שבת קנג ע"א

and his soul ascends to its place beneath the Throne of Glory, and does not descend anymore.

Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: From a person’s eulogy it is apparent whether or not he has a share in the World-to-Come. If the listeners are pained and brought to tears during the eulogy, it is clear that the person was righteous. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav say to Rav Shmuel bar Sheilat: Stir the hearts of those gathered during my eulogy, for I will be standing there and listening to your words? Even a person as great as Rav needed to give instructions about his eulogy. The Gemara answers: This is not difficult, for this statement, which maintains that those who merit a share in the World-to-Come can be identified by their eulogies, is referring to a situation in which they attempt to stir the listener and he is stirred; while that statement is referring to a situation in which they attempt to stir the listener and he is not stirred. That is an indication that the deceased person was not righteous.

Abaye said to Rabba: In the case of the Master, i.e., Rabba, whom all of the inhabitants of his city, Pumbedita, hate, who will be stirred during his eulogy? He said to him: It is sufficient for me if you and Rabba bar Rav Ḥanan are stirred.

Rabbi Elazar raised a dilemma before Rav: Which type of person has a share in the World-to-Come? He said to him: We can derive this from the verse: “And your ears shall hear a word behind you, saying: This is the path, walk on it, when you turn to the right or to the left” (Isaiah 30:21). In other words, if people eulogize one by saying that others should follow in his path, he must have a share in the World-to-Come. Rabbi Ḥanina said: Anyone with whom our Rabbis are pleased has a share in the World-to-Come. In interpreting the verse: “And the eulogizers walk about the marketplace” (Ecclesiastes 12:5), the people of the Galilee say: Do things that you will want people to say at your eulogy in front of your bier. The people of Judea say: Do things that you want people to say at your eulogy behind your bier. The Gemara remarks: And they do not disagree; this Sage expressed it according to the norm in his place, and this Sage expressed it differently according to the norm in his place. The custom in the Galilee was that the eulogizers would stand before the bier and the custom in Judea was that eulogizers would stand behind the bier.

We learned there in a mishna that Rabbi Eliezer says: Repent one day before your death. Rabbi Eliezer’s students asked him: But does a person know the day on which he will die? He said to them: All the more so this is a good piece of advice, and one should repent today lest he die tomorrow; and by following this advice one will spend his entire life in a state of repentance. And King Solomon also said in his wisdom: “At all times your clothes should be white, and oil shall not be absent from upon your head” (Ecclesiastes 9:8), meaning that a person always needs to be prepared.

Similarly, Rabban Yoḥanan ben Zakkai said the following story as a parable to this lesson: The situation is comparable to a king who invited his servants to a feast and did not set a time for them to come. The wise among them adorned themselves and sat at the entrance to the king’s house. They said: Is the king’s house missing anything necessary for the feast? Certainly the king could invite them at any moment. The fools among them went to attend to their work and said: Is there such thing as a feast without the toil of preparing for it? While the feast is being prepared, we will attend to other matters.

Suddenly, the king requested that his servants come to the feast. The wise among them entered before him adorned in their finest clothes, and the fools entered before him dirty. The king was happy to greet the wise ones and angry to greet the fools. The king said: These wise servants who adorned themselves for the feast shall sit and eat and drink, but these fools who did not adorn themselves for the feast shall stand and watch. There is a similar outcome for people who think that their day of death and judgment is far away and do not prepare themselves for it.

Rabbi Meir’s son-in-law said in the name of Rabbi Meir: If the punishment for those who did not prepare themselves in advance was merely to stand and watch, it would not be severe enough because they also look like servants at the feast, which is not such a disgraceful punishment. Rather, these and these, both groups of people, sit at the feast. These wise and righteous people eat, and these wicked fools are hungry; these righteous people drink, and these wicked people are thirsty, as it is stated: “Therefore, thus said the Lord, God: Behold, My servants shall eat and you shall be hungry; behold, My servants shall drink and you shall be thirsty; behold, My servants shall rejoice and you shall be ashamed. Behold, My servants shall sing from a joyous heart and you shall scream from a pained heart” (Isaiah 65:13–14).

Alternatively, the verse quoted above can be interpreted in the following way: “At all times let your clothes be white”; this is clothing that contains ritual fringes [tzitzit], which are white. “And oil shall not be absent from upon your head”; these words hint to phylacteries, which are worn on the head.

MISHNA: One who was traveling on Shabbat eve and night fell, and Shabbat began while he was still en route, gives his money pouch to a gentile traveling with him. And if there is no gentile with him he places it on the donkey. Once he reached the outer courtyard of the city, where belongings can be securely placed, he takes the vessels that may be moved on Shabbat off the donkey. With regard to the vessels that may not be moved on Shabbat, he unties the ropes that attach his bags to the donkey, and the bags of vessels fall on their own.

GEMARA: We learned in the mishna: One who was traveling on Shabbat eve and night fell, and Shabbat began while he was still en route, gives his money pouch to a gentile. The Gemara asks: What is the reason that the Sages permitted him to give his pouch to a gentile? Is it not prohibited for a Jew to ask a gentile to perform a prohibited labor on Shabbat? The Gemara answers: The Sages maintain that a person does not restrain himself when faced with losing his money. If you do not permit him to give his pouch to a gentile, he will come to carry four cubits in a public domain, thereby violating a Torah prohibition.

Rava said: This allowance to give the pouch to a gentile is specifically with regard to his own pouch, but in the case of a lost object that he found, no, it was not permitted. The Gemara asks: That is obvious, as we learned in the mishna: His pouch, and nothing else. The Gemara answers: Rava specified this lest you say that the same is true even with regard to a lost object, that one may give it to a gentile on Shabbat, and the mishna taught the case of his pouch merely because it is the manner in which the matter typically occurs. Therefore, Rava teaches us that the mishna is in fact establishing a halakha restricted to his pouch. The Gemara comments: And we only said that this allowance does not apply to a lost object when it did not come into his possession before Shabbat. However, if the object already came into his possession before Shabbat, its legal status is like that of his pouch.

Some state this dilemma in a different manner. Rava raised a dilemma: With regard to a lost object that came into his possession before Shabbat, what is the ruling? Is the halakha that since it already came into his possession, its legal status is like that of his pouch? Or perhaps, since he did not exert himself to acquire it, its legal status is not like that of his pouch. Since he expended no effort, he would be capable of restraining himself even when faced with losing it. Therefore, there is no need for the Sages to permit him to give it to a gentile. The Gemara concludes: Let this dilemma stand unresolved.

We learned in the mishna: And if there is no gentile with him he places it on the donkey. The Gemara infers: The reason is specifically because there is no gentile with him; if there is a gentile with him, he gives it to the gentile and does not place it on a donkey. The Gemara asks: What is the reason for this halakha? The Gemara answers: With regard to a donkey belonging to a Jew, you are commanded with regard to its rest on Shabbat. With regard to a gentile, you are not commanded with regard to his rest and no Torah prohibition is being violated.

The Gemara teaches an additional halakha: If there was no gentile with him but there was a donkey, a deaf-mute, an imbecile, and a minor, meaning someone under thirteen years old, one places it on the donkey, but one neither gives it to the deaf-mute, nor the imbecile, nor the minor. What is the reason for this? Although they are not obligated to fulfill mitzvot, these are people, but this donkey is not a person. It is preferable to place it on the donkey rather than give it to a person. And if a deaf-mute and an imbecile were with him, he gives it to the imbecile. If an imbecile and a minor were with him, he gives it to the imbecile.

A dilemma was raised before the Sages: If a deaf-mute and a minor were with him, what is the ruling? To whom does he give his pouch? The Gemara answers: According to the opinion of Rabbi Eliezer you have no dilemma. Rabbi Eliezer holds that a deaf-mute has a greater degree of halakhic intelligence than does a minor, as it was taught in a baraita: Rabbi Yitzḥak says in the name of Rabbi Eliezer: The teruma of a deaf-mute that he separated from his produce

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנג - א

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת, משמיה דרב: מהספדו של אדם ניכר עליו אם הוא בן עולם הבא, אם לאו. שאם הוא אדם כשר, הכל בוכין עליו ומספרים בשבחו.

ומקשינן: איני, והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: בשעת מיתתי התאמץ ואחים [חמם] את השומעים בהספידא כדי שיכמרו רחמיהם ויבכו עלי. לפי דהתם אנא קאימנא, בשעת ההספד, ואשמע זאת.

אלמא, הוצרך רב להזהירו על כך. וקשיא, הא רב, גברא רבה היה, ובן עולם הבא, ולמה היה צריך להזהירו? והרי קאמר, דמהספדו ניכר אם הוא בן עולם הבא.

ומשנינן: לא קשיא. שלעולם צריך לחמם את הציבור משום שאין רחמי בני אדם נכמרים מעצמם על זקן שמת. אלא הא דמחמו ליה לציבור עליו ואחים [ומתחמם], ניכר בו שהוא בן עולם הבא. והא דמחמי ליה לציבור עליו ולא אחים, ניכר שאינו בן עולם הבא.

אמר ליה אביי לרבה: אדם כגון מר [רבה], דסנו [שונאים] ליה כולא פומבדיתא, משום שאתה מוכיחם במילי דשמיא [שבני פומבדיתא רמאים הם] מאן אחים בהספידא שלך?

אמר ליה: מיסתיא [די בכך] דאתה ורבה בר רב חנן תתחממו ותבכו עלי.

בעא מיניה רבי אלעזר מרב: איזהו בן העולם הבא?

אמר ליה רב: כי הא דכתיב "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר, זה הדרך לכו בו, כי תאמינו וכי תשמאילו". שאם תשמע אחרי מטתך שאומרים עליך אנשים, "בזה הדרך שהלך בה מת זה, לכו בה", מובטח לך שאתה בן העולם הבא.

רבי חנינא אמר: כל מי שדעת רבותיו נוחה הימנו, ממה שהם שומעים עליו ורואים זו, הרי הוא בן עולם הבא.

עוד כתיב התם, "וסבבו בשוק הסופדים".

בני גלילא אמרי: עשה דברים טובים כדי שיאמרו אותם הסופדים לפני מטתך.

בני יהודה אמרי: עשה דברים כדי שיאמרום הסופדים לאחר מטתך.

ומפרשינן: ולא פליגי בני גליל על בני יהודה. אלא מר [בני גליל] נקט כי אתריה. ובגליל היו עומדים המספידים לפני המטה. ומר [בני יהודה] נקט כי אתריה. וביהודה היו הם עומדים לאחר המטה.

תנן התם: רבי אליעזר אומר: שוב בתשובה יום אחד לפני מיתתך.

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו היום שימות בו, שישוב אז בתשובה?

אמר להן רבי אליעזר: וכל שכן, שמשום שאינו יודע יש לו לשוב תמיד. וכיון שטובה התשובה יום אחד לפני המיתה, ישוב היום, שמא ימות למחר. וכן בכל יום ויום. ונמצא כל ימיו הוא שרוי בתשובה.

ואף שלמה המלך אמר בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר". ו"בגדיך לבנים", רומזים על הנשמה, שתמיד צריכה להיות טהורה ונקיה.

אמר רבן יוחנן בו זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן לכך. פיקחין שבהן קישטו את עצמן מיד, וישבו על פתח בית המלך והכינו עצמם לסעודה. לפי שאמרו: וכי כלום חסר איזה דבר מצרכי הסעודה לבית המלך? והרי הכל מוכן לסעודה. ושמא יבהילונו פתאום לפני המלך.

אבל טיפשין שבהן הלכו למלאכתן. לפי שאמרו: וכי כלום יש סעודה בלא טורח? ועד שיספיקו בבית המלך לטרוח לסעודה, עדיין יש לנו הרבה שהות להתקשט לסעודה.

לבסוף, בפתאום ביקש המלך את עבדיו שיבואו לסעודה. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין. והטיפשים נכנסו לפניו כשהם מלוכלכין ממלאכתן. שמח המלך לקראת פיקחים, וכעס לקראת טיפשים.

אמר המלך: הפקחים הללו שקישטו את עצמן לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו. אבל הטפשים הללו שלא קישטו עצמן לסעודה, יעמדו ויראו בסעודת הפקחים, והם לא יאכלו.

וכן הוא לעולם הבא. הצדיקים שיראו תמיד שמא ימותו למחר ונמצאו תמיד בתשובה, יושבים ואוכלים שם. אבל הרשעים שלא הכינו את עצמם בעולם הזה, עומדים ורואים בכבוד הצדיקים.

חתנו של רבי מאיר, משום רבי מאיר אמר: אין הרשעים עומדים ורואים. שאם כן, אף הן נראין שאף הם מן הקרואים כמשמשין. שכן דרך המשרתים לעמוד בשעת הסעודה, ואין כאן בושה. אלא אלו ואלו [הצדיקים והרשעים] יושבים. הללו אוכלין והללו רעבין. הללו שותין והללו צמאים. שנאמר "לכן כה אמר ה', הנה עבדי יאכלו, ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו, ואתם תצמאו. הנה עבדי ירונו מטוב לב, ואתם תצעקו מכאב לב".

וקא מיהדר לפרש דברי שלמה: דבר אחר: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - אלו ציצית. שהם מצמר לבן.

"ושמן על ראשך אל יחסר" - אלו תפילין. שתפילין הם שם ה'. כדכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", וקדריש ליה ל"שמן טוב" אתפילין שבראש. שטוב שם משמן טוב.

הדרן עלך פרק שואל

פרק עשרים וארבע - מי שהחשיך

מתניתין:

מי שהחשיך לו היום בעודו הולך בדרך, והשבת עומדת להכנס, הרי הוא נותן את כיסו לנכרי מבעוד יום. ^[1] שהרי לא יוכל לשאתו עליו לאחר כניסת השבת, משום איסור הוצאה. ^[2]

ואף דבעלמא אסור ליתן לנכרי שיעשה לו מלאכה בשבת, משום דחשיב כשלוחו ^[3] של הישראל לעשית האיסור, ^[4] הכא התירו. וטעם ההיתר יבואר בגמרא.

ואם אין עמו נכרי, מניחו לכיס על החמור, והחמור יוליכו עד שיגיע לעיר ^[5]. אבל אם יש עמו נכרי, לא יניחנו על החמור, משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ובגמרא יבואר, דאיירי באופן שאין בזה איסור "מחמר".

משהגיע לחצר החיצונה של העיר [שהוא מקום המשתמר], הרי הוא נוטל מעל החמור את הכלים הניטלין [המותרים בטלטול] בשבת. ואת הכלים שאינן ניטלין בשבת משום איסור מוקצה, לא יטול. אלא הרי הוא מתיר את החבלים של האוכף, והשקין הקשורים לו, כשאותם כלים בתוכם, נופלין מאליהן מעל גב החמור.

גמרא:

שנינו במתניתין: נותן כיסו לנכרי.

והוינן בה: מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי? והלא הנכרי שלוחו לישאנו בשבת, ואסור משום שבות.

ומשנינן: קים להו לרבנן, דאין אדם מעמיד [מונע] עצמו על הצלת ממונו. ואי לא שרית ליה ליתנו לנכרי, אתי לאיתויי את הכיס ד' אמות ברשות הרבים בעצמו.

אמר רבא: דוקא את כיסו התירו לו ליתן לנכרי. אבל מציאה שמצא בדרך, לא יתן לנכרי כדי שישאנה לו בשבת. דכיון שלא חס כל כך עליה, לא אמרינן בה "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו". ואף אם לא נתירנו ליתנה לנכרי, לא אתי לאיתויי לה ברשות הרבים.

ואקשינן: פשיטא דכן הוא. דהא "כיסו" תנן. ומאי אשמועינן רבא בזה?

ומשנינן: מהו דתימא, הוא הדין דאפילו מציאה נותן לנכרי. והאי דקתני "כיסו", משום דאורחא דמילתא שיהיה כיסו עמו בדרך, קתני הכי. קא משמע לן רבא, שדוקא "כיסו" קתני.

ולא אמרן דלא יתן מציאה לנכרי, אלא במציאה דלא אתא לידיה קודם חשיכה. שכיון שעדיין לא זכה בה, אינו חס עליה. ואף אי לא נתירנו ליתנה לנכרי לא אתי לאיתויי לה בשבת ברשות הרבים. אבל אי כבר אתי המציאה לידיה קודם חשיכה, וכבר זכה בה, ככיסיה דמי. ואחר שנעשתה ממונו לכל דבר, אמרינן בה "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו".

איכא דאמרי: הא מילתא לא הוה פשיטא ליה לרבא, אלא בדרך איבעיא אמרה.

דבעי רבא: מציאה שכבר באה לידו קודם חשיכה, מהו ליתנה לנכרי?

מי אמרינן, כיון דאתא לידיה וכבר זכה בה קודם השבת, ככיסיה דמי. וכיון דחס עליה, אית לן למיחש דלמא אתי להוציאה ברשות הרבים.

או דלמא, דוקא במעות שבכיסו, שעל ידי טורח השתכר אותן, חיישינן להכי. אבל מציאה, כיון דלא טרח בה, לאו ככיסיה דמי, ולא יבוא להוציאה ברשות הרבים.

ומסקינן: תיקו.

שנינו במתניתין: ואם אין עמו נכרי, מניחו על החמור.

ודייקינן: טעמא דהתירוהו לעשות כן, היינו משום דאין עמו נכרי. משמע, הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, ואינו מניחו על החמור.

והוינן בה: מאי טעמא עדיפה נתינה לנכרי מהנחה על החמור?

ומשנינן: חמור, אתה מצווה על שביתתו מן התורה. וכדכתיב "למען ינוח שורך וחמורך. אבל נכרי, אי אתה מצווה על שביתתו. ואין איסורו אלא משום "אמירה לעכו"ם שבות". הלכך קל איסור לנכרי מאיסור נתינה על החמור.

ואף דמוקמינן לה לקמן בגוונא דאינו עובר על חיוב שביתת בהמתו מדאורייתא, מכל מקום חמיר טפי מנכרי. שהרי בגוונא דעביד החמור מלאכה גמורה, הרי הוא מחויב בשביתתו מדאורייתא [ר"ן].

וכשם שהתירו לו ליתן את כיסו על החמור, כן התירו ליתנו לחרש שוטה ^[6] וקטן ^[7], אם אין עמו חמור.

אבל אם יש עמו חמור, וכן אם יש עמו חרש שוטה וקטן, אחמור מנח ליה לכיסו. אבל לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: הני [חרש שוטה וקטן] אדם נינהו, ויש במינם בני אדם שחייבים במצוות. ואם נתיר ליתן להם שישאו את הכיס בשבת, יחליפו ויתירו ליתן אף לבני חיובא. אבל האי [חמור] לאו אדם הוא. ואדם בחמור לא מיחלף.

ואם אין עמו אלא חרש ושוטה, יתן לשוטה ולא לחרש. משום דשוטה אין בו דעת כלל. אבל חרש אית ליה דעת קלישתא.

ואם עמו שוטה וקטן, יתן לשוטה ולא לקטן. משום דלקטן איכא דעת טפי מאשר לשוטה.

איבעיא להו: אם יש עמו חרש וקטן, מאי? למי יתן את כיסו? ומפרשינן: אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך. דודאי לקטן יתננה ולא לחרש. משום דסבר דחרש ספק בר דעת הוא. וחייב במצוות מספק.

הערות

^[1] רש"י. והרבה הרא"ש לתמוה עליו. חדא, דאם כן מאי קאמר לקמן דמציאה דלא אתא לידיה מבעוד יום לא יתנה לנכרי. והא אם נותנה מבעוד יום, בהכרח דכבר אתא המציאה לידיה מבעוד יום. ועוד, מאי קא פריך לקמן "והא מחמר הוא"? והרי כשנותנו עליו מבעוד יום ליכא עקירת חפץ בשבת, ולא מחייב מדאורייתא. ועוד, מאי פריך מאי טעמא שרו רבנן ליתן לנכרי? והא מבעוד יום בין כך מותר ליתן. וכדתנן לעיל [יז ב], "ובכולן מתירין בית הלל עם השמש", על ידי קציצת שכר. לכן פירש דנותן כיסו לנכרי לאחר שתחשך.

^[2] ויש אומרים, שלא התירו כן, אלא דוקא למי שהיה סבור שיש לו שהות ביום, והחשיך עליו הדרך. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה, ושכח והוציא לרשות הרבים, לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו. שלחן ערוך סימן רסו סעיף א.

^[3] רש"י. ובעבודה זרה טו א כתב, דאיסור אמירה לעכו"ם הוא משום "ממצוא חפצך ודבר דבר". וצריך לומר בדעת רש"י ששני איסורים נפרדים נאמרו בזה. דין "ממצוא חפצך" אינו אוסרו אלא לומר לנכרי בשבת גופה. שכשם שהמלאכה בשבת אסורה, כן הדיבור ממנה אסור. ומטעם זה יש לאסור אף כשאומר לו שיעשה למוצאי שבת. ודין אמירה לעכו"ם שבות, אינו אלא כשמצוהו לעשות בשבת. ואף אי מצוהו כן מערב שבת, אסור. שאין האיסור בעצם הדיבור בשבת. אלא משום דהוא כשלוחו. ומתייחסת עשית המלאכה לישראל עצמו. ואין זו שליחות ממש, שהרי אין שליחות לנכרי. ואף להשיטות דלחומרא יש שליחות לעכו"ם מדרבנן, כבר כתב הבית מאיר, דלא שייך לחייב בשבת משום שליחות. שהרי כל יסוד איסורה הוא למען ינוח הישראל. ואף אי שלוחו של אדם כמותו, הא המשלח נח. אלא רבנן אסרו זאת, וגדר איסורם הוא גדר שליחות. קהילות יעקב.

^[4] והסמ"ג כתב בטעם איסור אמירה לנכרי, על פי המכילתא, דיליף לה מקרא ד"לא יעשה כל מלאכה", ולא כתיב "לא תעשה". דאפילו על ידי נכרי לא תיעשה מלאכה. ונסתפק שם אי דאורייתא הוי, או אסמכתא היא. על כל פנים מבואר מדבריו, דלאו גדר שליחות הוא. אלא אסור שתיעשה מלאכת ישראל בשבת. ונפקא מינה בין טעמו לטעם רש"י, היכא שהישראל אינו מצוהו, רק הנכרי עושה מעצמו עבור הישראל. דלרש"י ליתא בזה משום שבות, ולסמ"ג איתא. קהלות יעקב.

^[5] ואסור לו להנהיגה, ואפילו בקול, כל זמן שהכיס עליה. כדי שלא יהיה מחמר בשבת. רמב"ם פרק כ הלכה ו. וכתב הרשב"א, ואינו מחוור בעיני כלל. שהרי לקמן מוקמינן לה, באופן דאין כאן מלאכת הוצאה מן התורה [שנותנו עליה כשהיא מהלכת]. וכל שבאדם פטור אבל אסור, בבהמה מותר לכתחלה. וביאר המגיד משנה בדעת הרמב"ם, דדוקא כשאין הבעלים עושה מעשה התירו בבהמה לכתחלה. [וצריך עיון, הרי משני הכי בגמרא על מה דאקשינן "והא מחמר"].

^[6] והא דיהיב לקטן, אינו אלא באופן דלא עביד מלאכה גמורה, וכגון כשמניחו עליו כשהוא מהלך, כדאמרינן לקמן לגבי חמור. דאי לאו הכי, הא תנן לעיל [קכא א] "קטן שבא לכבות אין שומעין לו", ומונעים בעדו. משום דקטן עביד לדעת אביו. תוספות. ועוד הכריחו כן הרשב"א והר"ן, מהא דאיתא ביבמות [קיד א] דאסור לספות לקטן איסור דאורייתא בידים. דכתיב "לא תאכלום", וקרינן "לא תאכילום". ומה דאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים, היינו משום דאי לא שביק ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים. אבל בלא האי טעמא, הוי אסרינן אף באיסור דרבנן. שהרי אף קטן שבא לכבות אינו אלא איסור דרבנן, לרבי שמעון דאמר "מלאכה שאין צריכה לגופה פטור. ואפילו הכי אסרינן משום דעביד לדעת אביו.

^[7] ודוקא באופן שאין בזה איסור הוצאה מן התורה כמובא לעיל. אבל איסור דאורייתא אסור בקטן. משום דאסור לספות לו בידים. כדכתיב "לא תאכלום", וקרינן "לא תאכילום". רשב"א. ובסוף דבריו כתב, דכל דהקטן עביד על דעת אביו, עובר האב משום "לא תעשה מלאכה אתה ובנך". וכבר עמדו האחרונים בסתירת דבריו. וכן הקשו, למה צריך ללאו מיוחד בשבת. הא כל איסורים שבתורה אסור לספות לו בידים. ותירץ האמרי בינה דקטן אין לו מחשבה. ובשבת בעינן "מלאכת מחשבת". ואי לאו האזהרה המיוחדת בשבת, לא היה שייך איסור ספיה בידים. ויעויין באחיעזר, חלק ג סימן פא, שדחה תירוצו מכח סוגית ההגמרא לעיל [קכא א], דמוכח מהתם דאף במלאכת שבת איכא חיוב לבית דין להפרישו. אלמא, שייכא בקטן "מלאכת מחשבת". ותירץ, דאיסור ספיה בידים אינו אלא כשמצוהו להדיא לעבור איסור. אבל בשבת איתרבי דכל דעביד על דעת אביו, אף כשאין מצוהו אסור. שגדר האיסור הוא משום שביתת בנו. [ומרש"י ביבמות קיד א נראה, דאין איסור מעיקר הדין בלא ציווי. אלא שכשעושה על דעת אביו הרי זה נראה כמצוהו]. אבל מהחתם סופר נראה איפכא דכתב בישוב סתירת דברי הרשב"א הנ"ל, דאיסור "לא תעשה מלאכה" אינו אלא כשעושה את המלאכה יחד עם בנו, דומיא דמחמר בבהמה. אבל כשאומר לקטן לעשות לבדו, אינו אלא משום איסור ספיה בידים. והא דמסיים ב"לא תעשה מלאכה אתה ובנך", היינו היכא דמסייע ליה. הרי דאית ליה דאין בבנו דין שביתה, אלא דין "מחמר" בלבד. ובאמת פלוגתא דרבוותא היא. דמדברי הרשב"א הנ"ל נראה, דאיסור לאו ד"לא תעשה מלאכה" הוא. וכן כתבו החינוך, והרמב"ן בספר המצוות. אבל הרס"ג בספר המצוות כתב, דעשה ד"למען ינוח" הוא. אלא שדבריו נפלאו מאד. דהא קרא ד"למען ינוח" לא כתיב אלא ב"שורך וחמורך". או ב"עבדך ואמתך", אבל בבנו ובתו לא כתיב כלל. ויעוין בפירוש הרב פערלא, שכתב דכיון דכתיב "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וגו', למען ינוח שורך וחמורך", הוה שור וחמור דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. שלא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו. לפיכך, כל אלו שהיו בכלל, נכללים בעשה ד"למען ינוח". ומסתימת דברי הרמב"ם בפרק כ הלכה ז, נראה דשרי ליתן לקטן בכל גוונא. וכתב המגיד משנה שם, שאינו מצווה על שביתת בנו כלל. ואף לא במלאכות דאורייתא. ואף משום איסור ספיה בידים ליתא. שהרי נותנו לו מערב שבת, והם עושים את המלאכה בשבת מאליהם. אבל מדברי שאר הראשונים משמע דאף כשנותן לו מערב שבת, צריך שיהיה באופן דליכא עקירה והנחה. ויעויין ברמ"א סימן רסו סעיף ו, ובמגן אברהם ופרי מגדים שם. וצריך לומר לפי זה, דהא דקטן שבא לכבות אין שומעין לו, אינו אלא מדרבנן. ביאור הלכה סימן רסו סעיף ו. יעוין שם עוד שנתקשה, הא אף אם נותן לו בשבת, הרי אינו מצוהו על העקירה.

ונשמתו עולה תחת כסא הכבוד, ושוב אינה יורדת.

א אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב : מהספדו של אדם אם הצטערו ובכו עליו שומעי ההספד ניכר, אם בן העולם הבא הוא הנספד אם לאו [לא]. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר ליה [והרי אמר לו] רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא, דהתם קאימנא [חמם את הלבבות בהספד שלי, מפני ששם אעמוד ואקשיב לדבריך], והרי אף שהיה רב אדם גדול ובודאי היה בן עולם הבא, מכל מקום הוצרך להזהיר על הספדו! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שהוא בן עולם הבא — הרי זה באופן דמחמו ליה ואחים [כשמלהיבים את הלב עבורו ואנשים נלהבים]. הא [זה] ששנינו את בקשת רב לרב שמואל בר שילת — הרי זה באופן דמחמו ליה ולא אחים, ומכיון שידע רב שכך עלול להיות, לכך הזהירו.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא [אדוני ששונאים אותו כל בני פומבדיתא עירו, מי יתלהב בהספדו]? אמר ליה [לו]: מיסתיא את [די לי אתה] ורבה בר רב חנן.

בעא מניה [שאל ממנו] ר' אלעזר מרב: איזהו בן העולם הבא? אמר ליה [לו] רב: בדברי הכתוב "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו" (ישעיה ל, כא), כלומר, שהמספידים אחרי מיטתו ("מאחריך") יאמרו עליו דברים טובים. ר' חנינא אמר: כל שדעת רבותינו נוחה הימנו, סימן הוא לו שהוא בן עולם הבא. כדי לפרש את הפסוק בקהלת "וסבבו בשוק הסופדים" (קהלת יב, ה), בני גלילא אמרי [הגליל אומרים]: עשה דברים שלבסוף ייאמרו בהספד לפני מטתך, ובני יהודה אמרי [אומרים]: עשה דברים שלבסוף ייאמרו בהספד לאחר מטתך. ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים], אלא מר כי אתריה, ומר כי אתריה [זה כמנהג מקומו, וזה כמנהג מקומו]. שבגליל היו הספדנים עומדים לפני מטת המת, וביהודה היו הספדנים עומדים אחריה.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם], ר' אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן, שעצה זו טובה היא, ישוב כבר היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח), הרי שצריך אדם להיות מוכן תמיד.

ובדומה לזה אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר דבר לבית המלך לצרכי סעודה? ובוודאי יכול המלך לזמנם מיד לסעודה. טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח? ובינתיים עד שיטרחו בסעודה יעסקו הם בענין אחר.

פתאום ביקש המלך את עבדיו שיבואו לסעודה. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפיקחים וכעס לקראת הטיפשים. אמר המלך: הללו הפקחים שקישטו את עצמן לסעודה — ישבו ויאכלו וישתו, ואילו הללו הטפשים שלא קישטו עצמן לסעודה — יעמדו ויראו. וכן הוא לגבי אנשים הסבורים שיום המות והדין רחוק מהם ואינם מכינים עצמם לקראתו.

חתנו של ר' מאיר משום (בשם) חמיו ר' מאיר אמר: אילו היה עונשם של אלה שלא הכינו עצמם רק בזה שהם עומדים ורואים לא היה זה מספיק, שכן אף הן נראין כמשמשין בסעודה, ואין בכך בזיון ועונש כל כך. אלא אלו ואלו יושבין, הללו הפקחים, הצדיקים — אוכלין. והללו הטפשים, הרשעים — רעבין, הללו, הצדיקים — שותין, והללו הרשעים — צמאים, שכן נאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב" (ישעיה סה, יג-יד).

דבר אחר: דרשו על הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" — אלו הבגדים שיש בהם ציצית, שהציציות לבנות הן, "ושמן על ראשך אל יחסר" — אלו התפילין של ראש, שבלשון זה רימז עליהם.

א משנה מי שהיה הולך בערב שבת בדרך והחשיך לו היום, והגיעה השבת בעודו בדרך — נותן כיסו (ארנקו) שיש בו ממון לגוי ההולך עמו, ואם אין עמו גוי — מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה של העיר, למקום שבו ניתנים הדברים להישמר — נוטל מעל החמור את הכלים הניטלין בשבת. וביחס לכלים שאינן ניטלין בשבת — מתיר החבלים הקושרים את השקים לבהמה, והשקין נופלין מאיליהם, עם הכלים שבהם.

ב גמרא שנינו במשנה שכאשר החשיך לו היום ונכנסה שבת בעודו בדרך, שנותן כיסו לגוי. ושואלים: מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה [מה טעם התירו לו חכמים לתת את כיסו] לגוי? והרי אסור אפילו לומר לגוי לעשות מלאכה עבור ישראל! ומשיבים: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] שאין אדם מעמיד עצמו (מתאפק ומוותר) על ממונו, ולכן אי [אם] לא שרית ליה [תתיר לו] על ידי גוי — אתי לאיתויי [יבוא להביאו, לטלטלו] בעצמו ארבע אמות ברשות הרבים, ויעבור על דברי תורה.

אמר רבא: ההיתר הזה לתת לגוי הוא דוקא בכיסו שלו, אבל במציאה שמצא בשבת — לא התירו. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הדבר, שהלא "כיסו" תנן [שנינו] ולא דבר אחר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הוא הדין אפילו במציאה שמותר לתיתה לגוי, והאי דקתני [וזה ששנה] "כיסו" — אורחא דמילתא קתני [כדרך הנהוגה בדבר זה שנה], שכרגיל מצוי כיס בידי אדם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה רק שימוש לשון מקובל אלא קביעת הלכה מדוייקת. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שבמציאה אסור לתיתה לגוי, אלא באופן שלא אתי לידיה [באה לידו] המציאה מבעוד יום, אבל אם כבר אתי לידיה [באה לידו] מבעוד יום — ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת].

איכא דאמרי [יש שאומרים] ועוסקים בבעיה זו בלשון אחרת, ולפיה בעי [שאל] רבא: מציאה הבאה לידו מהו הדין, האם נאמר כי כיון דאתא לידיה [שכבר באה לידו] — הרי ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת]? או דילמא [שמא] כיון שלא טרח בה — לאו ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת] ויהא מוכן לוותר עליה, ולכן לא הוצרכו חכמים להתיר על ידי גוי. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ג שנינו במשנה שאם אין עמו גוי — מניח על החמור. ומדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] שאין עמו גוי. הא [הרי] אם יש עמו גוי — לגוי יהיב ליה [נותן אותן] את הכיס, ואינו מניחו על החמור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? ומשיבים: חמור של ישראל — אתה מצווה על שביתתו בשבת, גוי — אי [אין] אתה מצווה על שביתתו ואין בכך איסור מן התורה.

והלכה נוספת: אם לא היה גוי, אבל היו עמו חמור וחרש שוטה וקטן — על החמור מנח ליה [מניח אותו], ואילו לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה [אינו נותן אותו]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הני [אלה] — אף על פי שאינם חייבים במצוות, מכל מקום בכלל אדם הם, ואולם האי [זה החמור] — לאו [לא] אדם הוא, ולכן עדיף לתת עליו מאשר לחרש שוטה וקטן. ואם היו עמו חרש ושוטה — נותן לשוטה. שוטה וקטן — נותן לשוטה.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: אם היו עמו חרש וקטן מה יעשה ולמי יתן את הכיס? ומסבירים: אליבא [לשיטת] ר' אליעזר לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שלשיטתו יש לחרש דעת במידה מסויימת ודעתו נחשבת יותר משל הקטן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יצחק אומר משום (בשם) ר' אליעזר: תרומת חרש, כלומר, תרומה שהפריש חרש מן הפירות —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and his soul ascends to its place beneath the Throne of Glory, and does not descend anymore.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איזה בן עולם הבא כל שדעת רבותיו נוחה הימנו כך שמעתא דא סלקא:

הדרן עלך שואל אדם.

פרק כד מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו' ואוקי' למתניתין דאין מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו לתת כיסו לנכרי בשביל שלא ישאנו הוא בעצמו. ובא רבא ודקדק ואמר דוקא כיסו אבל מציאה דלא אתא לידיה לא התירו לו לתתו לנכרי ובמציאה דאתאי לידיה ללישנא בתרא עלתה בתיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא והלכתא כרבא דאוקמא (לידיה) [למתני'] בכיסו ממש. אין עמו נכרי מניחו על חמור דייקינן מינה בעת שמצויין ביחד נכרי וחמור לנכרי יהיב ליה מפני שאינו מצווה על שביתתו של נכרי ולכן לא התירו לו לתת כיסו על החמור שהוא מצווה על שביתתו אלא אם אין שם נכרי אלא חמור. וישראל חרש או שוטה או קטן אינו נותן כיסו לאחד מהן אלא נותן כיסו על החמור ולעולם לגרוע שבהן נותן כגון חרש ושוטה לשוטה נותן שוטה וקטן לשוטה נותן והשוטה גרוע בבני אדם שאין הפרש בין אדם לבהמה אלא הדעת והתבונה וזה כיון שאין לו דעת כבהמה חשוב:

הא דאמרי' קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ה"ק שאין אדם יכול לזרוק ממונו מידו להפסידו ומש"ה שרי לי' שבות דלא ליתי לידי איסור דאורייתא משא"כ בדליקה שלא התירו לו אמירה לגוי ואדרבה אמרו אי שרית לי' אתי לכבוי. ומסתברא דוקא החשיך לו בדרך שבו ביום גדשו סאה וחששו שמא יקל לומר עדיין יש שהות ביום אבל שכח בשבת והוציא כיסו לרה"ר או לדרך לא התירו לו כלום. והא דאמרי' בפ' נוטל פעם א' שכחו ארנקי מלאה מעות בסרטיא ואמרו הניחו עלי' ככר או תינוק וטלטלוה במחיצה של בני אדם קאמר אבל לטלטלה פחות מד"א לא אמרו אלא במי שהחשיך בדרך דהא מסקנא התם לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד והכא שרי טלטול והולכה פחות מד"א אלא ש"מ שאני כיס שבידו שאין אדם מוצא לבו לזרקו. ומכאן נלמוד למי שבאו לסטים בביתו שאינו נוטל מעות מפניהם להטמינן אלא הרי לסטים כדליקה ושנינו תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות הא בשביל הפסד המעות ושאר הנכסים לא נתיר הצלתן ולא אמירת כבה ואל תכבה ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי כדאמרי' פ' במה אשה במערימין בדליקה ואפ"ה לא שרי' אלא הצלה דדבר הראוי למקום הראוי ואם הצלה זו דומה לכיס שבידו בדרך יציל לכל מקום שלא יהא בו איסור תורה ויאמר לגוי להדיא כבה אלא ש"מ דין אחר הוא במחשיך וכיס בידו ממש. ומסתברא נמי דוקא במחשיך אבל בשוכח ומוציא כיסו לדרך אסור. ובעל התרומות (סי' רכ"ו) מתיר להציל כיסו מפני הליסטין הבאים בביתו ואין בדבריו טעם ורש"י ז"ל כתב בפ' נוטל גבי ארנקי הניחו עליו ככר או תינוק וטלטלוה פחות פחות מד"א או במחיצה של ב"א ולא מסתברא כלל ולמה יאסרו טלטול אפי' ע"י ככר או תינוק מאחר שהותר להם פחות פחות מד"א דהוא איסור חמור ממנו. ועוד היאך יוסיף בהעברה שלו הככר הזה אלא במחיצה של ב"א קאמר ולא שרו לי' כלו' אפר בשל דבריהם. ושמא יוכל בעה"ת לטעון דהתם בסרטיא שבעיר יכול לישב ולשמור ממונו משא"כ במחשיך בדרך ומ"מ אין הדברים נכונים אלא לסטים היינו דליקה ממש. ולא שייך לישנא דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלא במפסיד ממונו בידים:

דוקא כיסו אבל מציאה לא. ודבר פשוט הוא דכי היכי דאסרי' במציאה למיתבה לנכרי ה"נ לא יהיב ליה לחש"ו ולא ע"ג חמור וכ"ש שאין מתירין לו להוליכה פחות פחות מד"א שהוא ההיתר הגדול שבכולן. אלא שהרמב"ם ז"ל כ' שמותר במציאה להוליכה פחות פחות מד"א ואע"פ שאסור לתתה לנכרי עלה בדעתו שאין אסור בהולכה פחות פחות מד"א אלא שחששו בו דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר ואין זה כלום, שהרי מ"מ איסור טלטול יש בדבר וכיון שלא התירו אמירה לנכרי גבי מציאה מנ"ל דשרי איסור טלטול וכ"ש להוליכה פחות פחות מד"א הוא קשה להתיר יותר מפני שהוא קרוב לבוא לידי איסור תורה מפני שאדם עשוי שלא לדקדק בשיעור הד' אמות ואינו מטעם הפסד ממון כמ"ש הרב ז"ל ובפרק המוצא תפלין איכא מאן דלא שרי להוליך פחות פחות מד"א בתפלין של מציאה ואע"פ שהן של מצוה ורחוק שתהיה מציאה שאינה של מצוה יותר מותרת ממציאה של מצוה:

או דלמא כיון דלא טרח לא אתי לאתויי. אע"פ שזה הלשון מוכיח שבכל מציאה אמרו ואע"פ שבאה לידו מזמן רחוק קשה לומר כן שא"כ נמצאת צריך לדקדק על כל ממון שבידו אם טרח בה אם לאו א"ו כשאמרו מציא' הבא לידו לא אמרו אלא שבאה לידו משעה קרובה:

חמור, חרש, שוטה, וקטן. אע"ג דלא תנן לה במתני' חרש שוטה וקטן בהדיא מ"מ בכלל חמור הם שאינן מצווין על שמירת שבת אלא שאתה מצווה על שביתתן לעשות מלאכתו על ידן ועדיפי מיני' דהני אדם וחמור לאו אדם כדמפרש ואזיל ואין לך לתמוה האיך עובר אדם על איסור של תורה שכבר פירשו לפנינו שמניחין עליה כשהיא מהלכת ועל אותו הכוונה הם אומרים כן וכן כשהזכירו כאן חש"ו על אותה הכוונה הוא שיניחו עליהן כשהן מהלכין:

[מתני']: אין עמו נכרי מניחו על החמור. ואוקימנא בגמרא כשהיא עומדת נוטלו הימנה וכשהיא מהלכת נותנו עליה, הא לאו הכי אסור משום מחמר, וכאן התירו לו טלטול משום גזירה דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי, וכשהגיע לחצר החיצונה חוזר לאיסורו ואין מטלטל אלא כלים הראויין לטלטל. וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל וכן בספר התרומות (סי' רכו) מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הלסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל את המעות כדי שיחביאן, דמשום הפסד התירו לו לטלטלו כמו שהתירו כאן.
אבל הרמב"ן ז"ל חולק בדבר, ואומר שלא התירו כאן אלא דוקא במה שהוא בידו, משום דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו לזורקו מידו, אבל מה שאינו בידו לא התירו לו טלטולו משום הפסד ממונו. ותדע לך שהרי בדליקה לא התירו לו אפילו אמירה לעכו"ם, ואדרבה (לעיל שבת קכב, א) עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, ותנן (לעיל שבת קטז, ב) מטלטלין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות, ומשום הצלת כתבי הקודש דאי אמרת לישדינהו אדהכי והכי נפלה דליקה כדאיתא התם בפרק כל כתבי. ועוד דאמרינן לעיל בפרק נוטל (שבת קמב, ב) פעם אחת שכחו ארנקי מלאה מעות בסרטיא, ואמר להם ר' יוחנן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה, ואסיק רב אשי התם דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, וקיימא לן כרב אשי דאסר לטלטלו, והכא קיימא לן במי שהחשיך לו בדרך שמטלטלו פחות פחות מארבע אמות, ואפילו ר' יוחנן לא אמר התם לטלטלו פחות פחות מארבע, אף על פי שרש"י ז"ל כן פירש שם, אלא במחיצה של בני אדם קאמר, דאי בפחות פחות מארבע מפני מה הוסיפו בהעברה להעביר הככר ללא צורך פחות פחות מארבע אמות שהוא אסור לכתחילה.

ועוד כתב הרב ז"ל דדוקא למי שהחשיך לו בדרך, הא שוכח ויוצא בכיסו לדרך אסור. ומקצת דברי הרב ז"ל אינן מחוורין בעיני, לפי שאני סבור דבין החשיך לו בדרך בין שכח ויצא שלא מדעת בכיסו בין שכיסו בידו בין שהיה לפניו הכל מותר, דהא טעם תלמודא לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הוא, ומה לי בידו מה לי בפניו והוא רואה אותו אבד הכל אחד. ותדע לך שהרי אמרו בגמרא לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא, וכן לא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמי, דאלמא לא אסרו מציאה אלא בדלא אתי לידיה, ומינה דכיסיה בכענין זה דלא תפיס ליה בידיה שרי, וגם ביוצא בשוכח הוא הדין והוא הטעם, דאי לא שרית לי אתי' לאתויי. וגם מה שהביא הרב מדליקה שלא התירו בה אמירה לעכו"ם משום הפסד ממונו, אינה ראיה גמורה בעיני, דדלמא התם טעמא אחרינא משום דדליקה דולקת והולכת ואי שרית ליה איכא למיחש דלמא משתלי מתוך שהוא בהול על ממונו ואתי לכבויי עד שלא תגיע שם דליקה, אבל משום דלמא מציל ברשות הרבים ליכא. ותדע לך דהתם כל דאיכא למיחש לרשות הרבים אמרו כן, וכמו שאמרו בגמרא (לעיל שבת קיז, א) במציל למבוי המפולש דאי שרית ליה במבוי המפולש אתי לאתויי ברשות הרבים, אבל במציל למבוי שאינו מפולש או לחצר המעורבת לא חיישינן דלמא מציל ברשות הרבים אלא דלמא אתי לכבויי ומן הטעם שאמרנו, והלכך במתיירא מפני לסטים או שלטון כשאתה בא להתיר לו לטלטל ולהצניעו בביתו אי נמי בחצר המעורבת למה אתה חושש לו שיטלטל משום הפסד ממונו ומה בכך.
וההיא דפרק נוטל (שבת קמב, ב) דמשמע ודאי שאוסר לטלטל פחות פחות מד' אמות ולפי המסקנא אפילו במחיצה של בני אדם אסור מפני איסור טלטול כרב אשי. התם איכא למימר משום דבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד הערב, אבל בדרך שהוא בחזקת סכנה אי נמי אפילו בבית במתיירא מפני לסטים אני אומר שהוא מותר. ואי קשיא לך דהא נשברה לו חבית בראש גגו (לעיל שבת קיז, ב) שלא התיר[ו] לו להציל בשני כלים אלא מזון שלש סעודות וטעמא משום גזירה דשמא יביא כלים דרך רשות הרבים כדי להציל. התם נמי מפני שהוא אזיל לאיבוד ופעמים שאין עמו כלים רקים ואי שרית ליה אתי לאתויי כלים מר"ה ומציל, מה שאין כן לחוש כאן.
ואלא מיהו אין דינם של רבותינו הצרפתים ז"ל נראה בעיני, דהכא לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מארבע אמות, אלא מפני שהוא במקום שאם לא התירו לו כן אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לידי איסורא דאורייתא. ותדע לך, שהרי שנינו הגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הנטלין בשבת ושאינן נטלין בשבת מתיר חבלים והשקין נופלין מאיליהן, ואמרינן בגמרא דאפילו בשליפא רברבי דקרני דאומנא דההפסד מרובה לא חששו ומאבדן ביד ואע"פ שעד עכשיו התרתו בטלטולן בעודו בדרך, דאלמא שמעינן מינה בהדיא דלא התירו לו כלל משום הפסד ממונו אלא מפני שהוא במקום שקרוב לבא בו לידי איסורא דאורייתא, אבל במי שמתירא מפני לסטים מאי איכא, אי לא שרית ליה אתי לטלטולי, אטו כדי שלא יבא לידי טלטול מי שרינן ליה טלטול, הלכך לא שרינן ליה כלל. כן נראה לי.

איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבא לידו מהו. וסלקא בתיקו. ונראה דאע"ג דהוו תרי לישני, בדרבנן הוא, וכלישנא קמא נקטינן לקולא דהיכא דאתי לידיה מערב שבת אע"ג דלא טרח ביה ככיסיה דמי ושרי, ועוד דאפילו להאי לישנא בתרא בתיקו הוא דסלקא ושל דבריהם להקל, אלא היכא דלא אתיא לידיה אסור. ומשמע מפשוטן של דברים דמציאה דלא אתיא לידיה בכל ענין אסור, דהא נתינה לנכרי קיל מכולהו כדאיתא בסמוך, וכיון דאפילו לנכרי לא שרו ליה רבנן כל שכן על גבי חמור וחרש שוטה וקטן, וכל שכן להוליכה פחות פחות מארבע אמות שלא רצו לגלות אפילו בכיסו. וכן פסק הר"ח והראב"ד ז"ל.
אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ו, מה' שבת הכ"ב) כתב: במה דברים אמורים בכיסו, אבל במציאה לא יתן לעכו"ם אלא יוליכנה פחות פחות מארבע אמות. וכתב הרמב"ן ז"ל טעם לדבריו לפי שבכיסו הוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ארבע אמות, לפיכך לא התירו לו לכתחילה להוליכה פחות פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל גבי מציאה אסרו לו לתת לנכרי (ד)לפי שאדם מעמיד עצמו עליה, והתירו להוליכה פחות פחות מארבע אמות דלא אושא מלתא כולי האי, וכדרך שהתירו במוצא תפילין (עירובין צז, א) להכניסן פחות פחות מארבע אמות. ואינו נכון כלל דכיון שאמרו כאן בגמרא אבל מציאה לא, אם איתא דהולכה פחות פחות מארבע אמות שרינן בה לא הוו שתקי מינה ומכל מקום הוו אמרין אבל מוליכה פחות פחות מד' אמות, דלשון חכמים עושר.
גם הרמב"ן ז"ל כתב שלא מצינו שהתירו זה במציאה אלא בתפילין, ופליגי בה רבי שמעון ורבנן, והטעם עצמו אינו נכון, וגם הראב"ד ז"ל השיג עליו בזה בהשגות שלו.

תוספתא (פרק י"ח, הלכה ב'): מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לעכו"ם, אין עמו עכו"ם מניחו על החמור, הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הנטלין וכו', במה דברים אמורים בעכו"ם שהוא מכירו, אבל בעכו"ם שאינו מכירו מהלך אחריו עד שהוא מגיע לביתו.

מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו. פירוש: לא שיהא בזה משום שביתה, דהא תנינן בסמוך שכשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו ממנה, אלא דשייכא בשביתה קאמר.

ולעולם אל יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה דרך הערה היה ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך ושאלו לו תלמידיו וכי אדם יודע איזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה וכן אמר שלמה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכו' משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה אמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח בא המלך פתאום ובאים לסעודה הללו נכנסים מקושטים והללו מנוולים שמח המלך לקראת פקחים וכעס לטפשים הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים שנ' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו עבדי ישתו ואתם תצמאו וכבר הארכנו בענינים אלו בכדי הצורך בילדותינו בחיבור התשובה. ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשרים וארבעה בעזר הצור:

מי שהחשיך לו בדרך וכו' זה הפרק הוא גם כן ממין הפרקים הסמוכים לו בביאור קצת הענינים הנכללים בחלק השני בעניני הדברים האסורים מדברי סופרים ובביאור קצת הענינים הנכללים בחלק הרביעי בהיתר קצת הדברים שהם כעין מלאכת איסור סופרים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במה שהותר מכלל איסור הבאה אם על ידי נכרי או על ידי חמורו אם על ידי עצמו השני בעניני מאכל בהמה מה הותר מכללו ומה נאסר השלישי בעניני הפרת נדרים בשבת ופקיקת מאור ומדידת מקוה וכיוצא באלו המלאכות:

והמשנה הראשונה מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלים בשבת ושאינם ניטלין מתיר חבלים והשקים נופלים אמר הר"ם פי' התרנו לו שיתן כיסו לנכרי מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שיזרוק כיסו ולולי זאת ההתרה היה מביא אותו הוא בעצמו ומה שאמר מניחן על החמור בשעת הלוכו וכשיעמוד שיטלנו מעליו כדי שלא יעשה הנחה וכשיחזור לילך מחזירו עליו עד שיגיע לפתח ביתו ויטלנו מעליו כשהוא מתהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהיה מכניס מרה"ר לרה"י ומה שהטרחנו אותו להניחו על הבהמה כשהיא הולכת כדי שלא יהיה מחמר ומחמר הוא הנותן דבר על גבי הבהמה ומנהיג אותה או ינהג אותה במשאה וימהר אותה ללכת אע"פ שלא נתן עליה דבר ואפי' יהיה המשא דבר מועט ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור וכבר הודעתיך כי פטור שבת פטור אבל אסור ואם אין עמו לא בהמה ולא גוי מביא אותו וילך בו פחות מארבע אמות ומה שאמר הגיע לחצר החיצונה אינו נקשר בדין הכיס:

אמר המאירי והמשנה הראשונה תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר מי שהחשיך לו בדרך בערב שבת נותן כיסו לנכרי קודם שיקדש היום כך פירשו גדולי הרבנים ומ"מ יש אומרים אף משקדש היום ואע"פ שכל שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו הקלו בה שאין אדם עשוי לאבד ממונו בידים ואם אינך מתירו ליתנה לנכרי אף הוא מניחה במקומה והולך עמה שאינו מוצא עצמו לזרוק ממונו בידים ויבא לידי חיוב סקילה מה שאין לומר כן בדליקה:

ואם אין עמו נכרי מניחה על חמורו שאם היה נכרי עמו מוטב שיתננה לנכרי משיתננה על חמורו ופי' בגמ' הטעם מפני שהחמור אתה מצווה על שביתתו והנכרי אי אתה מצווה על שביתתו וכן פי' שלא הותרה בבהמתו אלא שידקדק בדבר ולא יניחנה עליה אלא בעוד שהיא מהלכת שאם בשעה שהיא נחה הרי היא עוקרת המשאוי ונמצא מחמר אבל כשהיא הולכת אין כאן עקירה וכשתרצה לנוח להטיל גללים או לאיזו סבה יטלנה מעליה וכשתלך יחזור ויניחנה:

ומה שאמרו בנכרי וחמור שנותן לנכרי י"א דוקא בחמור שלו שהוא מצווה על שביתתו אבל אם אין הבהמה שלו הואיל ואינו מצווה על שביתתה נותנה על החמור ויש שואלים בה אם אין עמו נכרי היאך נותנה על חמורו שלו אחר שיש כאן איסור תורה ואם מחשש שמא יבא לידי העברה ברה"ר שהוא חמור יותר ששביתת בהמה אינה אלא עשה והיכן מצינו חשש איסור תורה נדחה מחשש חמור הימנו ואפשר שמאחר שהעמדנוה במהלכת אין כאן איסור תורה אלא שהם משיבים שלא נאמר כן אלא להפקעת דין מחמר שהוא בלאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך איזוהי מלאכה שבאתה ובהמתך זו מחמר ודין מחמר אף בבהמת חבירו הוא והוא ששאלו והלא מחמר אבל מ"מ על שביתת בהמתו שאינה אלא עשה דלמען ינוח ובבהמה שלו לא הקשה כלל שפשוט היה לו שהוא נדחה מחשש איסור חמור הימנו שאם לא כן היה לו לשאול והלא מצווה על שביתת בהמתו ומכאן נראה להם לפרש שהכל נכלל בשאלה אחת והלא מחמר ואסור אף בבהמת חבירו וכל שכן בשלו שאפי' לא היה הוא מחמר יש בו איסור שביתת בהמתו ותירץ שדין מחמר נפקע בהנחה דרך הלוך ואם מפני שביתת בהמה ביאורה בבהמת חבירו ולשיטה זו בבהמה שלו אסור אף אם אין עמו נכרי ולא הותר אלא בבהמת חבירו שאין כאן דין שביתה ושאלה ושכירות אין קונין וענין זה שיהא דרך הלוך שאין כאן מחמר וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו אלא שהרבה נוטים לדעת ראשון להתיר אף בשלו ולדחות איסור קל מפני חמור ולומר שכל שבדרך זה אף דין שביתה אין כאן ובשעת הדחק אפשר לסמוך אלא שצריך ליזהר שלא ינהיג אפי' בקול בעוד שהכיס עליה שלא יהא מחמר:

הגיע לחצר החיצונה ר"ל הסמוכה לעיר שהוא מקום המשתמר ובא לפרק מעל החמור אם הם כלים הניטלים נוטלם ביד ואם הם כלים שאין ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ויש לשאול ועד עכשו היאך עשה שהרי בכיס לא התרנו אלא בנוטל ומניח לכשתלך ובשקים אי אפשר לומר כן ופירשו בה שמשנה זו מילי מילי קתני ואין זו נמשכת אחר הראשונה וכך פירושה ואם לא החשיך לו בדרך אלא שתכף שהגיע לחצר החיצונה קדש היום נוטל את הראויים לטלטל ומתיר את החבלים באותם שאין ראויים לטלטל וראש המשנה האמורה בכיסו פירושה כשאין משאוי על הבהמה או שמא אף זו בשקים דקים שאפשר לנטלן ולהחזירם בכיס אבל משואות גדולות אסור על כל פנים אם הולכת מחמת קולו משום מחמר ואף בבהמת חברו ואם הולכת מעצמה משום עשה של שביתה ובשלו ולמדת שהמוציא משא על בהמתו בשבת או מניח לאדם אחר לעשות כך ואינו מחמר אחריה עובר בעשה של שביתת בהמתו ר"ל למען ינוח והמחמר אפי' בבהמת חברו עובר בלאו אע"פ שאינו לוקה עליו כמו שנבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שהתרנו ליתן כיסו לנכרי דוקא כיסו שלו אבל מציאה אסור שאין אדם בהול על מה שלא הגיע לידו ולא יבא להביאה ומ"מ אם כבר הגיעה לידו וזכה בה קודם שתחשך הרי הוא ככיסו שכל שהגיע לידו חם לבבו עליו כשלו ויבא להביאה ואע"פ שבגמ' נשארה בספק ספק חכמים היא ולקולא וכל שכן שבלשון ראשון הותרה בגמ' להדיא:

לא היה עמו נכרי והיו עמו חרש שוטה וקטן וחמור מניחו על החמור שזה בהמה ואלו אדם לא היה עמו נכרי ולא חמור והיו עמו חרש שוטה וקטן נותנו לשוטה וכן שוטה וקטן או חרש ושוטה נותנו לשוטה היו עמו חרש וקטן לבד לא הובררה ומאחר שכן נותנו לאיזה מהם שירצה שכל ספק חכמים להקל ויש שואלין בקטן והא כתיב לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על קטנים ופירשוה שנותן עליו כשהוא מהלך על הדרך שביארנו בבהמה:

קים להו לרבנן דאדם מוסר עצמו על ממונו פי' וגבי דליקה תנן אין אומר לו כבה ואמאי לא שרי' לי' משום האי טעמא התם מפני שהוא בהול להציל מפני הדליקה אפי' המותר לו אסרנו לו כדאמרי' התם מיכדי בהתירא קטרת ניציל טפי גבי מצילין מזון ג' סעודות ומהדר מתוך שאדם בהול וכו' והמותר אסרנו לו כדי שלא יהא בהול להציל כ"ש האסור לו אבל הכא שאינו בהול לכיא למיגזר שמא יעביר בידו ד"א הילכך התירו לו איסור דרבנן שאם לא נתיר לו שמא יבא לעשות איסור תורה:

מהספדו של אדם ניכר כו'. דמחיים של אדם גם אם מספרים שבחו אפשר שמחנפין לו כההיא דאמרי' פ' א"נ מיום שגברה החנופה אין אדם יכול לומר מעשי גדולים ממעשיך ועוד אפשר שמפני היראה אומרין כן לספר בשבחו משא"כ במותו בהספדו דאין כאן חנופה ולא יראה ממנו ואעפ"כ מספרין שבחו דברים ניכרים שהאמת כן וק"ל:

ואחים כו'. עיין פירש"י והוא דחוק דאיירי דוקא בזקן אלא די"ל דחמומי בעי שאפשר שאין בני אדם נכמרים עליו משום דסנו ליה דמוכח להו במילי דשמיא ומיהו לאדם חסיד כי מחממו בכו כולהו כההיא דמייתי בסמוך דא"ל אביי לרבה כו' מאן אחים כו' וק"ל:

תשמענה דבר מאחריך וגו'. ור"ל אחריך לאחר מטתך כדלקמן כי אתריה א"נ אחריך אחר מותך כמו ואחריך לפלוני כו' ואמר לאמר זה הדרך וגו' דהיינו שמספרין עליו בשבח אלו המדות הדרך זו גמ"ח ילכו זו ביקור חולים בה זו קבורה כי תימינו זה הדין וכי תשמאילו לפנים משורת הדין דכה"ג דרשינן בפ' אלו מציאות אקרא דוהודעת להם את הדרך ילכו בה וגו' כמפורש שם וק"ל:

בגדיך לבנים וגו'. פירש"י בגדיך נשמתך טהורה כו' ע"ש ומל' בגדיך בלשון רבים נראה לפרש דבגדיך לבנים כינוי למעשים טובים שהם נקראו מדות כמו מדו בד וכשיהיו בגדיך ומדותיך לבנים מבלי כתם וחטא דהיינו כל ימיו בתשובה אז שמן שהיא הנשמה ואותיותיו נשם וע"ש דכתיב נר אלהים נשמת אדם שהיא על ראשך ממש כי הנשמה היא במוח אל יחסר לה בסעודה דלעוה"ב. ואהא מייתי משל ממש למלך כו'

פקחין שבהן קשטו כו'. דהיינו לפי הנמשל שקשעו עצמן במדות ומע"ע כו' וניחא השתא דלא מייתי האי קרא דבכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו' במשל דלעיל מלך ב"ו שמחלק בגדי מלכות וכו' דהתם ודאי איירי בבגד מלכות שהיא הנשמה גופה שנתנה לו דרך שאלה כמ"ש לעיל אבל האי קרא לא משמע ליה אלא בגדיך לבנים הם מדות ומע"ט:

יעמדו ויראו כו'. דהיינו יראו ויבושו כמ"ש ויראו שונאי ויבושו ועל זה קאמר חתנו של ר"מ כו' אף הן נראין כמשמשין ואין כאן בושה כפירש"י אלא אלו ואלו כו' שנא' הנה עבדי יאכלו וגו' הנה עבדי ירונו וגו' ומשמע ליה דבדין דלעוה"ב משתעי הני קראי דבעוה"ז בדין הרשעים כתיב לעיל מיניה ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח וגו' וק"ל:

אלו מצות כו'. ע"פ מ"ש בר"פ התכלת התכלת אינו מעכב את הלבן כו' וז"ש בכל עת גם בזמן שאין תכלת יהיו בגדיך בציצית לבנים. וכן תפרש

ושמן על ראשך וגו'. אלו תפילין ע"פ מ"ש שם תפילין של יד אינה מעכבת את של ראש וז"ש ושמן שהיא תפילין של ראש כפירש"י על ראשך אל יחסר גם בשאין לך של יד וה"ה בהיפך אלא דקמא נקט והוא העיקר ודו"ק: סליק פרק שואל פרק מי שהחשיך

גמ' אם בן עוה"ב הוא כו' וכן ברש"י:

שם זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו ר' חנינא כו' משל למלך שזימן כו' שנאמר לכן כה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אזניך כו' לכו בה מאחרי כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה וכל שכן כו' יום ימות וטובה כו' כצ"ל:

בד"ה כלום יש כו' יצטרכו לטרוח ולזמן צרכי סעודות של בית המלך ויש לנו שהות כו' כצ"ל:

בד"ה אלו תפילין שהם שם כו'. נ"ב ע"ד שמן תורק שמך:

תוס' בד"ה ונשמתו כו' כשהיא כו'. נ"ב לאו בכל אדם אלא בחסידי ותקיפי עלמא והבן:

גמ' במתני' מתיר החבלים כו' רבנן למיהב כיסיה כו'. כצ"ל.

גמ' בפתאום. נ״ב כך נמצא בכתוב בפתאום היה הדבר:

מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר, אִם בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הוּא אִם לָאו. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל כל שנאמר בו 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' אינו צריך סיוע מאחרים בעלייתו, אלא אדרבה הוא יהיה מסייע לאחרים להעלותם עמו, אבל הנאמר בו 'יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא' הנה הוא צריך לסיוע מצדיקים אחרים בעלייתו בסוד הבינה הנקראת 'עוֹלָם הַבָּא' ולכן נאמר בו 'יֵשׁ לוֹ חֵלֶק' והרוב הם מכת זו שאמור בם יש לו חלק לעולם הבא, לזה אמר התנא כל ישראל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. ולזה אמר מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר, אִם 'בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא', רצונו לומר אם תראה אחרים בוכים עליו זה סימן שהוא הגיע למדרגת בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא שיש ממנו סיוע והטבה לאחרים, לכן מדה כנגד מדה מתעוררת הבכיה באחרים לבכות עליו, וגם עוד נראה גם כן בודאי זה בחייו הטיב לאחרים, שהעלה תפילות ומצות שלהם למקום גבוה על ידי תפלה ומצות שלו ולכך בוכים עליו עתה דמזלייהו חזי. ובזה יובן המאמר שאחר זה דבעא רבי אלעזר מן רב אֵיזֶה הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? ואמר לו (ישעיהו ל, כא) וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ וכו' ותמוה! אך כפי הנזכר מובן היטב, דהרוב הם מן כת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא דאלו צריכין לצדיק אמצעי, ולכן ידמו לארבעה אצבעות שבהם שלשה פרקים שיש אמצעי בניהם, אך אותו שהוא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא אינו צריך לצדיק אחר אמצעי, וזה ידמה לגודל שהוא שני פרקים בלבד, ומין זה הם מועטים, כמו שאמר (סוכה מה:) 'ראיתי בני עליה והם מועטים' לכך נרמזו באצבע אחר שהוא הגודל, וידוע דהגודל נקרא בלשון תורה בֹּהֶן, ואחרי אותיות 'אָדָם' יש אותיות 'בֹּהֶן' שהוא הגודל הרומז על בני עולם הבא, וזה ששאל אֵיזֶה הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? והשיב וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵ'אַחֲרֶיךָ' דייקא, רצונו לומר שידמו אותך לבהן שהוא אַחֲרֶיךָ דהיינו אחר שם 'אָדָם' שיש לך, לאמר זה הדרך של 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' הרמוז כאן הוא אשר תלכו בו, שלא תהיו דוגמת שאר אצבעות שיש בהם פרק אמצעי.

בְּנֵי גְּלִילָאָה אַמְרֵי: עֲשֵׂה דְּבָרִים לִפְנֵי מִטָּתְךָ. בְּנֵי יְהוּדָה אַמְרֵי: עֲשֵׂה דְּבָרִים לְאַחַר מִטָּתְךָ. נראה לי בס"ד יש עושה צוואה שיחלקו למנוחתו ממון ומזון לעניים בתוך השבעה, והחודש, והשנה, ויש מצווה שיביאו בעלי תורה ללמוד למנוחתו, ושני מיני צוואות אלו נרמזו באותיות הסמוכים לְ'מִטָּה' כי מצד אחד יש אותיות חֶלֶד שמצווים לחלק ממון ומזון לעניים אשר זה הוא הנאה של עולם הזה הנקרא חֶלֶד, ומצד אחר יש אותיות נוֹי, זה רמז להמצווה שיביאו בעלי תורה לקשט נפש באור תורה, שהוא קשוט רוחני הנקרא בשם נוֹי, כמו שכתב באידרא זוטא 'נוי דנוקבא כולא מנוי דדכורא הוא' ועל מה שכתבו המקובלים בביאור נוֹי הנזכר. ואיתא בעירובין (דף נג) בְּנֵי גְּלִילָאָה לא היו בני תורה, אבל בְּנֵי יְהוּדָה היו בני תורה יעוין שם, לכן בגלילאה דלא שכיחי בהו לומדי תורה הרבה כדי שיהיו באים לבית הנפטר לעסוק בתורה למנוחתו, לכך אומרים עֲשֵׂה דְּבָרִים 'לִפְנֵי' מִטָּתְךָ, תצווה על הנאת הַחֶלֶד הרמוז לִפְנֵי אותיות 'מִטָּה' שיחלקו מזון וסעודה לעניים, אך בְּנֵי יְהוּדָה שהיו בני תורה מצויים שם, אומרים עֲשֵׂה דְּבָרִים 'אַחַר' מִטָּתְךָ, שתצווה שיביאו בני תורה לעסוק בתורה שהיא נוֹי הנפש הרמוז אַחַר אותיות 'מִטָּה'.

שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. נראה לי בס"ד כל כ"ד שעות נקרא יוֹם אחד דכתיב (בראשית א, ה) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, ועיקר התיקון צריך לתקן בשם 'אדני' שיש בו כ"ד צירופים כנגד שיעור יוֹם אֶחָד שהוא כ"ד שעות. ולזה אומר שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ.

וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: (קהלת ט, ח) "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר". פירוש דהאדם במותו מלבישים אותו תכריכין לְבָנִים, וצריך לצייר בחייו במחשבתו בְּכָל עֵת זמן זה של לבישת הלבנים כדי שיכנע לבבו מזכרון המות. ואז על ידי כך שֶׁמֶן, הוא החכמה הנקראת שֶׁמֶן אפילו עַל רֹאשְׁךָ, רוצה לומר במחשבה שֶׁבְּרֹאשׁ לֹא יֶחְסָר שתהיה נקי וטהור גם מצד המחשבה שלא יוכל יצר הרע לטנפה, וכל שכן שלא יוכל לטנף דבור ומעשה שלך.

דָּבָר אַחֵר: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", אֵלּוּ צִיצִית. "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אֵלּוּ תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד דהציצית לובשו האדם בכל עת דנוהג גם בשבת ויום טוב, אבל תפילין אינו לובשו בשבת ויום טוב, אך עם כל זה הארתו לא תחסר ממך, כי האדם צריך לכוין בשבת ויום טוב בשבח נִשְׁמַת כָּל חַי, דתיבות כָּל חַי [68] הוא מספר אהי"ה הוי"ה אהי"ה [68], וזו הכונה היא תמורת התפילין דממשיך הארתם על ידי כונה זו. ועוד נראה לי בס"ד 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' אֵלּוּ צִיצִית, דהלבן אינו נפסק וישנו בְּכָל עֵת אפילו בזמן הזה מה שאין כן התכלת, ועוד אמר 'וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר' רצונו לומר אף על פי שחולצין התפילין אחר התפלה עם כל זה ישאר הרשימו שלהם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל. או יובן בציצית אמרינן לעיל (דף לב) זוכה ומשמשין לו שני אלפים ות"ת [2800] עבדים שהם כנגד מספר האורות שכתב הרב"ש ז"ל, ובתפילין גם כן יש האורות כנגד מספר שני אלפים ות"ת הנזכרים, דבראש יש שני שי"ן שהם שבעה קוים כל קו נחשב כמאה, ויש מקום בראש להניח שני תפילין הרי אלף וארבע מאות, ויש בו ב' המשכות האחת מצד ההנחה והאחת מצד הברכה, בסוד 'אור פנימי ואור מקיף' נמצא יש כאן שני אלפים ושמונה מאות [2800] כמו סך הנמצא בציצית.

גמרא בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך. מסכת שמחות פ"ג ה"ז:

מי שהחשיך. הכא מתני' להתיר ולעיל י"ז ע"ב איתמר לחומרא פי' מקדמת דנא הי' היתר מרווח בישראל לטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות ואתו תלמידי הלל ושמאי ותקנו לאסור אלא יתנו לנכרי. ובמשנתינו תנן לי' בלשון קולא שמותר ליתנו לנכרי. והכא והכא לא גילו דעתם אם אין כאן נכרי אם נשאר בהיתרא הראשון לטלטל פחות מד"א או לא ומשום כבוד ה' הסתר דבר שנו סתם. ולפ"ז דברי ר"א ור' יהושע שניהם צדקו במה שאסרו טלטול פחות מד"א כשיש שם נכרי גדשו הסאה ובמה שהסתירו ההיתר כשאין שם נכרי מחקו הסאה וה"ל להתיר בפירוש. ושוב באו אמוראים ופרסמו בש"ס מה שהעלימו הראשונים היינו שחזרו והוציאו האגוזים מהקופה כמ"ש תוס' ונתקיימו כל דברי חכמים ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

והנה הרמב"ם והראב"ד פרק י"ב משבת פליגי. לרמב"ם פחות מד"א מותר לטלטל לכתחלה אפי' שלא בשעת הדחק ורק לטלטל הרבה פחות מד"א זה נאסר בגזרות י"ח דבר. וראב"ד ס"ל דאפי' פחות מד"א פעם א' נמי נאסר והוא שיטת רש"י לעיל ח' ע"ב בתוס' ד"ה לימא וכו' כאשר מבואר שם בחידושינו וע"ש בחי' רשב"א. והא"ש לרמב"ם דמתיר במציאה לטלטל פחות מד"א ולא ליתנו לגוי וכ' רמב"ן הסברא כיון דלא בהיל עלי' לא חיישינן שמא יטלטל ד"א בבת א' ובס' קרבן נתנאל יפה כתב שהוציא כן מש"ס ע"ז ע' ע"א וגרס המוציא כיס מציאה ולא המוציא לר"ה. ומ"מ היא גופא קשי' סברות הפוכות ליתנו לגוי לא התירו ולטלטל בגופו פחות מד"א התירו ולהנ"ל א"ש דפחות מד"א לרמב"ם אין שום איסור רק לטלטל הרבה פעמים פחות מד"א היה תחילת גזירתם בשמנה עשר דבר ושם אמרו אלא נותן כיסו ולא מציאתו דלענין מציאה דלא בהיל וליכא למיחש לשמא יטלטל ד"א קיל פחות פחות מד"א מליתן לנכרי כיון דבטלטול פחות מד"א ליכא שום איסורא בעצמו רק מה שגזרו בי"ח דברים בהרבה אמות. ושם גזרו אכיסו ולא אמציאה. ואמנם הראב"ד והפוסקים דס"ל דפחות מד"א אפי' ב"א נמי אסור כחצי שיעור א"כ ה"ל שבות בגופו וגרע מנתינה לנכרי ואם לא הותר ליתן מציאה לנכרי מכ"ש פחות מד"א וק"ל:

והנה רש"י פי' מבעוד יום ועיין רא"ש. ולפע"ד מודה רש"י לדינא רק למאי דס"ל לס"ד דש"ס דלא הותר לטלטל פחות מד' אמות והסתירו ההיתר במתני' א"כ הה"נ דלא ליעבד ישראל שום איסור בעצמו והאמירה לנכרי בשבת הוה איסור בקום ועשה ודבר דבר אלא מבע"י יאמר לגוי ובשבת כדעביד נכרי לא צריך למחות בו אבל שיאמר ישראל בשבת לא. אך באמת שגילו ההיתר פחות מד"א ולרש"י פחות מד"א הוה איסור כחצי שיעור ואפ"ה התירו בדליכא גוי הה"נ לומר לגוי אפי' בשבת ומש"ה למסקנא פריך שפיר והלא מחמר וכן א"ש דברי רבא במציאה דלא אתי' לידי'. ובמציאה בלאה"נ י"ל דע"כ לא החמיר רש"י אלא בכיסו דהוה אפשר ליתנו מבע"י ופשע והמתין עד שחשיכה מחמרינן עליו וסברא זו תמצא במג"א סי' רס"ו. אבל מציאה שמצא בשבת ולא פשע שפיר הי' מותר אי לאו משום דלא התירו במציאה משום דלא בהיל. ומה שהקשה רא"ש כולן ב"ה מתירי' עם השמש תמוה קושי' זו וכבר הרגיש בתוס' שבת סי' רס"ו התם אינו אומר לו לעשות בשבת משא"כ הכא:

מניחו על החמור. עיין מג"א עצה טובה ליתן החמור במתנה לגוי. וצריך לומר במשנתינו שלא שייך עצה זו דאסרו למכור בהמה גסה לנכרים משא"כ אנן נהגינן היתר שפיר כ' מג"א. ולהפקיר בינו לבין עצמו אין התירו ברור כ"כ וכן כ' תוס' שבת ע"ש. אבל מתנה גמורה הי' היתר ברור אי לאו שאסור למכור בהמה גסה לגוי:

ושאינן ניטלין מתיר החבלים. יל"ד מאי פסיקא לי' שיש כאן כלים שאינן ניטלין הכי ה"ל למימר ואם יש כאן כלים שאינן ניטלין מתיר החבלים. ע"כ נ"ל דלמסקנא כל שחברו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה הי' להקדים חמור לנכרי אך מיירי בכיס מוקצה וצריך לטלטל כמה פעמים ליטלו ולהחזירו כשהיא עומדת להטיל גללים וכו' ע"כ נכרי עדיף וא"כ ע"כ מיירי במוקצה ע"כ תנן סתמא ודברי שלטי גבורים שבגליון הרי"ף תמוהים ע"ש:

קים להו לרבנן וכו' עיין מסקנת ר"ן בדליקה וליסטים חיישינן אי שרו לי' אתי לחלל בדאורייתא משא"כ הכא אין ההצלה נחפז. ועיין לעיל מ' ע"א תוס' ד"ה מתוך וכו' ולעיל ס"ה ע"ב מערימין בדליקה וכו'. וי"ל בדליקה להציל כל כליו דנחפז בהצלה י"ל אי שרית לי' אתי לכבוי וכן נמי אי לא שרית לי' אתי לכבוי ע"כ הניחו בדבר ולא התירו להציל. אמנם בהצלת המת דאינו אלא דבר א' ולא מיטריד בי' וליכא למיחוש אי שרית אתי לכבוי א"כ חששו אי לא שרית וכו' וכן בהערמה דא"נ שרית לי' מתוך שלא התרת אלא ע"י מלבוש זכור הוא ע"כ חששו אי לא שרית לי' וכו' וכן בשמעתין דאי שרית לי' אינו נחפז ולא אתי לאתוי ע"כ חששו אי לא שרית לי':

ר"א אומר שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' פירש רבינו האר"י זצ"ל שיש לכל אדם יום בשבוע שבו יצליח ואי אפשר שימות בו וזהו בעצם שוב יום אחד לפני מיתתך אלא שגם זה לא ידע האדם וכו' עש"ב:

מי שהחשיך בדרך וכו' אני בעניי דרך רמז כתבתי במשנה זו מוס"ר מעי"ר בספרי הקטן ראש דוד פ' תזריע דף ע"ו עמוד ד' בס"ד ע"ש:

אם בן עוה''ב הוא. שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו: אחים בהספידא דהתם קאימנא. בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו: דהתם קאימנא. בשעת הספד ואשמע איך תתחמם אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא למה ליה לאזהוריה הא אמר מהספידו ניכר: הא דמחממי ליה. להספידא ואחים כו' לעולם חמומי בעי שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן ומיהו לאדם חסיד כי מחממו בהספידא מחממי ובכו כולהו ולמי שאינו חסיד כל כך מחממו ליה ולא מחממו: דסנו ליה כולהו פומבדיתאי. משום דמוכח להו במילי דשמיא ובני פומבדיתאי רמאין הן כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז.) פומבדיתאי לוייך שני אושפיזך: ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה. מאחרי מטתך כשתמות תשמע כשיאמרו זה הדרך שהלך בה זה לכו בה מובטח שהוא בן העוה''ב: נוחה הימנו. דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו: עשה דברים. שיאמרו לפני מטתך בהספדך: לאחר מטתך. היא היא אלא שבגליל היו הספדנין לפני המטה וביהודה לאחר המטה: וכ''ש. שמפני שאינו יודע איזה יום ימות וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו נמצא כל ימיו בתשובה יהיו: בגדיך לבנים. נשמתך טהורה ונקיה: כלום חסר בית המלך. בתמיה הכל מוכן ושמא יבהילנו לבא פתאום ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין: כלום יש סעודה בלא טורח. עדיין יצטרכו לטרוח לצורכי סעודה של בית המלך ויש לנו שהות הרבה להתקשט: יעמדו ויראו. ואף לעוה''ב צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים: ר''מ אומר. אין עומדין ורואין שא''כ אף הם היו נראים מן הקרואים ולשמש שכן דרך המשרתים עומדים ואין כאן בושה: זה ציצית. שמלובן הבגד: אלו תפילין. שהם שם משמן טוב דכתיב וראי כל עמי הארץ כי שם וגו' ותנא ר''א הגדול אומר אלו תפילין שבראש (ברכות דף ו.): מתני' מי שהחשיך. נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום: ואם אין עמו. הא יש עמו לנכרי עדיף כדמפרש בגמרא: לחצר החיצונה. של עיר שהוא מקום המשתמר ראשון ובא לפרק מן החמור: נוטל. בידו מעליו כלים הניטלין בשבת ושאין ניטלין מתיר החבלים של אוכף שהן קשורים בהן והשקין נופלין: גמ' מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי. והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת: מעמיד עצמו. מלהציל ממונו: דוקא כיסו. דכיון דטרח בה שע''י טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה הא אתי לאיתויי: ולא אמרן. דמציאה לא אלא דלא אתיא לידיה קודם שתחשך ולא הגביהה ולא זכה בה: האי אדם. ויש במינו שחייב במצות ואתי לאיחלופי: לשוטה. יהיב דלית ליה דעת כלל אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאמרי' ביבמות (דף קיג.):

ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. אף על פי כן כשהיא רוצה היא יורדת כי ההיא דלעיל דרבי אחי בר יאשיה וכההיא מעשה דר' בנאה דחזקת הבתים (ב''ב דף נח. ושם) דהוה מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אבינו אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא אמר ליה מאי קא עביד אברהם כו' אמר ליה ניעול וניתי כו' אע''פ שנשמתו היתה גנוזה מתחת כסא הכבוד. מ''ר: מתני' מי שהחשיך כו' חרש שוטה וקטן. אע''ג דאמר לעיל בפרק כל כתבי (דף קכא.) גבי קטן שבא לכבות דקטן העושה לדעת אביו אסור מיהו הכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן לקמן גבי חמור כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטל הימנה. מ''ר: