בבא בתרא נד ע"א

דִּשְׁדָא לִיפְתָּא בֵּי פִילֵי דְּאַרְעָא דְגֵר לָא הָוֵי חֲזָקָה מַאי טַעְמָא בְּעִידָּנָא דִּשְׁדָא לָא הָוֵי שְׁבָחָא הַשְׁתָּא דְּקָא שָׁבַח מִמֵּילָא קָא שָׁבַח
אָמַר שְׁמוּאֵל הַאי מַאן דְּפָשַׁח דִּיקְלָא אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא קָנֵי אַדַּעְתָּא דְחֵיוָתָא לָא קָנֵי הֵיכִי דָּמֵי שְׁקַל מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא כּוֹלָּא מֵחַד גִּיסָא אַדַּעְתָּא דְחֵיוָתָא
וְאָמַר שְׁמוּאֵל הַאי מַאן דְּזָכֵי זִיכְיָא אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא קָנֵי אַדַּעְתָּא דְצִיבֵי לָא קָנֵי הֵיכִי דָּמֵי שְׁקַל רַבְרְבֵי וְזוּטְרֵי אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא שְׁקַל רַבְרְבֵי וּשְׁבַק זוּטְרֵי אַדַּעְתָּא דְצִיבֵי
וְאָמַר שְׁמוּאֵל הַאי מַאן דְּ(א)תָקֵיל תִּיקְלָא אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא קָנֵי אַדַּעְתָּא דְבֵי דָרֵי לָא קָנֵי הֵיכִי דָּמֵי שְׁקַל מוּלְיָא וּשְׁדָא בְּנַצָּא אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא מוּלְיָא בְּמוּלְיָא וְנַצָּא בְּנַצָּא אַדַּעְתָּא דְבֵי דָרֵי
וְאָמַר שְׁמוּאֵל הַאי מַאן דְּפָתַח מַיָּא בְּאַרְעָא אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא קָנֵי אַדַּעְתָּא דִכְוָורֵי לָא קָנֵי הֵיכִי דָּמֵי פָּתַח תְּרֵי בָבֵי חַד מְעַיֵּיל וְחַד מַפֵּיק אַדַּעְתָּא דִכְוָורֵי חַד בָּבָא אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא
הָהִיא אִיתְּתָא דַּאֲכַלָה דִּיקְלָא בְּתַפְשִׁיחָא תְּלֵיסַר שְׁנִין אֲתָא הָהוּא [גַּבְרָא] רָפֵיק תּוּתֵיהּ פּוּרְתָּא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּלֵוִי וְאָמְרִי לַהּ קַמֵּיהּ דְּמָר עוּקְבָא אוֹקְמֵיהּ בִּידֵיהּ אֲתַאי קָא צָוְוחָא קַמֵּיהּ אֲמַר לַהּ מַאי אֶעֱבֵיד לָךְ דְּלָא אַחְזֵיקְתְּ כִּדְמַחְזְקִי אִינָשֵׁי
אָמַר רַב הַצָּר צוּרָה בְּנִכְסֵי הַגֵּר קָנָה דְּרַב לָא קָנֵי לְגִנְּתָא דְּבֵי רַב אֶלָּא בְּצוּרְתָּא
אִיתְּמַר שָׂדֶה הַמְסוּיֶּימֶת בִּמְצָרֶיהָ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כֵּיוָן שֶׁהִכִּישׁ בָּהּ מַכּוֹשׁ אֶחָד קָנָה כּוּלָּהּ וּשְׁמוּאֵל אָמַר לֹא קָנָה אֶלָּא מְקוֹם מַכּוֹשׁוֹ בִּלְבַד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר, [הזורע לפת בנקעי שדה של גר] ולא כיסה אותם בעפר כדרך הזורעים, ואף שגדל הלפת ונשרש לאחר זמן בקרקע, לא הוי חזקה! ומפרשינן: מאי טעמא?

כי בעידנא דשדא לליפתא לא הוי שבחא, ואילו השתא דקא שבח, ממילא קא שבח [בשעה ששם את הלפתות הרי לא עשה שום שבח בקרקע, ולאחר זמן ששבחה הקרקע, הרי ממילא השבחה]. ^[1]

אמר שמואל:

האי מאן דפשח דיקלא [נוטל ענפים מן של הדקל]: ^[2]

אם עשה כן אדעתא דדיקלא [כדי שיגדל הדקל, שהפשיחה לדקל כזימור בכרם] - קני את הדקל.

אבל אם עשה כן אדעתא דחיותא [על דעת בהמותיו] כדי להאכילם את הענפים, לא קני. ^[3]

היכי דמי, כלומר, מנין יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו, שלא יטען ויאמר "נתכוונתי אדעתא דדיקלא"?

אם שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא [אם נטל ענפים מכל צידי הדקל], כי אז אנו תולים דאדעתא דדיקלא נתכוין, ומשום שכן הוא המנהג לעשות לצורך הדקל; ^[4] אבל אם פשח כולא מחד גיסא [מצד אחד בלבד] של הדקל, כי אז ודאי לא פשח אלא אדעתא דחיותא, כי העושה כן מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד, ובהכרח שכל כוונתו היא בשביל הבהמות, ולתועלת האילן אינו חושש.

ואמר עוד שמואל:

האי מאן דזכי זיכיא [מכבד ומטהר את השדה מקיסמים ועשבים רעים]:

אם עשה כן אדעתא דארעא [לטובת הקרקע] שתהא נוחה ליחרש - קני את השדה.

אבל אם עשה כן אדעתא דציבי [בשביל העצים שהוא מלקט] - לא קני, שאין זה אלא כלקיטת פירות שאינה חזקה.

היכי דמי, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?

אם שקל הן רברבי והן זוטרי [עצים גדולים וקטנים], כי אז תולים אנו שעושה כן אדעתא דארעא; ואם שקל רברבי ושבק זוטרי [נוטל גדולים הראויים לשריפה ומניח את הקטנים], לא עשה כן אלא אדעתא דציבי, שהוא נצרך להם לשריפה.

ואמר עוד שמואל:

האי מאן דאתקיל תיקלא [מסיר מכשולות ומשוה פני הקרקע] בשדה שעדיין לא נחרשה: אם עשה כן אדעתא דארעא כדי שתהא נוחה ליחרש, שלא תיתקל המחרישה ותישבר - קני.

אבל אם עשה כן אדעתא דבי דרי [לעשות שם גורן לדוש שם תבואה], לא קני, כי השדה אינה עומדת לעשות שם גורן, וסופו לקלקלו ולסותרו. ^[5]

היכי דמי, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?

שקל מוליא ושדא בנצא [נטל את התל הגבוה והטילו בגומא שבקרקע] ונמצא שהשוה את כל הקרקע, כי אז תולים אנו שעשה כן אדעתא דארעא וכדי שלא תתעכב המחרישה.

אבל מוליא במוליא ונצא בנצא [תל בתל וגומא בגומא] מרחיב את התל בעצמו שלא יהא זקוף כל כך, וכן מסדר את הגומא בעצמה שתהא חלקה, ונמצא שנותרו בשדה התילים והגומות - אדעתא דבי דרי, כי ראוי הוא לחבוט שם חיטים ואינו ראוי לחרישה.

ואמר עוד שמואל:

האי מאן דפתח מיא בארעא [פתח פתח למים מן הנהר שייכנסו לשדה]: אם אדעתא דארעא להשקות את השדה - קני.

אבל אדעתא דכוורי [כדי שייצודו הדגים], לא קני.

היכי דמי, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?

אם פתח תרי בבי, חד מעייל וחד מפיק [פתח שני פתחים, האחד לכניסה והשני ליציאה] - אדעתא דכוורי, כי אם להשקות את השדה הוא מתכוין, כי אז היה עושה פתח אחד בלבד, והיתה השדה מושקית, וגם הדגים היו ניצודים מאליהם. ^[6]

אבל אם פתח חד בבא בלבד - אדעתא דארעא.

מעשה בההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין, אתא ההוא גברא רפיק תותיה פורתא; אתא לקמיה דלוי, ואמרי לה קמיה דמר עוקבא, אוקמיה בידיה. אתאי קא צווחא קמיה, אמר לה: מאי אעביד לך!? דהא לא אחזיקת כדמחזקי אינשי!

[מעשה באשה שהיתה מלקטת ענפים מצד אחד של דקל שהשאיר אחריו גר, במשך שלוש עשרה שנים; ובא אדם אחד ועדר מעט תחת הדקל - שהוא מועיל לאילן כמו חרישה לזריעה כדי לקנותו בזה, ובא אותו אדם לפני לוי ויש אומרים לפני מר עוקבא, והעמיד החכם את הדקל בידו; ובאה אותה אשה וצווחה לפניו, על שהעמיד את הדקל ביד השני; וענה לה: וכי מה אעשה לך!? הרי לא החזקת כמו שמחזיקים אנשים כשעושים כן אדעתא דדיקלא, כי לא ליקטת אלא מצד אחד של הדקל, ונראה שליקטת בשביל הבהמות], וכמבואר לעיל גבי "האי מאן דפשח דיקלא".

אמר רב:

הצר צורה של חיה או עוף [שהוא ציור חשוב] בנכסי הגר [בכתלי ביתו של גר] - קנה את הבית; ^[7]

ומנין אנו יודעים שאמר כן רב?

דהרי רב לא קני לגנתא דבי רב, אלא בצורתא, [שהרי רב לא קנה את הגינה שהיתה סמוכה לבית מדרשו - שהיתה מעזבונו של גר - אלא על ידי צורה שצר בה].

איתמר: שדה של גר המסויימת במצריה [שדה שיש לה מצר מארבע רוחותיה], ועומדת היא לחרישה:

אמר רב הונא אמר רב: כיון שהכיש בה מכוש אחד [נתן מכה אחת במכוש בקרקע וחפר בה מעט], והיינו חרישה מעט, קנה את כולה.

ושמואל אמר: לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. ^[8]

הערות

^[1] כתב הרשב"ם: ואינו דומה ל"רפק בה פורתא" שהוא קונה, כי שם עושה הוא מעשה בגוף הקרקע, ומשביח הקרקע מיד בחרישה זו, וכן צמד לה מיא [דלעיל נג א], הרי משקה את השדה, ומנגב [ראה רש"ש בביאור הכוונה והגירסא] את הקרקע, אבל זה אינו עושה כלום; ואכילת הלפת אינה חזקה, כי אכילת פירות בנכסי הגר אינה חזקה לקנותם, שהרי אינו עושה לא בלקיטתם ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה ל"נעל גדר ופרץ", וגם אינו דומה ל"מציע מצעות בנכסי הגר" [לעיל נג ב], כי שם גופו נהנה מן הקרקע ומשמשת אותו הקרקע כעבד לרב; וראה עוד שם שהביא ראיות לזה.

^[2] פירש הרשב"ם: כמו "דרכי סורר ויפשחני שמני שומם" [איכה ג יא; ופירש רש"י שם: דרכי סורר: לשון סירים קוצים, סורר: קווץ אותם, מפזר קוצים בדרכי; ויפשחני: לשון פיסוק הרגלים, שהעובר על הדרכים שאין מופנים, צריך להרחיב צעדיו, ויש דוגמא בלשון גמרא האי מאן דפשח דדיקלא], נוטל מן הענפים, ויש שמפשחין אותו לצורך הדקל, לפי שענפיו מרובים, ואין מניחין אותו ליגדל, ומהניא ליה הפשיחה כזימור בכרם.

^[3] כתב הרשב"ם: ואף על גב שממילא מועיל הוא לדקל, מכל מקום כיון שאינו מתכוין לתקן את הדקל וכמו "נעל גדר ופרץ", אלא שמתכוין הוא ללקיטת פירות - לא קנה, ודומה הוא למי שהחזיק שלא מדעת, וכי קאמר "מתכון אני לקנות בלקיטה זו", הר זה כמי שהולך בשוק ואומר "רוצה אני להחזיק בשדה פלונית", שבדיבור בלא מעשה אין כאן חזקה, כי תרתי בעינן, שיעשה תיקון בקרקע בידים, ובאותו תיקון מתכוין לשם תיקון כדי להחזיק; וראה את לשון התוספות בזה.

^[4] כתב הרשב"ם: ואף על גב דאיכא למימר נמי אדעתא דחיותא, מסתמא כל אדם אדעתא להחזיק מתכוין, וכל היכא דאיכא למימר הכי והכי [כך וכך], אמרינן אדעתא למקני מכוין.

^[5] כתב הרשב"ם: דבי דרי: גורן לדוש שם תבואה, דכיון דקרקע זה לחרישה עומד ולא לגורן, ואף לאחר שיחליקנו לגורן ויחבוט שם חיטין יהא צריך לחרוש שם ולזרוע, נמצא שאין גורן זה כאן כי אם קלקול, ואין זה מתקן השדה כי אם מקלקל, (וכל) [דכל] תיקון שסופו לסתור אינו אלא קלקול, ומעיקרא לא מתקן הוא; ולא דמי לנעל וגדר ורפק ביה פורתא והשקאת מים, שכל הדברים הללו אין סופן לסתרן, אבל גורן זה סופו לקלקלו ולסתרו, דעיקר דארעא לחרישה קיימא; אבל אם רצה לעשות שם גורן קבוע לעולם, נראה בעיני דקני, דאין לך חזקה גדולה מזו.

^[6] הוסיף ב"יד רמה" אות רלב: שמא תאמר: לא ניחא ליה שישהו המים בקרקע יתר מדאי ולכן פתח פתח ליציאת המים! ? אם כן תרי מעיקרא למה ליה, יפתח אחד בלבד, ולכי שתיא ארעא כל צרכה, כי אז יפתח אחרת כדי להוציא את המים הנשארים. עוד כתב לבאר שלא תיקשי, אם עשה על דעת צדיית הדגים, למה פתח פתח פתח נוסף, והרי ככניסתם כן יציאתם! ? שתי תשובות בדבר: חדא, דלא סגיא דלא משתייר מינייהו בנאגאני דארעא; ועוד, דאימור דעתיה הוה לאוקומי מהך גיסא דמפיק, ולא איתרמי ליה; וראה עוד שם.

^[7] ביאר הרשב"ם: אבל סיוד וכיור דאמר לעיל נג ב "אמה נגד הפתח", לאו היינו צורת בריה, אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים, אבל צורת חיה או עוף חשובה, ודי באחד, ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח.

^[8] כתב הרשב"ם: אבל כשבא לקנות מחבירו, הרי זה קנה את כולה, שהרי אפילו עשר קרקעות בעשר מדינות קנה, כשנתן מעות למוכר כדי לקנות, [כמבואר לעיל נג ב ברשב"ם ובהערות שם] ; כלומר, ומאחר שקנה את מקום מכושו, ממילא קנה את כל השדות ומשום דסדנא דארעא חד הוא.

דשדא ליפתא בי פילי דארעא [מי שהשליך זרעי לפת בתוך סדקי הקרקע] של גר — לא הוי [אין זו] חזקה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — בעידנא דשדא [בזמן שהשליך] לא הוי שבחא [היה בזה שבח] ותועלת לשדה, השתא דקא שבח [עכשיו שמשביח] השדה כשצומחת הלפת — ממילא קא שבח [מעצמו הוא משביח].

אמר שמואל: האי מאן דפשח דיקלא [מי שקצץ ענפי דקל], אם היה זה אדעתא דדיקלא [על דעת לקנות בכך את הדקל] — קני [קנה], ואם אדעתא דחיותא [אם על דעת לתת לחיות, לבהמות] לאכול מן הענפים — לא קני [קנה] את הדקל. ומסבירים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], כיצד יודעים את כוונתו? אם שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא [לקח ענפים מצד זה ומצד זה] — אדעתא דדיקלא [על דעת הדקל] הוא עושה, שמסייע לצמיחתו לגובה. אם עשה זאת כולא מחד גיסא [הכל מצד אחד] — אדעתא דחיותא [הרי זה על דעת להאכיל את החיות].

ואמר שמואל: האי מאן דזכי זיכיא [מי שמנקה] את השדה מעצים, אם עשה זאת אדעתא דארעא [על דעת לתקן את הקרקע] — קני [קנה] את הקרקע, ואם אדעתא דציבי [על דעת ללקט את העצים] — לא קני [קנה]. ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר], כיצד מבינים את כוונתו? אם שקל רברבי וזוטרי [לקח גדולים וקטנים] — הרי זה אדעתא דארעא [על דעת לתקן את הקרקע], ואם שקל רברבי ושבק זוטרי [לקח גדולים והניח קטנים] — אדעתא דציבי [על דעת העצים עשה].

ואמר שמואל: האי מאן דאתקיל תיקלא [מי שהסיר גבשושיות] ויישר את האדמה, אם עשה זאת אדעתא דארעא [על דעת לתקן את הקרקע] לצורך חרישת השדה — קני [קנה], ואם עשה זאת אדעתא דבי דרי [על דעת לעשות שם גורן] — לא קני [קנה]. ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק ניכר הדבר]? אם שקל מוליא ושדא בנצא [נטל תל והשליך בגומא] — הרי זה אדעתא דארעא [על דעת הקרקע], לצורך חרישה של השדה כולו. אבל אם יישר את הקרקע מוליא במוליא ונצא בנצא [את התל במקום התל ואת הגומא במקום הגומא] — הרי זה אדעתא דבי דרי [על דעת לעשות גורן].

ואמר שמואל: האי מאן [מי] שפתח והניח מיא בארעא [מים להיכנס לחלקת קרקע], אם עשה זאת אדעתא דארעא [על דעת לתקן את הקרקע] — קני [קנה], ואם עשה זאת אדעתא דכוורי [על דעת שיצוד את הדגים] שנמצאים במים — לא קני [קנה]. היכי דמי [כיצד בדיוק היה ניכר הדבר]? אם פתח תרי בבי, חד מעייל וחד מפיק [שני פתחים, אחד מכניס את המים ואחד מוציא] — הרי זה סימן שעשה זאת אדעתא דכוורי [על דעת הדגים] שיישטפו המים החוצה ויישארו הדגים באותה חלקה. ואם פתח רק חד בבא [פתח אחד] — הרי זה אדעתא דארעא [על דעת הקרקע].

מסופר: ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין [אשה אחת היתה אוכלת דקל של הפקר בקציצה שהיתה קוצצת ממנו במשך שלוש עשרה שנה]. אתא ההוא רפיק תותיה פורתא [בא אחד ועדר תחתיו מעט]. אתא לקמיה [בא הדין לפני] לוי, ואמרי לה קמיה [ויש אומרים שבא לפני] מר עוקבא, אוקמיה בידיה [העמיד את הדקל בידו] של העודר. אתאי קא צווחא קמיה [באה האשה וצווחה לפניו], אמר לה: מאי אעביד [מה אעשה] לך, שלא אחזיקת כדמחזקי אינשי [החזקת כמו שבני אדם עושים חזקה].

אמר רב: הצר צורה (מצייר דבר) בנכסי הגר, כגון שמצייר צורה על הקיר או כיוצא בו — הרי זה קנה, שרב לא קני לגנתא דבי [קנה את הגינה של בית] רב מן ההפקר אלא בצורתא [על ידי שעשה בה צורה].

א איתמר [נאמר]: שדה המסויימת (המוגדרת) במצריה, שיש לה מצרים ניכרים מכל צד, אמר רב הונא אמר רב: כיון שהכיש בה הכאת מכוש אחד בעדירתו בקרקע — קנה את כולה, ושמואל אמר: לא קנה אלא את מקום מכושו בלבד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who threw turnip seeds in the crevices [filei] of the land of a convert who died without heirs, it is not sufficient to take possession. What is the reason for this? As at the time that he threw the seeds there was no enhancement to the value of the field. Now that the turnips have grown and the value of the field is enhanced, it is enhanced by itself.

The Gemara records a series of rulings with regard to taking possession of land. Shmuel says: With regard to this one who cuts the branches of a palm tree, if he had in mind the acquisition of the palm tree, he has acquired it; but if he had in mind the benefit of the animals, to feed his animals the branches, he has not acquired it. The Gemara asks: What are the circumstances in which it can be known what he had in mind? The Gemara answers: If he took branches from this side and from that side, he had in mind the acquisition of the palm tree, as this assists the growth of the tree; but if the branches that he took were all from one side, he had in mind the benefit of the animals.

And Shmuel says with regard to this one who clears [dezakkei zikheya] a field of trees, if he had in mind the improvement of the field, to prepare it for plowing, he has acquired it; but if he had in mind the collection of the wood, he has not acquired it. The Gemara asks: What are the circumstances in which it can be known what he had in mind? The Gemara answers: If he took large and small pieces of wood, he had in mind the improvement of the field; however, if he took the large pieces of wood but left the small ones, he had in mind the collection of the wood.

And Shmuel says with regard to this one who removes protuberances and levels the ground, if he had in mind the improvement of the field, to prepare it for plowing, he has acquired it; but if he had in mind the conversion of the field into a threshing floor, he has not acquired it. The Gemara asks: What are the circumstances in which it can be known what he had in mind? The Gemara answers: If he took a mound and threw it in a ditch, thereby leveling both areas, he had in mind the improvement of the field; but if he leveled the ground with a mound in the place of a mound and a ditch in the place of a ditch, expanding each area but leaving the field as a whole uneven, he had in mind the conversion of the field into a threshing floor.

And Shmuel says with regard to this one who opened a blockage and enabled water to enter into a section of land, if he had in mind the improvement of the field, to irrigate it, he has acquired it; but if he had in mind the catching of the fish, i.e., to enable the water to flow in so that he could catch the fish therein, he has not acquired it. The Gemara asks: What are the circumstances in which it can be known what he had in mind? The Gemara answers: If he opened two gates, one bringing in the water and one taking out the water, this indicates that he had in mind the catching of the fish, as the water will flow out of the field, giving him the means to catch the fish; but if he opened only one gate, this indicates that he had in mind the improvement of the field.

The Gemara relates: There was a certain woman who profited from an ownerless palm tree by cutting its branches for thirteen years. Another then came and plowed beneath it a bit. The case came before Levi, and some say that it came before Mar Ukva, who established the property in the possession of the one who plowed. The woman came and shouted before him, protesting the perceived injustice of his ruling. Mar Ukva said to her: What can I do for you, as you did not take possession of the property in the manner that people take possession?

Rav says: One who draws an image, e.g., he paints an image on the wall, on the property of a convert who died without heirs has acquired it, as Rav himself acquired the garden of the house of Rav, which had been ownerless property, only by drawing an image.

§ It was stated: With regard to a field that is defined by its boundaries, i.e., it has clearly demarcated boundaries on all sides, Rav Huna says that Rav says: Once he struck the land with a hoe one time, he acquired the entire property. And Shmuel says that he has acquired only the place that he struck with the hoe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דפשח דיקלא. שעוקר קצת הענפים של דקל של גר:

אדעתא דדיקלא. אם לצורך הדקל מתכוין שיגדיל יותר וישביח הוי חזקה וקני:

אם לצורך חיותא. להאכיל הענפין והלולבין לבהמתו לא קני הדקל:

דזכי זכיא. שמכבד ומזכי את השדה אדעתא דארעא כדי שתהא נוחה לחרוש ולזרוע קני:

אבל אם אדעתא דציבי. ללקט העצים להסקה לא קני:

דתקיל תיקלא. למשוי קרקע השדה:

אדעתא דארעא. שתהא נוחה לחרוש ולזרוע קני:

אדעתא דבי דרי. לחבוט שם חטים:

מוליא. תל:

נצא. חריץ:

שקל מוליא במוליא. שנוטל ראש המוליא ונותן סביב התל כדי להרחיבו. נצא בנצא שנוטל מצידי הגומא ומשליך למטה בקרקעית' כדי להשוותה ולהרחיבה ^א)עי' בתוס' מו"ק דף י ע"ב ד"ה מוליא שכ' דכ"ה גי' רב אלפס דמוליא במוליא אדעתא דארעא ואכן בשם רבינו כתבו להיפך וצ"ע: היינו אדעתא דארעא. ^ב)נראה דחסר כאן וצ"ל האי מאן דפתח מיא. כמו אמת המים וכו': כמו אמת המים שמשקה בכל השדה:

פתח תרי בבי. שפעמים סוכר האחד ומוציא המים באחר היינו אדעתא דכוורי:

בתפשיחא. בנכסי הגר ולא היתה לנקות כל האילן ביחד אלא כדאמר לעיל:

אתא חד גברא רפק ביה. חפר תחתיו שעידרו כמו שחופרין תחת האילנות:

אלא בצורתא. בציור שצייר בכותליה:

המסוימת. המסומנת שניכרת בין השדות שהמצרים גבוהין סביבה והיא של גר:

ניכוש. חפירת יד:

הזורע זרע לפתות או שאר מיני זרעים בבקעים שבנכסי הגר ולא חפה עפר עליהם לא קנה שבשעה שהשליך את הזרעים הואיל ולא היפך בהם את העפר לא הועיל כלום ואע"פ שבשעת צמיחה משביח אף הקרקע והעפר מתלחלח על ידי השרשה זו כמעין חפירה אותה השבחה ממילא היא באה ואם מצד אכילת הפירות אין אכילת הפירות ראיה בנכסי הגר כמו שיתבאר:

כל שנתכון להשביח את האילן הרי זה כנתכוון להשביח גופו של קרקע ובנכסי הגר קנה ואם כונתו להנאה אחרת לא קנה מעתה היה מפצל בענפי האילן או בזמורות וכיוצא באלו אם לעבודת עצמן מצד שענפיהן מרובים ואין היניקה מספקת בכדי ליגדל כראוי קנה ואם נתכון לצרך בהמותיו אע"פ שמ"מ הועיל לאילן וכן שהיתה כונתו להחזיק לא קנה וכיצד אנו מכירין דבר זה אם היה מפצל מכאן ומכאן ודאי מתכוין הוא לעבודת אילן ואם היה מרבה לפצל מרוח אחת אין זה אלא לבהמתו:

היה מנקה את הקרקע מקש וגבבה שבו אם על דעת תקון הקרקע קנה ואם על דעת לקוט העצים לא קנה וכיצד אתה מכיר דבר זה היה מלקט את הכל בין דקים בין גסים הרי זה לכונת נקוי הקרקע כדי לחרוש בו ואם אינו מלקט אלא הגסים אין זה אלא לצרך עצים ולא קנה:

היה מסיר המכשולות ומשוה את פני הקרקע אם על דעת תקון קרקע קנה ואם על דעת עשיית גרן לא קנה וכיצד אתה מכיר דבר זה אם כשמסיר המכשולות הוא משפיל מקום הגבוה וממלא בו את הנמוך עד שמדקדק להיותו שוה ביותר הרי זה על דעת חרישה ותקון קרקע ואם אינו מקפיד על כך אלא שמשוה הגבוה ומשאירו בגבהותו וכן משוה את הנמוך ומשאירו בשפילותו אין זה מתכוין אלא לעשיית גרנות מקום גבוה לבד ומקום נמוך לבד ויש מפרשים בבי דרי הנזכר בכאן מקום כניסת בהמותיו לדיר אבל עשיית גרן אף הוא שבח קרקע וקנה:

פתח נקב בכותל השדה ליעשות מתוכו שביל למים ליכנס בתוך השדה אם על דעת השקאה קנה ואם על דעת צידת דגים לא קנה וכיצד אתה מכיר דבר זה עשה שביל זה ליכנס שם ולא עשה שביל ליציאתם אין זה מתכוין אלא להשקאה ואם עשה כנגד פרצה זו פרצה אחרת לצאת המים דרך שם אין זה מתכוין אלא לצוד את הדגים שילכו המים ותשאר הדגה לשם:

אכילת הפירות אע"פ שהיא חזקה לענין קניית אדם מחברו בנכסי הגר כל שאינו עושה מעשה בגוף הקרקע או באילן על דעת עבודת קרקע על הדרכים שביארנו אינה חזקה אפילו אכל פירותיה כמה כיצד אכל פירות דקל ולא עבד בו על דרך עבודת אילן כגון שהיה מפצל מצד אחד על הדרך האמור למעלה אפילו אכל פירותיו על דרך זה כמה שנים לא החזיק ואם בא אחד וחפר תחתיו או עשה עבודה לצרך גוף האילן או לצורך מקומו קנה האחרון כל שלא עשה כלום בקרקע אלא באכילת הפירות:

למדת שיש דברים שהן חזקה בקנין נכסי חברו ואינן חזקה בנכסי הגר כאכילת פירות ויש דברים שהם חזקה אצל נכסי הגר ולא בקנין נכסי חברו כגון ציור וסיוד וכיור ומציע מצעות וגדולי המפרשים פירשו הטעם מפני שנכסי הגר הם הפקר והיוצא מהם הפקר ואם זכה ביוצא מהם לא זכה בהם אבל כשתקן בהם איזה תקון זכה בגוף אבל מחזיק בנכסי חברו הרי בעל הנכסים מקפיד על אכילת הפירות וא"כ אין לך חזקה גדולה מזו אבל המשביח או מיפה בנכסיו אינו מקפיד הואיל ואינו אוכלן ומ"מ יש מפרשים שזה שאמרו באכילת פירות שבנכסי חברו קנה בנכסי הגר לא קנה אף בנכסי חברו לא קנה אלא בחזקה אחרת שבגוף הקרקע ושמא תאמר ואף בנכסי הגר כן מ"מ בנכסי חברו כל שהביא ראיה באכילת פירות ובא לו מכח חזקה קנה מן הסתם לא אכל עד שהמזיק ובנכסי הגר אע"פ שהביא ראיה מאכילת הפירות צריך הוא להביא ראיה על החזקה והדברים נראין ואף גדולי המפרשים כך ראיתי דעתם בהגהותיהם ומעתה אכילת פירות דרך חזקת קנין אינה חזקה וכן קרקע שהיה סלע ואינו ראוי לפרוץ בו כל שהו אין שטיחת פירות או העמדת בהמה מועלת בה ואע"פ שחזקת טענה שבה ובשלש שנים היא בדרך זו וגדולי המחברים כתבוה אף בחזקת קנין ולא יראה כן:

שדה של נכסי הגר שהיתה מסויימת במצריה והחזיק בה בחרישה או בחפירה אע"פ שאין זה מעשה המועיל לכל הקרקע כיון שהכיש בה מכוש אחד בתורת חזקת קנין קנה כלה ואם לא היתה מסויימת במצרים כל שהכיש בה מכוש אחד בכדי שילך צמד בקר משפת השדה האחת לשפתו האחרת בערוגה אחת ויחזור באחרת הסמוכה לו והוא רחב שתי ערוגות באורך כל השדה כך פירשוה גדולי המחברים ולא נתנו שיעור לקניית כלה ולא עוד אלא שלא ידענו לדבריהם אם על כל מכוש ומכוש כך וחכמי הצרפתים פירשו ששיעור זה שהזכרנו הוא שיעור לקניית כלה כלומר שאם אין בה מצרים משתרש בה כשיעור זה ר"ל רחב שתי ערוגות בארך כל השדה קנה כלה וכל שפיחת משיעור זה לא קנה אלא מקום שחרש בו וכן הדברים נראין:

רכח. א"ר ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא בפלחי דארעא דגר לא קנה. כגון שדה שנתבקעה ממי הגשמים ובא זה והשליך שם זרעוני לפת וצמחו, אע"פ שהשביח בגופו של קרקע בצמחים הללו שהן מחוברין לקרקע והרי הן כקרקע לא קני, מ"ט בעידנא דקא שדי ליכא שבחא וכי קא שבח ממילא קא שבח. ש"מ דכל היכא דלא קני אלא מחמת שבחא דאשבח אי קא שבח בשעת מעשה קני ואי לא לא קני. ודיקא מינה, טעמא דשדא ותו לא, דלא עבד מעשה בגופא דארעא, אבל היכא דכסייה לבזרא בעפרא דקני אלא אפילו אשכח בזרא דשדי התם מקמי הכין ואתא איהו וכסייה קני, דלא גרע מפירצא גרידא דאע"ג דליכא בזרא נמי קני. והוא הדין נמי בנכסי חבירו בחזקה שאין עמה טענה, דלכולהו הני אנפי כנכסי הגר דמי, כדבעינן לברורי לקמן:

רכט. אמר שמואל האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני. כלומר הזומר ענפיו של דקל, ולשון חתוך הוא כדכתיב (איכה ג,יא) ויפשחני. אדעתיה דאברויי דיקלא קני, אדעתא דמשדא לחיותא לא קני. היכי דמי שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא כולהו מחד גיסא אדעתא דחיותא:

רל. ואמר שמואל האי מאן דזאכי זוכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני. כלומר המקושש עצים מן השדה, אדעתא דנקויי ארעא קני, אדעתא דציבי דצריך לעצים להסקה לא קני. היכי דמי שקל רברבי [וזוטרי] אדעתא דארעא שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי:

רלא. ואמר שמואל האי מאן דתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני אדעתא דבי דרי לא קני. כלומר המסיר מכשול מן השדה אדעתא דאשוויה לארעא לחרישה כדכתיב (ישעיה כח,כה) הלא אם שוה פניה כו' קני. אדעתא דתקוני דוכתא לבי דרי לא קני, דלאו לצורך גופה דארעא הוא. היכי דמי שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי. כגון שהיה בשדה תל מצד אחד ובקעה מצד א', אם נטל עפרו של תל והשליכו לתוך הבקעה אדעתא דארעא קא מכוין להשוות פני השדה לחרישה שבלא תל ובלא בקעה, ואם נטל את התל מצד זה והשליכו על גבי תל אחר מצד אחר או במקום שוה שאין בו בקעה ונעשה תל, או שנטל עפר מבקעה זו או ממקום שוה שלא היה בו תל ולא בקעה ונעשה בקעה ומלא בו בקעה אחרת שהיתה שם מצד אחר, נמצא שלא הועיל כלום להשוות פני השדה לחרישה שהרי תל היה בה מתחילה והרי יש בה תל, בקעה היתה בה ועדיין יש בה בקעה, מה לי מצד זה מה לי מצד אחר, ולא נתכוון זה לחרישה אלא להשוות את המקום שהיה בו התל או הבקעה מתחילה כדי לצבור בו את גורנו מפני שהיה ראוי לכך יתר משאר השדה, וכיון שלא נתכוון להנאת השדה אלא לצורך עצמו בלבד לא קנה. ומסתברא דאי ההוא דוכתא דאשוייה חזי לחרישה ולזריעה טפי מהאיך אחרינא דעבד ביה נצא או דאוסיף ביה מוליא, אדעתא דארעא הוא וקני:

רלב. אמר שמואל האי מאן דפתח מיא לארעא אדעתא דארעא לאשקוייה קני, אדעתא דכוורי למיצד לא קני היכי דמי פתח חד בבא דליעול מיא מיניה אדעתא דארעא פתח תרי בבי חד מעייל וחד מפיק אדעתא (דמארי) [דכוורי]. ולא תימא דוקא דפתח חד רבא וחד זוטא, רבא דמעייל מיא וכווארי וזוטא דמפיק מיא ומשייר כווארי, אלא אפילו היכא דבתרי אינהו מסתמא אדעתא דכוורי הוא, דאי אדעתא דארעא למה לי תרי בבי, וכי תימא דלא ניחא ליה דלשהו מיא בארעיה יתר מדאי, אם כן תרי מעיקרא למה ליה, לפתח חד דמעייל, ולכי שתיא ארעא כל צרכה לפתח אחרינא דמפיק. וכי תימא ואי אדעתא דכוורי נמי, כיון דבהדדי נינהו מאי נפקא ליה מינה, כי היכי דעיילי כווארי בהאי נפקי בהאיך. שתי תשובות בדבר, חדא דלא סגיא דלא משתייר מנייהו בגאנאני דארעא, ועוד דאימור דעתיה הוה לאוקומי מהך גיסא, דמפיק ולא איתרמי ליה. והיכא דפתח חד בבא דקאמרינן אדעתא דארעא, אע"ג דחזינן ליה דקא צייד כוורי נמי קנה, דעיקר מילתא אדעתא דארעא קא עביד, דאי אדעתא דכוורי לא סגיא דלא ליפתח תרי בבי, והאי דצייד כוורי הוה ליה כמגביה מציאה עם מלאכתו, דלאו אורחיה דאיניש דמתרמי ליה רוחא ושביק ליה. תדע דהא גבי מאן דפשח דיקלא ומאן דזאכי זוכיא דאע"ג דעביד אדעתא דארעא, דלא סגיא דלא ממטי להו לציבי לביתיה או לחיותא או להסקה, ואפילו הכי קני, ואף זו כיוצא בה:

רלג. ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תריסר שנין אתא ההוא גברא רפק בה פורתא תותיה אתא לקמיה דרבי לוי ואמרי לה לקמיה דמר עוקבא אוקמיה בידיה אתאי ההיא איתתא קא צוחא קמיה אמר לה מאי איעביד ליך דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי. האי דיקלא דיקלא דהפקר הוה, כגון נכסי גר שמת ואין לו יורשין וכיוצא בהן, ואתא ההיא איתתא ואכלתיה לדיקלא בתפשיחא אדעתא דחיותא, אי נמי להסקה, ולישנא דאכילה לצורך האוכל משמע, ואמטול הכי לא קניא. וכיון דאתא ההוא גברא וחפר תותי דיקלא פורתא לצורך הדקל אוקמוה רבנן בידיה. והוא הדין בנכסי חבירו בחזקה שאין עמה טענה, דלענין חזקה גופא חד דינא נינהו. והאי דפרישנא בדהפקר משום סירכא דההוא גברא דאתא מנפשיה ורפק תותיה פורתא ואוקמוה רבנן בידיה, ואי הוה אתיא ההיא איתתא מחמת איניש אחרינא דאקני לה בחזקה כי האי גוונא ותו לא, כי הוה אתו אחרינא מדעתא דנפשיה ורפיק תותיה נמי לא הוו מוקמי ליה בידיה, אלא הוה דינא לאוקומיה לדיקלא בחזקת מריה קמא.

והוא הדין לשאר שמעתתא דחזקת דאיתמרן בנכסי הגר, דדינא דנכסי חבירו נמי כחזקה שאין עמה טענה לענין גופה דחזקה כנכסי הגר דמו, לבר משמעתא דהבונה פלטירין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות, דלא משכחת לה דקני בתרא אלא היכא דהויאן הנך ליבני מנכסי הגר גופיה כדברירנא בדוכתיה (לעיל סי' רכה), ומהאי טעמא גופה לא משכחת לה בנכסי חבירו, ולבר מדינא דשתי שדות וכיוצא בהן היכא דאחזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חברתה, והוא הדין לשאר שמעתתא ובעיי דשייכי בהאי עניינא, דשאני לן בגווייהו בין נכסי הגר לנכסי חבירו כדבעינן לברורי כל חדא מינייהו בדוכתא.

מיהו חזינא ליה לגאון דכתב בספר מקח וממכר (שער יג) דהני שמעתתא דשמואל דפליג בהו בין היכא דעבד אדעתא דארעא בין היכא דעבד אדעתא דמידי אחרינא, לא מיתוקמן אלא בנכסי הגר, אבל בנכסי חבירו לא שנא הכי ולא שנא הכי קנה. ודייק לה מדאייתינן לה בין שמעתתא דמקמייהו ובין שמעתתא דבתרייהו דאיתמרן בהדיא בנכסי הגר, דהוה פשיטא ליה ז"ל דהנך שמעתתא כולהו להכי איתמרן בהדיא בנכסי הגר, דלא למעבד בהו עובדא אלא בנכסי הגר, ומדהנך בנכסי הגר דוקא הני נמי דאיתמרן בי מצעי בנכסי הגר דוקא. ועוד דייק ז"ל מטעמא דהני שמעתתא גופייהו, דהוה סבירא ליה דכי פליג שמואל בין היכא דעבד אדעתא דארעא להיכא דעבד אדעתא דמידי אחרינא לגלויי אדעתיה אי עבד אדעתא דמקנא ואי לא. ולפום הדין סברא ממילא שמעת דגבי נכסי הגר הוא דאיכא לפלוגי, משום דלא מוכחא מילתא דלמקנא קא מכוין אלא היכא דעביד אדעתא דארעא, דאי לא עביד אלא אדעתא דמידי אחרינא איכא למימר דלאו אדעתא דמיקנא קא עביד. אבל בנכסי חבירו דבלאו הכי נמי מוכחא מילתא דאדעתא דמיקנא קא עביד, דאי בפניו כל זמן שעסוקין באותו ענין אדעתא דמיקנא קא עביד, ואי שלא בפניו נמי כיון דצריך למימר ליה לך חזק וקנה מסתמא שליחותיה דמקנה הוא דעבד ואדעתא דמיקנא עבד, ודינא הוא דאע"ג דלא עבד אדעתא דארעא כיון דלא סגיא דלא אהני בארעא כל דהו הוי חזקה, מידי דהוה אגדר ופרץ כל שהוא.

ואע"ג דגאון ז"ל לא פרשיה לטעמיה כולי האי טרחינן לברורי טעמיה. חדא משום דמלאכת שמים היא. ועוד כי היכי לברורי קושיי דקשו לן בגויה, דלפום עניות דעתין קשי לן האי סברא מכמה אנפי. חדא, דתנא דמתני' דינא דנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר לענין חזקה שיש עמה טענה חדא מחתא מחית להו, וסוגיא דגמרא נמי הכי אזיל, ולא אשכחן דפלוג רבנן בינייהו אלא לענין מקנא חדא שדה בחזקת חברתה ומאי דדמי ליה. ועוד דהני שמעתתא דשמואל דמפליג בהו בין היכא דעבד אדעתא דארעא להיכא דעביד אדעתא דמידי אחרינא, לאו בנכסי הגר איתמור אלא סתמא איתמור, דמשמע בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו. ואפילו שמעתתא דאיירינן בהו בהדיא בנכסי הגר לאו בנכסי הגר דוקא איתמור, אלא הוא הדין בנכסי חבירו, והאי דנקט בהו נכסי הגר רבותא קמ"ל דאפילו בנכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותן קני, וכל שכן בנכסי חבירו דדעת אחרת מקנה אותן, דכיון דקני בהו אפי' מידי דלא קני בנכסי הגר כגון מוסרה ורץ אחריהן ואין מגיען וכמה מילי אחריני, כל שכן דקני בהו מידי דקני בנכסי הגר.

ואי משום ההיא דאמרינן בפירקין לקמן (בבא בתרא נז,א) והרי ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה, והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה בנכסי הגר לא קנה, הך נכסי הגר דנקט התם לאו דוקא נקט, אלא הוא הדין לכל חזקה שאין עמה טענה אפילו בנכסי חבירו, והאי דנקט נכסי הגר משום דפסיקא ליה דמיירי בחזקה שאין עמה טענה, דאלו נכסי חבירו לא פסיקא ליה משום דאיכא חזקה שיש עמה טענה. ואי נמי הוה נקיט חזקה שאין עמה טענה לא פסיקא ליה, משום דאיכא חזקה דתשמישין דלאו למקני גופה אלא למקני זכותא בעלמא לההוא תשמישא בלחוד הוא דלא קני ביה ניר וכיוצא בו. להכי נקט נכסי הגר דפסיקא ליה דלמקני גופא ולית בה טענה, וה"ה נמי לנכסי חבירו כי האי גוונא דכי דינא דנכסי הגר דמו. והך נכסי חבירו דמיירי התם בחזקה שיש עמה טענה דלא שייכא בנכסי הגר קאי, והי ניהי דקניא ביה אכילת פירות, דאלו חזקה שאין עמה טענה כנכסי הגר דמיא ולא קניא בה אכילת פירות.

ורבואתא דיקנאי נמי הכי פרשוה. מיהו גאון ז"ל ומאן דסמיך עליה מרבנן בתראי מוקמי ליה להאי נכסי חבירו בחזקת שאין עמה טענה דומיא דנכסי הגר, ורהיט ליה האי פירושא אעיקר סבריה דמוקים לה למתני' דאלו דברים שיש להן חזקה (לקמן בבא בתרא נז,א) בחזקה דלא קניא גופא דארעא אלא לקיומי בה הנהו תשמישי בלחוד, דומיא דחזקה שאין עמה טענה דאיירו בה עולא ורב ששת בנכסי חבירו לסברא דידיה, ודייק מינה דאכילת פירות בנכסי חבירו אפילו בחזקה שאין עמה טענה קניא ובנכסי הגר לא קנה, וזריעה גרידתא דאיתמר בנכסי הגר דלא קנה קניא בנכסי חבירו, ואלו ניר אפילו בחזקה שאין עמה טענה לא קני אלא בנכסי הגר. והני סברי לא דיקי גבן, דלא אשכחן טעמא בניר דלא ליקני בנכסי חבירו בחזקה שאין עמה טענה, דמאי שנא מנטל צרור השדה הוא, ועוד דלא אשכחן אכילת פירות דקניא בנכסי חבירו אלא בחזקה שיש עמה טענה, אבל בחזקה שאין עמה טענה לא מהניא בה אכילת פירות כלל. תדע דהא שמעתא דמציע מצעות דאיתמר בהדיא בנכסי הגר, ולא דייקא רב ששת אלא ממתניתא דכיצד בחזקה, וההיא אפיסקא דעבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה תניא, דמיירי בנכסי חבירו דדעת אחרת מקנה אותן דומיא דכסף ושטר, דשמעת מינה דהצעת מצעות דדייקינן לה מדין עבד כנעני לאו בנכסי הגר בלחוד קניא אלא בנכסי חבירו נמי קניא דומיא דעבד, והאי דאיירי בה רב ששת בנכסי הגר רבותא קמ"ל דאע"ג דלא אשכחן האי דינא אלא גבי עבד דאיירי בה תנא בנכסי חבירו דדעת אחרת מקנה אותן, ילפינן מינה לנכסי הגר אע"ג דאין דעת אחרת מקנה אותן, דנכסי חבירו ונכסי הגר לענין חזקה שאין עמה טענה חד דינא נינהו.

וה"ה לכולהו שמעתתא דשייכן בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו, ואירין בהדיא בנכסי הגר דאשמעינן דקנה מהאי טעמא הוא דאיצטריך לאשמועינן רבותא דאפילו בנכסי הגר נמי קנה, לבד משמעתא דשתי שדות ודשתי בתים זה לפנים מזה (לעיל בבא בתרא נג,א-ב), ומבעיא דהחזיק במצר (לעיל בבא בתרא נג,ב), ומשמעתא דהמצר והחצב (להלן בבא בתרא נה,א), ומשמעתא דשדה המסויימת במצרניה, דאע"ג דאיתמרא סתמא ליכא לאוקומה אלא בנכסי הגר כדבעינן לברורה בדוכתה. והוא הדין לשמעתא דהאי מאן דשדא ליפתא בי פילחי [דארעא] דגר דאשמועינן דלא קני, הוא הדין בנכסי חבירו דלא קני, ונכסי הגר איצטריכא ליה, דלא מיבעיא בנכסי חבירו דכיון דאית להו בעלים כי שבחא ארעא ממילא מקמי דליזכי בה מחזיק דאכתי לא עבד בה חזקה גמורה בחזקתיה דמרה קיימא ולדיליה הוא דשבחא, ולא קני לה מחזיק בההוא שבחא, אבל בנכסי הגר דלית להו בעלים ומשבחא ארעא לאו לבר נש שבחא, סד"א מכי שדי ביזרא עד דאתו שבחא כולה חזקה אריכתא היא וקניא ליה למחזיק, קמ"ל דכיון דבעידנא דשדא בזרא ליכא שבחא אע"ג דאתא שבחא בתר הכי מקמי דאחזיק ביה איניש אחרינא נמי לא קני, דכי קא שבח ממילא קא שבח. ואשתכח דכי עבד לא אשבח וכי שבח לא עבד ולא מידי, ולא הויא חזקה אלא היכא דאתא שבחא בהדי גמר מעשה דמחזיק, דכי האי גוונא אפילו בנכסי חבירו נמי קנה, ולא אמרינן כי שבחא ארעא למרה קמא שבחא, שהרי שבחו של מחזיק וחזקתו באין כאחד והוה ליה כגיטו וידו באין כאחד.

וכל שכן בהני שמעתתא דשמואל דאיתמרו סתמא, דמסתמא כי איתמור בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו איתמור. והאי דפליג בגויה בין היכא דעבד אדעתא דארעא להיכא דעבד אדעתא דמידי אחרינא, לאו לאוכוחי עילויה אי עבד אדעתא דמיקנא ואי לא פליג, דאפילו היכא דפריש דאדעתא דמיקנא קא עביד כמה דלא עביד אדעתא דארעא לא קני, דכי היכי דבעינן דלעביד אדעתא דמיקנא הכי [נמי] בעינן דליכוון למקני באנפא דאית ליה מדינא למיקנא ביה, דאי לאו הכי הוה ליה כמאן דלא עבד אדעתא דמיקנא, דכיון דההוא שבחא דאשבח בארעא לא איכוון ליה, כמאן דאתא ממילא דמי. ואע"ג דאיכוון למקני בההוא מידי דאיכוון ליה, אשתכח דאיכוון למקני במידי דלא קני ביה מדינא דלא קני, דכמאן דלא איכוון למקני דמי, והאי טעמא כי היכי דשייך בנכסי הגר הכי נמי שייך בנכסי חבירו. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת טעמא דמילתא משום דמוכחא מילתא דלאו אדעתא דמקנא עבד, אמאי פסיק ואמר אדעתא דחיותא ואדעתא דציבי ואדעתא דבי דרי ואדעתא דכווארי לא קני, הוה ליה לפלוגי נמי בין סתמא להיכא דפריש דאדעתא דמיקנא קא עביד דאי פריש הכי קני, אלא מדפסיק בהני אנפי ואמר לא קנה, ש"מ דאפי' היכא דפריש הכי נמי לא קנה, בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו. וכן הלכתא:

רלד. אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה דהא רב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא. והא נמי אשמעי' בנכסי הגר וכל שכן בנכסי חברו כדברירנא לעיל. ומאי שנא התם (לעיל בבא בתרא נג,ב) גבי סיוד וכיור דקפיד אשיעורא למהוי אמה ולמהוי כנגד הפתח ומאי שנא הכא דלא קפיד. התם דלא מיירי בצורה אלא בציור בעלמא או בכיור בעלמא דלית בה צורת בעלי חיים, אי הוי אמה כנגד הפתח חשיב למקני ביה ואי לא לא חשיב למקני ביה, הכא דמיירי בצורתא דמשמע צורת אחד מבעלי חיים כגון בהמה חיה ועוף בלאו הכי נמי הויא נואי וחשיבא למקני בה. והכי נמי חזינא ליה לרבינו שמואל הצרפתי ז"ל (רשב"ם ד"ה בנכסי). והאי גינתא דמקניא בצורתא, מסתברא דדוקא בגינה שהיתה מוקפת קירות נאות ובא זה וצר בהן צורה לנאותן ולפיכך קנה, אבל גינה שהיתה מוקפת גדר לשמירה בעלמא ולא לנוי, אין צורה אחת מועלת בהן כלום, דהא לית בה נואי כלל ולא קני לה אלא בניכוש או בנעל גדר פרץ וכיוצא בהן, או עד שיקיפנה צורות דהוה ליה נואי:

(סח) האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא לא קנה רבי' שמואל זצוק"ל תלה טעם הדבר מפני שלא כיסה הזרע ואינו נראה לי דא"כ אמאי נקט בפילי אפי' בשדה (גר) אם זרע ולא כיסה לא תהוי חזקה ונ"ל דטעמא דמילתא הוי מפני שהזורע במקום שאינו חרוש לאיבוד הולך ומפני שהקרקע קשה ואפילו אם יחפה בעפר אינו מצליח אבל אם הי' חרוש אע"פ שזרע ולא כיסה הויא חזקה דמצליח בלא כיסוי ואת"ל אינו מצליח יחזור ויכסה מ"מ הזריעה יפה נעשית כדרך כל הזורעים והויא חזקה ואנן בחזקה בעינן עבודת קרקע כדרך שהעולם עושין שתתייפה הקרקע בכך:

(סט) אדעתא דדיקלא קני נ"ל דקנה כל השדה דמה לי אם עשה עבודה בגוף השדה מה לי אם עשה באילן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואם גמר מקצת כרמו לא קנה כל הכרם ואע"פ שלא עשה עבודה בגוף הקרקע והה"נ הכא:

מוליא במוליא כו'. הקשה ה"ר יוסף מאורלינש משמע שצריך קרקע שוה כו' ככתוב בתוספות. ובמועד קטן יש אומרים דגרסי מוליא בנצא ונצא במוליא אדעתא דבי דרי מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דארעא. מיהו הכא לא גרסינן הכי בשום ספרים. ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שני. פירוש מתחלה החזיקה בדקל בתפשיחא בחד גיסא אף על גב שאכלה הפירות אחר כך תליסר שנין ואי אפשר שלא חפרה תחתיו או השקתה לא הויא חזקה כי לא נתכוונה לקנות כי היתה סבורה כי כבר קנאתו. תוספות הרא"ש ז"ל.

בד"ה אדעתא כו' וא"ת מצא בגל כו' אמאי לא קניא ליה חצירו כו' עכ"ל פי' דמצא בגל כו' אפי' אחר שמצא הוא שלו ואמאי לא קניא ליה לבעל הגל מטעם חצירו שלא מדעתו ועיין בתוס' שם וק"ל:

בד"ה מוליא כו' דלקמן תנן דבהעמדת בהמה לא קני כו' עכ"ל לקמן מוקי לה בשותפים דוקא דלא קפדי מיהו היינו דוקא לענין חזקת ג' שנים אבל לענין קניה כי הכא בנכסי גר קיימא סברא דעלמא דבהעמדת בהמה לא קני וק"ל:

ר"ש בד"ה מוליא כו' לבדו הס"ד וכצ"ל:

בד"ה בנכסי הגר כו' מעשה צעצועים ופרחים כו' כצ"ל ונ"ב לקמן (בבא בתרא דף צ"ט:)

ר"ש ד"ה דשדא ליפתא. וכן צמד לה מיא כו' משקה אה"ש ומנגב אה"ק כו'. מלת ומנגב אינה מובנת והגהת הב"ח בזה ללא הועיל. ואולי צ"ל ומנגר והוא מלשון נגרא לעיל (ס"ד י"ב) וגם זה רחוק קצת:

ר"ש ד"ה פילי. כמו פילאי. כוונתו לברכות כ"ה ע"ש:

ר"ש ד"ה כיון שהכיש (בסופו). צ"ל קנה כולה או דצ"ל לא קנה כלום:

תד"ה אדעתא. אבל אם יודע ואין מתכוון לקנות לא קני. לפ"ז נ"ל דהא דתנן בב"מ (י"א) ראה אותן רצין אחר מציאה כו' ואמר זכתה לי שדי כו'. דדוקא נקט ואמר דכיון דרואה אותן רצין אחריהם והוא ישתוק נראה דלא איכפת ליה במה שיקחום ואינו רוצה לקנותם והתוס' נדחקו שם:

תוס' ד"ה אדעתא כו' אבל אם יודע ואינו מכוין לקנות. עיין גיטין דף סא ע"א תוס' ד"ה ליקט:

דשדא ליפתא בי פילי. שזרע לפת בתוך נקעים של קרקע הגר ולא כיסה עפר ולא עשה כלום כי אם זריקת הלפת בתוך החריץ לא הויא חזקה שהרי לא עשה שום תיקון בקרקע והשלכת זרע בקרקע אינו מעשה אלא אם כן זורע ואח''כ מכסהו ואע''פ שגדל הלפת ונשרש בקרקע היום ולמחר ממילא הוא דקשבח ולא דמי לרפק בה פורתא דמעשה קעביד בגוף הקרקע ומשביח הקרקע מיד בחרישה זו וכן צמד לה מיא דאמרן לעיל הרי משקה את השדה ומנגב את הקרקע אבל האי מאי קעביד ואכילת הלפת נמי אינה חזקה דאכילת פירות אינו קונה ולא הויא חזקה לקנות שהרי אינו עושה בלקיטת הפירות ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה לנעל גדר ופרץ וגם לא להציע מצעות בנכסי הגר דהתם קמיתהני גופו מן הקרקע וקמשמשא ליה קרקע כעבד לרב והכי נמי אמרינן לקמן בשמעתין והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו. קנה לענין חזקת שלש שנים להיות אכילת הפירות של שלש שנים עומדים במקום שטר ובנכסי הגר לא קנה כלומר לגבי לקנות קרקע מיד כדין קרקע שנקנית בכסף בשטר ובחזקה דנעל וגדר לא הויא חזקה: פילי. כמו פילאי: דפשח דיקלא. כמו ויפשחני (איכה ג) נוטל מן הענפים ויש שמפשחין אותו לצורך הדקל לפי שענפיו מרובים ואין מניחין אותו ליגדל ומהניא ליה הפשיחא כזימור בכרם: אדעתא דדיקלא. כדי שיגדל: קני. הדקל: אדעתא דחיותא. אם מפשיחו לצורך בהמותיו להאכילן ואינו מתכוין להנאת הדקל ומיהו בלקיטת הענפים מתכוין הוא להחזיק בדקל ולקנותו בחזקה זו לא קני ואע''ג דממילא מהני לדקל כיון דאינו מתכוין לתקן הקרקע דומיא דנעל וגדר אלא ללקיטת פירות מתכוין לא הויא חזקה וכמחזיק שלא מדעת דמי וכי קאמר מתכוין אני לקנות בלקיטה זו הרי הוא כמי שהולך בשוק ואומר רוצה אני להחזיק בשדה פלוני דבדיבור בלא מעשה לא הויא חזקה דתרתי בעינן שיעשה תיקון בקרקע בידים ובאותו תיקון יהא מתכוין לשם תיקון כדי להחזיק: היכי דמי. מנא ידעינן אי אדעתא דדיקלא או אדעתא דחיותא עבד שלא יוכל לכפור ולטעון אדעתא דדיקלא עבדי: מהאי גיסא ומהאי גיסא. אם מכל צדדין ליקט כאן מעט וכאן מעט אדעתא דדיקלא שכן מנהג לעשות דכי האי גוונא הוא דאיכא למימר אדעתא דדיקלא ואע''ג דאיכא למימר נמי אדעתא דחיותא מסתמא כל אדם אדעתא להחזיק מתכוין וכל היכא דאיכא למימר הכי והכי אמרינן אדעתא למיקני מכוין: כולה מחד גיסא. מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד וההוא ודאי אדעתא דחיותא לחוד מכוין דלאילן לא חייש: האי מאן דזכי זיכיא. מכבד ומטהר את השדה מקיסמים ועשבים רעים: אדעתא דארעא. שתהא נוחה לחרוש: אדעתא דציבי. ללקט עצים לשרוף לא קני דכל לקיטת פירות לא קני: שקל רברבי וזוטרי. איכא למיתלי אדעתא דארעא אבל שבק זוטרי ליכא למיתלי אלא אדעתא דציבי לחוד דגדולים הראוין לשריפה מלקט: דאתקיל תיקלא. מסיר המכשולות ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר: קני. דדמי לחורש: דבי דרי. גורן לדוש שם תבואה דכיון דקרקע זה לחרישה עומד ולא לגורן ואף לאחר שיחליקנו לגורן ויחבוט שם חטין יהא צריך שם לחרוש ולזרוע נמצא שאין גורן זה כאן כי אם קלקול ואין זה מתקן השדה כי אם מקלקל וכל תיקון שסופו לסתור אינו אלא קלקול ומעיקרא לא מתקן הוא ולא דמי לנעל וגדר ורפק ביה פורתא והשקאת מים שכל דברים הללו אין סופן לסתרן אבל גורן זה סופו לקלקלו ולסתרו דעיקר דארעא לחרישה קיימא אבל אם רצה לעשות שם גורן קבוע לעולם נראה בעיני דקני דאין לך חזקה גדולה מזו: מוליא. תל: נצא. גומא: שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא. לקח התל והשליך בגומא נמצא שהשוה כל הקרקע איכא למימר דלחרוש עשה שלא תתעכב המחרישה: מוליא במוליא ונצא בנצא. התל הרחיב במקומו והשפילו ונותן מגבהו סביבתו לצדדין שלא יהא זקוף כל כך וכן נצא בנצא שפתי הגומא השפיל וגדר לאמצעיתה ונעשית הגומא חלקה הרי הגומות לבד והתלים לבד והרי יש כאן מקומות מקומות חלקים כל אחד לבדו: אדעתא דבי דרי. ראוי הוא לחבוט חטים ולא לחרישה וכל החזקות הללו בין בנכסי הגר בין במתנה בין במכר והאחין שחלקו: דפתח מיא. שיכנסו בשדה: פתח תרי בבי. אחד לצד הנהר ליכנס המים ואחד לצד שני לצאת: אדעתא דכוורי. לצוד דגים נתכוין ולא להשקות השדה דאי להשקות השדה מתכוין היה לו לעשות פתח אחד ויתעכבו שם המים וגם הדגים יהו נצודין שם מאיליהן: בתפשיחא. כדאמרן לעיל דפשח דיקלא אדעתא דחיותא כולה מחד גיסא: רפק תותיה פורתא. דהיינו עודר תחת האילן דמהני ליה כחורש לזריעה: כדמחזקי אינשי. אדעתא דדיקלא דהיינו מהאי גיסא ומהאי גיסא: הצר צורה. צורת חיה או עוף: בנכסי הגר. בכתלי הבית אבל סיוד וכיור דאמר לעיל (דף נג:) אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח: דרב לא קנה לגינתא דבי רב. גינה הסמוכה לבית מדרשו והיתה של גר ומת וקנאה רב בכך שעשה בה צורה להחזיק בה ומכללא דהך מעשה איתמר הך דרב: המסויימת במצריה. שיש לה מצר בארבע רוחותיה: כיון שהכיש בה. וחפר במרא מכוש אחד הכאה אחת בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא וכגון קרקע שעומד לחרישה אבל בבית לא הוי חזקה ול''ש מכר ול''ש נכסי הגר קנה כולה: לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. ודוקא נכסי הגר אבל מכר וקבל זוזי אפילו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן כדאמר שמואל בפרקי קמאי בב''ק וקדושין וכדפרישית לעיל (דף נג:) ובהך פלוגתא הלכתא כרב דהא ר''נ עבד עובדא כוותיה דרב לקמן בשמעתין:

אדעתא דציבי לא קני. ואע''פ שמתקן הקרקע וכן פשח דיקלא אדעתא דחיותא אע''פ שהדקל מיתקן בכך דלעולם לא קני אלא אם כן מתכוין לקנות כדאמרינן לעיל לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה כיון שלא נתכוין לקנותה וביבמות פרק ר''ג (דף נב:) אמר הא למה זה דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה ובהפרה (ב''ק דף מט: ושם) אמר דהמחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דלמא דעתיה נמי אשטרא ואין להקשות דאע''ג דאין דעתיה אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד איתרבאי דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני וא''ת מצא בגל או בכותל ישן דתנן באלו מציאות (ב''מ דף כה:) הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים הוא אמאי לא קניא ליה חצרו וי''ל דבדבר שאין הווה שימצא לא קנה חצרו שלא מדעת: מוליא במוליא כו'. הקשה ה''ר יוסף דאורליינ''ש משמע שצריך קרקע שוה לחרישה יותר מלדישה ואנן סהדי דלדישה צריך הרבה יותר שוה וחלק ומה שפירש נמי בקונט' דאם עושה אדעתא דגורן קבוע קני היכי ידעינן אי עבד אדעתא דגורן קבוע או אינו קבוע והיה מפרש דבי דרי דהכא היינו להעמיד שם בהמות כמו אבי דרי חושבנא (שבת דף לב.) דלקמן (דף נז.) תנן דבהעמדת בהמה לא קני ור''ת השיב לו שהם היו דשים במוריגים ולא היו צריכין להשוות קרקע כל כך:

בבא בתרא נד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד