בבא בתרא מט ע"ב

דף מט - ב

נחלה הבאה לו [העתידה לבוא לו] לאדם ממקום אחר, כלומר, נחלה שהוא יורשה רק מדרבנן, והיינו ירושת אשתו: ^[1]

אדם מתנה עליה שלא יירשנה, וכגון שיאמר "דין ודברים אין לי על אותה נחלה העתידה לבוא לי"; וכשם שיכול להסתלק מירושת אשתו - עד שלא באה לידו - היות והיא מדרבנן, כך יכול הוא להסתלק ממה שתיקנו חכמים פירות נכסי מלוג לבעל, היות ובעודה ארוסה הוא כותב לה, שעדיין לא באו לידו.

וכדרבא! דאמר רבא:

כל האומר "אי אפשי בתקנת חכמים שעשו להנאתי", כגון תקנה זאת שדיברו עליה בבית המדרש והיא מדרבנן [ומפרש לה ואזיל], שומעין לו, כי חכמים לא יזכו לו זכות בעל כרחו. ^[2]

שואלת הגמרא: מאי "כגון זאת" שאמר רבא, כלומר, על איזה תקנה אמר רבא את הכלל שלו?

ומפרשת הגמרא: בתקנת מזונות - שתיקנו: הבעל יזון את אשתו, ובתמורה, יהיו לו מעשי ידי האשה - היו עוסקים באותה שעה בבית המדרש, ואמר רבא, דבכגון זו התקנה, אם אמרה האשה "אי אפשי בתקנת חכמים, ואיני רוצה שיתן לי בעלי מזונות, ואף אני לא אתן לו את מעשה ידי", יכולה היא לומר כן -

ובא רבא להשמיענו כדרב הונא אמר רב! דאמר רב הונא אמר רב:

יכולה אשה שתאמר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה", ומשום שעיקר תקנת חכמים היתה: מזונות לאשה, ואילו מעשה ידיה תמורה היא למזונות, ולא כדעת החולקים וסוברים במסכת כתובות נח ב, שעיקר תקנת חכמים היתה: מעשה ידיה לבעלה, ותיקנו חכמים את המזונות בתמורה למעשה ידיה, ולדעתם אין היא יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה", שהרי עיקר התקנה לא היתה לטובתה. ^[3]

כאן שבה הגמרא לדברי המשנה ששנינו: ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו, ומדייקת:

חזקה הוא שאין לו לאיש להוכיח מחמתה שקנה את נכסי אשתו, הא ראיה בעדים או בשטר יש [מועילה היא לו להוכיח את טענתו שמכרה לו]; כלומר, אם אכן יתברר שאכן מכרה לו האשה את השדה, כי אז מכירתה - מכירה!?

ואמאי!? תימא [תאמר האשה] "נחת רוח עשיתי לבעלי במה שמכרתי לו כדי שלא יכעוס עלי, אבל לא היה בדעתי להקנות לו את הנכסים"!? ^[4]

שהרי מי לא תנן במשנה בכתובות צה א, שיכולה אשה לטעון טענה כעין זו!?

והתנן: לקח אדם מן האיש קרקע, והיא הרי משועבדת לאשה לגביית כתובתה ככל שאר קרקעותיו, וחזר ולקח מן האשה, כלומר, לאחר מכירתו בא אל האשה והחתים אותה על שטר שלא יהא לה שעבוד על הנכסים שקנה מבעלה, הרי מקחו של הלוקח - בטל, כלומר, ^[5] עדיין יכולה היא לגבות מנכסים אלו את כתובתה, על אף שחתמה על ביטול השעבוד.

אלמא, הרי מוכח ממשנה זו דאמרה [יכולה היא שתאמר]: "נחת רוח עשיתי לבעלי, ולכך חתמתי", ואם כן, הכא נמי, ^[6] תימא [תאמר האשה] "נחת רוח עשיתי לבעלי, ולכך מכרתי לו"!?

ומשנינן: הא איתמר עלה דההיא משנה: אמר רבה בר רב הונא:

לא נצרכה - מה ששנינו "מקחו בטל" - אלא באותן שלש שדות [ומפרש להו ואזיל] המשועבדות לה יותר משאר נכסים, ודעתה סומכת עליהן ביותר, ובאלו דוקא מקחו בטל, כי ודאי לא גמרה דעתה והקנתה, אלא נחת רוח עשתה לבעלה. ^[7] ואלו הן:

אחת: קרקע שכתב לה בשטר כתובתה, כלומר, שיעבד אותה במפורש בשטר הכתובה לפרעון כתובתה. ^[8]

ממקום אחר. כגון נכסי מלוג דאשתו:

איני ניזונית. איני מבקשת ממך מזונות ואיני עושה לך מלאכה. שתיקנו חכמים מזונותיה תחת מעשה ידיה ופירות נכסי מלוג שלה תחת קבורתה. ואם מתנה איני מבקש מפירותיה ואיני קוברה שומעין לו. וכיון דכתב לה הכי ואפי' הכי מחזיק בעל בנכסיה ס"ד תיהוי חזקה קמ"ל דלא דיכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ששתקתי ומקשי' הא ראיה יש. כלומר חזקה אין לאיש בנכסי אשתו הא ראיה יש לו דאי מייתי בעל ראיה שטר דזבנה ניהלי':

[תימא] דנחת רוח עשיתי לו. שפייס ממני למוכרה לו ולא גמרתי בלבי להקנותה לו:

לא נצרכה. דמצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל:

באותן ג' שדות אחת שכתב לה בכתובתה. שהיתה לו שדה גדולה ששוה יותר משיעור כתובה וכתב לה שתגבה שיעור כתובתה מאותה שדה ואחת שיחד לה בכתובתה ששוה כנגד כתובתה שתגבה ממנו כתובתה. ואחת שהכניס לה שום משלו לתוספת כנגד נדונייתה. דהיך ג' שדות שייחד לה בעלה אם מביא הבעל ראיה שמכרה לו אינו כלום דיכולה למחות ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ומקשי' למעוטי מאי שאם ^א)אולי צ"ל שאם מודה האשה שמכרה לו דמקחו קיים.מירי ומכרה היא דמקחו קיים. אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן. הוא דמקחו בטל דמצית למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דאי לא שבקתיה למזבן ליה מנכסיה מידי הויא ליה לבעלי איבה בהכי. דאמר לי להכי את מקנטת אותי שאין את מנחת לי למכור כלום כדי שאגרשך ותטול כתובתך מהן או רצונך שאמות בחייך כדי שתטול כתובה מהן ולהכי לא מחיתי ומכרו בטל:

הך סוגי' דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו'. פירשתיה במקומה וכבר ראיתי בה דברי הרב רבי שמואל שהאריך בה כאן ואין דבריו מכוונין כלל ומשם יתברר לך כראוי.

והא דתנן התם בגיטין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. פי' הרב רבי שמואל ז"ל משום דלא רמי לתלוה וזבין דאמרו זביניה זביני דהתם אגב אונסיה גמר ומקנ' אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמר ומקני ואינו מחוור לי שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים אלא התם משום דלא יהיב לה זוזי הוא שאינו אלא שלקח מן הבעל וחתמה לו דומיא דרישא דלוקח מסיקריקון דאי יהיב זוזי לבעל הבית מקחו קיים כדאמרינן לעיל גבי גזלן לאפוקי דרב קא משמע לן כשמואל ואיתמר נמי מודה שמואל היכא דיהיב להו.
ורבינו הגדול ז"ל כחב בפרק הניזקין הכי הכא גבי אשה וסיקריקון ליכא מאן דיהב להו זוזי הילכך לא מהניא והו כתיבת שטר עד דכתבי אחריות אלמא אי יהיב להו זוזי קני והכי נמי משמע לישנא דגמרא דקאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב להו זוזי כלומר לאשה ובעל הבית מדלא קאמרינן דיהיב ליה זוזי ולא כדברי הרב רבי שמואל זכרונו לברכה שפירש וחזר ולקח מן האשה בדמים.
ואי קשיא לך לוקמה למתניתין מאי ראיה יש בשטר מכר כגון דיהיב לה זוזי קמייהו ולאו מילת' היא דאם כן פשיטא דאין לו חזקה דילמא במתנה נתנתו לו או שהיא יראה למחות בו להכי אוקמה בנכסים שאינה עושה לו בהן נחת רוח בגופן אלא שאינה מוחה בו בפירות דאי לא בא תימא הכי לדידך נמי לוקמ' בדקבילה עלה אחריות דמקחו קיים כדתני' בהדיא בגיטין.
ורבינו חננאל ז"ל כתב ואקשינן אמאי יש לו ראיה לבעל בנכסי אשתו תימה כשהודיתי כי מכרתי או נתתי לבעלי נכסי במתנה נחת רוח עשיתי לבעלי וזהו הנכון דאמרת אי לאו דאודי לי' הוה מטיא לה לאונס' ומכלל דאם מכרה לו בפנינו ומנה לה מעות שהמקח קיים, וכך מצינו לגאון ז"ל.

הא איתמר עלה אמר רבה באותן שלש שדות. הגר"ש ז"ל אחת שכתב לה בכתובתה או אחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלו וכן גריס תלמידו הרב רבי שמואל ז"ל ופירש אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה או שיחד לה שדה אחת לאפותיקי אלא שלא נכתב בכתובתה ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל ואינו מחוור שאין אלו שלש שדות אלא שנים ועוד שהיה לו לומר אחת שכתב לה בכתובתה או שיחד לה אחת אחת למה לי וגרסת הכניסה לו שום משלו אינה נכונה אלא שום משלה.
אבל ר"ח ורבינו ז"ל גורסין ואחת שהכניס לה שום משלו ופירושן אחת שכתב לה בכתובתה כלומר שתגבה אותו ממנו דהיינו תוספת כתובה ואחת שייחד לה לגבות הכתובה ממנו דהיינו אפותיקי ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדונית'.

מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטיל. פירש ר"ש ז"ל, דאף על גב דקיימא לן דתלוה וזבין זביניה זביני, התם שאני דאגב אונסיה גמר ומקנה, אבל הכא דליכא אונס כל כך, לא גמרה ומקניא. ואינו מחוור, שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים, כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואי משום הכי אפשר דאינו קשה כל כך, דהא אפילו בדאיכא לאישתמוטי אסיקנא דזבינא זביניה, ודוקא בדיהיב זוזי, ואף על פי שאין שם אונס גמור אפילו הכי אין מקחו קיים אלא אגב זוזי, ומכל מקום אין פירושו של ר"ש ז"ל מחוור, דהא לקח מסיקריקון ולקח מן האיש גבי הדדי מתניאן ובחד גוונא נינהו, וכאן וכאן אי לא יהיב זוזי מקחו בטיל, ואי יהיב זוזי מקחו קיים, דאגב אונסייהו דזוזי גמר ומקני, וכאן כשחזר ולקח מן האשה ולא קבלה היא דמי המקח אלא הבעל, והוה ליה לגביה דידה כתלוה ויהיב, ולפי מה שכתבתי אני למעלה אפילו [אם] נתן לה מקצת מעות כדי שתחתום לו לא הוו זביניה זביני, ויכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי.
ואם תאמר אם כן מאי קושיא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, לימא הא ראיה יש, בעדים, שאמרו בפנינו מנה לה, כדאמרינן לעיל גבי סיקריקון, וכדרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני. לא היא, דבר מן הדין הוה מצי לדחויי דכולי עלמא בשכתבה לו את האחריות מפורש, וכדאיתא התם בפרק הניזקין, אלא דהכא דומיא דמתני קתני נסבי' לה, דהיינו דמחזיק בנכסי חבירו וטוען לקחתי ואירכס לי שטרי, ומשום דלית ליה ראיה בשטר אתי בראית חזקת שלש שנים ובכי הא הוא דתניא לא לאיש חזקה בנכסי אשתו, כלומר עד שיביא ראיה בשטר, דבקניית אשתו הוה ליה לאיזדהורי בשטר, דאלמא ראיה בשטר יש, והיינו נמי כעין ההיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיש ללוקח ראיה שהיא מכרה לו בשטר עם הבעל שחתמה לו או שהודית לו בפני עדים, ובלשון הזה כתב ר"ח ז"ל, ואקשינן אמאי יש לו ראיה לבעל בנכסי אשתו, תימא בשהודית כי מכרתי או נתתי לבעלי נכסים במתנה נחת רוח עשיתי לבעלי, עד כאן, אבל בודאי אם יש עדים שבפניהם מכרה לו ומנה לו מעות מקחו קיים, ואי נמי בשכתבה לו אחריות מפורש, וכדאיתא התם בפרק הנזקין.

הא אתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה. כך גריס ר"ש ז"ל. ופירש, אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא, ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה, או שייחד לה שדה אחת לאפותיקי אלא שלא נכתב בכתובתה, ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל, וזהו נכסי צאן ברזל. ועל כן הוצרך הרב ז"ל לגרוס למעוטי מאי אי לימא למעוטי נכסים דידיה, כלומר נכסים של בעל המשועבדים לה סתם, דאלו נכסים דידה היינו אחת מאותן השלש שדות והוא שהכניסה לו שום משלה. ואין פירושו מחוור, שאם כן אין כאן שלש שדות אלא שתים כאחת, שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה אינו אלא אחת. ואף על פי שהענינים מוחלקין. ועוד דלא הוה ליה למימר אחת אחת, אלא אחת שכתב לה או שייחד לה.
ור"ח והרב אלפסי והרב אבן מיגש ז"ל גורסין ואחד שהכניס לה שום משלו, ופרשו, אחת שכתב לה בכתובתה, כלומר תוספת כתובתה, ואחת שייחד לה לגבות ממנו כתובתה, והיינו אפותיקי, ואחת שדה שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדונייתה, והכין נמי גרסי למעוטי מאי אילימא למעוטי נכסים דידה, כלומר נכסי צאן ברזל שקבל עליו אחריותם בשומא, אבל לא הכניס לה תחתם שדה שלו תחת השום, כל שכן דהויא לה איבה, דכיון שאם פחתו פחתו לו וגובה משאר נכסים, למה תעכב, ואומר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. וכל שכן בנכסים דידיה ממש יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אלא דהכא אמתניתין דידן אתי', ומתניתין בנכסים דידה איירי, ובנכסי אשתו קתני, ואין נכסים נקראים נכסי האשה אף על פי שהן משועבדין לה, ואי משום דרבה בר רב הונא דאמר לא נצרכה אלא לאותן שדות שלש, שיילינן למעוטי מאי, דלא מציא למימר בהו נחת רוח עשיתי לבעלי כשחתמה לו ללקוח, הנהו דפשיטא דלא אימעוט, דכל שכן דמציא למימר בהו נחת רוח עשיתי לבעלי כשחתמה לו, ובודאי לאו בהנהו אמרינן דאתא למעוטי.
הא דאמרינן באותן שלש שדות מקחו בטל, פירש ר"ש ז"ל לא בטל המקח מיד קתני, אלא בטל מן האשה, כלומר לכשתבוא לגבות כתובתה גובה ממנה, אבל מחיים דבעל לא דמצד הבעל קיים הוא המקח, והראיה שהרי אמרו כאן דמשנה לקח מן האשה כוללת אפילו שאר נכסים דידיה, וכדאמרינן לפי גירסתו אילימא למעוטי נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה, ובנכסים דידיה אף על פי שמשועבדין לה אם מוכרן הבעל מקחו קיים עד שתבא היא לגבות כתובתה ואף על פי שלא חתמה היא ללוקח, וכדאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) דבעל אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין. ואין ראייתו מחוורת, דכי אמרינן הכא למעוטי מאי, הכי קאמר מאי הא דאמרת דיש נכסים דיש לו לבעל וללוקח מבעל ראיה כשחתמה לו ואינה יכולה לומר בהם נחת רוח עשיתי לבעלי, אילימא נכסים דידיה, כל שכן שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אלא בטיל מיד קאמר, דכל שהכניסה שום משלה או שכתב לה כנגד השום או שייחדו לה באפותיקי מפורש מקחו בטל בהן מיד, וכדתניא בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור, ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור, דקיימא לן כל היכא דאמור רבנן לא ימכור אם מכר לא עשה כלום, וכדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים לא (שם), ובגיטין פרק הנזקין (גיטין נה, ב) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא ומשם יתבארו דינין אלו. וגם דעת הראב"ד ז"ל כן, שאם מכר בקרקע שייחד לה בכתובתה באפותיקי מפורש מקחו בטל מיד, וכן הרא"ם ז"ל בקרקע שהכניסה לו בנדוניא. ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו, דפירות שלו הן לגמרי, אבל כשמכר גוף ופירות, אפילו אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי הבעל, אין שומעין לו, שהבעל לא לפירות מכר לו אלא גוף ופירות, ומקח אחד הוא, וכיון שבטל מקחו בגוף ואין הפירות אלא מצד מקח הקרקע הכל בטל, ואפילו פירות אינו אוכל.

זה שביארנו בנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ענינו מתוך שאינה אלא מדברי סופרים וכמו שאמרו האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו ולפיכך אשה שאמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה שהרי מזונות תחת מעשה ידיה והמזונות עיקר שהוא חייב לה בהם מן התורה ומדברי סופרים תקנו לו מעשי ידיה תחת מזונות ואם אינה רוצה בכך רשאה אבל אם אמר הבעל צאי מעשי ידיך למזונותיך אין שומעין לו ומ"מ גדולי המפרשים חולקים לומר שזו של נחלה אינה הלכה ופסקו שהירושה אינו מתנה עליה אף בעודה ארוסה הואיל ואינו זוכה בה בחייה כלל הוה ליה דבר שלא בא לעולם אבל פירות בעודה ארוסה אע"פ שאינו אוכל עדין מ"מ זכות יש לו עליהם שאם רצה כונסה ואוכלם ובהגהותיהם ראיתי מסכימים לדעת ראשון ודברים אלו עיקרן במסכת כתבות ושם יתרחבו הדברים בע"ה וגדולי המחברים סתמו הדברים בהתנה לאחר שנשאת שלא יהא לו דין ודברים בנכסיה ובפירות ופירי פירות בחייה ובמותה שאינו אוכל פירות אבל יורשה אם מתה וצריך לפרש את דבריהם בשקנו מידו:

ממה שאמרו במשנה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אתה למד שמ"מ ראיה יש לו בהם ר"ל שאם עשתה לו אשתו בהם שטר מכירה זוכה בהם שעל כרחך כך אתה מפרש בלשון זה חזקה הוא שאין לו בנכסים אבל ראיה יש לו בהם מ"מ דוקא בנכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל והם הרמוזים בסוגיא זו בשאר נכסים דידיה וכן שדה שכתב לה בכתבתה ר"ל שהכניסוהו לו בשומת נדונייתה כגון שכתב ודא נדוניא וכו' בין בכסף וכו' ועם אותו שדה פלני שהביאה וכו' סך שומת הכל וכו' או שכתבו לה דרך תוספת ר"ל והוסיף לו מדיליה שדה פלוני וכו' וכן שדה שייחד לה בכתבתה ר"ל שקבל עליו שומת כספים וייחד לאחריותן שדה פלוני בין באפותיקי סתם בין באפותיקי מפורש וכן שדה שהכניס לה שום משלו כלומר שכתב ששם כל מה שהביאה לו וסך שומת הכל כתב לה אותו שדה על אותה שומא בכל אלו כבר נאמר בהם שמאחר שאין לה בהם צד גובינא אלא אחר מיתה או גירושין אם מכרן הבעל והודת היא במכירתו אפילו קנו מידה אין הודאתה כלום וכל שהיא באה לידי גבוי טורפת מהם ולא שהמקח בטל לגמרי ומ"מ בתלמוד המערב אמרה רשב"ג ליבטל לאלתר ופירש הטעם שלא תהא חוזרת על בתי דינין וכן נראה דעת גדולי המחברים וגדולי המפרשים חולקין בה שהרי רבים נחלקו בה עם רשב"ג בתלמוד המערב בפרק אלמנה לכהן גדול ומ"מ על איזה שתפרש בטול המקח אתה מודה שמקחו בטל מפני שנחת רוח עשתה לבעלה ומיראת איבה שאם נמנעה מהודאה זו אף בעלה סבור בה עיניה נותנת בגרושין ובמיתה וכל שכן שאם מכרתן לבעלה אין זה כלום וודאי באלו אף ראיה אין בהם אפילו קנו מידה א"כ לא למדנו שאע"פ שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ראיה יש לו בהן אלא בנכסי מלוג שאם מכרתן לבעלה מכרה קיים ואין בהן טענת נחת רוח:

באותן ג' שדות בלחוד אחת שכתב לה בכתובתה כגון דכתב לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן ובתוספת דאנא מוסיפנא לך דהויא אותה שדה פלונית ואחת שייחד לה בכתובתה כגון שלא כתב לה ובתוספת שדה ממש כמו שאמרנו אלא כתב כספים וייחד לה שדה ממנה ואחת שהכניסה לו שום משלה כלומר כתב לה שדה כנגד מה שהביאה לו בנדונייתה שתגבה אותה עם הכתובה ועם התוספת ועם הנדוניא בהכי בלחוד היא דמצית אחרת נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון דלית לה למגבינהו אלא לאחר מיתה או לאחר גירושין כי ממנעא יאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה:

קצ. ושמעינן מינה דהיכא דכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך, אע"פ שלא קנו מידו אינו אוכל בחייה, דאי כשקנו מידו מאי איריא ארוסה אפילו נשואה נמי, אלא לאו בשלא קנו מידו. וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר [אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי] בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. הכא נמי כיון דמקמי דזכי בהני נכסי קא מתני לאיסתלוקי מינייהו, אע"ג דלא קנו מיניה מסתלק, דכיון דנסבה בתר הכי לא מהניא ליה תקנת חכמים למזכא בנכסי דידה, דמעיקרא לאו לתקנת חכמים קא נחית. ודוקא היכא דאמר לה אין לי בנכסיך ובפירותיהן, דאי לאו הכי אכיל פירי, כדקתני בהדיא בפרק הכותב לאשתו (כתובות פג,א) דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה, ואוקימנא (שם) בכותב לה ועודה ארוסה:

(נ) וכדרבא כו' פי' רבי' שמואל זצוק"ל כלומר באיזה נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל התנאי דבע"כ שלו יהיה אא"כ יתננה לאחרים בלשון מתנה. ואינו נ"ל שאפי' אם יתננה לאחר בלשון מתנה לא עשה דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום שאין אדם מקנה לחבירו מה שעדיין לא בא לידו ומה לי מכור לך לא אמר מה לי נתון לך:

(נא) הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות. רבי' שמואל זצוק"ל גורס לא נצרכה אלא באותן שלש שדות. ונ"ל דל"ג לא נצרכה וברוב ספרים ישנים אינו כתוב. וטעות הוא לגורסו דאי גרסי' לא נצרכה משמע הכי לא נצרכה מתני' דתני מקחו בטל בשאר נכסים דבעל. אלא אפילו באותן שלש שדות הוי בטל וכ"ש בשאר נכסים וא"כ מאי תו דהדר ואמר למעוטי מאי אי למעוטי שאר נכסים כו' הוא אמר לא נצרכה דמשמע לא מבעי' שאר נכסים והדר ואמר אי למעוטי שאר נכסים. אלא ודאי ל"ג לי' אלא הכי גרסי' אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות פי' מתני' דתני מקחו בטל. דמשמע בטל לגמרי ואפי' מקח האיש כדפריש המורה וכדכתבית בפ' האשה שנפלו לה נכסים ובפ' מי שהי' נשוי במהדורא תליתאה דוקא באותן שלש שדות אבל בשאר נכסי הבעל יכול הוא הבעל למכור בחייו ואין האשה יכולה לעכב על ידו ומיהו אם תתאלמן או תתגרש ולא מוציא בני חורי טרפא מינייהו כדין בעל חוב דלעלמא אבל אותן שלש הן לה כמו שדה העשוי' אפותיקי לבעל חוב שאם רוצה למכור האפותיקי בע"ח מעכב על ידו. ואע"פ שיש ללוה כמה קרקעות אחרות. והשתא קס"ד דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא באותן שלש שדות דהכי איתוקמא מתני' ומש"ה קאמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהו"ל איבה כו' פי' ולעולם גם בשאר נכסים נמי מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל מיהו האי כי דיני' והאי כי דיני' באותן שלש מבטלת אפילו מקח האיש. ובשאר נכסים אינה מבטלת כ"א מקחה ולא מקח האיש:

מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. פירש ר"ש ז"ל דאף על גב דקיימא לן דתלוהו וזבין זביניה זביני התם שאני דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמר ומקנה. ואינו מחוור שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואי משום הכי אפשר דאינו קשה כל כך דהא אפילו בדאיכא לאשתמוטי אסיקנא דזביניה זביני ודוקא בדיהיב זוזי ואף על פי שאין שם אונס גמור אפילו הכי אין מקחו קיים אלא אגב זוזי. ומכל מקום אין פירושו של ר"ש ז"ל מחוור דהא לקח מסקריקון ולקח מן האיש גבי הדדי מתניין ובחד גוונא נינהו כאן וכאן אי לא יהיב זוזי מקחו בטל ואי יהיב זוזי מקחו קיים דאגב אונסייהו וזוזי גמרי ומקני וכאן כשחזר ולקח מן האשה לא קבלה היא דמי המקח אלא הבעל והוי ליה לגבי דידה כתלוהו ויהיב. ולפי מה שכתבתי אני למעלה אם נתן לה מקצת מעות כדי שתתתום לו לא הוה זביניה זביני ויכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואם תאמר אם כן מאי קושיא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר הא ראיה יש בעדים שאמרו לפנינו מנה לה כדאמרינן לעיל גבי סקריקון וכדרב הונא דאמר תלוהו וזבין זביניה זביני. ולא היא דבר מן דין הוה מצי לדחויי דכולי עלמא בשכתבה לו את האחריות מפורש וכדאיתא התם בפרק הנזקין אלא דהכא דומיא דמתניתין נסבין לה דהיינו דמחזיק בנכסי חברו וטוען לקחתי ואירכס לי שטרי ומשום דלית ליה ראיה בשטר אתי בראיית חזקה שלש שנים ובכי הא דתניא לא לאיש חזקה בנכסי אשתו כלומר לא לאיש חזקה בנכסי אשתו עד שיביא ראיה בשטר בקניית אשתו הוה ליה לאזדהורי בשטר דלהוי ראיה בשטר. והיינו נמי כעין ההיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיש ללוקח ראיה שהיא מכרה לו בשטר עם הבעל שחתמה לו או שהודית לו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.
הא אתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה. כך גרס ר"ש ז"ל ופירש אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא כו' ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל ועל כן הוצרך הרב לגרוס למעוטי מאי אילימא למעוטי נכסי דידיה כלומר נכסים של בעל המשועבדים לה סתם דאלו נכסים דידה היינו אחת מאותם שלש שדות והוא שהכניסה לו שום משלה. ואין פירושו מחוור שאם כן אין כאן שלש שדות אלא שתים דאחת שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה אינו אלא אחת ואף על פי שענינם מוחלקים. ועוד דלא הוה ליה למימר כו' ככתוב בתוספות בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

יש מפרשים דבאותם שלש שדות מקחן בטל לאלתר. ונראה דבשדה שכתב בכתובתה ושייחד לה בכתובתה דהיינו אפותיקי מכרו קיים עד שעת הטריפה אבל בשדה שהכניסה לו שום משלה דהיינו צאן ברזל מכרן לאלתר בטל משום שבח בית אביה דגבי אפותיקי תניא בפרק השולח העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב כו' שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים. ונראה דלא פליג רבן שמעון בן גמליאל אלא לענין שגובה מן הלקוחות שיגיע זמנה לטרוף ואין אומרים לה שתגבה משאר נכסים אלא ודאי מכרן קיים עד שעת הטריפה. ולענין נכסי צאן ברזל אמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור כו' ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה והיא אומרת שלי אני נוטלת כו' דאמרינן הדין עמה משום שבח בית אביה אלמא הא דאמרינן הבעל מוציא מיד הלקוחות טעמא דמלתא משום שבח בית אביה אבל בשדה שעשאו אפותיקי לכתובתה דלא שייך טעמא דשבח בית אביה מכרו קיים. ויש מפרשים דהא דאמרינן התם במכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור דוקא במטלטלים ולפי שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלו אחרים את כליה אבל במקרקעי דצאן ברזל יכול הבעל למכור. וקשיא לי על זה הא דאמר רבן שמעון בן גמליאל שאם מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא מפרשה לן הא דרבן שמעון בן גמליאל אלא כשמכר הבעל ואחר כך מכרה האשה ולפי שהיא יכולה לומר נחת ריח עשיתי לבעלי הלכך כיון שהמכר בטל לא שנא היא ולא שנא הוא מוציאים מיד הלקוחות ואי במטלטלים מי מצי למימר נחת רוח כו' והא לא שייך למימר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה שהרי אשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלום אחרים. ואין לפרש דברי רבן שמעון בן גמליאל זול כדברי רבי אלעזר דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים כו' דהא נכסי צאן ברזל עיקרן לבעל אלא שהם משועבדים לאשה הלכך ודאי הבעל יכול למכרן כיון שאין האשה מעכבת. ובפרק האשה שנפלו לא הזכיר טעם שבח בית אביה לענין קרקעות דתנן נפלו לה זתים ועבדים ורצה הבעל למכור כו'.
ולענין דינא נראה בעיני דבאותן שלש שדות מכרו בטל לאלתר דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים ואף על פי שיש שם שאר נכסים גובה מן הלקוחות ולא תימא לכשיגיע זמנה לטרוף גובה ועד אותו זמן המכר קיים אלא לאלתר נמי מכרו בטל דהכי פירושא דמלתא דרבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר עיקר כוונת האשה בעשיית אפותיקי שלא יוכל למכור אותו אפותיקי כדי שלא תהא זקוקה לחזור על בתי דינים ולטרוף מן הלקוחות אם לא יהו שם בשעת גוביינא נכסים בני חורין הלכך לא אמור רבנן דאף על פי שמכר אינה גובה משאר נכסים אלא משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וממילא מכרם בטל לאלתר כיון שפירשו הטעם דלכך אינו גובה משאר נכסים משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים ואיידי דקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט נמי רבן שמעון בן גמליאל אינו גובה משאר נכסים ולעולם מכרו בטל. ולמדנו זה הפירוש מן הירושלמי דהכי גרסינן ההם בפרק אלמנה לכהן גדול העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשתו ומכרן מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לכתובת אשתו אינו מכור שלא עלה על דעת שתהא מחזרת על בתי דינים. הוה כשמכרן לשעה אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינו מכור. וזה פירושו העושה שדהו אפותיקי כו' מוקים לה ואזיל כשמכרן לשעה פירוש שמכרן לשנה או לשתים הלוקח יחוש לעצמו ולא החמירו לחוש שמא ימות בתוך זמן ותהא זקוקה לחזור על בתי דינים. והלוקח יחוש לעצמו על כתובת אשה קאי דאתא לאשמועינן דאף על פי שהניח לה הלוקח בני חורין ביד הבעל לגבות מהן אינו גובה משאר נכסים דעיקר עשיית אפותיקי דכתובת אשה כדי שלא יוכל הבעל למכרו שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים לפיכך אם מכרו מכירה גמורה מכרו בטל הלכך גם עכשיו שמכרה לשנה או לשתים אם הגיע זמנה לטרוף בתוך אותו זמן אינה גובה משאר נכסים אלא שלא רצו חכמים לבטל מכירתו לאלתר הואיל ולא מכרן אלא לשעה כלומר לזמן והיינו טעמא דפשיטא להו בירושלמי דפלוגתייהו כשמכרו לשעה אבל אם לא מכרן לשעה אפילו רבנן מודו דאינה מכורה משום דעל כרחך כיון דקאמרי רבנן והלוקח יחוש לעצמה אלמא סבירי להו דאינה גובה משאר נכסים ואי מכרן לעולם אפילו לאלתר אינם מכורים דאית להו לרבנן דאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים דמשום הכי הוא דאמרינן דאינה גובה משאר נכסים ויחוש הלוקח לעצמו. ואין לפרש דהא דקאמר והלוקח יחוש לעצמו אבעל חוב נמי קאי והכי קאמר יחוש לעצמו שאם אין שם שאר נכסים גובה משם. דהא ודאי לא היה צריכה למימר שהרי אפילו בלא עשיית אפותיקי כך הדין בכל לוקח ממי שיש עליו בעל חוב ואף על פי שהירושלמי הזה חולק עם התלמוד שלנו דלפום ברייתא דבגמרין גובה משאר נכסים לרבנן ולפי הירושלמי לעולם גובה משם אפילו לרבנן אלא שהמכר קיים עד שיגיע זמנה לטרוף כשמכרן לשעה בלבד וכשמכרן לעולם בטל מיד מכל מקום אנו למדין מן הירושלמי לענין הטעם שאמר רבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין דלבטל המכר מיד אמרו ופירושו שלא תזקק לטרוף אפותיקי שלה מן הלקוחות אלא שיהא בני חורין לפניה והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דיהיב טעמיה למלתיה. הר"ר אברהם בר' יצחק אב"ד ז"ל. וגם יש סעד לדבר מדאשכחן בירושלמי דלכולי עלמא מכרן לעולם מכרו בטל מיד וכיון דבגמרא דילן לא אפסיקא הלכתא בהדיא כמאן נקטינן כמאן דקיימא מסקנא דירושלמי כותיה. והריא"ף ז"ל הביא זה הירושלמי בהלכותיו בפרק השולח לפי שעלה בידינו לפסוק הלכה כמסקנא דידהו דמכרן לעולם מכרו בטל. ועוד נראה לי דלא פליג סוגיא דירושלמי על גמרא דילן דבירושלמי מיירי באפותיקי מפורש כההיא דפרק השולח התם גבי שמעתין דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואף על פי שסתם אפותיקי השנוי בכל מקום באפותיקי סתם מיירי כדמוכח סוגיא דהשולח האיך ברייתא דירושלמי מתוקמא באפותיקי מפורש מד"ח והלוקח יחוש לעצמו ובין אכתובת אשה ובין אבעל חוב קאי דאף על פי שיש שם נכסים בני תורין אינם גובים מהם ומשום הכי אוקמה בירושלמי לפלוגתייהו דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשמכרן לשעה דכתובת אשה כיון שעשה לה אפותיקי מפורש דברי הכל שאם מכרו לעולם מכרו בטל דכיון שאינו גובה משאר נכסים בטלו חכמים את המכר שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וכההיא דתניא בפרק מי שמת אחיו והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה ואסיקנא התם כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבון זביניה לאו זביני וטעמו של דבר דכיון דכתובתה על נכסי בעל הראשון ואינו גובה מנכסי היבם עבדינהו רבנן לנכסי בעלה הראשון כאפותיקי מפורש ואמרו שלא ימכור דאלו גבי בעל בנכסי צאן ברזל דהיינו בין שדה שהכניסה לו שום משלה בין שהכניס לה שום משלו אמרינן בפרק אלמנה המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור כו' עד זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת כו' ומשום הכי קאמרינן שאם רצה בעל למכור לא ימכור דכיון שאם תתאלמן או תתגרש נוטלת שדה שהכניסה ואין מסלקינן אותה בדמים משום שבח בית אביה אמור רבנן דלא לזבון לפי שאין דרכה של אשה לחזור כו'. ויש להביא ראיה מכאן לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל לענין אפותיקי דכתובת אשה שאם מכרו מכרו בטל מדאשכחן סתמא דהך ברייתא דקאמר בנכסי צאן ברזל שלא ימכור הבעל והא נמי כאפותיקי דמי וכדאמר רבן שמעון בן גמליאל שאפילו מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ורבן שמעון בן גמליאל אזיל לטעמיה ותנא קמא נמי סבירא ליה כותיה כיון דאמר לא ימכור וכדאמרינן בפרק שנפלו כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבין זביניה לאו זביני. ופירוש מכרו שניהם לפרנסה כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. ויש לומר דאפילו רבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל בענין אפותיקי מודו הכא כיון שאין הבעל יכול לסלקה אפילו בדמים משום שבח בית אביה אין לו רשות למכור כדאמרינן גבי יבם דכיון דכתובתה על נכסי בעלה כו' וכמו שפירשנו דבאפותיקי מפורש מודו רבנן וכל שכן הכא דאין יכול לסלקה אפילו בדמים דלכולי עלמא לא ימכור. ומכל מקום יש להביא ראיה דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל באפותיקי דכיון דאוקמה רבה בר רב הונא להא דתנן לקח מן האיש כו' באותן שלש שדות. סתמן של דברים דין בטול מקח בשלשתן על דרך אחד וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלה מקחו בטל לאלתר כמו שפירשנו הוא הדין באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר ושדה שהכניס לה שום משלו דינו כדין שדה שהכניסה לו שום משלה ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו מחמת נדוניא שמכנסת לו בהא נמי יכולה לטעון משום שבח בית אביה. ובירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול מצינו שהוא משוה דין נכסי צאן ברזל לדין אפותיקי דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגי רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורים אמר רבי אלעזר אוכלין תרומה מכחו ואתמר הכין עוד שם מה פליגי בשמכרן לעולם או בשמכרן לשעה אין תימר בשמכרן לעולם כו' נשמעיה מן דא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה כו' אמר הדא דרבי אלעזר כרבנן ורבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה כו' וכיון דקיימא לן בגמרא דידן דנכסי צאן ברזל אם מכרן אינם מכורין הוא הדין לאפותיקי ואשתכח דרבן שמעון בן גמליאל דגמרא דידן דאמר בנכסי צאן ברזל הבעל מוציא מיד הלקוחות אזיל לטעמיה וכשמכרן לשעה נמי מסתברא הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן בירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר ואין הלכה כתלמיד במקום רבו. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: נמצא עכשיו פסקן של דברים שבעל שמוכר קרקע שהכניסה לו בנדוניא או שהכניס לה כנגד שום של נדוניא אם מכרו לגוף ופירות מכרו בטל מיד ואם לפירות בלבד מכרו קיים. אבל קרקע שייחד לה בכתובתה באפותיקי מכרו קיים עד שתבא לגבות כתובתה ותטרוף אבל בשאינו יכול לסלקה בדמים כלל מכרו בטל לאלתר וכפי מה שכתבנו למעלה. זו היא השטה היותר נכונה. אבל דעת הראב"ד ז"ל שאף המוכר קרקע שיחד לה בכתובתה לאפותיקי מפורש בטל מיד. ולענין נכסי מלוג אם מכר גופה של קרקע בטל מידו דמדאיבעיא לן בפרק האשה שנפלו לה נכסים בעל שמכר קרקע לפירות מהו מכלל דהיכא דמכר גופו של קרקע פשיטא לן דבטל מיד אבל היכא שמכר לפירות בזוזי דעביד בהו עיסקא מכרו קיים דקיימא לן כרבא וכדאיתא התם. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: הא אתמר עלה דההיא מתניתין אמר רבה בר הונא באותן שלש שדות. כלומר כי מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי באותן שלש שדות בלחוד אחת שכתב לה בכתובתה כגון דכתב לה ויהיבנא ליכי במוהר בתוליכי דהוא כסף זוזי מאתן ובתוספת דמוסיפנא לה שהוא כך וכך אותה שדה פלונית ואחת שיחד לה בכתובתה כגון שלא כתב לה בכתובתה ובתוספת שדה ממש כמו שאמרנו אלא כתב לה כספים ויחד לה שדה לגבותם ממנו. ואחת שהכניס לה שום משלו כלומר כתב לה שדה כנגד מה שהוציאה לו בנדוניתה שתגבה אותה עם הכתובה ועם התוספת ועם הנדוניא בהני בלחוד היא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון דלית לה למגבינהו אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין אי ממנעה אמר לה עיניך נתת כו' אבל שאר נכסים לאו עלייהו קתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ודייקינן והני שאר נכסים דלא מצי אמרה בהו נחת רוח עשיתי לבעלי הי ניהו אילימא שאר נכסי דידה שהם נכסי נדוניתה ממש כיון דלא גביא להו נמי אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין דהא כתובין הן על הבעל אי ממנעה כל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגרושין. אלא למעוטי נכסי מלוג דכיון דנכסיה נינהו ואפילו כי תבא תותי בעלה דהא לא כתיבי על הבעל כי ממנעה לזבוני ליכא בהו איבה דהא ליכא למימר לה עיניך נתת כו' והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום פירוש מפני שמכר האיש קודם האשה דמציא אמרה ללוקח נחת רות עשיתי לבעלי. ופרקינן כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקי ולא מצי לוקח למימר לה מכל מקום פירי דידיה נינהו איכול אנא מידי כי איתיה בחיים משום דאמרה ליה כי תקון רבנן פירי לבעל משום רווח ביתא הוא דתקון דהא אפילו המוכר שדה נדונית אשתו לפירות לא עשה ולא כלום וכל שכן המוכר נכסי מלוג של אשתו גוף ופירות אי נמי דזבנה איהי ומתה דאתי איהו ומפיק כתקנתא דרבנן כדרבי יוסי בר חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לפי שמעיקר הדין אף על פי שיש לו פירות נכסי אשתו בתקנתא דרבנן כל זמן שהיא בחיים אם קדמה ומכרה הגוף ואחר כך מתה קנה לוקח ואין לו לבעל כלום לפי שמכרה אותו ולא הניחה לו מה שירש ממנה ואף על פי שבשעה שמכרה אותו ברשות הבעל היה לפירות כדתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן עלה בגמרא מתניתין בחייה ולפירות הא אפסיקא הלכתא כרבי שמעון בן לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי מסתלקי ליה פירות מיהא לבעל במיתת האשה קנה הלוקח גוף הנכסים כדאמרינן התם בפרק יש נוחלין אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה ריש לקיש אומר קנה לוקח כו' וכיון שמעיקר הדין מכירתה מכירה הויא עבוד רבנן תקנתא באושא שאם מכרה ומתה שיהא הבעל מוציא מיד הלקוחות. והאי דאמרינן מוציא הבעל מיד הלקוחות לאו מכלל דבחייה ברשות לוקח נינהו אלא לפי שכל זמן שהיא בחיים יש לומר שמא הבעל ימות קודם שתמות אשתו וקנה לוקח ונפקא מינה שאם רצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא שהלוקח מעכב עליו וכיון שכן נמצא שלא נסתלק רשות הלוקח ממנו אלא במיתת האשה עכשיו תחת בעלה ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ועוד שכיון שמעיקר הדין מעשה שמתה האשה קנה לוקח אותן נכסים לאלתר אף על פי שהן חוזרין אצל הבעל בתקנת אושא מכל מקום הוצאה מיד הלוקח מקריא שהרי מעיקר הדין נתרוקנו לו הנכסים משעת מיתת האשה וקנה אותם קנין גמור ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אימא לך דהאי דקאמרינן דהיכא דזבנה איהי ומתה דאתא איהו ומפיק לאו בתקנתא דרבנן הוא דמפיק אלא מדינא הוא דמפיק דסבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הכא נמי כיון דלית ליה אלא הגוף בלבד דהא פירי ברשות הבעל נינהו אשתכח דלא מיחד לה וכיון דלא מיחד לה זבינה לאו זביני כרבי אלעזר וכמאן דלא זבנה מידי דמי וכי מתה ירש לה בעל. ויש לפרש ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אמימר היכא דזבני תרווייהו כחדא לעלמא דזבינהו זביני ולא אמר זבינהו לאו זביני משום דקדים זביניה לזבינה הוא דקאמר לא עשו כלום אלא משום דכיון דלא מייחד לחד מינייהו לגמרי דהא איהי אית לה הגוף ולא פירות ואיהו אית ליה פירות ולא הגוף אפילו כי זבנוה תרווייהו לעלמא נמי לא הוו זבינייהו זביני דהא לית ליה לחד מנייהו מה דמזבין כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הלכך הוה ליה כמאן דזבינו תרווייהו מידי דליתיה אכתי ברשותייהו דחד מנייהו דהא לא הוו זבינייהו זביני והא הוא דאתא אמימר לאשמעינן ולאו משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי כו' הוא דקאמר אמימר דלא עשו ולא כלום דהא אפילו קדים זבינה לזביניה הכי נמי סבירא ליה דלא עשו ולא כלום משום דהא לא מיחד לחד מנייהו אבל לעולם ליכא למימר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי. ונפקא מינה לאמימר דסבירא ליה כרבי אלעזר דאי מייתי בעל ראיה דאסתלק מן הגוף דראייתו ראיה ולא מציא אמרה נחת רוח כו' ולדידיה דלא סבירא ליה כרבי אלעזר לא מבעיא היכא דזבנה איהי והדר זבין איהו דזבינייהו זביני אלא אפילו זבין איהו בנכסי מלוג והדר זבנה איהי זבינייהו זביני ולא מציא אמרה נחת רוח כו'. עד כאן לשונו ז"ל.

בא"ד וא"ת רב דפסיק כו' וי"ל דשאני ירושה דנפלה קמיה דבעל דיורשי האשה כנכרים כו' עכ"ל ומיהו רב כהנא דאמר אדם מתנה עליה שלא ירשנה כו' משמע דאיירי נמי בכה"ג בירושה דנפלה קמיה והיורשים הוו כנכרים ואפ"ה קאמר דיכול להסתלק עצמו ואפשר דרב ודאי פליג אדרב כהנא אלא דלגבי פירות דמוקמינן מתני' בהכי מודה רב דשפיר יכול להסתלק כיון שנשארו ביד מי שהן עכשיו ודו"ק:

בד"ה יכולה אשה כו' ומ"מ אומר רשב"א דא"א לומר כן כו' משמע דלטובת האשה נתקן כו' עכ"ל וצ"ע דלפ"ז מאי מייתי מדרב הונא כיון דלטובתו תקנו יכול לומר איני חפץ באותה טובה כמו שפירש ר"י גופיה לעיל הא בפירות לא לטובת האיש נתקן אלא לטובת אשה ואימא דלא יכול האיש להסתלק ולא דמיא למזונות דהאשה תוכל להסתלק כיון דלטובתה נתקן ועוד דבפירות אפי' האשה שנתקן לטובתה לא תוכל להסתלק מפורקנא כמ"ש התוס' מיהו בהא איכא למימר דמה שהאיש יוכל להסתלק היינו דוקא בעודה ארוסה ודו"ק:

ר"ש ד"ה תימא נ"ר עשיתי. אבל הכא דליכא אונס כ"כ ל"ג ואקני'. לכאורה הסברא הוא להפך. וע' לשונו לעיל (מ"ח) ד"ה אלא ר"ה מסברא דידיה ובסמ"ע ר"ס ר"ה:

תד"ה יכולה. מהו דתימא מיכל לא נכלינהו כו'. כצ"ל:

הא ראי' יש תימא נ"ר עשיתי לבעלי מ"ש רשב"ם דלא שייך הכא תלוה וזבין כיון דליכא אונס היינו לשיטתו דבעי' אונס ממש וכמ"ש סמ"ע בשמו רסי' ר"ה אבל לשיטת רמב"ם שכ' סמ"ע וכן הוא ספ"א מגזילה אפי' בריצוי דברי' מיקרי תלוה וזבין צ"ל הכא מיירי בלא זוזי ותלוה ויהיב לכ"ע לא הוה יהיבי' וכבר עמד רמב"ן על זה בשמעתין ע"ש ובשיטה מקובצת: באותן ג' שדות עפירשב"ם ופי' תוס' בשם רבינו חננאל ולתרווי' הוה נכסי צאן ברזל בכלל ג' שדות ושייך בי' נ"ר. אמנם בס' יד רמ"ה לרבינו מאיר הלוי מבואר דעתו דמפרש כ' לה בכתובה ויחד לה כפירשב"ם וגרס שהכניס לה שום משלו כר"ח. ונכסי צ"ב לא הוזכרו בשלש שדות. ושוב כ' דנכסי צ"ב המה כנכסי מלוג דלא שייך נ"ר משום שבח בית אבי'. והא דאמר למעוטי נכסי מלוג ה"ה וכ"ש צ"ב אלא יען במתני' ע"כ איירי בעל שהחזיק בשדה נכסי מלוג ע"כ קאמר למעוטי נכסי מלוג וה"ה צ"ב לא שייך בהן נ"ר עשיתי לבעלי והוא כמ"ש הרב"י סי' קנ"א ואעפ"י שלא ראה ס' רמ"ה כיוון מעצמו ורוח אלקי' דבר בו. וכ' עוד רמ"ה הנ"ל דאע"ג דקיי"ל כר"א מ"מ לא קיי"ל כלישנא בתרא דאמימר דמדמה מכירה ליום או יומים אלא אע"ג דשניהם אינם בדין יום או יומים מ"מ יכולי' למכור ובשיטה מקובצת אפי' נימא אינו יכול לאחריני עכ"פ לבעלה שהוא בעל הפירות יכולה למכור כל זה מבואר בהרמ"ה הנ"ל:

אך הב"ח שלא ראה דברי ספר יד רמ"ה הנ"ל השיג על הרב"י אי ס"ד דלרמ"ה גם בנצ"ב אינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. ה"ל למימר למעוטי נכסי צ"ב ונ"מ. אע"כ בטור הגירסא מהופכת בשם רמ"ה דנ"מ כצ"ב דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ואמימר כר"א ומתני' דלא כר"א וקיי"ל כר"א ויכולה לומר גם בנכסי מלוג נ"ר עשית לבעלי. אלו דבריו ז"ל. ואם כי טעה בכוונת הרמ"ה מ"מ לפי כוונתו והבנתו דבריו צע"ג מה ענין דר"א לנ"ר עשית לבעלי כיון דקיי"ל כר"א ולא תוכל למכור אפי' להבעל א"כ מה שייך נ"ר עשיתי לבעלי והוא תימה. והקשה לי ק' זו הגאון מו"ה הירץ שייאר זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק מענץ יע"א. והשבתי לו להמליץ בעד הב"ח דהוה ס"ל אליבא דהרמ"ה דלא כפירשב"ם דלר"א לא תוכל למכור להבעל לא ס"ל הכי אלא מדינא יכולת למכור להבעל אלא שבטל המקח משום נ"ר וזה תלי' בר"א ומחלוקותו. דלמאן דס"ל שניהם יכולי' למכור לעלמא. א"כ אם לא תרצה למכור להבעל לא יאמר עיניך נתת במיתה וגירושי' אלא משום שהיא רוצת ליהנו' בעצמה מנכסי' גם בחייו ע"י שאם ימצא להם קונה הגון שיתן סך מרובה או אוהב שרוצים ליתן לו יתרצו שניהם וימכרו ויתנו ושפיר תוכל למכור לבעלה ולא תוכל לומר נ"ר עשיתי לבעלי. אך לר"א ששניהם אינם יכולי' למכור לעלמא א"כ מ"ט לא תתרצה למוכרה לבעלה הלא בחייו א"א בשום עולם שתהנה מן הקרקע אע"כ משום עיניך נתת במיתה וגירושי' ומשום כן הוצרכה משום נ"ר למוכרו לו ומקח בטל. כן הי' נ"ל לדעת הב"ח. אלא שיש לפקפק כיון דהשתא קיימי' דיכולה למכור הגוף לבעלה א"כ ה"ה וכ"ש שיכול הבעל להסתלק מהפירות ומיירי מתני' שכ' לה דו"ד אין לו בפירות והפירות ופירי פירות הכל שלה וא"כ אם אח"כ תמכור להבעל לא תוכל לומר נ"ר עשית שהרי תוכל ליהינות בעצמה מפירותי' שסילק הבעל עצמו מהם והארכתי שם: