לשם עצים.

ומקשים: גם אם ניתן לקמוץ מלוג השמן ולהקטיר, וכן להזות ממנו לפני ה', והא איכא [והרי עדיין יש] שיריים דבעי מילינהו [שצריך היה למלא, להשלים אותם] לאחר הקמיצה, כדי שיוכל להזות שבע הזיות מלוג שלם, ואיכא הך פורתא [ויש איפוא המעט הזה שהוסיף] דלא קמיץ עילויה [שלא קמץ עליו] מתחילה. ואם אין הוא מצורע, ולוג השמן הריהו נדבה, נמצא שיש חלק מלוג השמן שלא הותר על ידי הקמיצה! ומשיבים: דפריק ליה [שהוא פודה אותו]. כלומר, לאחר שהיזה מלוג השמן את ההזיות שלפני ה', עושה תנאי שאם אכן אין הוא מצורע, אותו שמן מתחלל על מעות ונעשה חולין.

ושואלים: דפריק ליה היכא [שפודה אותו היכן]? אי גוואי [אם כשהשמן בפנים, בעזרה שבמקדש] — קא מעייל [נמצא שבכך הוא מכניס] חולין לעזרה! אי אבראי [אם בחוץ] שמוציא את לוג השמן אל מחוץ לעזרה — איפסיל ליה [נפסל לו] בפסול יוצא, ואסור הדבר! ומשיבים: לעולם מדובר כשפודה אותו כשהוא בגוואי [בפנים]. ואין זה אסור, משום שחולין ממילא הויין [הם נעשים] על ידי הפדיה, ומתחילה הרי לא הכניס חולין לעזרה.

ומקשים עוד על עצם הפתרון שהציעו לדעת ר' שמעון, למי שהוא ספק מצורע, להביא לוג שמן לנדבה ולהתנות עליו: והא [והרי] אמר ר' שמעון עצמו שאין מתנדבין שמן! ומשיבים: תקוני גברא שאני [תיקון של האדם שונה], כלומר, מודה ר' שמעון במקרה זה, שהרי רק כך יכול המצורע להיטהר לגמרי.

ועוד בענין שיטת ר' שמעון, שספק מצורע יכול להביא כבש שלמים לנדבה, ולהתנות עליו מסופר: יתיב [יושב היה] רב רחומי קמיה [לפני] רבינא, ויתיב וקאמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של רב הונא בר תחליפא: מדוע לא יביא המצורע כבש לאשמו, ונימא [ויאמר] שאם אינו מצורע אשם זה יהא אשם תלוי (הבא על ספק עבירה), שהוא נאכל ליום ולילה, כמו אשם מצורע. וכך אין הוא ממעט בזמן אכילת קדשים, כדרך שממעט בזמן אכילת השלמים!

ומתוך שלא נקט כן ר' שמעון, שמע מינה [למד מכאן]: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר' אליעזר הסבור (במסכת כריתות כה,א) שיכול אדם להתנדב אשם תלוי — ר' שמעון הוא, דאמר [שהוא אומר], כפי שעולה מדבריו כאן: אין מתנדבין אשם תלוי. אמר ליה [לו] רבינא לרב רחומי: תורה, תורה, כלומר, היכן היא תורתו של אדם גדול כמוך! אימרי בדיכרי מיחלפי [כבשים באילים מתחלפים] לך שהרי אשם מצורע הוא כבש (ויקרא יד, י) בן שנה, ואיך הוא יכול להתנות שיקרב כאשם תלוי, שאינו בא אלא מן האילים (ויקרא ה, טו), שהם בני שנתיים?

א משנה איברי חטאת, שבשרה נאכל על ידי הכהנים, ואסור בהקרבה, שנתערבו באיברי עולה, שקרבים על המזבח, מה יעשה בהם? ר' אליעזר אומר: יתן את כולם למעלה (על המזבח), ורואה אני את בשר (איברי) החטאת מלמעלה כאילו הן עצים שנשרפים על המזבח ולא כקרבן. וחכמים אומרים: לא כך יעשה, אלא ימתינו כל האיברים שבתערובת עד שתעובר צורתן (ישתנו מראיהם) בלינה, וייפסלו להקרבה כדינו של נותר, ויצאו כולם לבית השריפה שבעזרה, כדין קדשי קדשים שנפסלו.

ב גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] לשיטת ר' אליעזר, שהתיר להעלות את בשר החטאת על המזבח לשם עצים? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] באיסור הקרבת שאור ודבש: "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" (ויקרא ב, יב), לריח ניחוח אי (אין) אתה מעלה אותם, אבל אתה מעלה אותם לשם עצים. ומכאן אתה למד לשאר דברים האסורים בהקרבה, כגון בשר החטאת, שניתן להעלותם כעצים.

ורבנן [חכמים] החולקים על ר' אליעזר, מה הם משיבים? לדעתם מיעט רחמנא [הכתוב] בתחילת אותו פסוק: "קרבן ראשית תקריבו אותם", ללמדנו: אותם (שאור ודבש) הוא שנאמר בהם: אי (אין) אתה מעלה לקרבן אבל אתה מעלה אותם לשם עצים, אבל כל מידי אחרינא [דבר אחר] שנאסר בהקרבה — לא מעלים על המזבח כלל.

ושואלים: ור' אליעזר כיצד הוא דורש את המיעוט הזה? ומשיבים: הוא דורש אותו לאיסור אחר שדייקו מפסוק זה: דווקא אותם (שאור ודבש) הוא דרבאי [שריבה] לך בהם איסור העלאה על כבש המזבח כהעלאה על המזבח עצמו, אבל כל מידי אחריני [דבר אחר] — לא נחשבת להם העלאתם לכבש המזבח כהעלאה למזבח עצמו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מנין להם הלכה זו? ומשיבים: תרתי שמע מינה [את שני הדינים אתה יכול ללמוד מכאן], ש"אותם" מדגיש כי כל מה שנאמר בפסוק זה אינו נוגע אלא לשאור ודבש — הן שמותר להעלותם על המזבח כעצים, והן שדין הכבש הריהו כדין המזבח.

ג ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כי האי תנא [כמו שיטת תנא זה] בהבנת מחלוקתם, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה — שלדעת הכל, וגם לדעת חכמים, יקרבו כולם. וכמו כן לא נחלקו שאם נתערבו איברים הראויים להקרבה באיברי רובע ונרבע האסורים להקרבה — שלא יקרבו, גם לדעת ר' אליעזר, שגנאי הוא למזבח.

על מה נחלקו? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום הפסולה להקרבה, שבמקרה זה ר' אליעזר אומר: יקרבו כל האיברים, ורואה אני את איברי בעלת המום למעלה על המזבח כאילו הן עצים. וחכמים אומרים: לא יקרבו.

ושואלים לשיטה זו: ור' אליעזר, מאי שנא [במה שונים, מיוחדים] איברי רובע ונרבע שאינם עולים למזבח — משום שרובע ונרבע לא חזו [אינם ראויים] להקרבה, איברי בעלת מום נמי [גם כן] לא חזי [אינם ראויים] להקרבה!