או צבור וצבור, אבל יחיד שהתפלל לעצמו ועכשיו הוא בא למקום תפילת הציבור היינו אומרים כי לגבי צבור כמאן [כמי] שלא צלי דמי [התפלל הוא נחשב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם במקרה זה אינו צריך לחזור. ומצד שני, אי אשמעינן הכא [אילו היה משמיע לנו פה בנכנס לבית הכנסת] היינו אומרים שטעמו משום שלא אתחיל [התחיל] בה בתפילה, אבל התם דאתחיל [שם שהתחיל] בה בתפילה, אימא [הייתי אומר] שלא. ועל כן נצרכות להיאמר שתי האמרות.

א אמר רב הונא: אדם שלא התפלל הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין תפילת שמונה עשרה, אם יכול הוא להתחיל ולגמור את תפילתו עד שלא יגיע שליח צבור ל"מודים" — יתפלל. ואם לאו [לא] — אל יתפלל. ר' יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל להתפלל ולגמור תפילתו עד שלא יגיע שליח הציבור ל"קדושה" — יתפלל, ואם לאו [לא] — אל יתפלל.

ומבארים: במאי קא מפלגי [במה הם חולקים, מהו הבסיס העקרוני למחלוקת זו] — מר סבר [חכם זה, רב הונא סבור] שיחיד אומר, רשאי לומר, "קדושה" בעצמו, ולכן אינו צריך להקפיד לומר קדושה עם שליח הציבור ומר סבר [חכם זה, ר' יהושע בן לוי סבור] שאין יחיד אומר "קדושה", ולכן לדעתו הוא צריך לסיים את תפילתו לפני קדושה.

וכן אמר רב אדא בר אהבה כדעה השניה: מנין שאין היחיד אומר "קדושה" בעצמו — שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), ומכאן למדים: כל דבר שבקדושה לא יהא נאמר בפחות מעשרה.

על כך שואלים: מאי משמע [מהי המשמעות], כלומר, כיצד אפשר להסיק מן הפסוק את ההלכה הזו? ומשיבים: יש להבין את הדבר ממה דתני [ששנה] רבנאי אחוה [אחיו] של ר' חייא בר אבא שההוכחה אתיא [באה] בגזירה שווה מן המילים השוות "תוך" "תוך". כתיב הכא [נאמר כאן] "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם [ונאמר שם] לגבי עדת קרח "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז, כא), מה להלן עשרה (ודבר זה עצמו נלמד מגזירה שווה מהמילים "עדה" "עדה" מפרשת המרגלים, ששם נאמר "עד מתי לעדה הרעה הזאת", ושם היו עשרה מרגלים. ראה מגילה כג, ב), אף כאן עשרה, הרי ש"תוך" הקהל הוא עשרה לפחות.

ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק [ולדעת הכל, לשתי הדעות בכל אופן ברור שאינו מפסיק מתפילתו כדי לענות קדושה].

ואולם איבעיא להו [נשאלה להם לחכמי הישיבה שאלה זו]: מהו הדין בענין להפסיק מתפילתו לצורך אמירת "יהא שמו הגדול מבורך" שבקדיש? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: ר' יהודה ור' שמעון תלמידי ר' יוחנן אמרו: לכל אין מפסיקין את התפילה חוץ מן "יהא שמו הגדול מבורך" שאפילו היה אדם עוסק בלימוד הנשגב של מעשה מרכבה — פוסק, ואומר. ואולם בגמרא מסכמים: ולית הלכתא כותיה [ואין הלכה כמותו].

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר שבעל קרי מברך לפניהם ולאחריהם בין בקריאת שמע ובין על המזון. ושואלים: למימרא דקסבר [האם יש לומר שסבר] ר' יהודה שבעל קרי מותר בדברי תורה? והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי, מנין ראיה מן התורה עצמה שבעל קרי אסור בדברי תורה — שנאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט), שמכאן לומדים אנו, בין השאר, חובת תלמוד תורה, וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (שם י), וסמיכות זו באה ללמדנו, מה להלן במעמד הר סיני בעלי קריין אסורין, שהיה עליהם לפרוש ולטבול תחילה, אף כאן בתלמוד תורה בכל הדורות בעלי קריין אסורין!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יהודה לא דריש [דורש] "סמוכים", שלדעתו אין ללמוד מסמיכותם של שני פסוקים בתורה ולהסיק מכך מסקנות, והאמר [והרי כבר אמר] רב יוסף: אפילו מאן [מי] שלא דריש [דורש] "סמוכין" בכל התורה כולה, מכל מקום במשנה תורה (בספר דברים) — דריש [הוא דורש]. דהא [שהרי] ר' יהודה לא דריש [דורש] "סמוכין" בכל התורה כולה ואילו במשנה תורה (בספר דברים) — דריש [דורש].

ובכל התורה כולה מנא לן [מנין לנו] שלא דריש [דורש] ר' יהודה "סמוכים" — דתניא [שכן שנינו בברייתא] הדנה בעונש המכשפה, בן עזאי אומר, בכתוב נאמר: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), אך לא פורש באיזו מיתה לדון אותה, ונאמר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שם יח) — וזה שסמכו ענין לו הרי זה כדי לומר: מה שוכב עם בהמה ענשו בסקילה (עיין ויקרא כ), אף מכשפה דינה נמי בסקילה.

ועל ראיה זו אמר ליה [לו] ר' יהודה: וכי מפני שסמכו ענין לו, ששני הפסוקים סמוכים זה לזה בתורה נוציא אדם זה לסקילה? שאין לדון אותו על בסיס זה לחמורה שבמיתות. אלא כך היא הראיה: שכן הרי אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו מן הכלל שהתייחד להם פסוק לעצמם "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (ויקרא כ, כז) — כדי להקיש (להשוות) להן ולומר לך: מה אוב וידעוני עונשם בסקילה — אף מכשפה עונשה בסקילה.

ובמשנה תורה מנא לן [מנין לנו], דדריש [שהוא דורש] — דתניא [שכן שנינו בברייתא] אחרת: ר' אליעזר אומר שנושא אדם ואפילו מלכתחילה את אנוסת אביו או מפותת אביו, וכן את אנוסת בנו ומפותת בנו, ואף על פי שאשת אביו ואשת בנו אסורות עליו מן התורה, הרי איסור זה חל רק על אשה המיוחדת לו בקידושין, ולא על זו שאנסה.

ור' יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו. ואמר רב גידל אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? — דכתיב [שכן נאמר]: "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה (את) כנף אביו" (דברים כג, א), שהביטוי האחרון "ולא יגלה כנף אביו" בא להדגיש: כנף שראה אביו — לא יגלה אותו הבן. כלומר, כל אשה שנבעלה לאב — אסורה לבן.

וממאי [וממה, מניין לנו] שבאנוסת אביו כתיב [נאמר הפסוק] — דסמיך ליה [שסמוך לו] הקטע הקודם העוסק בדין אונס "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף... תחת אשר ענה" (שם כב, כט). בכל אופן רואים אנו שבספר דברים דורש גם ר' יהודה את סמיכות הפרשיות, ואם כן מדוע אינו לומד מסמיכות הפסוקים שבעל קרי אסור בדברי תורה?

אמרי [אומרים] כתשובה: אין [כן] במשנה תורה אכן דריש [דורש] ר' יהודה "סמוכים", והני [ואלה] הסמוכין מבעי ליה [צריך הוא] לאידך [לדרשה אחרת] של ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב ומחשיב לו כאלו קבלה את התורה מהר חורב. שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (שם ד,ט) וכתיב בתריה [ונאמר בפסוק ל' אחריו]: "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב". ומשום כך אין ר' יהודה לומד מכאן איסור לבעל קרי לעסוק בתורה.

ג תנן [שנינו במשנה] כי זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, וכן המשמשת עם בעלה וראתה דם נדה, אף על פי שיש בהם טומאה חמורה ואינם נטהרים ממנה אלא לאחר שבעה ימים לפחות, אף הם צריכין טבילה להיטהר מטומאת קרי, כדי להתירם בדברי תורה. ור' יהודה במקרה זה פוטר מטבילה.

ואולם עד כאן לא שמענו שפטר ר' יהודה מטבילה אלא במקרה של זב שראה קרי, דמעיקרא לאו [שמתחילה לא] בר טבילה הוא, שהרי הוא נשאר טמא בטומאת זיבה גם אחר הטבילה, אבל בעל קרי גרידא [בלבד] אף ר' יהודה מחייב בו טבילה כדי להתירו בדברי תורה.

וכי תימא [ואם תאמר]: הוא הדין שאפילו בבעל קרי גרידא נמי [בלבד גם כן] פטר ר' יהודה מטבילה, והאי דקא מפלגי [וזה שהם חלוקים] בזב שראה קרי ולא בבעל קרי עצמו — הרי זה להודיעך את כחן (חומרתם) דרבנן [של חכמים] שאפילו במקרה זה מחייבים הם טבילה. אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה: המשמשת וראתה דם נדה — צריכה טבילה, ונברר את הדבר:

הלכה זו למאן קתני לה [לשיטת מי שנה אותה], כלומר, לפי דעתו של מי הובאה הלכה זו? אילימא לרבנן [אם תאמר שבאה ללמד שיטת חכמים], הרי זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכן השתא [עכשיו] ומה זב שראה קרי, דמעיקרא לאו [שמתחילה לא] בר טבילה הוא, מכל מקום מחייבי רבנן [מחייבים חכמים] בכל זאת שיטבול, המשמשת וראתה דם — שמעיקרא בת טבילה היא לא כל שכן שיחייבוה?! אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' יהודה היא, וודאי בא קטע זה ללמד שדוקא לשם דיוק והדגשה קתני לה [שנה אותה] בדרך זו, ללמד כי