דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת קנב ע"ב - Steinsaltz

every day of the seven-day mourning period, Rav Yehuda would take ten people and they would sit in his place, in the house of the deceased. After seven days had passed the deceased appeared to Rav Yehuda in his dream and said to him: Put your mind to rest, for you have put my mind to rest.

Rabbi Abbahu said: Everything people say before the deceased, he knows, until the tomb is sealed with the top-stone. Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disagreed with regard to the meaning of this statement. One of them said that the deceased is aware until the tomb is sealed with the top-stone, which is referring to the covering of the grave (Tosafot). And one of them said that it is until the flesh decomposes.

The one who said that it is until the flesh decomposes can support his position based on that which is written in the following verse: “But his flesh grieves for him, and his soul mourns over him” (Job 14:22). This indicates that the deceased is aware of the pain of his flesh in the grave. The one who said that the deceased is aware only until the tomb is sealed with the top-stone can support his view based on that which is written in a different verse: “And the dust returns to the earth as it was, and the spirit returns to God who gave it” (Ecclesiastes 12:7). This indicates that when the body returns to the earth, the spirit also returns to its place and is no longer aware of what is happening to the body.

The Sages taught with regard to the verse: “And the spirit returns to God who gave it” (Ecclesiastes 12:7) that the words: Who gave it, mean: As it was given. In other words, give it to Him as He gave it to you; just as He gave it to you in purity, you too should return it to God in purity. The Gemara cites a parable of a king of flesh and blood who distributed royal garments to his servants. The wise ones folded them and placed them in a box [kufsa] to protect them, whereas the foolish ones went and worked in them. After a period of time the king requested that his garments be returned to him. The wise ones returned them to him pressed, as they were when the servants received them, and the foolish ones returned them dirty. The king was happy to greet the wise ones and angry to greet the foolish ones.

With regard to the wise ones he said: My garments shall be given back to the storehouse, and let them go to their homes in peace. And with regard to the foolish ones he said: My garments shall be given to the launderer, and they, the fools, will be locked up in prison as a punishment for degrading the king’s garments for their own purposes.

The Holy One, Blessed be He, also acts in this way. With regard to the bodies of the righteous, which are likened to the royal garments that are well kept, it states: “He enters into peace, they rest on their beds each one that walks in his uprightness” (Isaiah 57:2). And with regard to their souls, it states: “And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord your God” (I Samuel 25:29). And conversely, with regard to the bodies of the wicked, it states: “There is no peace, says the Lord, for the wicked” (Isaiah 57:21), and with regard to their souls, it states: “And the souls of your enemies He shall sling out in the hollow of a sling” (I Samuel 25:29).

It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The souls of the righteous are stored beneath the Throne of Glory, as it is stated: “And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life” (I Samuel 25:29). And the souls of the wicked are continuously tied up, and one angel stands at one end of the world and another angel stands at the other end of the world and they sling the souls of the wicked back and forth to one another, as it is stated: “And the souls of your enemies He shall sling out in the hollow of a sling” (I Samuel 25:29).

Rabba said to Rav Naḥman: What happens to the souls of middling people, who are neither righteous nor wicked? Rav Naḥman said to him: It is good that you asked me this question, for even if I were dead I would not have been able to tell you that. As Shmuel said as follows: These and those, the souls of the wicked and of the middling people, are handed over to Duma, the angel in charge of spirits. But these, the souls of the middling people, have rest, and these, the souls of the wicked, do not have rest. Rav Mari said: Even the bodies of the righteous will not be preserved and will become dust, as it is written: “And the dust returns to the earth as it was” (Ecclesiastes 12:7).

The Gemara cites a related story: The diggers who were digging in Rav Naḥman’s land came upon a grave, and Rav Aḥai bar Yoshiya, who was buried there, rebuked them. They came and said to Rav Naḥman: A deceased person just rebuked us. Rav Naḥman came and said to the person buried there: Who is the Master, i.e., who are you? He said to him: I am Aḥai bar Yoshiya. Rav Naḥman said to him: How has your body been preserved? Didn’t Rav Mari say that the righteous will turn to dust? Rav Aḥai said to him: And who is Mari, whom I do not know? Why should I be concerned about what he says? Rav Naḥman said to him: Even without Rav Mari’s statement, there is an explicit verse which is written: “And the dust will return to the earth as it was” (Ecclesiastes 12:7).

Rav Aḥai said to him: Whoever taught you the book of Ecclesiastes did not teach you the book of Proverbs, for it is written in Proverbs: “A tranquil heart is the life of the flesh, but envy is the rotting of the bones” (Proverbs 14:30). This means that anyone who has envy in his heart during his lifetime, his bones rot in the grave, and anyone who does not have envy in his heart, his bones do not rot.

Rav Naḥman touched him and saw that he had substance. Rav Naḥman said to him: Let the Master arise and come into my house. Rav Aḥai said to him: You have revealed that you have not even studied Prophets, and it is not just the Writings of which you are ignorant, for it is written: “And you shall know that I am the Lord when I open up your graves and lift you up from your graves, My nation” (Ezekiel 37:13). As long as the dead have not been instructed to leave their graves, leaving of their own accord is prohibited.

Rav Naḥman once again asked Rav Aḥai about the preservation of the flesh, and he said: But it is written: “For you are dust and you shall return to dust” (Genesis 3:19), so why has your body not turned into dust? He said to him: That verse applies to the righteous only one hour before the resurrection of the dead, so that they, too, may be created anew (Maharsha).

A certain apostate once said to Rabbi Abbahu: You say that the souls of the righteous are stored beneath the Throne of Glory, but if so, how did the oracle woman raise up Samuel using necromancy if his soul was no longer in this world? Rabbi Abbahu said to him: There, it was within twelve months of his death, as it was taught in a baraita: For a full twelve months a deceased person’s body remains and his soul ascends and descends, such that it is sometimes in this world with its body. After twelve months, the body ceases to exist

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנב - ב

כל יומא מימי השבעה הוה דבר [שולח] רבי יהודה, בי עשרה אנשים, ויתבי בדוכתיה דהמת, וקבלו עליו תנחומים.

לאחר שבעה ימים איתחזי ליה המת בחילמיה [בחלומו] דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך, משום שהנחת את דעתי.

אמר רבי אבהו: כל מה שאומרים בפני המת, הרי הוא שומע ויודע את הדברים, עד שיסתם עליו הגולל. ו"גולל" הוא הכיסוי שנותנים על ארונו של המת [1].

ופליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי. חד אמר: המת יודע מה שאומרים עליו, עד שיסתם עליו הגולל.

וחד אמר: יודע הוא מה אומרים עליו, עד שיתעכל הבשר שלו ויכלה.

מאן דאמר "עד שיתעכל הבשר", יליף לה מהא דכתיב "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל". שכל זמן שיש לו עדיין בשר, יש לה לנפשו חיות להבין מה שאומרים עליו.

ומאן דאמר "עד שיסתם הגולל", יליף לה מדכתיב "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה לו". שהגוף קרוי "עפר". ומששב אל הארץ, דהיינו בסתימת הגולל, מיד תשוב הרוח ותסתלק ממנו. ושוב אין לו בינה לדעת מה שאומרים עליו.

תנו רבנן: כתיב "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה לו". "אשר נתנה לו", קרא יתירא הוא. ודרשינן, הוי זהיר בנשמתך ותנה אותה לו לאלקים, כמו שהיתה בעת שנתנה לך. כשם שנתן לך את הנשמה בטהרה ובלא עון, אף אתה תנה לו אותה בטהרה.

משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא. טפשין שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה.

לימים ביקש המלך את כליו חזרה. פקחין שבהן ששמרו עליהם, החזירום לו כשהן מגוהצין. ואילו הטפשין שבהן, שעשו בהם מלאכה, החזירום לו כשהן מלוכלכין.

שמח המלך לקראת הפקחין, וכעס לקראת הטפשין.

על הפקחין אמר: ינתנו כלי שהיו פקדון בידים, חזרה לאוצר. והם הפקחים ילכו לבתיהם לשלום.

ועל הטפשין אמר: כלי שנתלכלכו בידם ינתנו לכובס. והם יתחבשו בבית האסורים.

אף הקדוש ברוך הוא כן. הוא נותן את הנשמה לפקדון ביד הגוף. וכשהאדם מת והגיע עת השבת הפקדון, הצדיקים מחזירים את הנשמה כשהיא טהורה. ואז, על גופן של הצדיקים אומר הקדוש ברוך הוא: "יבא בשלום, ינוחו על משכבותם". דומיא דפקחין, שפוטרם המלך בשלום.

ועל נשמתן הוא אומר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". תחת כסא הכבוד. דומיא דפקדון שבידם, שהמלך מחזירו לאוצרו.

אבל הרשעים דומין לטפשין, ומחזירים את הנשמה כשהיא מלוכלכת. ואז, על גופן של הרשעים, אומר הקדוש ברוך הוא: "אין שלום אמר ה' לרשעים".

ועל נשמתן הוא אומר: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". שהיא נידונית בגיהנם לצרפה. דומיא דכלי המלך שנתלכלכו ביד הטפשים, שניתנין לכובס.

תניא: רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים".

ונשמתן של רשעים זוממות [חבושות בתוך כף הקלע] והולכות. ומלאך אחד עומד בסוף העולם, ומלאך אחר עומד בסוף העולם מעברו האחר, ומקלעין הם בכף הקלע את נשמתן של אלו זה לזה. שנאמר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" [2].

אמר ליה רבה לרב נחמן: ונשמתן של בינוניים מאי דינה?

אמר ליה רב נחמן: איכא [אם] שכיבנא [המתים] לא אמרי לכו האי מילתא, אנא אימא לך. הכי אמר שמואל: אלו ואלו [רשעים ובינונים] לדומה [מלאך הממונה על הרוחות] נמסרין. אלא שהללו [הבינונים] יש להם מנוח עד יום הדין שלעתיד לבוא [מהרש"א] [3]. והללו [הרשעים] אין להם מנוח. אלא הם נקלעים בכף הקלע, כאמור.

אמר רב מרי: עתידים אפילו צדיקים, דהוו עפרא לאחר מותם. כדכתיב "וישוב העפר על הארץ כשהיה".

הנהו קפולאי [חופרים] דהוו קפלי [שחפרו] בארעא. ובאותו מקום היה קבור רב אחאי בר יאשיה. נחר בהו [עשה להם סימן] רב אחאי בר יאשיה. אתו החופרים ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן [בנו] גברא הקבור שם.

אתא רב נחמן למקום ההוא, ואמר ליה למת: מאן ניהו מר?

אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה.

אמר ליה רב נחמן: ואיך נשאר גופך ולא כלה? וכי לאו אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא?

אמר ליה רב אחאי לרב נחמן: ומני הוא רב מרי? דהא לא ידענא ליה, ואיני חושש לדבריו.

אמר ליה רב נחמן: והא קרא מסייע ליה. דהא כתיב "וישוב העפר אל הארץ כשהיה".

אמר ליה רב אחאי: מאן דאקרייך [לימדך] "קהלת", לא אקרייך "משלי". דהא כתיב במשלי "ורקב עצמות קנאה". מכאן שכל מי שיש לו קנאה על חבירו בלבו בחייו, עצמותיו מרקיבים לאחר מותו. ועליו נאמר "וישוב העפר אל הארץ כשהיה". וכל מי שאין לו קנאה בלבו בחייו, אין עצמותיו מרקיבים לאחר מותו.

גששיה [מששו] רב נחמן לרב אחאי, וחזייה דאית ביה מששא. אמר ליה רב נחמן: ליקום מר ויכנס לגוויה דביתא.

אמר ליה רב אחאי: בבקשך זאת, גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית. דהא כתיב "וידעתם כי אני ה', בפתחי את קברותיכם, ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי". שעד שיעלנו הקדוש ברוך הוא מקברותינו, אין לנו רשות לעלות משם.

אמר ליה רב נחמן: ואכתי, איך לא כלה גופך? והכתיב בקללת אדם הראשון, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". וליכא למימר דאף האי קרא לא כתיב אלא ברשעים בלבד. שהרי כל קללותיו של אדם הראשון, שווים בהן כל דורותיו.

אמר ליה: ההוא קרא ד"אל עפר תשוב" יתקיים שעה אחת קודם תחית המתים [4].

אמר ליה ההוא צדוקי לרב אבהו: אמריתו, נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. ואם כן, אובא טמיא [בעלת האוב שמשתמשת בעצמות מתים] היכא אסקא לשמואל הנביא בנגידא [בכישוף אוב]?

אמר ליה רב אבהו: התם בתוך שנים עשר חודש ממיתת שמואל הוה. שאז עדיין אין הנשמות קבועות במקומן.

וכדתניא: כל י"ב חדש גופו של מת קיים, ונשמתו עולה ויורדת. לאחר י"ב חדש, הגוף בטל,  ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת.

הערות

[1] רש"י. ותוספות פירשו שהיא אבן גדולה שמניחין על הקבר, הקרויה "מצבה".

[2] ואביגיל היא שנתנבאה כן על עולם הנשמות. ואמרה שנפש דוד תהיה גנוזה תחת כסא הכבוד. ומה שאמרה "ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע", על דואג האדומי נתנבאה כן, או על נבל בעלה. מהרש"א. עוד כתב דרמוז בזה סוד גלגול הנשמות. שנפש האדם שלא זכה בחייו, ניתנת לאחר מותו בגוף אחר, עד ג' פעמים, כדי שתזדכך. וסמכוהו אקרא, "הן כל אלה יפעל א-ל, פעמיים שלש עם גבר". והיינו "יקלענה בכף הקלע". כלומר, מגוף לגוף. מה שאין כן נפש הצדיק, שבמותו עולה לכסא הכבוד, ואינה מתגלגלת שוב בעולם הזה.

[3] והא דאיתא בפרק קמא דראש השנה, דהקדוש ברוך הוא מטה לבינונים את הכף כלפי חסד, היינו לדין שלעתיד לבוא. אבל בעולם הנשמות, הבינונים תלויים ועומדים ביד "דומה". ויש להם מנוחה עד לעתיד לבוא. שם.

[4] ויש להבין, אמאי מעיקרא שאל לו מקרא ד"וישוב העפר אל הארץ כשהיה". ולבסוף, לבתר דגששיה, הוקשה לו מקרא ד"עפר אתה ואל עפר תשוב". וגם קשה, מה ראה בו יותר כשמששו? והא כבר מעיקרא ראה דאית ביה מששא, מדהקשה לו מרב מרי. ויבואר על פי מה דאיתא, ג' שותפין באדם. אביו נותן בו את הלובן, שהם עצמות וגידין. ואמו נותנת בו את האודם, שהם בשר ודם. והקדוש ברוך הוא נותן בו את הנשמה. ומזה נחלקו ג' מדות אלו לטוב ולרע. א. בינו לבין המקום, שתלוי בחלק הנשמה. ב. בינו לבין עצמו, שתלוי בחלק הלובן. כפי שמורה השם "עצמות", דהיינו עצמיותו. ג. בינו לבין הבריות, שתלוי בחלק הבשר והדם. ומעיקרא קסבר, דנשאר בו רק חלק אביו, דהיינו העצמות. והוקשה לו מהא דרב מרי. דמשמע מיניה שכל הגוף כלה, ואף הלובן. ולא נשאר בו כי אם הנשמה, שהיא חלק הקדוש ברוך הוא. והשיבו דרק חלק הבשר ודם נעשה עפר. אבל הלובן, שהוא לעצמו, לא כלה. ודוקא מי שיש בו קנאה, שהוא מרע לעצמו, עצמותיו מרקיבים. ואחר שמששו, ראה שאף חלק האם, שהוא הבשר, נשאר בו. ושוב הוקשה לו מקרא ד"אל עפר תשוב". והשיבו, ההוא שעה אחת קודם תחית המתים. והטעם לזה הוא, כדי שיהיה נברא יש מאין, כמו בז' ימי בראשית. מהרש"א.

כל יומא הוה דבר [יום היה מביא] רב יהודה בי עשרה [יחד עשרה אנשים], ויתבי בדוכתיה [והיו יושבים במקומו]. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה [נראה לו המת בחלומו] לרב יהודה, ואמר ליה [לו]: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

אמר ר' אבהו: כל דבר שאומרים בפני המת, המת יודע, עד שיסתם הגולל. פליגי [נחלקו] בה בדבר זה ר' חייא ור' שמעון ברבי [בנו של רבי]: חד [אחד מהם] אמר: ידיעת המת היא עד שיסתם הגולל (כיסוי הקבר) (תוספות), וחד [ואחד מהם] אמר: ידיעת המת היא עד שיתעכל הבשר.

מאן [מי] שאמר שידיעת המת היא עד שיתעכל הבשר, הראיה לשיטתו היא ממה דכתיב [שנאמר]: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד, כב), הרי שיודע המת בצער בשרו שבקבר. ומאן [ומי] שאמר שידיעת המת היא עד שיסתם הגולל, הראיה לשיטתו היא ממה דכתיב [שנאמר]: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), כלומר, שעם שוב הגוף לאדמה שבה אף הנפש למקומה, ושוב אינו יודע כלום.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: את הפסוק "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), יש לפרש כך: "אשר נתנה" כוונתו — כאשר נתנה, לאמור: תנה לו כמו שנתנה לך, שמאחר ונתנה לך בטהרה — אף אתה תן לו אותה בטהרה. משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. מה עשו בהם? פקחין שבהן, קיפלום והניחום בקופסא לשמרם. טפשים שבהן, הלכו ועשו בהן מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו (בגדיו) בחזרה, ואז הפקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין כפי שקבלום, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחין, וכעס לקראת הטפשין.

על הפקחין אמר: ינתנו כלי שוב לאוצר, והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל הטפשין אמר: כלי ינתנו לכובס כדי לחדשם, והן הטפשים, יתחבשו (יאסרו) בבית האסורים כעונש על שביזו את בגדי המלך לצורך עצמם.

אף הקדוש ברוך הוא נוהג כן, על גופן של הצדיקים שהוא ככלי מלכות שנשמרו יפה, אומר: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו" (ישעיה נז, ב). ועל נשמתן הוא אומר: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א' כה, כט). ומאידך, על גופן של הרשעים הוא אומר: "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה נז, כא), ועל נשמתן הוא אומר: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א' כה, כט).

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נשמתן של הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים". ושל רשעים זוממות (קשורות) והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם האחד, ומלאך אחר עומד בסוף העולם האחר, ומקלעין נשמתן של רשעים זה לזה, והוא שנאמר: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע".

אמר ליה [לו] רבה לרב נחמן: נשמותיהם של בינונים מאי [מה מתארע להן]? אמר ליה [לו] רב נחמן: יפה עשית ששאלתני, איכא שכיבנא [אם הייתי מת], לא אמרי לכו האי מילתא [הייתי יכול לומר לכם דבר זה], שכן הכי [כך] אמר שמואל: אלו ואלו למלאך דומה הממונה על הרוחות הם נמסרין, אלא הללו, הבינונים, יש להן מנוח, והללו, הרשעים, אין להן מנוח. אמר רב מרי: עתידים אפילו הצדיקים דהוו עפרא [שיהיו עפר] ואין גופם נשמר בשלמותו לעולם, דכתיב [שכן נאמר]: "וישב העפר על הארץ כשהיה" (קהלת יב, ז).

ב אגב מאמר זה מסופר: הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא [אותם חופרים שהיו חופרים באדמה] של רב נחמן. הגיעו לקבר ונחר בהו [גער בהם] רב אחאי בר יאשיה שהיה קבור שם. אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לרב נחמן: נחר בן גברא [גער בנו אדם שמת]. אתא [בא] רב נחמן ואמר ליה [לו] לשוכן העפר: מאן ניהו מר [מי הוא אדוני]? אמר ליה [לו]: אנא [אני] אחאי בר יאשיה. אמר ליה [לו] רב נחמן: כיצד נשמר גופך, ולאו [וכי לא] אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא [עתידים הצדיקים שיהיו עפר]? אמר ליה [לו] רב אחאי: ומני [ומיהו] מרי זה דלא ידענא ליה [שאינני מכיר אותו ואינני חושש לדבריו]?, אמר ליה [לו] רב נחמן: אף בלא דברי רב מרי, והא קרא כתיב [והרי מקרא מפורש נאמר]: "וישב העפר על הארץ כשהיה"!

אמר ליה [לו] רב אחאי: דאקרייך [מי שלימד אותך] את מקראות ספר קהלת, לא אקרייך [לימד אותך] את מקראות ספר משלי, דכתיב [שכן נאמר] בספר משלי: "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל), ומשמעו: כל מי שיש לו קנאה בלבו בחייו — עצמותיו מרקיבים, וכל שאין לו קנאה בלבו — אין עצמותיו מרקיבים.

גששיה [מיששו], חזייה דאית ביה מששא [וראה שיש בו ממש]. אמר ליה [לו] רב נחמן: ליקום מר לגוויה דביתא [יעמוד אדוני וילך לתוך הבית]. אמר ליה [לו] רב אחאי: גלית אדעתך [גילית דעתך] שאפילו נביאי [נביאים] לא קרית [למדת], ולא רק כתובים אינך יודע, דכתיב [שהרי נאמר]: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" (יחזקאל לז, יג), וכל עוד לא הצטוו המתים לצאת מן הקברים, אסור להם לצאת מקברם.

חזר רב נחמן לשאול בענין הישארות הגוף ואמר ליה [לו] רב נחמן לאחאי: והכתיב [והרי בכל זאת נאמר]: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב "! (בראשית ג, יט), ומדוע גופך לא שב להיות עפר? אמר ליה [לו]: הפסוק ההוא מתקיים בצדיקים רק שעה אחת קודם תחיית המתים. כדי שיבראו אף הם מחדש (מהרש"א).

ג אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' אבהו: הרי אמריתו [אתם אומרים] כי נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, אם כן אובא טמיא היכא אסקיה [בעלת האוב איך העלתה] את שמואל בנגידא [באוב]? והרי שוב אין מקומה כאן בעולם הזה! אמר ליה [לו] ר' אבהו: התם [שם] בתוך שנים עשר חדש לפטירתו היה הדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל שנים עשר חדש גופו של המת קיים, ונשמתו עולה ויורדת, ופעמים מצויה היא בעולם הזה עם גופו. לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

every day of the seven-day mourning period, Rav Yehuda would take ten people and they would sit in his place, in the house of the deceased. After seven days had passed the deceased appeared to Rav Yehuda in his dream and said to him: Put your mind to rest, for you have put my mind to rest.

Rabbi Abbahu said: Everything people say before the deceased, he knows, until the tomb is sealed with the top-stone. Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disagreed with regard to the meaning of this statement. One of them said that the deceased is aware until the tomb is sealed with the top-stone, which is referring to the covering of the grave (Tosafot). And one of them said that it is until the flesh decomposes.

The one who said that it is until the flesh decomposes can support his position based on that which is written in the following verse: “But his flesh grieves for him, and his soul mourns over him” (Job 14:22). This indicates that the deceased is aware of the pain of his flesh in the grave. The one who said that the deceased is aware only until the tomb is sealed with the top-stone can support his view based on that which is written in a different verse: “And the dust returns to the earth as it was, and the spirit returns to God who gave it” (Ecclesiastes 12:7). This indicates that when the body returns to the earth, the spirit also returns to its place and is no longer aware of what is happening to the body.

The Sages taught with regard to the verse: “And the spirit returns to God who gave it” (Ecclesiastes 12:7) that the words: Who gave it, mean: As it was given. In other words, give it to Him as He gave it to you; just as He gave it to you in purity, you too should return it to God in purity. The Gemara cites a parable of a king of flesh and blood who distributed royal garments to his servants. The wise ones folded them and placed them in a box [kufsa] to protect them, whereas the foolish ones went and worked in them. After a period of time the king requested that his garments be returned to him. The wise ones returned them to him pressed, as they were when the servants received them, and the foolish ones returned them dirty. The king was happy to greet the wise ones and angry to greet the foolish ones.

With regard to the wise ones he said: My garments shall be given back to the storehouse, and let them go to their homes in peace. And with regard to the foolish ones he said: My garments shall be given to the launderer, and they, the fools, will be locked up in prison as a punishment for degrading the king’s garments for their own purposes.

The Holy One, Blessed be He, also acts in this way. With regard to the bodies of the righteous, which are likened to the royal garments that are well kept, it states: “He enters into peace, they rest on their beds each one that walks in his uprightness” (Isaiah 57:2). And with regard to their souls, it states: “And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord your God” (I Samuel 25:29). And conversely, with regard to the bodies of the wicked, it states: “There is no peace, says the Lord, for the wicked” (Isaiah 57:21), and with regard to their souls, it states: “And the souls of your enemies He shall sling out in the hollow of a sling” (I Samuel 25:29).

It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The souls of the righteous are stored beneath the Throne of Glory, as it is stated: “And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life” (I Samuel 25:29). And the souls of the wicked are continuously tied up, and one angel stands at one end of the world and another angel stands at the other end of the world and they sling the souls of the wicked back and forth to one another, as it is stated: “And the souls of your enemies He shall sling out in the hollow of a sling” (I Samuel 25:29).

Rabba said to Rav Naḥman: What happens to the souls of middling people, who are neither righteous nor wicked? Rav Naḥman said to him: It is good that you asked me this question, for even if I were dead I would not have been able to tell you that. As Shmuel said as follows: These and those, the souls of the wicked and of the middling people, are handed over to Duma, the angel in charge of spirits. But these, the souls of the middling people, have rest, and these, the souls of the wicked, do not have rest. Rav Mari said: Even the bodies of the righteous will not be preserved and will become dust, as it is written: “And the dust returns to the earth as it was” (Ecclesiastes 12:7).

The Gemara cites a related story: The diggers who were digging in Rav Naḥman’s land came upon a grave, and Rav Aḥai bar Yoshiya, who was buried there, rebuked them. They came and said to Rav Naḥman: A deceased person just rebuked us. Rav Naḥman came and said to the person buried there: Who is the Master, i.e., who are you? He said to him: I am Aḥai bar Yoshiya. Rav Naḥman said to him: How has your body been preserved? Didn’t Rav Mari say that the righteous will turn to dust? Rav Aḥai said to him: And who is Mari, whom I do not know? Why should I be concerned about what he says? Rav Naḥman said to him: Even without Rav Mari’s statement, there is an explicit verse which is written: “And the dust will return to the earth as it was” (Ecclesiastes 12:7).

Rav Aḥai said to him: Whoever taught you the book of Ecclesiastes did not teach you the book of Proverbs, for it is written in Proverbs: “A tranquil heart is the life of the flesh, but envy is the rotting of the bones” (Proverbs 14:30). This means that anyone who has envy in his heart during his lifetime, his bones rot in the grave, and anyone who does not have envy in his heart, his bones do not rot.

Rav Naḥman touched him and saw that he had substance. Rav Naḥman said to him: Let the Master arise and come into my house. Rav Aḥai said to him: You have revealed that you have not even studied Prophets, and it is not just the Writings of which you are ignorant, for it is written: “And you shall know that I am the Lord when I open up your graves and lift you up from your graves, My nation” (Ezekiel 37:13). As long as the dead have not been instructed to leave their graves, leaving of their own accord is prohibited.

Rav Naḥman once again asked Rav Aḥai about the preservation of the flesh, and he said: But it is written: “For you are dust and you shall return to dust” (Genesis 3:19), so why has your body not turned into dust? He said to him: That verse applies to the righteous only one hour before the resurrection of the dead, so that they, too, may be created anew (Maharsha).

A certain apostate once said to Rabbi Abbahu: You say that the souls of the righteous are stored beneath the Throne of Glory, but if so, how did the oracle woman raise up Samuel using necromancy if his soul was no longer in this world? Rabbi Abbahu said to him: There, it was within twelve months of his death, as it was taught in a baraita: For a full twelve months a deceased person’s body remains and his soul ascends and descends, such that it is sometimes in this world with its body. After twelve months, the body ceases to exist

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בפרק כל ישראל יש להם חלק (סנהדרין דף צד) גרסינן א"ר יוחנן אותו מלאך שהוא ממונה על הרוחות דומה שמו וכבר הזכרנו אותו בברכות:

סליק שואל אדם.

לעולם יהא אדם רודף אחר התשובה עד שלא ימות בחטאו שאם ימות בחטאו אין לו עוד כפרה דרך צחות אמרו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמה שנתנה לך משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם קפלום והניחום בקופצא טפשים שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה לימים בקש המלך את בגדיו פקחים שבהם החזירום כשהם מגוהצים והטפשים החזירום מלוכלכים שמה המלך לקראת פקחים וכעס לטפשים על הפקחים אמר כלי ינתנו לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום ועל הטפשים הוא אומר כלי ינתנו לכביסה והם יחבשו בבית האסורים:

קבען בפותחת טמאי. אין לפרש שעד שלא יקבע הפותחת לשדה ולתיבה אינה מקבלת טומאה דהא לא חזיא מידי כ"א כשיקבענה וסוגרין בה את השדה ומש"ה כי קבעה בדלת טהורה דהא לעולם לא ירדה עלי' טומאה דא"כ היכי תנן שאם היו החפי' של מתכת טמאה ושל עץ טהורה ה"ד אי שדה ומגדל אינן באין במדה אע"פ שהחפין של עץ טמאה דכל המחורב לטמא טמא ואי באין במדה אע"פ שהחפין של מתכת טהורה דכל המחובר לטהור טהורה אלא בע"כ תלושה מקבלת טומאה מכי קבע בה החפין ואפ"ה של גל טהורה מנפי שעל דעת כן נעשיה מתחלתה כדפרישית בתשובות:

אמר רב ששת אם יש עלי' עד ותרת פי' אם יש אבן שיש עליה עד מותרת לקנח בה שכבר מוכנה היא ואין עלי' תורת מוקצה ואע"פ שהן יותר ממלא היד הן מותרות ואע"פ שירדו עלי' גשמים אם רשומה ניכר מותרת היא שכבר הוכנה:

בד"ה עד שיסתום כו' שנקרא דופק לפי שהנשימה דופקת כו' עכ"ל ר"ל כפי' שני שפרש"י התם דדפקא הוא חתיכה שקורין פלאנקין כשהבהמה יגעה היא דופקת ע"י נשימה וק"ל:

בא"ד הלא מחמת המת היו מטמאין והגולל ודופק לא היו חוצצין כו' עכ"ל משום דאפילו כי מוקמי לה ביש בהן חלל טפח כדאמר התם מ"מ ע"י המת הן מטמאין שמאהילין על המת כיון שהגולל הוא טמא וכל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה משא"כ לפר"ת דכיסוי הארון לא מיטמא כלל ושפיר חוצץ בפני המת שמאהילין עליו וק"ל:

בא"ד ובערוך פי' בע"א בערך גלל כו' עכ"ל ובתוספות פרק קמא דכתובות כתבו שהוא כעין פרש"י ע"ש ובערוך:

עד שיתעכל הבשר שנאמר אך וגו' ונפשו וגו'. ולעיל דיליף מהאי קרא ונפשו עליו תאבל דהיינו רק ז' היינו לענין אבלות הנשמה על הגוף אבל לענין ידיעה מדמה הנפש לבשר כפירש"י לזמן שיש לו בשר יש לו נפש כו' ע"ש וק"ל:

והרוח תשוב אל וגו'. הרוח היא הנשמה כמ"ש ויפח באפיו נשמת רוח וגו' וק"ל:

בקופסא כו'. ליכא לפרושי דהניחום בקופסא ולא שמשו בהם כלל דא"כ למנ"מ החליקום דאינו דומה דהחליקום דרך פקדון דא"כ הטפשים עשו שלא כהוגן דשלחו יד בפקדון אלא דהחליקום דרך שאלה שישתמשו בהם עד זמן מה ולא קבע להם זמן בפירוש הפקחים שבהם לא שימשו בהם רק שימוש נקי שלא יבואו בגדי מלכות לידי לכלוך וכשיבואו לעשות מלאכה נמבזה קפלום והניחום בקופסא והטפשים עשו בהם כל מלאכתם לימים כו' דהיינו לזמן סוף השאלה וכן הענין בנשמה שהוא הכלי שלא נתנה להגוף רק דרך שאלה לזמן מה כפי הגזרה ולא נקבע לה זמן זה בפירוש:

על גופן של צדיקים אומר יבא שלום וגו' ועל גופן של רשעים כו' אין שלום כו'. מפורש פ' הנושא ע"ש:

והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. אביגיל היא אמרה כן לדוד שהיתה מכלל ז' נביאות פ"ק דמגילה ונתנבאה על עולם הנשמות שיהיה נפש דוד שם צרורה בצרור החיים דהיינו גנוזות תתת כסא כבוד והיא שאמרה ג"כ לו ואת נפש אויביך וגו' והא ודאי דלאו על שאול נתנבאה כן כדמשמע רישא דקרא ויקם אדם לרדפך וגו' דהא דרשינן דא"ל שמואל לשאול מחר אתה ובניך עמי וגו' עמי במחיצתי אלא על דואג א"נ על נבל אישה אמרה כן ויש בזה המאמר סוד גלגול נשמות שנפש אדם שלא זכה בחייו תנתן עד ג"פ בגוף אחרים אולי יזדכך הנשמה שם וסמכוהו אקרא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר משא"כ נפש הצדיק גמור במותו נשאר כך ולא בא לגוף אחר וז"ש נפשותם של צדיקים גנוזות תחת כסא כבוד שנאמר נפש אדוני צרורה בצרור החיים נשאר שם באוצר החיים משא"כ נפש הרשע יקלענה בכף הקלע מגוף לגוף והיינו המשל שינתנו לכביסה אולי יזדכך ויתכבס בגוף אחר היותר נקי וק"ל:

נמסרים לדומה כו'. יש לדקדק בזה הא אמרי' פ"ק דר"ה בבינונים ורב חסד מעה כלפי חסד וי"ל דהיינו בדין לעתיד אבל בעולם הנשמות להיותם גנוזות תחת כסא הכבוד לא יזכו בו רק צדיקים גמורים אבל הבינונים תלוים ועומדים ביד דומה מלאך הממונה עליהם ויש להם מנוחה שם עד יום הדין לעתיד וק"ל:

עתידים צדיקים כו' א"ל ומנו מרי כו'. יש לדקדק בכל זה אמאי לא הקשה לו מעיקרא מקרא דכתיב באורייתא כי עפר אתה ואל עפר וגו' כדפריך ליה לבסוף וע"ק אמאי קאמר אהא דרב מרי לא ידענא הא איכא לאוקמא נמי בשעה אתת קודם תחיית המתים וע"ק מאי קאמר חזייה דאית ביה מששא כו' הא ע"כ מעיקרא נמי חזא ביה מששא מדפריך ליה והא קרא כתיב וישוב העפר אל וגו' מבואר בזה ע"פ מ"ש פ' המפלת שלשה שותפין באדם מן האשה אודם ובשר מן האיש עצמות וגידין מהקב"ה הנשמה ומזה נחלקו באדם ג' חלקי מדות הן לעוב הן לרע דיש עוב לשמים ולבריות ולעצמו ובהיפך לרע דהיינו הא' לשמים מן הנשמה הב' לבריות מן האשה שהיא ב"ו הג' לעצמו מאביו כמשמעו עצמות מאביו ואלו השנים יש להם השארות לאחר מות האדם דהיינו הנשמה מהקב"ה והעצמות מאביו שעצם א' נשאר אשר ממנו עתיד להחיות כדאיתא במדרשות ועד"ז אמרו כשהצדיק נפטר ג' כתות מה"ש יוצאות כו' ובשעה שהרשע נאבד מן כו' דידוע הוא כי בכל מעשה אדם הן לרע הן לטוב נברא לו מלאך לפי המעשה וכמ"ש העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וקונה מלשון קונה שמים וארץ וגו' ולזה כשהצדיק נפטר ואינו אבד ויש לו השארות יבואו לו ג' כתות מה"ש מג' פעולות מצוה שהן לעוב לשמים ולבריות ולעצמו א' אומרת יבא שלום ע"ש שהיה לו שלום וטוב לבריות ואחת אומרת הולך נכחו ע"ש פעולות עצמו לעוב דהיינו נוכח עצמו ואחת אומרת ינוחו על משכבותם ע"ש הנשמה שאין לה מנוחה בעוה"ז בגוף ואמר שבשעה שהרשע נאבד ממש שאין לו השארות לעוה"ב ג' כתות מלאכי חבלה יוצאים לקראתו לפי פעולותיו אחת אומרת אין שלום וגו' שהיה רע לבריות ולא היה לו נחת ושלום עמהם ואחת אומרת למעצבה וגו' שהיה רע לעצמו ואחת אומרת רדה והשכבה וגו' ע"ש שהיה רע לשמים ושכב עם ערלים שאין להם תקומה לעוה"ב ובענין השארות של הצדיקים נגעו בו ג"כ הכא ולפי שרב מרי סתם דבריו עתידים צדיקים להיות עפרא דמשמע כל הגוף כלה ולא ישאר בו רק חלק אלוה שהיא הנשמה. א"ל ומנו מרי דלא ידענא ליה וא"ל ר"נ והא קרא כתיב כדאמר רב מרי וישוב העפר וגו'. וא"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי שהוא ודאי עיקר דאיכא למ"ד קהלת אינו מטמא את הידים. וכתיב ביה ורקב עצמות קנאה. דכל מי שיש לו קנאה בלבו דהיינו מדת רע לעצמו:

עצמותיו מרקיבין שהוא חלקו מאביו אבל כל שאין לו קנאה כו' והשתא וישוב העפר וגו' מיירי גם בצדיקים דהיינו העפר שהוא חלקו מאמו אבל העצמות שהוא חלקו מאב נשאר קיים. ואמר דחזייה דאית ביה מששא כו' דהיינו דבר נוסף שגם בשרו שהוא חלק האם לא היה נרקב כמ"ש בפ' הפועלים גבי ראב"ש שהיה טוב גם לבריות. וא"ל ליקום מר כיון שכל ג' החלקים קיימין בך. א"ל אפילו נביאי שהוא יותר עיקר ממשלי שאינו רק רוה"ק לא קרית:

דכתיב כי אני ה' בפתחי את קברותיכם וגו' גם שכל ג' חלקים קיימין צריך פתח ממנו ית' ב"ה שבידו מפתח של תחייה. ומקשה הכתיב כי עפר אתה ואל עפר וגו' באדם הראשון וכל גופו אף העצמות היה מן העפר וא"כ לא היה לו השארת הגוף ובאגדה דפ' ח"ה מוכח דיש גם לאדם הראשון השארות דאמרינן שם בדיוקני עצמה לא תסתכל ובב' עקיביו הסתכל. וא"ל ההיא שעה אחת קודם תחייה כו'. והטעם בו כדי שיהיה נברא יש מאין כמו שנברא בז' דימי בראשית ודו"ק:

היכי אסקיה כו'. דהא ודאי אין כח לאובא טמיא בשמים תחת כסא הכבוד ועוד עולים מן הארץ כתיב ומשמע ליה דנשמתו העלתה מדכתיב ויאמר שמואל וגו' ואין כח לגוף בלא נשמה לדבר וק"ל:

גמ' א"ל איכא שכיבנא כו'. נ"ב ר"ל אי שכיבנא. שם אמר רב מרי כו' דלא ידענא ליה אמר ליה והא קרא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לכובס צ"ל לכבוס כו':

גמרא פליגי בה ר"ח כו' חד אמר כו' וח"א כו'. לכאורה ה"ל להש"ס לפשוט ולומר תסתיים דר"ח הוא דאמר עד שיתעכל הבשר מעובדא דברכות (יח א') דא"ל ר"ח דלייה כדי שלא יאמרו כו':

רש"י ד"ה אבא טמיא. וכ"פ רב האי. כצ"ל. ועמש"כ בברכות (נט א):

גמ' אין שלום אמר אלהי לרשעים. כצ"ל ונ"ב והוא בישעיה סוף סי' נ"ז ובמ"מ הפסוקים לא ציין נכונה כי הוא דבר למד מענינו שגם הפסוק יבוא שלום הוא בפרשה הנ"ל וכל הענין מדבר מזה משא"כ בסי' מ"ח:

תְּנֶהָ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ בְּטָהֳרָה אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה. יש להקשות דאם די לו בלא תוספת אם כן למה נתנה לו? ונראה לי דודאי לא נתנה לו אלא כדי למלאת לה חסרונה ויחזרנה בתוספת מרובה, אך לכל נפש יש מלבוש ומצוהו שתתן אותה לו במלבוש טהור נמי שנתנה לך במלבוש טהור, ולכן מסיים במשל על גופם של צדיקים וכו', וגופם קאי על מלבוש של הנפש שנחשב גוף לגבי הנפש.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. נראה לי בס"ד הוא משל לכוחות הנפש אשר מהם תהיה ההשכלה והחכמה לעשות המעשים כולם בעולם הזה, וּפִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקוּפְסָא, המשיל את יראת שמים לקופסא כדכתיב (ישעיהו לג, ו) יִרְאַת הֳ' הִיא אוֹצָרוֹ, נמצא היראה נמשלה לאוצר, והם הניחו כל כוחות הנפש בְּקוּפְסָא, רצונו לומר להשתמש בהם בענייני יראת שמים בלבד ולא יעשו בהם תשמיש חיצוני, אבל הַטִּפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶם מְלָאכָה, רוצה לומר מלאכת הגשמיות של מותרות ותענוגי עולם הזה, והשכילו מכוחות הנפש השכלה להרע, כמו שנאמר (ירמיהו ד, כב) חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ. וסוף דבר על פִּקְחִים הם הצדיקים אשר יתנו כלים הם כוחות הנפש ומלבושי הנפש לאוצר העליון להיות צרורים בצרור החיים, וְהַגּוּפִים שֶׁל הַצַדִּיקִים יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לקבר אחר הפטירה, לְשָׁלוֹם ששם יהיו מושכבים בלי רקבון עד זמן התחיה ויחיו ויתענגו על רוב שלום גם הם, אך על הַטִּפְּשִׁים שהם הרשעים אמר כלים שהם כוחות הנפש יִנָּתְנוּ לִכְבִיסָה שיתכבסו הן על ידי גהינם הן על ידי גלגול כדומם צומח חי מדבר כל אחד לפי הראוי לו לנקותו, והגופים יִתְחַבְּשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים הוא הקבר ששם מתייסרים ברימה ותולעה עד היותם עפר ממש! ומה שאמר שֶׁל רְשָׁעִים, זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, פירוש על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה.) עבירה מלפפתו והולכת עמו לגיהנם, והיינו על כוחות הטומאה שנבראו מן העבירות, וכן כאן זוֹמְמוֹת בכוחות הטומאה ההם.

שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי? אָמַר לֵיהּ אִיכָּא שָׁכִיבְנָא וְכוּ'. פירוש רב נחמן שמע האי מלתא משמואל בלחישה וידע ששמואל לא גלה אותה לזולתו, ולכן אמר לו יפה עשיתם ששאלתם דבר זה ממני עכשיו, שאם היה נפטר קודם שיגלה היה אבד דבר זה, דאין גלוי עדיין לאדם אחר.

וּמַנּוּ מָרִי דְּלָא יָדַעְנָא לֵיהּ?. נראה לי לאו משום גאוה חס וחלילה קפיד, אלא משום כבוד תורה שהוא היה מגדולי הדור שקדמו ומקשי לו מן דור אחרון, וכהאי גוונא מצינו שהקפיד מנשה על רב אשי בפרק חלק משום דקראו חברין.

וְהָא קְרָא כְּתִיב: (קהלת יב, ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה"!. מקשים אמאי לא הקשה מפסוק (בראשית ג, יט) כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, שהוא פסוק תורה? ונראה לי בס"ד דהתם יש להקשות שישוב מקצתו דהיינו הבשר בלבד שהוא רך וישארו העצמות כמו שהן, ולכן הביא פסוק זה חדא כי תיבת 'כְּשֶׁהָיָה' יתירה, על כן יש לומר דבא לומר שישוב כולן כשהיה ממש, ועוד דכתיב כאן (קהלת יב, ז) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, מה התם כולה אף כאן כולו ואפילו עצמות. ואחר שתירץ לו חילוק בין צדיקים ובין בעלי קנאה, אז גַּשְׁשֵׁיהּ לראות אם זה רק בעצמות או אם אפילו בבשר גם כן כדי שידע אמיתות הענין? וכיון דחזא ביה מְשָׁשָׁא פירוש ממשות בשר, אז הקשה לו מפסוק כִּי עָפָר אַתָּה שהוא פסוק תורה, דעתה ליכא לשנויי דאיירי בבשר דוקא, דהא ראה הבשר קיים. והא דאמר לו לָא אַקְרְיָיךְ מִשְׁלֵי, פירוש דהיה לו ללמדך פסוק משלי שבו יתבאר הפסוק דקהלת שהוא סתום, ונראה לי ב' פעמים 'קִנְאָה' [156] כמנין 'יבש' [312], וגם הוא כמנין 'רקיב' []:

אָמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מַר לְגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא וְכוּ'. נראה לי ודאי רב נחמן לא טעה בזה, אלא רצונו לומר כדי לקברו בביתו בכבוד לא ישאר בתוך שדהו, ואמר לו כן לֵיקוּם מַר לְגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא, ליטול רשות זמנו כדי לפנותו מקבר זה, ומה שהשיב לו דַּאֲפִלּוּ נְבִיאֵי לָא קָרִית, רצונו לומר על הראשנה יש לומר קרא בקטנותו ושכח עתה כי הוא עסקו בתורה שבעל פה, אך פסוק זה הוא בנביאים דיחזקאל שקורין בהפטרה בכל שנה ואיך תשכח? על כן מוכרח לומר שלא למדת כלל!

הָתָם בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲוָה. הנה רבי אבהו השיב לאותו מין בקיצור מפני שאינו ראוי לגלות סוד דבר זה אליו, אך רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים (ספר שופטים, סימן ה') בפסוק (שמואל א' ב, יט) וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ, ביאר סוד הנפלא הזה על נכון יעויין שם.

גמ' קרקע בקרקע מיחלפא. כ"ה לעיל דף כט ע"ב ועי' בתוספות שם ד"ה גזירה:

שם כל מי שיש לו קנאה בלבו. עי' ב"ב דף יז ע"א תוס' ד"ה שבעה:

עד שיתעכל הבשר וכו' עיין תשובת הרשב"א סי' שס"ט ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז ובתי"ט פ"ב דאבות ומ"ש בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' שס"ג בס"ד ועיין תשובת הרדב"ז דפוס ויניציא סי' תפ"ד מ"ש על תשובת הרשב"א הנז':

היכי אסקיה לשמואל בנגידא. עיין מ"ש הרדב"ז בתשובו' החדשו' דפוס פירדא בענין זה שהאריך לישב האי דאסיק שמואל ע"ש באורך:

כל יומא. ז' ימי אבילות: גולל. הוא כיסוי שנותנים על ארונו: ונפשו עליו תאבל. כל זמן שיש לו בשר יש לו לנפש צד חיות להבין: וישוב העפר. גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו רוח עוד: אשר נתנה. קרא יתירה הוא לידרש הוי זהיר שתשיבנה אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עון: כלי ינתנו לאוצר. להצניען אף זו תינתן תחת כסא הכבוד: לכובס. ללבנן אף זו לגיהנם לצורפם שם: בבית האסורים. בחשך בלא אורה ושלוה: כף הקלע. רחב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע עשויה כעין כף: בצרור החיים וגו'. את ה' אלהיך עמו בכסאו: זוממות. כמו בזממא דפרזלא (לעיל דף נא:) חבושות בבית הסוהר: אלו ואלו. רשעים ובינונים: לדומה. מלאך הממונה על הרוחות: דהוו עפרא. אפילו צדיקים נרקבים ונעשים אפר: קפולאי. חופרים: נחר בהו רבי אחאי. שהיה נקבר שם: דלא ידענא ליה. ואיני חש לדבריו: מי שיש לו קנאה. ותחרות על חברו: עצמותיו מרקיבים. ועליו נאמר וישוב אל העפר: ליקום מר לגוויה. יבא אדוני לבית: בפתחי. בהעלותי עד שיעלנו הקדוש ברוך הוא מקברותינו אין לנו רשות לעלות: והא כתיב ואל עפר תשוב. והאי ליכא למימר ברשעים לחודייהו דכל קללותיו של אדה''ר כל דורותיו שוין בהן: אובא טמיא. בעלת אוב שמשתמש בעצמות טמיא בלשון ארמי עצמות וכן פירש רב האי בפירושו של טהרות בית שהוא מלא טמיא מלא עצמות: בנגידא. כן קורין למכשפות של אוב בלשון ארמי:

עד שיסתם הגולל. בכל מקום מפרש רש''י דגולל הוא כיסוי ארונו של מת ודופק דף שנתון מצידו ונקרא דופק על שם שהמת דופק שם כמו חתיכה גופה תיהוי סימן אי דאדפקא אי דאטמא בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כג:) שנקרא דופק לפי שהנשימה דופקת ואין נראה לר''ת מדאמר בברכות פרק מי שמתו (דף יט: ושם) מדלגים היינו ע''ג ארונות לקראת מלכי אומות העולם ואי ארון היינו גולל ודופק היאך היו מדלגין עליו והלא גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בחולין בפרק העור והרוטב (דף קכו:) גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא ועוד דאמר בעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא גולל לקבר ולא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ואי כפי' הקונט' וכי דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ועוד בפרק בהמה המקשה (חולין עב.) מרבינן דופק דמטמא מדכתיב על פני השדה ולפי' הקונטרס הוא מונח בקרקע דהיינו ארון ולא על פני השדה ועוד דתנן במס' אהלות בפ''ב (משנה ד) דופק דופקים טהור ואי כפירוש הקונטרס וכי דרך להניח שני קרשים מימין המת ופירש ר''ת דגולל היינו אבן גדולה שעל ארונו של מת שקורין מצבה וגוללין אותה שם הקרובי' לסימן ולשון גולל נופל באבן כדכתיב (בראשית כט) וגללו את האבן וגולל אבן אליו תשוב (משלי כו) ודופק הם שתי אבני' שנותנין אחת לראשו ואחת לרגליו לציון ופעמים שעדיין האבן אינה מוכנת לשום שם נותנין שם בהמה או שום דבר לסימן עד שימצאו אבן והיינו דתנן בעירובין (דף טו.) דדבר שיש בו רוח חיים אין עושין כו' ובההיא דמדלגין היינו ע''ג ארונות שלא היה שם לא גולל ולא דופק ומחמת המת לא היינו מיטמאים כדמפרש התם שהיה ברוב ארונות חלל טפח ומרבי נמי שפיר גולל ודופק מעל פני השדה והא דקאמר דופק דופקים פעמים שמניחים הגולל ע''ג שתי אבנים ועוד מניחין לראש הגולל אבן אחת ולסופו אבן אחרת ולא תקשה לר' יהושע דאמר בפרק קמא דכתובות (דף ד: ושם) מאימתי חל אבילות משיסתם הגולל במקום שאין גולל מתי חל די''ל מכי אהדרי אפייהו מקברא כדאמר במו''ק (ד' כב.) בהנהו דלא אזלי בתר שכבא מנו מכי אהדרי אפייהו ויש דוחין ראיה של ר''ת דמאי דמייתי ראיה מדמדלגין היינו אף על פי שהגולל מטמא באהל מ''מ יכולין היינו לדלג ולטמא עצמנו בגולל דהא תניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עלייהו כדתנן במסכת נזיר פרק כ''ג (דף נד.) ואמר ר''ת דמשבשתא ההיא דמסכת שמחות דהא הש''ס ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן התם בנזיר וכהן מוזהר ואם הברייתא בהש''ס הוה פריך עלה ומשבש לה כדאשכחינן בכמה דוכתין דמשבש להו ואפילו הויא מתרצתא אכתי היאך מדלגין הלא מחמת המת היו מיטמאים והגולל ודופק לא היו חוצצין ומה שהביא ראיה מעירובין יש דוחין דאע''פ שאין רגילות לעשות כסוי ארון מבעלי חיים כמה דברים אשכחן דלא שכיחי ומיירי בהו הש''ס להראות לנו הדין ודרוש וקבל שכר כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף ט.) בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו ואף על פי שזה לא יהיה לעולם ועוד מקשינן לפירוש ר''ת מדתני בהדיא בתוספתא דאהלות בפרק אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא ומה דרך שתצא שייך לפירוש ר''ת ובערוך פירש בענין אחר בערך גלל וכפירושו יתכן מה שבתוספתא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד