אלא נאמר שמדובר בתלתא [בשלושה], יש לשאול: מדוע מדובר דווקא בגוים? דכוותה [כיוצא בה] לגבי ישראל אם היו הם פרוצים מי שרי [האם מותר להתייחד עימם]? והתנן [והרי שנויה במשנה] לגבי ישראל: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא באנשים כשרים, אבל בפרוצים אפילו עשרה נמי [גם כן] לא, מעשה היה והוציאוה אל מחוץ לעיר לאישה אחת עשרה גברים במטה, שהעמידו פנים כאילו הם מוליכים אותה לקבורה, ולאחר מכן כולם חטאו איתה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו במשנה אלא כשהיתה אשתו עמו עם הגוי, שבישראל לא נאסר הדבר. וטעם הדבר: גוי אין אשתו משמרתו שלא יזנה עם נשים אחרות, אבל ישראל אשתו משמרתו. שנינו במשנה שטעם האיסור לאשה להתייחד עם גוי הוא חשד לעריות.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מטעם אחר, שהרי יש לחשוש משום שפיכות דמים שמא יהרגו אותה! אמר ר' ירמיה: באשה חשובה עסקינן [עוסקים אנו], דמירתתי מינה [שמפחדים ממנה] ולכן לא יהרגוה, אבל איסור יחוד יש בה. רב אידי אמר: אשה כלי זיינה עליה הנשק שלה נמצא עליה, שלאשה יש הגנה שלא יהרגוה מעצם היותה אשה, ולכן מצד אחד יש לחשוש לאונס או לפיתוי, אך מצד אחר אין דרך להרוג אותה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]: כאשר היתה זו אשה שחשובה בין אנשים מפני שקרובה למלכות, ושאינה חשובה בין הנשים שאינה יפה, שאשה כזו, לדעת ר' ירמיה אין בה חשש לא משום שפיכות דמים ולא משום עריות, ולדעת רב אידי — בכל אשה יש לחשוש משום עריות.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אידי בר אבין: האשה אף על פי שהשלום עמה ואין לחשוש שיהרגו אותה — לא תתייחד עמהן, מפני שחשודין על העריות.

א שנינו במשנה: לא יתייחד אדם עמהן מפני שחשודים על שפיכות דמים. באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שנזדמן לו גוי בדרך והם הולכים יחד — טופלו לימינו, ידאג שיהא הגוי מהלך לימינו, ובאופן זה יוכל הישראלי לדאוג לכך (ביד ימינו) שהגוי לא יוכל לפגוע בו. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: יש להבחין, אם היה הגוי מזויין בסייף — טופלו לימינו, שהחרב נמצאת כרגיל בשמאלו של אדם, וכך יוכל הישראלי למונעו מלשולפה. אם היה הגוי מזויין במקל — טופלו לשמאלו שתהא ידו סמוך ליד ימין של הגוי, שהיא מחזיקה באופן קבוע במקל.

היו עולין במעלה או יורדין בירידה, לא יהא ישראל למטה וגוי למעלה, שלא יהא עליו בעמדת יתרון אם ירצה להתקיפו, אלא ישראל למעלה וגוי למטה. ואל ישוח (יתכופף) הישראלי לפניו, שמא ירוץ (ישבור) את גולגלתו.

אם שאלו הגוי להיכן הוא הולך — ירחיב לו את הדרך כלומר, יאמר לו מקום מרוחק יותר מהמקום שבאמת אליו הוא הולך, כדי שאם ירצה להרע לו יחשוב שיש בידו זמן מרובה יותר לעשות זאת. והוא כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, [דכתיב [שנאמר]] שאמר לו יעקב: "עד אשר אבא אל אדני שעירה" (בראשית לג, יד),

וכתיב [ונאמר]: "ויעקב נסע סכתה" (בראשית לג, יז), כלומר שאמר לו שנוסע הוא לשעיר, אף שבפועל נסע רק עד סכות.

בענין זה מסופר, מעשה בתלמידי ר' עקיבא שהיו הולכים לכזיב, פגעו בהן ליסטים (שודדים), אמרו להן הלסטים: לאן אתם הולכים? אמרו להן שהם הולכים לעכו, שהיתה רחוקה יותר מייעדם האמיתי. כיון שהגיעו לכזיב פירשו ונכנסו לעיר. אמרו להן הליסטים: [תלמידי] מי אתם? אמרו להן: תלמידי ר' עקיבא אנו, אמרו להן: אשרי ר' עקיבא ותלמידיו, שלא פגע בהן אדם רע מעולם, שהבינו שמדברי רבם למדו דבר זה.

מסופר, רב מנשה הוה אזל [היה הולך]