שבת קה ע"א

דף קה - א

תנא: נתכוין לכתוב אות אחת בלבד  ועלו בידו שתים, חייב.

ומקשינן: והתנן במתניתין: נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זיינין פטור משום שנתכוין לכתוב אות אחת בלבד והוי ליה "מתעסק", שפטור מקרבן?

ומשנינן: לא קשיא. הא דקתני פטור הוא מטעם אחר, משום דבעי זיוני, שלא תייג את הזיינין בתגים, ולא נגמרה עדיין מלאכת הכתיבה.

הא דקתני חייב, מיירי דלא בעי זיוני, שגמר בכך את כל הכתיבה. ^[1]

שנינו במשנה: כתב אות אחת אלא שכתבה בצורת נוטריקון שאות אחת מציינת מילה שלימה.

רבי יהושע בן בתירה מחייב, וחכמים פוטרין.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מנין ללשון נוטריקון שהיא מן התורה? שנאמר אצל אברהם: "כי א"ב המו"ן גויים נתתיך". "אב המון" נוטריקון:

אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך באומות, המון חביב נתתיך באומות, מלך נתתיךי לאומות [כדכתיב "נשיא אלהים אתה בתוכנו"], ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך באומות. ^[2]

רבי יוחנן דידיה אמר: מכאן לנוטריקון מן התורה: "אנכי" שבעשרת הדברות הוא נוטריקון: אנא, נפשאי כתיבת יהבית. שהקב"ה אומר: אני בעצמי נתתי תורה כתובה.

רבנן אמרי: כך דרשינן: אמירה שהיא נעימה, דהיינו התורה - כתיבה יהיבה, ניתנה בכתב.

איכא דאמרי: "אנכי" נוטריקון למפרע: יהיבה כתיבה, ניתנה בכתב - נאמנין אמריה. ^[3]

דבי רבי נתן אמרי: דברי המלאך לבלעם הם נוטריקון, דכתיב: "הנה אנכי יצאתי לשטן - כי יר"ט הדרך לנגדי". "ירט" לשון נוטריקון הוא: יראה האתון, ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי! כלומר, שאתה הולך להקניטני.

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר אצל מנחת העומר שתהא "כרמל" והוא נוטריקון: כר מלא, שמביאים אותה מתבואה לחה, שאז הזרע נפוח, וה"כר", הקש, מלא הימנו.

רב אחא בר יעקב אמר: דוד אמר לשלמה על שמעי בן גרא "והוא קללני קללה נמ"רצת", והוא נוטריקון: נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא. שכך קילל אותו שמעי.

רב נחמן בר יצחק אמר: יהודה אמר ליוסף: "מה נדבר ומה נצט"דק" בלשון נוטריקון: נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו.

מתניתין:

הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, שנודע לו בין אות לאות שחטא, ושוב שכח וחטא.

או אפילו היה בהעלם אחד, אלא שכתב אות אחת שחרית, ואחת בין הערבים, שכיון שהיה לו שהות הרבה בינתיים כדי להיוודע הרי זה כשתי העלמות חלוקות [עיין תוד"ה ורבנן]. ^[4]

רבן גמליאל מחייב חטאת, וחכמים פוטרין.

גמרא:

ומבארינן: במאי קמיפלגי תנאי דמתניתין?

רבן גמליאל סבר: אין ידיעה לחצי שיעור. ^[5] כי הידיעה שבין אות לאות לא נחשבת כ"ידיעה" הואיל ולא ידע אלא על חצי שיעור, שאינה ידיעת עבירה המחייבת קרבן. הלכך חשיב כאילו כתב שתי האותיות בהעלם אחד, וחייב חטאת.

ורבנן סברי: יש ידיעה לחצי שיעור. וכיון שהיא נחשבת "ידיעה" הרי היא מחלקת בין האותיות שלא יצטרפו יחד לשגגה אחת, אלא שתי שגגות הן, שעל כל אחת אין חיוב של כשיעור, הלכך פטור מחטאת.

הדרן עלך פרק הבונה

פרק שלוש עשרה - האורג

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחילה, בתחילת אריגתו של הבגד, ואחת על האריג או שהוסיף חוט אחד על מה שכבר נארג מעט, ^[6] חייב, לפי שהוא מצטרף עם האריג הקיים.

וחכמים אומרים: בין בתחילה בין בסוף שיעורו - שני חוטין. ^[7]

העושה שתי בתי נירין, בנירין, או בקירוס, או בנפה, או בכברה ובסל - חייב. עיין בציור בסוף הספר את הסבר הדברים.

וכן חייב התופר שתי תפירות.

וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות.

גמרא:

כי אתא רבי יצחק, תני במשנתנו: האורג שתים חוטים חייב.

והוינן בה: והאנן תנן שלש!

ומשנינן: לא קשיא, הא - באלימי, הא - בקטי ני.

ונחלקו אמוראים בביאור התירוץ הזה:

אמרי לה, יש שהסבירו, להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא.

אמרי לה להאי גיסא: חוטי אלימי, רק אם הם תלתא שורות לא סתרי, לא נסתרת אריגתם. אבל תרי שורות סתרי, אין האריגה מתקיימת. אבל חוטי קטיני - תרי נמי לא סתרי.

ואמרי לה להאי גיסא: חוטי קטיני, תלתא - ידיעי, רק שלשה חוטים נראים לעין כאריג ובכך נחשבת אריגתן למלאכה. אבל אריג של תרי - חוטים קטנים דקים לא ידיעי, לא נראית אריגתן. אבל חוטי אלימי - תרי נמי ידיעי.

תניא: האורג, המעביר בין חוטי השתי ג' חוטין של ערב, והיה זה בתחילה של אריגת הבד או הבגד, ובאריגת שלשת חוטי הערב מתקיימת האריגה ואינה מתפרקת, וכן האורג חוט אחד כתוספת על האריג הקיים - חייב!

וחכמים אומרים: האורג, בין בתחילה של האריגה, בין בסוף, שמוסיף על אריג קיים, שיעורן הוא - שני חוטין.

ובאריגת שפה מסביב לאריג, שאורגים אותה בחוט של שתי העשוי ממין שונה, [ורוחב השפה הוא כשיעור שלשה בתי נירין], אם ארג בשפה שני חוטין ברוחב ג' בתי נירין, שהוא רוחבה של השפה, הרי הוא חייב, למרות שלא ארג כאן כמלוא הסיט, שהוא שיעור אריגה.

ומבארת הברייתא מדוע באריגת השפה חייבים על שיעור כה מצומצם:

הא למה אורג זה דומה? לאורג בצלצול קטן [חגורה צרה] ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין, שחייב, משום שזהו כל רוחבו של הצלצול.

ועתה מציינת הגמרא, כי בברייתא זו ששנינו עתה, מובאת שיטתו של רבי אליעזר [המחלק בין תחילת האריגה לבין אריגה על אריג קיים], בסתמא, ללא הזכרת שמו, ואילו בברייתא אחרת נוקט התנא את דברי חכמים בסתמא, ומאידך מזכיר את שיטתו של רבי אליעזר בשמו.

ותחילה מדייקת הגמרא מברייתא זו, שדברי תנא קמא בסתמא, הם שיטת רבי אליעזר, בלי שיוזכר שמו:

האורג ג' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב.

ודייקינן: דברי תנא קמא, שנשנו בסתמא, הם - כרבי אליעזר במשנתנו, הסובר כן.

תניא אידך: האורג ב' חוטין על האריג הגס, שכבר נארג ממנו הרבה, וכן האורג שני חוטין על האימרא, שהיא צורת אריגה מסביב הבגד בחוט ערב העשוי ממין אחר - חייב.

רבי אליעזר אומר: אפילו האורג חוט אחד כתוספת לאריג קיים חייב.

ומוסיפים חכמים ואומרים:

והאורג בשפה של הבגד שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין - חייב.

הא למה זה דומה?

לאורג בצלצול קטן, שני חוטין על רוחב שלשה בתי נירין.

והאורג שני חוטין על הגס ועל האימרא, חייב.

ודייקינן: בברייתא זאת נשנו דברי תנא קמא סתמא, בלי שם - כרבנן, הסוברים שבכל ענין אינו חייב אלא באורג שני חוטין.

שנינו במשנה: העושה שני בתי נירין - בנירין!

והוינן בה: הרי המשנה עוסקת בביאור מלאכת עשיית שני בתי נירין בשעת האריגה ולא בתיאור בניית מכונת האריגה, ולא באה המשנה לומר שחייבים על התקנת "בתי הנירין" עצמם בנירים.

והרי השחלת חוטי השתי בבתי הנירין, נקראת "העושה שני בתי נירין".

ולכן, שואלת הגמרא: מאי עשיית שני בתי נירין איכא ב"נירין"!?

והיינו, איזו עשייה של מלאכה יש בנירין עצמן מלבד השחלת החוטין בבתי הנירים, ומאי קאמר התנא "העושה שני בתי נירין - בנירין!? אמר אביי: כוונת התנא היא לפעולת האריגה שמתבצעת בנירים עצמן [מלבד האריגה שבהשחלת החוטין בבתי הנירים!]:

שיש צורה של אריגה [ונוהגים כך באריגת בגדי צמר] שמעבירים תרתי חוטים בבת

מתוך המשנ נירא [בבית ניר] אחד. [זו גירסת הב"ח].

ולאחר השחלת שני החוטים בבית הניר מעבירים חדא חוט אחד נוסף בנירא - בין החוטים האנכיים של הניר [שעליהם תלויים בתי הנירים].

יות "פני שבת" וכוונת התנא במשנתנו לחדש, שמלבד עשיית שני בתי נירים בדרך הרגילה, שהיא השחלת שני חוטים דרך שני בתי ניר, יש גם צורה נוספת, בהשחלת חוט כפול בבית ניר אחד, ובמקביל לו העברת חוט שלישי בניר עצמו [ולא בבית ניר שני], בין חוטי הניר.

ואעפ"י שבמלאכה הזו אינו מעביר את החוטים בין שני בתי נירים הרי היא נחשבת כתולדה לאב מלאכה של עושה שני בתי נירין.

עוד שנינו במשנה: והעושה שני בתי נירין בקירוס.

והוינן בה: מאי מלאכת "עשיית שני בתי נירין" איכא בקירוס, שאינו אלא מסרק שמכים בו על חוט הערב שיתהדק לאריג!?

ומבארת הגמרא: אמר רב: כוונת התנא היא בקירוס שהוא מציבותא. שקירוס זה הוא לוח עם פסים דקים, שדרכם משחילים את כל חוטי השתי, והוא מהדק את חוטי הערב.

השחלת שני חוטי השתי בתוך הקירוס נחשבת גם היא לתולדת מלאכת העושה שני בתי נירין, אם כי בקירוס אין בתי נירים אלא רק פסים דקים שדרכם משחילים את החוטים.

הביאור לסוגיא זאת נערך על פי ספר מעשה אורג, עיין שם בסוף הספר שהביא חמש שיטות ראשונים בביאור דברי אביי.

שנינו במשנה: והתופר שתי תפירות.

והוינן בה: הא תנינא כבר לעיל [עג א] במשנה של כל אבות מלאכות: "והתופר שתי תפירות". ואמאי חזר התנא ושנאה כאן?

בשלמא שאר מלאכות השנויות במשנה, יש בהם תוספת דברים לעומת המשנה דלעיל. אבל כאן לא נוסף דבר על האמור לעיל.

ומשנינן: משום דקבעי למיתני בסיפא דמתניתין: "והקורע על מנת לתפור שתי תפירות". הילכך, קתני נמי "התופר שתי תפירות".

ומקשינן "והקורע" - הא נמי תנינא במשנה דאבות מלאכות?

ומתרצינן: אלא, משום דקבעי למיתני סיפא [בעמוד הבא] "הקורע בחמתו ועל מתו", משום הכי קתני "התופר שתי תפירות".

שנינו במשנה: והקורע על מנת לתפור שתי תפירות.

והוינן בה: היכי משכחת לה שהקריעה תהיה לצורך התפירה?

ואם תאמר גם זה צריך להאריך האות האחת ולקרבה לחברתה להיותן נקראות יחדו לא דמי הא להא. דהתם כבר האות כתובה היא. מאי אמרת היא קטנה ורוצה לעשות גדולה. בין קטנה לגדולה לא איכפת לן. לפי' כתיבה [היא] וחייב. תנא הגיה אות אחת חייב. ואקשי' השתא כתב אות אחת פטור המגיה חייב. ופריק רבא כגון שהיה ספר שהיה חסר לרי"ש. ובא להגיהו שנטל [לגגו] של דל"ת ועשאו רי"ש והשלימו לספר דקי"ל כתב אות אחת להשלים דברי הכל חייב. וי"א (כיון) [כגון] שנטלו לתגו של דל"ת מחקו וכתבו רי"ש ודברי אביי פשוטין הן:
תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלתה בידו ב' חייב. והתניא פטור ושנינן בדבעי זיונא. פי' כגון צריך לכתוב טי"ת ומדי רהוטו לא הדביק בו (לצלם האחרון ונמצא כאילו פו) איבעי זיונא כדי שיתראו צורת האותיות פטור שעדיין אינה כתובה. ואם לאו חייב. ודוקא שצריך (פו) בענין שכתבו:
נוטריקון הוא לשון יון. וסופרי המלכים והשרים שלהם יש להן כתב שקוראין אותו נוטריק' ואומר המלך לסופר כתוב טופס והמלך מסדר לפניו בפיו והסופר כותב מפיו מילי שמשמשת כמה ובשיטה אחת כותב מגלה וזהו נוטריקו:
יש מי שאוכל חצי זית חלב בשגגה ונודע לו וחזר ונעלם ממנו ואכל חצי זית אחת רבן גמליאל אומר אין ידיעה לחצי שיעור וכאילו השיעור כולו בשגגה אכלו חייב חטאת וחכמים פוטרין:

הדרן עלך הבונה.

פי"ג רבי אליעזר אומר האורג ג' חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב. בכלל גדול תנן סתמא. האורג ב' חוטין ולא שנינן בין בתחלה בין בראש הבגד ובין בסופו ע"ג אריג שהוא ארוג מאתמול. וכך הלכה כחכמים ור' אליעזר פליג דסבר פחות מג' חוטין אין מתקיימין אלא נסתרין. הלכך אי בתחלה התחיל באריג צריך ג' חוטין שתהא מלאכה מתקיימת ואם יש חוט אחד ערב ארוג בשתי אם ארג ב' חוטין על גביו חייב. ואם לאו פטור ואם יש ב' חוטין ערב ארוגין בשתי וארג אחד עליהן חייב. וכן אם היו אלף באחד מהן חייב.

[ הא בקטיני] פי' חוטין דקין אלימי חוטין עבין אמרי לה להאי גיסא ג' בקטיני שהן דקיקי כי השנים כאחד דומה מפני שאין מראין רחב ובאלימי שנים כי רחבן ניכר ואמרי לה להאי גיסא ג' באלימי שהן עבין וקשין ולא חלמי להדדי כי השנים מהן אין נכבשין ואין מתאלצין זה עם זה ובקטיני שנים כי דבק הן ונאחזין זה בזה וחלמי הדדי. והרי פירש במשנה אחרונה כי שיעור רחב ב' חוטין הארוגין מלא הסיט וכאן פירש כי היריעה הנארגת רחבה היא וארג ב' חוטין במקצת רחבה (ואם) [אם] הוא שיעור מה שארג ברחב היריעה מלא סיט חייב ואם היא פחות פטור. ואם זו היריעה הנארגת רחבה כולה פחות מסיט אם היא צרה אפי' ג' בתי נירין בלבד כמו צלצול קטן אם ארג בו ב' חוטין שנמצאת אריגתו מן השפה אל השפה אע"פ שאינן מלא הסיט חייב ולא עוד אלא שאם ארג מאצל שפת הבגד האחת שהוא קרועה אל השאיה שיעור ג' בתי נירין חייב אע"פ שאינן רחב מלא הסיט שדומה לארג צלצול קטן. וצלצול זה כמו אבנט הוא. אבל אם בתוך הבגד שלא מאצל השפה ארג ב' חוטין או יותר אם ישנם ברחב מלא הסיט חייב ואם לאו פטור. אבל האורג ב' חוטין ברוחב כל שהן אע"פ שאינן בג' בתי נירין על הגס שהוא מקום מעוקם כמין גמא יוונית חוט אחד לכאן וחוט אחד לכאן צבוע שנמצא עמו סימן או על האימרא שהוא רעלס ואל טראו בלשון ישמעאל והוא מלשון חטובות אטון מצרים דמתרגמינן האמרת חטבת שנמצא זה כמו כותב וחייב:
העושה ב' בתי נירין. פי' מכניס חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה. ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב. קירום. הוא מצובייתא. פי' מסנות אורגין אותה מן הסיב או מן חוטי צמר ומכיוצא בהן ומסננין בהן:

ודאקשי' והתניא פטור. ק"ל, וליקשי לי' ממתני' דקתני נתכוין לכתוב חי"ת ועלו בידו שתי זייני"ן פטור וא"ל בשלמא מתני' ל"ק דעלו בידו שתי זיינין בלא זיוני משמע אבל בריי' דקתני ועלו בידו שתים משמע שתי אותיות כתיקונן ורש"י ז"ל גורס והתנן פטור אבל בנסחאות הישנות ובפי' ר"ח ז"ל אשכחן והא תניא:

חביב נתתיך באומות. דאנו דורשין ה"א בחי"ת, וכמו שאמרו בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) גבי אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מנין לאבות מלאכות מן התורה, רבי חנינא דצפורין בשם ר' אבהו אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה"א חמשה, דבר חד, דברים תרין, מכאן לאבות מלאכות ארבעים חסר אחת שכתוב בתורה, רבנן דקסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום, אל"ף חד, למ"ד תלתין, ח' תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת.

מתני': ואחד על האריג. יש לפרש אחד על שנים, שהרי עם האחד הזה הרי היא מלאכה מתקיימת, ויש לפרש ואחת על שלשה. ופלוגתא היא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) אשכחת על דר"א פעמים שלשה בתחלה, פעמים שנים על גבי אחד ארוג מאתמול, פעמים אחד על גבי שנים ארוגים מאתמול, רבנן דקסרין בעיין מהו אחד על האריג אחד על גבי שלשה, רבנן דהכא אמרין אחד על גבי שנים.

וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין. פירוש: בין בתחילת השיעור בין בהשלמת השיעור, אבל בסוף ממש דהיינו סוף היריעה אפילו באחד חייב, כדתניא לעיל בשלהי פרקין דהבונה (שבת קד, ב) כתב אות אחת והשלימה לספר ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ואוקימנא אפילו לרבנן דלהשלים שאני.

כתב אות אחת נוטריקון ר"ל שמשמשת במקום תיבה כגון מ' נקודה על גבה במקום ארבעים או במקום מעשר ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים:

משנה הכותב שתי אותיות בשני העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' הכונה בזאת ההלכה כי העושה קצת מן המלאכה בשעה אחת מיום שבת גמר אותה בשעה אחרת והוא שוגג בשתי השעות אלא שנזכר בין שתי השעות שאותה הקצת שעשה עבר ואחר כך שגג וגמר המלאכה רבן גמליאל אומר אין ידיעה לחצי שיעור ואותה ידיעה שאני חושב שידע אלו נתרחק עשיית הקצת קודם השלמת הכל הרי הוא כאלו לא היתה ולא עשתה רושם כלל ובהעלם אחד עשה המלאכה כלה ולפיכך הוא חייב חטאת וחכמים אומרים יש ידיעה לחצי שיעור ונבדיל קצת המלאכה מן הקצת בידיעה ולפיכך הוא פטור מן הקרבן אבל הוא חייב מכת מרדות על חצי שיעור כאשר ביארנו כי אמרו פטור זו היא כונתו במה דברים אמורים כשעשה חצי שיעור במזיד אבל אם היה שוגג אינו לוקה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כתב שתי אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת ערבית רבן גמליאל מחייב מפני שהוא סובר שאין ידיעת חצי שיעור מחלקת וחכמים פוטרין שיש ידיעה לחצי שיעור לחלק והלכה כחכמים ומ"מ בהעלמה אחת אפי' כתב אחת שחרית ואחת ערבית חייב וזה שאמר כאן אחת שחרית ואחת ערבית פטור על שתי העלמות היא אמורה ומפני שאין דרך למי שכתב אות אחת ונזכר עליה שיהא חוזר ושוכח לשעתו לכתוב אחרת הוא תופשה אפי' אחת שחרית ואחת ערבית הא בהעלמה אחת ודאי חייב וגדולי הרבנים מפרשים אותה בהעלמה אחת ומפני שהשיעור הארוך מחלק ואין הדברים נראין כלל ואף בירושלמי רמוזה כדברינו כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

יתבאר במקומו שאין כותבים את הגט אלא בדבר שרשומו עומד כגון דיו וסיקרא וקומוס וקנקנתוס כתבו באבר בשחור ר"ל פחם ובשיחור ובמי טירא ר"ל מים הנוטפי' מעצים שבתקרת הבית בשעת הגשמים והם מקבלות שם אדמימות כשר אלא שאין כותבין באלו לכתחילה ומי עפצים כותבין בהם לכתחילה כמו שיתבאר במקומו:

אף לענין שבת כתב באבר ובשחור ובשיחור ומי טריא ואפצא חייב שהרי רשומן עומד:

ספר תורה שנכתבה בו אזכרה אחת שלא לשמה או שלא בכונה פסולה היה צריך לכתוב את השם ועלה במחשבתו לכתוב יהודה וטעה במחשבתו ולא הטיל בו דלת פסול ואפי' חדשו בהעברת קולמוס עליו מתוך כונה אין זה כלום שכתב על גבי כתב אינו כלום כמו שביארנו במשנה:

אע"פ שביארנו שאם כתב אות אחת סמוך לחברתה פטור וכן הדין בארג חוט אחד על האריג מ"מ אם כתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בה בגד חייב שכל שהשלים בה חשובה היא כשתים וחייב משום כותב וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכמו שאמרו בפרק כלל גדול האי מאן דשקיל וגו' חייב משום מכה בפטיש ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כלה כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כלה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה וכן מה שאמרו בשקיל אקופי בגלימיה שהרי הגלימא כלה עשויה אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש שאם לא כן אף המלאכות שתחלתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיוצא בה היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש:

כתב אות א' בטבריא והלך באותה שבת לצפורי וכתב שם אות אחרת במגלה אחרת חייב אע"פ שאין נהגין זה עם זה מ"מ הואיל ואם היה מקרבן זה עם זה היו נהגין זה עם זה חייב ואינו דומה לשני דפי פנקס או שני כותלים שזה אינו מחוסר מעשה לקריבתם:

אע"פ שכתבנו במתכוין לכתוב אות אחת וכתב שתים שפטור מ"מ הגיה אות אחת ועשה בדיוקו שתים חייב הואיל ומ"מ מתכוין הוא להיותם שתים כגון שטעה הסופר ועשה ח' ממה שהיה ראוי להיותו שתי זיינין ובא זה ומחק באמצעה עד שנעשו שתי זיינין חייב וכן הדין אם נטל גגו של דלת ועשאו ריש ופירשו בה בירושלמי שהוא נידון כשתים מפני שמחק אחת וכתב אחת והמחיקה מצטרפת לכתיבה וגדולי הרבנים פירשוה שכל המגיה הוא כמשלים את הספר וי"מ אותה דוקא בלא תשתחוה לאל אחר שטעה הסופר וכתב אחד ובא זה ותקן שהרי הגהה זו מתקנת כל הספר מעקרו:

נתכוון לכתוב ח' וכתב שני זיינין אפי' נשלמו שתי הזיינין בצורותיהם ואין צריכות שום תקון פטור כמו שביארנו במשנה ומ"מ לענין ביאור הסוגיא אתה צריך לשאול לדעת המחייב בכך כל זמן שאין צריכות תקון והוא המכוון באמרו דלא בעי זייני והרי בפרק כלל גדול אמרו בנתכון לזרוק שתים וזרק ארבע שפטור הואיל ולא נתכוון לזריקת איסור י"ל שבזריקה אין ארבע אמות בכלל מחשבתו כלל שאין ארבע בכלל שתים אבל בזו כבר נעשית מחשבתו ששתי זיינין בכלל מחשבת החית הם ויש מתרצים שבזריקה פטור מפני שאין במחשבתו איסור בשום מקום אבל באותיות הואיל ויש באות אחת חיוב במקומות כגון בהשלמת ספר מחייבין אותה בזו:

בתלמוד המערב אמרו שאם כתב אות אחת בשבת זה ואות אחרת בשבת אחרת בהעלמה אחת פטור שימי החול מחלקין הא בשבת אחת חייב כמו שכתבנו במשנה ועוד אמרו שם הממתח את צדדיו חייב משום תופר נאמר משום תופר ונאמר משום קושי ולמדו הגאונים מכאן שתפירות אלו הנעשות בצד ובבתי הזרועות בחוט או ברצועה קצרה וארוכה שמושכה כשרוצה והיא מתהדקת ומתירה כשהוא רוצה מלאכה היא ובכלל תפירה היא וכך היא רמוזה בפ' כלל גדול:

כבר ביארנו שהמחיקה בכלל אבות מלאכות היא ושיעורה ככתיבה או שמחק שתי אותיות או שמחק אות אחת גדולה שיש לכתוב במקומה שתי אותיות בינוניות:

המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים משום מוחק ומשום כותב דיו על גבי דיו או סיקרא על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו פטור:

הקורע על העור כתבנית כתב חייב רשם על העור כתבנית כתב פטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שלשה עשר בעזר הצור:

ר' אליעזר אומר האורג וכו' מצד שהתחיל באלו הפרקים לבאר במלאכות האסורות מן התורה על איזה צד חייב בהן ועל איזה צד פטור ואיזהו שיעורן כמו שביארנו בפרק בונה היתה הכונה בזה הפרק לבאר הענין הנזכר מן המלאכות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון במלאכות הראויות בבגדים כגון אריגה ותפירה וקריעה וכן בצמר בלבון ונפוץ וצביעה והשני במלאכת הצידה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על הארוג חייב וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין אמר הר"ם פי' אחד על הארוג הוא שארג אפי' חוט אחד על אותה מסכת בשבת הוא חייב לדברי ר' אליעזר והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב ר"ל אריגה שנמנית בכלל אבות מלאכות שיעורה במתחיל לארוג שלשה חוטין ובמוסיף על האריג שיעורו בחוט אחד שאריגת חוט אחד על האריג הוא חשוב כשלשה בתחלת אריגה וזהו שאמרו בגמ' על הגס ר"ל על הבגד שיש בו אריג הרבה ועל האימרא ר"ל שפה שמתחילין בה לארוג שר' אליעזר אומר אחת פירושו על הגס לבד לא על האימרא וחכמים אומרים ששיעור אריגה שני חוטין בין בתחלת אריגה בין בתוספת אא"כ הוא משלים את הבגד שבזו שיעורו באחד כמו שכתבנו למעלה הא כל שאינו משלים שיעורו בשני חוטים בין בתחלה בין בסוף וכן הלכה ודבר זה אין בו חלוק בין חוטים גסים לדקים ושיעור רחבה של אריגה לא התבאר כאן ויתבאר למטה שיעורו ברחב כמלא הסיט כפול ומ"מ יתבאר בגמ' שאם ארג בשפת היריעה חוט של מיני צבעונין כמנהג שהאורגים עושים במפות וכלי פשתן שאורגים בסוף היריעה חוט של תכלת או של מיני צבעונין אין צריך לחיובו מלא רחב הסיט אלא שיעורו ב' חוטין ברוחב שלשה בתי נירין אין זה אלא כאורג צלצול קטן ר"ל שלשלת של חוטי משי בשפת הזרוע שאין אדם נוהג בה אלא בשיעור זה ר"ל שני חוטין ברחב (ב') [שלשה בתי] נירין וי"מ בה שאדם אורגה באמצע הטלית להיותה לסימן למתעטף שיהא אותו צלצול בראשו כנגד עיניו:

משנה העושה שתי בתי נירין בנירין ובקירוס בנפה ובכברה ובסל חייב התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות אמר הר"ם פי' הנירין הניר וכבר פרשנו אותו בפרק השביעי וקירוס יריעה ארוגה מן הסיב נפה ידועה וגם כן כברה וזכר בכאן אלו הדברים על דרך נתינת השיעורין וזכר בפרק כלל גדול כל אלו המלאכות על דרך מנין אבות מלאכות:

אמר המאירי העושה שני בתי נירין חייב כמו שהתבאר במשנת אבות מלאכות ולא נשנית לחדש בה דבר שהרי שיעורה נזכר הוא עמה ר"ל בעשיית שני בתי נירין ולא נשנית אלא מפני שעקרה במלאכת בגדים דקים וקצרים הנארגים ביד העשויים בתים בתים כאריגת נפה וכברה ופרשו בגמ' שהנירין הוא עשוי בשני חוטין אחד בניר קטן ואחד בניר גדול ונעשה חורים חורים אחד גדול בתוך ארבעה דקים שתים מצד זה לגדול ושתים מצד האחר וכן כל האריגה ופירשו בקירוס מצוביתא והוא יריעה נעשית חורים דקים להעמידה לפני נשים יקרות שיהו רואות ואינן נראות ויש גורסין קירום מלשון קרמין וכן במין זה סירוג חבלים שבמטה ומעשה סבכה וכל הדומים כמו שביארנו במשנת אבות מלאכות:

בד"ה והתניא פטור כו' אבל מברייתא דקתני סתמא פריך שפיר אבל קשה וכו' דפריך מיניה אמאי נקט כו' כצ"ל וצ"ע כיון דהך דקתני פטור סתמא קתני אמאי לא קשיא להו מאי פריך מיניה הא ע"כ הך דקתני לכתוב אות א' ועלה בידו ב' חייב איירי בצריך לכתוב ב' אותיות ואם כן הך דקתני נמי סתמא לכתוב אות א' ועלה בידו ב' פטור תוקמא באינו צריך לכתוב ב' אותיות דפטור דהוי כמו כוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

סליק פרק הבונה

כי אב המון כו'. דרשו כן מפני שנראה כי תיבת המון מיותר אשר לזה נתוספה ה"א דסגי ליה בהערה זה לכתוב אב לגוים וגו' דהיינו בתחלה אב לארם ועכשיו אב לגוים ומש"ה דרשו כן המון לנוטריקון ומדהא לדרשה אב נמי לדרשה נוטריקון וכולהו מפורשים במקרא א' אב באומות דכתיב והיית לאב וגו' ב' בחיר דכתיב ובחרת באברם גו' המון ה' חביב ה' מתחלף בח' בצורתה כדאמרי' ה' בח' ח' בה' ועוד שהם ממוצא א' ומצינו באברהם שהיה אהוב וחביב דכתיב זרע אברהם אוהבי מ' מלך דכתיב נשיא אלהים אתה וגו' ו' ותיק לשון ותיק פירש"י פ"ק דברכות איש עניו ומחבב מצות עכ"ל ומצינו באברהם שהיה עניו דכתיב ואנכי עפר וגו' ומחבב מצות דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה גו' וגם מנהג ותיקון שהיו גומרין ק"ש ותפלה עם הנץ החמה מייתי ליה מאברהם שתיקן תפלת שחרית וישכם אברהם בבקר נ' נאמן דכתיב ביה ומצאתו נאמן לפניך ודו"ק:

אנא נפשי כו'. דהוי סגי למכתב אני וע"כ דרשו כולה לדרשה אנא נפשי כו'. ר"ל שהקב"ה בעצמו נתנה כתובה וכדכתיב והלוחות מעשה אלהים וגו' ורבנן אמרי דבר נוסף להרחיק הגשמיות דלא נאמר כתובים באצבע אלהים אלא כדי לשבר את האוזן וז"ש אמירה נעימה כתיבה כו'. שהאמירה הנעימה היוצאת מפי הגבורה נכתבה בלוחות מעצמה וכ"ה בת"י ובמדרשות ע"ש וא"ד למפרע יהיבה כו'. להורות שהתורה נתונה כתובה ולא בע"פ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה והוא כדי שיהיו נאמנין כי הדיבור שבע"פ יפול בו מהשינוי ענין וק"ל:

יראה ראתה כו'. משום דלפי פשוטו הוא סותר מה דכתיב לעיל מיניה שהקב"ה הסכים על הליכתו שנאמר קום לך אתם וגו' וע"כ דרשו יר"ט נוטריקון שעל האתון קאמר יראה ראתה נטתה גם שראתה ונטתה מפרש בקרא ותראני האתון ותט וגו' הא דמשום יראה היא אינו מפורש:

כר מלא כו'. עיין פירש"י הכא ובספר ישעיה פי' כר נרחב מלשון ככר הירדן וכמו כרמל כר שהוא מלא תבואה עכ"ל וק"ל:

נוטריקון נואף כו'. דהו"ל למכתב קללה נמרצה בה' אבל התי"ו מורה על הרבים לדרוש נוטריקון נואף כו' וק"ל:

מה נצטדק נכונים כו'. דלפי משמעו מה נצטדק שאין לנו מקום להצטדק וזה סותר כל ענין שאח"כ ויגש יהודה וגו' שא"ל שבעלילה בא עליהם כפירש"י בחומש וע"כ דרשו שגם כאן רומז לו על כך כי תואנה הוא מבקש מהם כי נכונים כו' ואולי אלו לשונות לפי מ"ש במדרשות שיוסף הזכיר להם מעשה תמר ומעשה בלהה והריגת שכם עם מעשה הגביע וע"כ ענו ואמרו גם הם ע"ז בהרבה לשונות נכונים כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה והתניא וכו' אבל קשה דאי ברייתא היא הא דפריך מינה אמאי נקט נתכוין וכו' כצ"ל:

גמ' הא דבעי זיוני כו'. נ"ב עיין בסמ"ג מה שפירש הא דבעי זיוני בהלכות גיטין כו':

שם רב אחא בר יעקב אמר והוא קללני כו' כצ"ל:

תד"ה ורבנן. ועוד כו' כתב אות א' בציפורי כו'. עמש"כ לעיל (לה ב) בס"ד:

בא"ד ואחת שחרית כו' נקיט לרבותא כו'. והא דלא נקיט רבותא טפי דאפילו בב' שבתות מחייב ר"ג כדאיתא בספ"ג דכריתות. דהתם דוקא בשגגת שבת וז"מ ע"ש והכא אשמעינן בשגגת מלאכה:

גמרא אמר רב מצובייתא. גי' התוי"ט היתה רב יהודה ע"ש:

'אָב' נְתַתִּיךָ לָאֻמּוֹת 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת. 'אָב' נְתַתִּיךָ שהיה מגייר גיורין וממילא נעשה אַב, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ונקראים על שמו, ורמז ששה תוארים בראשי תיבות 'אַב הֲמוֹן' כי היה אחוז בחסד שהוא ראש השש קצוות, גם שלט בעינים ואזנים ופה וראש הגויה שהם ששה אברים, ואומרו 'בָּחוּר' שעשאו בחור מחדש להוליד בהיותו בן מאה שנה.

'אָנֹכִי' נוֹטְרִיקוֹן: אֲנָא נַפְשִׁי כְּתָבִית יְהָבִית. נראה לי בס"ד טנת"א הם כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ונשמה לנשמה, נמצא האותיות הם בחינת נפש, ובלוחות לא כתב אלא אותיות שהם נפש, וזה שאמר נפשאי כתבית ויהבית, או כְּתָבִית תורה שבכתב יְהָבִית שבעל פה. וְרַבָּנָן אַמְרֵי: אֲמִירָה, נְעִימָה, נראה לי בס"ד כנגד פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], אֲמִירָה בלחישו זה הסוד, נְעִימָה דרש, כתיבה רמז, יְהִיבָה פשט, והא"ד נקטי כסדר שאדם יתחיל ללמוד שהסוד לומד באחרונה.

'אָב' נְתַתִּיךָ לָאֻמּוֹת. 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת. נראה לי בס"ד, 'אָב' בתורה ובחכמה, 'בָּחוּר' זריז כבחור בעבודת הקודש. וכמו שאמרו בגמרא (חולין טז.) קרא זכותיה דאברהם קא משמע לן דכתיב 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' (בראשית כה, ג).
ועוד נראה לי בס"ד, מה שאמר 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת והיינו כי אברהם אבינו עליו השלום זכה שנוסף לו אות ה' בשמו, והיא אות של התשובה שיש בה שני חורין, אחד קטן מלמעלה וא' גדול מלמטה, ולזה קראו 'בָּחוּר' ב' חור, אתה הוא בעל האות שיש בו ב' חור לקבל שבים בתשובה.
או יובן, אשר למטה באות ה' זה נקרא פתח, אבל שלמעלה נקרא חור, ובו מסתייעא מילתא להכנס בו בעל תשובה, אבל מהגדול שלמטה לא מסתייעא מילתא, וכנזכר בגמרא (מנחות כט:) ובזה פירשתי בס"ד 'דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו' (שיר השירים ה, ד) כלומר שָׁלַח יָדוֹ לקבלני בתשובה, כי ימינו פשוטה לקבל שבים מִן הַחֹר שלמעלה, ולכך אסתייעא מילתא ששבתי וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו.
ולזה אומר 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת, ב' של 'בָּחוּר' שימוש ועיקר התיבה היא 'חוּר', בחור רוצה לומר: באות ה"א שיש בה חור לקבל שבים נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת כי על ידך שבו רבים בתשובה.
גם 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת, שהוליד בן למאה שנה כמו בָּחוּר, ולכן מטבע אברהם אעליו השלום זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד (בבא קמא צז:) והנה אברהם אבינו עליו השלום היה מובחן ומנוסה בעשרה נסיונות, לכך זכה לתוארים אלו שהם ראשי תיבות מובחן, והם 'מֶלֶךְ וָתִיק בָּחוּר חָבִיב נֶאֱמָן'.

גמ' קדושים אנחנו. ע"ע במדרש במדבר רבה ר"פ מסעי על פסוק נחית כצאן עמך:

שם א"ל להאי גיסא. פסחים קח ע"א ב"ב מב ע"ב:

ומה נצטדק נכונים אנחנו צדיקים אנחנו וכו' י"ל על שטען עליהם ה' דברים. א) גניבת הגביע. ב) מכירת אחיהם. ג) מעשה תמר. ד) מעשה ראובן. ה) מעשה שכם. כמבואר במדרש ע"כ נגד הגביע קבלו עליהם הדין ואמרו הננו עבדים לאדוני ולזה אמרו נכונים אנחנו לקבל גזירתך עלינו כמו היו נכונים ליום השלישי וכמו נכונים ללצים שפטים וכדומה וכנגד מכירת אחיהם מכרם בכסף צדיק אמרו צדיקים אנחנו ולא מכרנו שלא כדין. ונגד מעשה שכם אמרו טהורים אנחנו ולא יתכן לטמא דינה אחותינו מאיש ערל וטמא כי חרפה היא לנו. וכנגד מעשה ראובן אמרו דכים אנחנו שכבר שב בתשובה עד דכא כדכתיב תשב אנוש עד דכא. וכנגד מעשה תמר אמרו קדושים אנחנו ולא קדש וקדשה כ"א קדושים אנחנו בגדר ערוה אך יהודה קיים מצות יבום כמ"ש רמב"ן בחומש:

האורג פרק יג

ר"א אומר האורג ג' חוטין וכו' וחכ"א בין בתחלה בין בסוף וכתבו התוס' בשם ר"י דלא גרסינן בין באמצע דא"כ הוי משמע בסוף הבגד ממש וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל לקיים הגירסא בין באמצע ואפ"ה לא הוי האי בסוף סוף הבגד ממש דומיא דהאי דס"פ הבונה דהתם איירי שארג למדת בגד ידוע לאדם אחד כדקתני להדיא והשלים לבגד ואם כן מש"ה אפילו חכמים מודו דחייב אפילו בחוט אחד כיון דמעיקרא לא הוי בגד שלם וע"י החוט נעשה בגד שלם והיינו ממש דומיא דכתב אות אחת והשלימו לספר דהתם וכפרש"י שם משא"כ האי בסוף דהכא היינו כדרך האורגין שאורגין ביריעה לצורך כמה בגדים אלא שלבסוף היריעה עושין כמו אימרא כדאיתא בברייתא בסמוך דבכה"ג נמי פליגי רבנן ור"א דלר"א בחוט אחד סגי ולרבנן בעינן ב' חוטין כנ"ל נכון בעזה"י וקרוב לזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא שהוספתי נופך משלי:

אנכי נוטריקון אנא נפשאי וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף נ"א ודף ק"א:

נמרצת נוטריקון וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף ע"ט ע"ג:

(קה א) בקירוס אמר רב מצוביתא.—בר"נ ראש פרק זה העתיק "מסוכיתא", ואולי ט"ס הוא^*[=מסוביתא. בכ"י אוכספורד: מצובייתא, ובדפוסים ישנים: מצומיתא.]. ובערוך ע' מצביתא מוכח כנוסח שלפנינו, ובד"ס לא הזכיר נוסח הר"נ הנ"ל.

ועלו בידו שתים. היינו נמי מתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין: הא. דתנן פטור: דבעי זיוני. שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה כדאמרינן במנחות (דף כט:): מלך נתתיך. נשיא אלהים אתה (בראשית כג): אנכי. מדלא אמר אני: אנא נפשי. אני בעצמי: אמירה. שהיא נעימה: כרמל. גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו: מתני' אחת שחרית ואחת בין הערבים. כיון דהו''ל שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות: גמ' יש ידיעה לחצי שיעור. לחלק כדי שלא יצטרף עמו חצי האחר: מתני' רבי אליעזר. אתא לפרושי שיעור אורג שמנו באבות מלאכות (לעיל דף עג.) דתנן התם שני חוטין: בתחילה. אם זו תחלת אריגתו של בגד: ואחת על האריג. אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת דמצטרף עם השאר: בתי נירין. שנתן ב' חוטין של שתי בנירה שקורין ליצי''ש: בנירין ובקירוס. מפרש בגמרא: בנפה ובכברה. הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט א' [של ערב] בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקנו: גמ' כי אתא ר' יצחק תני. מתני' הכי ר''א אומר האורג ב' חוטין בתחלה ולא פליג ר''א ארבנן אלא באחד על האריג: להאי גיסא. אלימי ג' ולא ב' משום דשנים סתרי דמתוך עוביין אינן נדבקים יפה זה בזה וקטיני בשנים מיחייב: ואמרי ליה להאי גיסא. אלימי שנים חייב: דידיעי. דבר הנראה הוא אבל קטיני בשנים פטור: ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין. יש שאורגין סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור שלשה בתי נירין והאורג בו שני חוטין חייב: למה זה דומה. כלומר להכי מחייבי באריג קצר כי האי ולא אמרי כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד: דומה לאורג צלצול קטן. חגורה קצרה שאינה רחבה יותר משלשה בתי נירין: על הגס. אריג הרבה: על האימרא. תחלת הבגד שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא: ובשפה. לאורך השתי כולו עושין אותו: תרתי בבתי נירא וחדא בנירא. ב' פעמי' מרכיב לחוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ''א: ואחת בנירא. ופעם שלישית מרכיבו על חוט הנירא שקורין ליצ''א המורכב על הקנה: מצוביתא. ביריעת גרדין האורגין ברגל הוא וקורין לימיי''ש והיא במקום הקנה העולה ויורד ביריעת אריגת נשים שקורין פריש''א: הא תנינא ליה באבות מלאכות. ולמה לי למיהדר ולמתנייה הכא הואיל ולא לפרושי בה מידי אתא בשלמא אורג משום פלוגתא ושתי בתי נירין לאשמועינן בנירין ובקירוס ובנפה ובכברה וסל דלא תנא לה התם:

והתניא פטור. אין נראה לר''י לגרוס והתניא דאמאי לא הוה פריך ממתני' ומיהו איכא למימר דממתני' לא קשיא ליה מדקתני וכתב שני זיינין ולא נקט ב' אותיות אחרות דלא בעי זיוני משמע דמשום זיון פטר ליה אבל מברייתא דקתני סתמא פריך שפיר אבל קשה דאי ברייתא היא הא דפריך מינה אמאי נקט נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים אפי' נתכוין לאותן שתים שכתב וכתבן בלא זיון פטור כיון דמוקמי לה בדבעי זיוני דהא בברייתא לא קתני וכתב שני זיינין דנוכל לומר דאתי לאשמעינן הא כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב כדפירשתי במתניתין לכך נראה דממתני' פריך וגרסינן והתנן: רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור נראה דטעם דרשב''ג משום דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה: ורבנן סברי יש ידיעה לחצי כו'. פירש בקונט' הא דנקט אות אחת שחרית ואחת בין הערבים כיון דהוי שהות בינתים כדי לידע חשיב כשתי העלמות ואין נראה חדא דהוה ליה לפרש שיעור שהות ועוד דאמר לעיל כתב אות אחת בציפורי ואות אחת בטבריא חייב אע''ג דמסתמא יש שהות כדי לידע ונראה דמיירי שידע בינתים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאף על גב דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר''ג: מתני' האורג. אומר ר''י דה''ג וחכ''א בין בתחלה בין בסוף ול''ג בין באמצע בין בסוף דא''כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפילו באחת כדאמרינן סוף פרק הבונה (לעיל דף קד:) אבל אי לא גרסינן באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר: