רק אם היה הדבר ברשות אחת, באותה רשות הרבים עצמה, שחזר והוציא אליה חצי גרוגרת נוספת — חייב, אם היה זה בשתי רשויות שהוציא לרשות הרבים בשני מקומות הנבדלים זה מזה — פטור.

ואמר רבה: ומה שמחלק לענין זה רשות אחת לשתי רשויות הוא, שיש חיוב חטאת ביניהם, שבין שני חלקי רשות הרבים היתה רשות היחיד, שהמוציא ממנה בשוגג לרשות הרבים או להיפך — חייב חטאת, אבל כרמלית (רשות ממוצעת, שאינה רשות רבים ולא רשות יחיד), והוא מקום שאסור להוציא אליו רק מדברי סופרים — לא. אביי אמר: אפילו כרמלית מחלקת, אבל פיסלא (בול עץ) — לא. רבא אמר: אפילו פיסלא מחלק לענין זה את רשות הרבים, שהרי זה כמצר וחצב שמבדילים בין שדות שונים.

ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: רשות שבת כרשות גיטין דמי [היא נחשבת]. וכשם שלהלכות גיטין פיסלא נחשב כמקום נפרד, אף לענין הפרדה ברשות שבת כן.

ושואלים: אין שם לא מצר ולא חצב, מאי [מה] הגבול של השדה שקונה אותו? פירש ר' מרינוס משמו של ר' יוחנן: כל שנקראת על שמו. ושואלים: היכי דמי [מה פירוש הדבר] כל שנקראת על שמו? אמר רב פפא: דקרו ליה בי גרגותא דפלניא [שקורים לו מקום שמשקים מבור של פלוני] וכל אותו מקום שנקרא כן הוא שדה אחד.

יתיב [ישב] רב אחא בר עויא קמיה [לפני] ר' אסי, ויתיב וקאמר משמיה [וישב והיה אומר משמו] של ר' אסי בר חנינא: חצובא [החצב] מפסיק בנכסי הגר, שאם יש שורה של חצבים באמצע הרי זו מפסיקה, שכל חלק יחשב לשדה לעצמו.

ושואלים: מאי [מה, הוא] חצובא? אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ שקבע תחום כל נחלה ונחלה.

אגב כך מביאים עוד מסורת של רב יהודה בשם רב בענין קרוב, ואמר רב יהודה אמר רב: לא מנה יהושע בספרו אלא עיירות העומדות על הגבולין, אבל לא את כל הערים שהיו בתחומו של כל שבט.

ועוד בענין של תחומי הארץ, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המקומות שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה לפני מותו, שנאמר "ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד... עד צוער" (דברים לד, א– ג) — חייב במעשר, שהם בתחומי ארץ ישראל.

ושואלים: לאפוקי מאי [להוציא את מה]? מה רצה להוציא, שאינו נכלל בתחום זה? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] את ארץ קיני, קניזי, וקדמוני שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים "לזרעך נתתי את הארץ הזאת... את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני" (בראשית טו, יח – יט). ומה הם? — תניא [שנויה ברייתא], ר' מאיר אומר: הרי זה נפתוחא, ערבאה, ושלמאה. ר' יהודה אומר: אלה הם הר שעיר, עמון, ומואב. רבי שמעון אומר: הרי הם ערדיסקיס, אסיא הקטנה, ואספמיא.

א משנה היו שנים, שני עדים, מעידין אותו את המחזיק בשדה שאכלה שלש שנים ויש לו איפוא חזקה, ונמצאו שהם עדים זוממים שהוכח שלא ראו דבר זה — משלמין לו לבעל השדה את הכל, כל מה שרצו להפסידו בעדותם (כנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". דברים יט, יט). אם היו שנים מעידים שאכל מן השדה בשנה ראשונה, ושנים אחרים מעידים שאכל בשנה השני ה, ושנים מעידים בשנה השלישית, ונמצאו כולם עדים זוממים —