ועל כך איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם מכר בית לאדם אחד ודיוטא לאדם אחד, מהו? מי הוי [האם יש בכך] שיור זכויות נוספות לשני, מעבר לדיוטא עצמה, או לא? אם תמצא לומר כי במקרה של בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי [אין זה] שיור, יש לשאול: אם מכר בית ופירש "חוץ מדיוטא", שהיא נשארת ביד המוכר, מהו? האם לעצמו שייר?

בתשובה לכך אמר רבא אמר רב נחמן, אם תמצא לומר כי בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי [אין זה] שיור, אם מכר לאחד ואמר "חוץ מדיוטא" הוי [הרי זה] שיור. ומוסיפים: וכל זה הוא אליבא [לפי הסברו] של רב זביד לדברי ריש לקיש, שאמר שאם משייר את הדיוטא לעצמו מובנו שאם רצה להוציא בה זיזין מן הדיוטא אל החצר — מוציא.

אלמא [מכאן] אנו מסיקים שכיון ששייר דיוטא — מקום זיזין נמי [גם כן] שייר. הכא נמי [כאן גם כן] לענין דקל ופירותיו, יש להסיק לדרך זו שכיון שאמר לגבי אילן "חוץ מפירותיו" — מקום פירי [הפירות] שייר גם כן לעצמו.

א ובענין ששנינו במשנתנו, ששכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד מחוליו, אם שייר קרקע כלשהי — מתנתו קיימת, ואם לא — אין מתנתו קיימת, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים — רואין: אם במחלק, כלומר, כאשר נראה שהוא רוצה לחלק את כל נכסיו, הרי אם מת — קנו כולן, כל אלה שנתן להם נכסיו. והואיל וציווה את כל נכסיו, ולא שייר דבר לעצמו, לפיכך אם עמד מחוליו — חוזר בכולן, כדין המשנה, שהרי מסתבר שלא נתן כל אלה אלא מפני שחשב שהוא הולך למות.

ואם בנמלך, שנראה שהוא חושב מה לעשות בנכסיו, שנתן חלק ושייר ורק לאחר מכן נתן עוד לאדם אחר, הרי אם מת — קנו כולן, אבל במקרה זה, אם עמד מחוליו — אינו חוזר אלא באחרון. לפי שבכל הקודמים לאחרון שייר מנכסיו, ולפיכך מתנתם קיימת, ורק כאשר נתן לאחרון — לא שייר עוד בידו מאומה. ומקשים: מדוע אנו אומרים בנמלך שנתן כל מתנה לעצמה? דלמא [שמא] כוונתו לתת הכל, וכשהוא בא לחלק עיוני קא מעיין והדר יהיב [מעיין, חושב הוא למי לתת ואחר כך נותן]! ומשיבים: סתמיה [סתמו] של שכיב מרע מידק דייק והדר יהיב [מדייק היטב ורק אחר כך נותן], שהרי הוא יודע שמתנה זו היא לעולם. ואם רואים אנו בו שהוא מהרהר וחושב בין נתינה לנתינה — משמע שלא נתכוון לתת כל נכסיו מתחילה.

ב אמר רב אחא בר מניומי אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו הידועים לנו לאחרים, ואחר כך עמד (הבריא) מחוליו — אינו חוזר, חיישינן [חוששים אנו] שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ונמצא שנתן רק מקצת נכסיו ולא כולם, ובמתנה במקצת — אינו חוזר.

ותוהים: ואלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה]: לא שייר קרקע כל שהוא — אין מתנתו קיימת, אם כן היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? הרי תמיד יש לחשוש שמא יש לו קרקע במדינה אחרת! אמר רב חמא: במשנה מדובר באומר במפורש "כל נכסי נתונים לפלוני ", ובהכרח לא נשאר בידו דבר. מר בר רב אשי אמר: במשנתנו מדובר באופן שמוחזק לן דלית ליה [לנו שאין לו] נכסים במקום אחר.

ג ובקשר למי ששייר מקצת נכסיו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: חזרה במקצת, כשנתן שכיב מרע כל נכסיו, ואחר כך חזר בו במקצת ממתנה זו, האם הוי [הינה נחשבת] חזרה בכל המתנה כולה, או לא, וממה שלא חזר בו — לא חזר? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא : נתן את נכסיו כולן לראשון ואחר כך חזר בו ונתן מקצתן לשני — במקרה כזה השני קנה את המקצת הזה, והראשון לא קנה. ומציעים: מאי לאו [האם לא] מדובר בשמת המצווה, ומכאן נלמד שחזר בו לגמרי מן המתנה שנתן לראשון?

ודוחים: לא, מדובר פה בשעמד מחוליו, ולפיכך מתנתו לראשון בטלה, לפי שנתן לו כל נכסיו. ואילו מתנתו לשני, שהיתה רק במקצת — הרי זו מתנה. אבל אם היה מת, היה הראשון מקבל את מה שנותר, לפי שלא חזר בכל.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף ברייתא זו]: נתן מקצתן לראשון, ואחר כך נתן כולן, כל השאר, לשני — במקרה כזה ראשון קנה, שני לא קנה. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהברייתא מדברת בשעמד, משום הכי [כך] שני לא קנה, לפי שנתן לו את כל נכסיו ועמד מחוליו. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר בשמת, אם כן תרוייהו ליקנו [ששניהם יקנו] כל אחד את מה שניתן לו!

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: ותהוי נמי [ושתהיה גם כן] ההלכה שבתחילת הברייתא בשעמד, ומכל מקום יש להוכיח מכאן שחזרה במקצת הריהי חזרה בכל. שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי חזרה במקצת הויא [נחשבת] חזרה בכולה [בכל], היינו [זהו הטעם] שהשני מיהת [על כל פנים] קנה, שהרי נותרו הנכסים ששייר השכיב מרע לעצמו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שחזרה במקצת לא הויא [אינה נחשבת] חזרה בכולה, ומה שלא נתן לשני נותר ביד הראשון — אם כן ניהוי [יהיה] כמחלק נכסיו כולם בזה אחר זה, ולחד מינייהו [ולאחד מהם] לא ליקנו [ייקנו] הנכסים, שהרי חילק הכל, וכשעמד — בטלה החלוקה!

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: חזרה במקצת הויא [הריהי] חזרה בכולה; רישא [בתחילה], בהלכה הראשונה שבברייתא, כשנתן כולן לראשון ומקצתן לשני — משכחת לה [מוצא אתה אותה] שראשון לא קנה והשני קנה בין שמת, בין שעמד מחוליו. סיפא [בסופה], כשנתן מקצתן לראשון והשאר לשני — לא משכחת לה [אינך מוצא אותה] שראשון קנה ושני לא קנה, אלא כשעמד, אבל אם מת — שניהם קונים.

ד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם הקדיש כל נכסיו ועמד מחוליו, מהו הדין בכגון זה? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כל דבר הנוגע לגבי הקדש גמר ומקני [גומר בליבו ומקנה] בלא תנאי, ואף אם עמד מחוליו ההקדש עומד בעינו, או דלמא [שמא] כל דבר הנוגע לגבי נפשיה [עצמו] לא גמר ומקני [אינו גומר בליבו ומקנה]?

ויש עוד לשאול: אם הפקיר כל נכסיו, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שהפקר הוא אף לעניים כעשירים, יש לומר שבמקרה זה גמר ומקני [גומר בליבו ומקנה] משום המצוה שבדבר, או דלמא [שמא] כל דבר הנוגע לגבי נפשיה [עצמו] לא גמר ומקני [אינו גומר ומקנה]?

ועוד שאלה: אם חילק כל נכסיו לעניים, מאי [מה] יהא הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי צדקה ודאי מגמר גמר ומקני [גומר בליבו ומקנה], או דלמא [שמא] כל דבר הנוגע לגבי נפשיה [עצמו] לא גמר ומקני [אינו גומר ומקנה]? לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

לישנא אחרינא [לשון אחרת היתה בענין זה]: אם הקדיש כל נכסיו, מהו? או אם הפקיר כל נכסיו, מהו? וכן אם חילק כל נכסיו לעניים, מהו? אף לשאלות הללו לא נמצאה תשובה ועל כן אף הן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ה אמר רב ששת: לשון "יטול" ו"יזכה" ו"יחזיק" ו"יקנה" — כולן לשון מתנה הן. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: אף "יחסין" (יחזיק, יקנה בירושה) ו"ירת" (ירש) כאשר מדובר בראוי ליורשו, ושיטת ר' יוחנן בן ברוקא היא, שיכול להוריש את כל נכסיו לכל מי שירצה מבניו, בלשון ירושה (ולא רק בלשון מתנה).

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: