על כך מקשים: והרי תפלה, שאף היא דבר שהצבור עסוקין בו, ותנן [ושנינו במשנה]: היה עומד בתפלה, ונזכר שהוא בעל קרי ולא טבל — לא יפסיק את התפילה, אלא יקצר. ויש לדייק: טעמא דאתחיל [טעם הדבר דווקא שכבר התחיל] בה, בתפילה, הא [הרי] אם עדיין לא אתחיל [התחיל] בה — לא יתחיל ואפילו בהרהור!

ומשיבים: שאני [שונה] תפלה דלית [שאין] בה קבלת עול מלכות שמים. הסבר זה דוחים: והרי ברכת המזון לאחריו דלית [שאין] אף בה מלכות שמים, ובכל זאת תנן [שנינו במשנה] שעל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא עלינו להסביר את ההבדלים באופן אחר: קריאת שמע וברכת המזון הריהן דאורייתא [מן התורה], ותפלה אינה אלא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד. ועל כן, כשהוא טמא אינו צריך להתפלל.

א אמר רב יהודה: מנין לברכת המזון לאחריה, אחרי אכילתו, שהיא חובה מן התורה — שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י).

ומנין שיש לברך ברכת התורה לפניה, לפני קריאתה — שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (שם לב, ג), כלומר, לפני שאני קורא את שם ה' בתורה, הבו תחילה גודל לאלהינו.

אמר ר' יוחנן: למדנו שיש לברך ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון בדרך קל וחומר, ואת חובת ברכת המזון לפניה למדים מן ברכת התורה בדרך קל וחומר. ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר בדרך זו: מה מזון שאין טעון מן התורה ברכה לפניו, ועם כל זה טעון הוא ברכה לאחריו, התורה שטעונה ברכה לפניה, אינו דין (כל שכן) שטעונה ברכה לאחריה. ולצד שני: ברכת המזון לפניה מן ברכת התורה למדים מקל וחומר: ומה תורה שאין טעונה ברכה לאחריה מן התורה, טעונה ברכה לפניה, המזון שהוא טעון ברכה לאחריו, אינו דין שיהא טעון לפניו.

על כך מעירים: איכא למפרך [אפשר לפרוך, לשבור] את תוקף קל וחומר זה, ולומר: מה למזון שכן נהנה באכילתו ואין אם כן ללמוד מחובת הברכה עליו לגבי דברים שאין בהם הנאה גשמית. וכן אין ללמוד מן התורה, שכן יש לומר: מה לתורה שכן בזכותה מגיעים לחיי עולם ולכן חייבים לברך, מה שאין כן המזון. ועוד, תנן [הרי שנינו במשנה] שבעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, הרי שהמשנה אינה משווה את ברכת המזון לפניה לברכת התורה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] המבטלת את דברי ר' יוחנן.

ב אמר רב יהודה: מי שהיה לו ספק אם קרא קריאת שמע, ספק לא קרא — אינו חוזר וקורא. ואולם אם הספק אם אמר "אמת ויציב", ספק לא אמר — חוזר ואומר "אמת ויציב". מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — משום שלדעתו חובת קריאת שמע היא רק דרבנן [מדברי סופרים], ואנו נוהגים לפי הכלל שמקילים בכל ספק שמדבריהם. ואילו ברכת "אמת ויציב" מאחר שבעיקרה הזכרת יציאת מצרים, הריהי מבטאת אם כן מצוה דאורייתא [שמן התורה], ובמקום ספק — יש לחזור ולאמרה.

על כך מתיב [מקשה] רב יוסף: איך יכול אתה לומר כי חובת קריאת שמע אינה אלא מדברי סופרים, והלא במפורש כתוב "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז). על כך אמר ליה [לו] אביי: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [נאמר], שאין הכרח לפרש כמקובל שפסוק זה מחייב לקרוא את שמע, אלא בחובת לימוד בדברי תורה בכלל.

ומנסים מעתה לברר את הבעיה בהבאת ראיה ממה ששנינו במשנה, תנן [שנינו]: בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך בשפתיו, לא לפניה, לפני קריאת שמע, ולא לאחריה. ועל המזון מברך לאחריו , אחרי אכילתו, ואינו מברך לפניו, לפני אכילתו.

ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר ש"אמת ויציב" דאורייתא [מן התורה] — לברוך [שיברך] לאחריה! ומאחר שאינו מברך, משמע שאינו חייב.

על כך עונים: מאי טעמא [מה הטעם, משום מה] מברך "אמת ויציב", אי [אם] משום שיש בעיקרה יציאת מצרים — הא אדכר ליה [הרי הזכיר אותה] כבר בקריאת שמע בפרשת ציצית.

ומקשים: ונימא הא [ויאמר את זאת, "אמת ויציב"] ולא לבעי הא [יצטרך את זאת, קריאת שמע]! ומשיבים: מאחר שאפשר להזכיר יציאת מצרים גם בקריאת שמע וגם ב"אמת ויציב" הרי קריאת שמע עדיפא (עדיפה), משום דאית [שיש] בה תרתי [שתים], גם הזכרת יציאת מצרים וגם קבלת עול מלכות שמים.

ור' אלעזר אמר שיטה אחרת: ספק אם קרא קריאת שמע, ספק לא קרא — חוזר וקורא קריאת שמע, שלדעתו חובת קריאת שמע מן התורה. אך אם היה ספק בידו אם התפלל או ספק לא התפלל — אינו חוזר ומתפלל. שהתפילה רק מדברי סופרים. ור' יוחנן אמר: צריך לחזור ולהתפלל, שבכל אופן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.

ג ואמר רב יהודה אמר שמואל: מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל — פוסק מתפילתו, ואפילו הוא עומד באמצע ברכה. על כך מקשים: איני [וכי כן היא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רבה בר אבוה בען מיניה [שאלנו אותו]: הני [אותם] בני בי [בית, מדרשו] של רב שטעו ומדכרי [והזכירו ברכה] של חול בשבת, מהו שיגמרו תפילת חול? ואמר לן [לנו] רבה בר אבוה כפסק הלכה: גומרין כל אותה ברכה, וכיצד אם כן אמר רב יהודה שפוסק אפילו באמצע ברכה?!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]! התם [שם ביום השבת] גברא בר חיובא [האדם מחוייב] הוא, וראוי היה לו להתפלל כל שמונה עשרה ברכות, ורבנן [וחכמים] הוא שלא אטרחוהו [הטריחוהו] משום כבוד שבת וקבעו נוסח מקוצר, אבל הכא [כאן] הא צלי ליה [הרי התפלל כבר], ולכן יכול להפסיק אף באמצע הברכה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: מי שכבר התפלל ונכנס לבית הכנסת לאחר תפילתו ומצא צבור שעומדים ומתפללין, אם יכול לחדש בה בתפילה דבר בביטויים או בבקשות — יחזור ויתפלל, ואם לאו [לא] — אל יחזור ויתפלל.

ומעירים: אף שרעיון זה זהה לדבר הקודם שאמר שמואל שמי שהתפלל כבר אינו צריך לחזור ולהתפלל, בכל זאת צריכא [צריך] היה לומר את שני הדברים, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו את ההלכה הראשונה] בלבד, היינו אומרים כי הני מילי [דברים אלה] הם דווקא במקרה שהיה זה יחיד ויחיד