ודרך הרבים שרוחבה לפחות שש עשרה אמה, ודרך היחיד שרוחבה ארבע אמות, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בין בימות החמה ובין בימות הגשמים הרי הם עושים גבול לשדה. וכיוצא בזה נחלקו האמוראים בשיטת ר' יוחנן האם המצר והחצב אף הם חוצים את השדה, וצריך להניח פאה לכל חלק.

ועוד מבררים: טומאה, מאי [מה] היא? לאיזה ענין יכולים המצר והחצב להיות הפסק? ואומרים: דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבקעה (מישור) בימות הגשמים שאז אין הרבים מהלכים שם, ודינה כרשות היחיד שספק טומאה שבה טמא, וטומאה היתה מצויה בשדה פלונית (מסויימת) באותה בקעה, ואמר: הלכתי למקום הלז, לאותה בקעה, ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום שיש בו טומאה ואם לאו [לא] — ר' אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.

שהיה ר' אליעזר אומר: ספק ביאה אם יש לו ספק אם נכנס לאותו מקום — הרי הוא טהור, ספק מגע טומאה — הרי זה טמא. ובענין זה אמר רבין בשם ר' יוחנן שמצר וחצב מגדירים מקום לעצמו.

ומדברי ר' אבין בשם ר' יוחנן מדייקים: לענין פאה וטומאה מפסיקים המצר והחצב, אבל לענין שבת — לא, אין מצר וחצב נחשבים כמחלקים את השדה לרשויות נפרדות.

רבא אמר: אפילו לענין שבת מפרידים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הוציא חצי גרוגרת (תאנה יבשה) מרשות היחיד לרשות הרבים והניחה שם, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת, אם היה הדבר בהעלם אחד (שגגה אחת), שלא נזכר בינתיים שהדבר אסור או שיום השבת הוא — הרי שתי ההוצאות הללו מצטרפות. וכיון שהוציא שיעור גרוגרת, הרי זה חייב קרבן חטאת. ואם היה זה בשני העלמות, שלאחר שהוציא חצי גרוגרת נזכר שמעשה זה אסור או ששבת היום, וחזר ושכח, ושוב הוציא חצי גרוגרת — פטור.

ר' יוסי אומר: אף אם היה הדבר בהעלם אחד