שנתערבו באברין של עולות בעלי מומין, ר' אליעזר אומר: אף שנפסלו כל האיברים שבתערובת להקרבה, אם בדיעבד קרב ראש אחד מהן — יקרבו כל הראשין האחרים שבתערובת, שאנו אומרים שהראש שקרב בתחילה הוא הראש הפסול שבתערובת. וכן אם קרבו כבר כרעים של אחד מהן — יקרבו כל שאר הכרעים שבתערובת. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כל האיברים כלם חוץ מאחד מהן — יש לחשוש שהוא האיבר הפסול, ולא יוקרב על המזבח, אלא יצא לבית השריפה.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: לא הכשיר ר' אליעזר כשקרב איבר אחד מן התערובת, אלא רק כשמקריב את שאר האיברים שנים שנים, שבאופן זה אחד מן השנים הוא בוודאי כשר. אבל אחד אחד — לא. מתיב [מקשה] על כך ר' ירמיה ממה ששנינו במשנתנו: וחכמים החולקים על ר' אליעזר אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן — יצא לבית השריפה, ומשמע שגם באופן זה, שנותר רק אחד מהם, קיימת המחלוקת ביניהם, ומשמע שר' אליעזר סבור שמותר להקריבו!

אמר לו ר' אלעזר לר' ירמיה בר תחליפא בתשובה: אסברה [אסביר] לך את האמור במשנה, מאי [מה פירוש] "אחד"? זוג אחד, שהם שני איברים.

ג משנה דם של קרבן כשר שנתערב במים, מה עושים? אם יש בו בתערובת עדיין מראית דם — כשר הדם לזריקה על המזבח, למרות שהמים מרובים מן הדם. נתערב הדם ביין שהוא אדום, ואי אפשר להבחין לפי המראה — רואין אותו את היין שנתערב כאילו הוא מים, ואם בכמות שכזו של מים היה בתערובת מראה דם — הריהו כשר לזריקה. וכן אם נתערב דם הקרבן בדם בהמה של חולין, או בדם החיה, והרי אי אפשר להבחין בין הדמים — גם כן רואין אותו דם הבהמה או החיה כאילו הוא מים, ומשערים לפי החשבון.