שלשה זקנים, בשם כל אחד מסר הלכה אחרת, וזה אחד מהן, ר' ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני שהפריש מתבואתו לירושלים ויאכלנו גם בזמן הזה שבית המקדש אינו קיים? ולכאורה דין הוא: בכור טעון הבאת מקום (לירושלים) כדי להקריבו ולאוכלו, ומעשר טעון הבאת מקום, מה בכור אינו מובא ונאכל בירושלים אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית.

ויש לדחות את ההשוואה: מה לבכור שכן טעון מתן דמים והקרבת אימורים לגבי מזבח, ושמא בגלל זה אינו מובא שלא בפני הבית!

ואומרים: ביכורים יוכיחו, שאין בהם מתן דמים למזבח, ובכל זאת אין מביאים בזמן הזה! ודוחים: מה לביכורים שכן טעונין הנחה לפני המזבח, שנאמר "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך" (דברים כו, ד), ולכן אינם נוהגים אלא בזמן שהמקדש קיים. אבל מעשר שני — הרי אין מביאים אותו אלא לירושלים!

תלמוד לומר: "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם... ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים יב, ו), מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית. תחילה שואלים על דרך ההוכחה: ומדוע הוצרך להיקש של בכור למעשר?

וניהדר דינא וניתי [ושיחזור הדין ויבוא, ויילמד הדבר] מבכור וביכורים ב"מה הצד", כדרך בנין אב, שאף שיש בכל אחד מהם דין מיוחד, יש בהם צד משותף שטעונים הבאת מקום, ואין מביאים אותם אלא בפני הבית, וממנו נלמד למעשר!

ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך]: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן בשניהם צד מזבח כל אחד בעניינו, מה שאין כן במעשר.

ומעתה יש לשאול: מאי קסבר [מה סבור] ר' ישמעאל שהוא מוכיח מבכור למעשר? אי קסבר [אם סבור הוא]: קדושה ראשונה שנתקדש מקום המקדש, קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא גם לאחר החורבן, הרי יש אפשרות לבנות מזבח ולהקריב עליו גם אם בית המקדש אינו בנוי, ואם כן אפילו בכור נמי [גם כן] יביא! ואי קסבר [ואם סבור הוא]: קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אפילו לגבי בכור נמי תיבעי [גם כן תישאל] השאלה!

אמר רבינא: לעולם קסבר [סבור הוא] לא קידשה לעתיד לבוא, ואף שלדרך זו לא ניתן להקריב בכור, וממילא גם לא לאוכלו, הכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? במקרה מיוחד, בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, וחרב הבית ועדיין בשרו של הבכור קיים. ונאסר לאכול את בשרו משום ש

איתקש [הוקש] בכתוב בשרו לדמו, שנאמר "את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז—יח) — מה דמו במזבח, אף בשרו נאכל רק כשיש מזבח. וכפי שנאמר לעיל, אתי [בא] מעשר ויליף [ולמד] בהיקש מבכור.

ושואלים: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים? ומשיבים: מעשר דגן חולין הוא, ולא חל על כך הכלל שאין הלמד בהיקש חוזר ומלמד.

ואומרים: הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן [זה נוח לדעת מי שאומר, לגבי כלל זה, שאחר למד הולכים אנו], והלמד איננו בקדשים, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן [לדעת מי שאומר שאחר מלמד הולכים אנו], והמלמד כאן הרי הוא בקדשים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: דם ובשר לא הוקשו בכתוב זה לזה, אלא חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], שמובן מעצמו שיש להם אותו דין, וממילא אין כאן אלא היקש אחד מבכור למעשר. ועל כל פנים, מן הבכור למדנו שבזמן שאין מזבח, וכיוצא בזה בזמן שהוא פגום — אין קדשים קלים נאכלים.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבין לארץ ישראל אמרה לשמעתא קמיה [לשמועה זו לפני] ר' ירמיה שאף קדשים קלים נפסלים בפגימת המזבח. אמר: בבלאי טפשאי [הבבלים הטפשים], אמטול דיתבי בארעא חשוכא אמרי שמעתא דמחשכא [משום שהם יושבים בארץ חשוכא אומרים הלכות חשוכות]! האם לא שמיע להו הא דתניא [שמעו את זה ששנויה בברייתא]: בשעת סילוק מסעות במדבר, כאשר המחנה הלך במסעותיו, קדשים נפסלין ואינם נאכלים, שהרי המזבח אינו במקומו, ואולם זבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה (זב חוץ למחנה לויה ומצורע חוץ למחנה ישראל).

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בשני מקומות קדשים נאכלים, גם בזמן החנייה וגם בשעת סילוק מסעות. מאי לאו [האם לא] הא [זה] מדובר בקדשי קדשים, שנפסלים ואינם נאכלים כשהמזבח אינו במקומו, הא [זה] בקדשים קלים, שנאכלים גם כשאין מזבח, ושלא כדברי אביי?

אמר רבינא: לא, אין זה הפתרון היחיד. אפשר להסביר כי אידי ואידי [זה וזה] עוסקים בקדשים קלים, ולא קשיא [ואינו קשה]: