דעבדא כי כיסתא [שעשוי הבגד כעין כיס] שנוצר מקום בולט בבגד ומפריע לתפירה, ולכן קורעים בו ומכניסים את הצד הבולט בתוך התפר.

א משנה הקורע בגד בחמתו (בכעסו), וכן אם קורע על מתו, וכל שאר המקלקלין בכל מלאכה — פטורין. והמקלקל על מנת לתקן — שיעורו כדי להתחייב הוא כאותו שיעור המחייב את המתקן. שיעור המלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה — כמלא רחב הסיט (הרוחב שבין האצבע והאמה) כפול, והאורג שני חוטין — שיעורו כמלא הסיט.

ב גמרא שנינו במשנה שהקורע בחמתו ועל המת — פטור. ורמינהו [ומשליכים, ממראים סתירה] לדבר ממה ששנינו בברייתא: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו — חייב משום מלאכה בשבת. ועוד אמרו: ואף על פי שמחלל את השבת בקריעה זו, מכל מקום יצא ידי חובת קריעה של אבילות. והרי שהקורע על מתו חייב! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] שכן הא [זה] ששנינו שחייב — הרי זה במת דידיה [שלו], שחייב לקרוע עליו, והא [וזה] ששנינו שפטור — הרי זה במת דעלמא [סתם].

ושואלים: והא [והרי] אף במשנתנו "מתו" קתני [שנינו]! ומסבירים: לעולם תאמר שמדובר אף במשנתנו הפוטרת במת דידיה [שלו, קרובו], ובהנך דלאו [ואולם מדובר באותם שלא] בני אבילות נינהו [הם], אותם קרובים שאין לגביהם חובת אבילות מן התורה. ושואלים: ובכל זאת, ואי [ואם] חכם הוא המת — חיובי מיחייב [חייב] לקרוע עליו בין כך וכך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חכם שמת — הכל קרוביו. ותוהים: הכל קרוביו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא אימא [אמור תקן]: הכל כקרוביו, לומר שהכל קורעין עליו את בגדיהם, והכל חולצין עליו, שמסירים את הלבוש מכתף אחת והולכים בכתף אחת חשופה כסימן אבל, והכל מברין עליו ברחבה, שאוכלים סעודת הבראה כאבלים, וכל זה משום שפטירת החכם היא אבידה לכל אדם מישראל. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו חכם הוא [שהמת אינו חכם].

ועוד שואלים: ואי [ואם] אדם כשר הוא חיובי מיחייב [חייב] הלא לקרוע עליו בין כה וכה כאשר עומד שם בשעת פטירתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים — כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. ותוהים: כדי שיבכה?! וכי ערבונא שקלי מיניה [ערבון נוטלים ממנו] כדי שימלא את חובתו?! אלא יש לתקן ולומר: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה על אדם כשר שמת מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל אותו כבוד שעשה למת. ומכל מקום קשה שהרי שנינו שצריך לקרו עליו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו [שהמת לא] אדם כשר הוא.

ועוד שואלים: ואי דקאי [ואם הוא באופן שעומד] בסמוך למת בשעת יציאת נשמה — חיובי מיחייב [חייב] בכל אופן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: העומד על (בסמוך) המת בשעת יציאת נשמה — חייב לקרוע, הא [הרי] למה זה דומה — לספר תורה שנשרפה! ומשיבים: לא צריכא, דלא קאי [נצרכה משנתנו, אלא לאופן שאינו עומד] בסמוך לו בשעת יציאת נשמה.

ג ועוד שואלים: תינח [נניח] שתירצת את הסתירה, בענין מתו, אלא הסתירה בין דין הקורע בחמתו שנאמר במשנתנו שפטור ובין דין הדין ששנינו בברייתא שהקורע בחמתו חייב קשיא [קשה] שמשנתנו פוטרת בקורע בגדים בחמתו והברייתא מחייבת! ומשיבים: מדין הקורע בחמתו שבמשנה על דין הקורע בחמתו שבברייתא נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], שכן הא [זו] הברייתא המחייבת — היא כדברי ר' יהודה, ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת — היא כדברי ר' שמעון. ומפרטים: הא [זו] הברייתא המחייבת כדברי ר' יהודה היא שאמר שכל העושה מלאכה אסורה שאין צריכה לגופה — חייב עליה, ולכן חייב אף הקורע בחמתו. ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת כדברי ר' שמעון היא שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.

ושואלים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יהודה האומר שחייב עליה רק במתקן, שלדעתו רק העושה מלאכת תיקון שאינה צריכה לגופה חייב, אבל במקלקל מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שחייב? אמר ר' אבין: האי נמי [זה הקורע בחמתו גם כן] מתקן הוא, משום דקעביד [שעושה] נחת רוח ליצרו, שנרגע מחמתו כשקורע את הבגד, ונמצא שנהנה ותיקן משהו על ידי כך. ושואלים: וכהאי גוונא מי שרי [ובאופן זה האם בכלל מותר לקרוע]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) חילפא בר אגרא שאמר משום ר' יוחנן בן נורי: המקרע את בגדיו בחמתו והמשבר את כליו בחמתו, והמפזר את מעותיו בחמתו — יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו "עשה כך", ולמחר אומר לו "עשה כך". עד שלבסוף, כשאדם זה אינו יכול להשתלט על יצריו, אומר לו היצר "עבוד עבודה זרה" והולך ועובד. אמר ר' אבין: מאי קראה [מהו המקרא המרמז על כך] — שנאמר: "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" (תהילים פא, י) — איזהו אל זר שיש בגופו של אדם ("בך") — הוי אומר: זה יצר הרע. נמצא שאסור לאדם לקרוע בגדים בחמתו כשהוא נהנה מסיפוק היצר בכך!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה [שעושה זאת להטיל אימה על אנשי ביתו], ולהראותם שהוא כועס מאד הריהו קורע ומשבר דברים, אף שבאמת אינו כועס עד כדי כך. כי הא [כמו מעשה זה] שרב יהודה כשרצה להראות כעס היה שליף מצבייתא [תולש חוטים מן הבגד], וכן רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי [שבר כלים שבורים], וכן רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא [היה משליך לשפחתו דגים קטנים על ראשה], וכן ר' אבא תבר נכתמא [שבר כיסוי של כד], שחכמים אלה השתדלו לגרום נזק קטן ככל האפשר, ועם זאת לעשות רושם כאילו הם כועסים ביותר.

ד ואגב הזכרת מקצת מדיני אבילות על אדם כשר ועל חכם, מביאים את מה שאמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר — הקדוש ברוך הוא סופרן לאותן דמעות ומניחן בבית גנזיו, וכפי שנאמר: "נדי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" (תהילים נו, ט). אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם — ראוי לקוברו בחייו, שנאמר ביהושע: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (יהושע כד, ל), ולמדו חכמים: מלמד שרגש עליהן ההר להורגן משום שלא הספידוהו כראוי. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם — אינו מאריך ימים, ועונש זה הוא מדה כנגד מדה, שהוא לא נצטער על מות החכם — אף הוא ימות במהרה, וכך נוהג הקדוש ברוך הוא כפי שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח), ודרשו זאת שהקדוש ברוך הוא מעניש ("תריבנה") מדה במדה ("בסאסאה" — בסאה סאה).

איתיביה [הקשה לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והרי נאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע" (שופטים ב, ז), הרי שאף שלא הספידוהו כראוי האריכו ימים! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: בבלאי [בבלי], עליך לדייק בלשון הכתוב: ימים אכן האריכו, ואולם שנים לא האריכו, שלא הוציאו אפילו שנה אחת. והקשה לו: אלא מעתה הכתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ" (דברים יא, כא), וכי אף שם תאמר ששכרם שיאריכו רק ימים ולא שנים? ענה לו: ברכה שאני [שונה], ויש לפרש דברי ברכה במובן הרחב ביותר של המלה.

ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: אחד מן האחין שמת,