והא [והרי] גם הם שברים נינהו [הם], ושברים מותרים! תרגמה (הסביר אותה) שמואל: מדובר בעומדין על בסיסן, שיש להם בסיס המתוקן להם, שניכר שאינם רק שברים, אלא נעשו כך מתחילה, וכיוצא בהם נעבדים.

א אתמר [נאמר]: עבודה זרה שנשתברה מאיליה, ר' יוחנן אמר: עדיין אסורה היא. ר' שמעון בן לקיש אמר: מותרת.

ר' יוחנן אמר: אסורה, דהא [שהרי] לא בטלה. ר' שמעון בן לקיש אמר: מותרת, שכן מסתמא בטולי מבטיל לה [מן הסתם מבטל הוא אותה], מימר אמר [אומר הוא בלבו]: איהי נפשה לא אצלה, לההוא גברא מצלה ליה [היא את עצמה לא הצילה מלהישבר, את האיש הזה שעובד אותה תציל אותו]?

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש מן הכתוב: "וראש דגון ושתי כפות ידיו כרתות אל המפתן" (שמואל א ה, ד) וכתיב [ונאמר]: "על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן בית דגון" (שמואל א ה, ה). משמע שאף לאחר שנשברה עבודה זרה נוהגים בה כבוד ויראה!

אמר לו: משם אתה מביא ראיה? התם [שם] הכוונה היא שמניחין את הדגון, שבטל ערכו בעיניהם, ועובדין את המפתן, דאמרי הכי [שאומרים הם כך]: שבקיה איסריה [עזב אותו שרו, כוחו של] דגון, ואתא איתיב ליה [ובא וישב לו] על המפתן.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן ממשנתנו: המוצא שברי צלמים — הרי אלו מותרין. ונדייק מכאן: הא [אבל] שברי עבודה זרה — אסורין!

ודחה ריש לקיש: לא תימא [אל תאמר] ותדייק ששברי עבודה זרה אסורין, אלא אימא [אמור]: הא [אבל] צלמים עצמן אסורין, וסתמא [וסתמה] של המשנה הוא כדעת ר' מאיר האוסר במשנה הקודמת את כל הצלמים.

ומקשים: ולדברי ר' יוחנן, כיון שמשנתנו כדעת ר' מאיר, הרי מדברי ר' מאיר נשמע להו לרבנן [נלמד לשיטת חכמים], לאו [האם לא] אמר ר' מאיר כי צלמים עצמם אסורין ובכל זאת שברי צלמים מותרין, אם כן, לרבנן [לדעת חכמים] עבודה זרה נמי [גם כן] נאמר: היא אסורה ושבריה מותרין!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] בשברי צלמים, אימר [אמור] שעבדום אימר [אמור] שלא עבדום, ואם תמצי [תמצא] לומר שעבדום — אימר [אמור] שבטלום לאחר שנשברו, ולכן מתיר ר' מאיר בשברי צלמים, שאינו אלא ספק ספיקא. אבל עבודה זרה ודאי עבדוה, מי יימר [יאמר] שבטלה? ואם כן, הוי [הריהו] ספק ביטול, וודאי עבודה זרה, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ושואלים: והאם אין ספק מעין זה מוציא מידי ודאי כלל? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חבר שיודעים בו שנזהר בתרומות ומעשרות שמת, והניח מגורה (מחסן) מלאה פירות, אפילו הן בני יומן שהביאו אותם לשם ביום מותו — הרי הן בחזקת מתוקנין, שמן הסתם עישר אותם.

והא הכא דודאי טבילי [והרי כאן שודאי היו טבל] כשהביאו אותם למגורה, ספק עשרינהו [עישרם] ספק לא עשרינהו [עישרם], וקאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי טבל!

ומשיבים: התם [שם] ודאי וודאי הוא, שודאי עשרינהו [עישר אותם], כדברי ר' חנינא חוזאה, שאמר ר' חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן (בהפרשת תרומה ומעשר) מתחת ידו, ועל חזקה זו אפשר לסמוך.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: יתכן כי מעיקרא לא טבילי [מתחילה לא היו הפירות האלה טבל] ולפיכך אף כאן ספק וספק הוא, וכיצד ייתכן הדבר?

אפשר דעבד כדברי ר' אושעיא שאמר: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה למגורה, ואינו משלים את תיקונה בדישה ובמירוח ערימת התבואה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. שכל עוד לא נגמרה מלאכת האיסוף והעימור של התבואה לא נכנסה לכלל חיוב תרומה ומעשר, והיא מותרת למאכל בהמה בלי שיהיה צורך לעשר אותה. ויתכן איפוא שמתחילה לא חל חיוב תרומה על התבואה, וכיוון שהיא ספק — בא ספק ומוציא מידי ספק.

ושואלים עוד: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אמר ר' יהודה: מעשה בשפחתו