רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: לעולם משנה זו, שבודק עשרים אמה, כשיעור שתי מערות וחצר, שיטת ר' שמעון היא, ואף שלשיטתו מערת קבורה רגילה היא באורך שמונה אמות, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בניפלי [בנפלים], שמשערים שאחת המערות שאליהן הוא מודד היתה מערה שקוברים בה נפלים, והיא קטנה יותר בשיעורה ממערה רגילה, ואף לדעת ר' שמעון שיעורה שש אמות. ואם כן שש של מערה זו, ושש של חצר, ושמונה של מערה אחרת — הרי עשרים אמה.

ושואלים: ומדהא בניפלי הא נמי בניפלי [ומכיון שאנו מניחים שמדובר במערה זו בנפלים, זו המערה הנוספת נאמר שמדובר בה גם כן בנפלים], שהרי באותה מידה ייתכן שגם המערה האחרת עשויה לכך, אם כן תמני סרי הויין [שמונה עשרה אמות הן], שש לכל מערה, ושש לחצר הקבר! ומשיבים: חדא בניפלי אמרינן [אחת בנפלים אומרים אנו], תרתי בניפלי לא אמרינן [שתים בנפלים אין אנו אומרים], שאף שייתכן שתהא מערה אחת כזו — אין להביא בחשבון שתי מערות כאלה הסמוכות זו לזו. בברייתא שהובאה לעיל נשנתה מחלוקת לגבי מתים שנמצאו רצופים וסמוכים זה לזה, שלדעת חכמים אין זו מערת קברים, ולדעת ר' שמעון אין מתחשבים במתים שבאמצע, לפי שנטמנו שם רק לפי שעה.

ורמי דרבנן אדרבנן [ומשליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים], ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' שמעון על דברי ר' שמעון,

דתניא [ששנויה] משנה: כרם (שיש בו לפחות חמש גפנים) הנטוע על פחות מארבע אמות בין שורת כרמים לחבירתה — ר' שמעון אומר: אינו נחשב כרם לענין איסור כלאיים, אלא רואים את כל הגפנים כעצים בודדים לעצמם. וחכמים אומרים: הרי זה כרם, ורואין את האמצעים כאילו אינן.

ומעתה, קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים], וקשיא [וקשה] מדברי ר' שמעון על דברי ר' שמעון, שהרי בענין גפנים דעתם הפוכה!

ומתרצים: מדברי ר' שמעון על דברי ר' שמעון לא קשיא [קשה], התם לא נטעי אינשי אדעתא ליעקר [שם, בכרם, אין אנשים נוטעים על דעת לעקור], והואיל והוא נטוע בצפיפות כזו — אין זה נחשב כרם, הכא זימנין דמיתרמא ליה [כאן, לענין קבורה, פעמים שמזדמן לו] לקבור בין השמשות שאין זמן לחפש מקום אחר, ומיקרי ומנחי ליה [ומזדמן ומניחים אותו כך] על מנת להוציאו ולקוברו אחר כך כראוי.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה]: הכא [כאן, לענין קבורה] כיון דמינול [שהוא מתנוול] אם קוברים אותו בצפיפות לא מקרי [אינו נקרא] קבר, התם [שם] בכרם מימר אמר [אומר הוא] הנוטע: הי מינייהו דשפיר [זה מהם שיהיה, יצמח, יפה] — שפיר [יפה], ודלא שפיר [ושאינו יפה] — ליהוי לציבי [שיהיה, אעקרנו ואשתמש בו, לעצים, להסקה], ואין מחשיבים גפנים אלו שבאמצע לגפנים, אלא לעצים סתם, והרי זה כרם לכל דבר.

א משנה האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", אם היו שם בקרקע הנמכרת נקעים (סדקים ובקיעים) שהיו עמוקים עשרה טפחים, או שהיו שם סלעים הגבוהין מן הקרקע עשרה טפחים — אינן נמדדין עמה, אלא צריך לתת לו שטח של בית כור חוץ מאותם נקעים וסלעים. אם היה שיעורם של הנקעים או הסלעים פחות מכאן, כלומר, מעשרה טפחים — נמדדין עמה. ואם אמר לו "כבית כור עפר", ולא אמר לו "בית כור", אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים — הרי אלו נמדדין עמה.

ב גמרא תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת ערכין: המקדיש שדהו (שדה אחוזתו) בשעת היובל, כלומר, בזמן שהיה היובל נוהג — נותן לו לגזבר ההקדש, בפדיון השדה, לכל בית זרע חומר שעורים, דהיינו, שטח שזורעים בו כור של שעורים, חמשים שקל כסף עבור כל שנות היובל, שזה הסכום הקצוב לזה בתורה (ויקרא כז, טז). אם היו שם בשטח השדה נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהין עשרה טפחים —