ומשיבים: לתפלתו של כהן גדול שהיה מתפלל ביום הכיפורים על מזג האויר של השנה, ולפי מה שרואה בראש השנה ידע כיצד לכוון בתפילתו.

א ושבים לעיקר הענין, שהבאנו ראיות מן הכתובים לקיומה של מתנת שכיב מרע. ורבא אמר בשם רב נחמן: מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא [מדברי חכמים בלבד] היא, והטעם שתיקנו חכמים דבר זה — שמא תטרף דעתו עליו, שכאשר החולה יראה שמתמהמהים בעשיית רצונו, עד שיכתבו ויעשו את כל הנתינה כדין — עלולה דעתו להיטרף עליו.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך]? והא [והרי] אמר רב נחמן, אף על גב [אף על פי] שאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר אחר כך המוכר ומחלו ללווה את חובו — הרי זה מחול ונפקע השטר, ואפילו יורש מוחל על חוב שבשטר שמכר מורישו לאחר. מכל מקום מודה שמואל, שאם נתנו את השטר הזה במתנת שכיב מרע, שאינו יכול למוחלו; ומעתה,

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמתנת שכיב מרע היא דאורייתא [מן התורה], משום הכי [כך] אינו יכול למחול, שאין בכוח היורש למחול דבר שכבר הוקנה לאחר. אלא אי אמרת דרבנן [אם אתה אומר שמדברי חכמים] היא, אמאי [מדוע] אינו יכול למחול? יהא זה כשאר שטרי החוב! ודוחים: סבור רב נחמן שאמנם מתנת שכיב מרע אינה של תורה, ואולם עשאוה חכמים תקיפה וחזקה כשל תורה.

ב אמר רבא אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר "ידור פלוני בבית זה", או "יאכל פלוני פירות דקל זה" — לא אמר כלום, שאינו יכול לתת דבר שאינו ממשי, כשימוש בנכסים, או באכילת פירות שעדיין לא צמחו, עד שיאמר "תנו בית זה לפלוני וידור בו", או "תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו".

ושואלים: למימרא [האם לומר] שסבר רב נחמן כי דווקא מילתא דאיתא [דבר שישנו] בבריא שניתן להקנותו במתנת בריא, איתא [ישנו] גם בשכיב מרע באמירה בלבד, אבל דבר דליתא [שאינו] יכול להיות מוקנה בבריא ליתא [אינו] בשכיב מרע, ומשום כך, כיון שאין אדם בריא יכול להקנות לחבירו דבר שאין בו ממש, כך גם שכיב מרע אינו יכול לעשות זאת באמירה? והא [והרי] אמר רבא אמר רב נחמן: