שבת קד ע"ב

א משנה הכותב בשבת שתי אותיות בהעלם אחד (בשגגה אחת) — חייב. כתב בדיו או בסם או בסיקרא (צבע אדום) או בקומוס וכן בקנקנתום וכן בכל דבר שהוא עושה רושם — חייב. כתב על שני כותלי בית העומדים בזויות וכן על שני לווחי (דפי) פינקס והן (הכתובים) נהגין (נקראים) זה עם זה — חייב. הכותב בשבת על בשרו — חייב. המסרט אותיות על בשרו בשוגג בשבת — ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין.

כתב במשקין או במי פירות, או שרטט אותיות באבק דרכים או באבק הסופרים (חול ששמים הסופרים כדי ליבש את הדיו) ובכל דבר שאינו, אין הכתב, מתקים — פטור. וכן אם כתב לאחר ידו (שהחזיק את העם בצד גב היד) או ברגלו או בפיו וכן במרפיקו, וכן אם כתב רק אות אחת אפילו היתה בסמוך לכתב קיים אחר, וכן כתב על גבי כתב, וכן אם נתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני חלקיה של החי"ת וכתב כעין שני זיי"נין, או כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה שבגג, וכן אם כתב על שני כותלי הבית או על שני דפי פנקס ואין נהגין (נקראים) זה עם זה — בכל אלה פטור. כתב אות אחת כנוטריקון, שהשתמש בה כקיצור המרמז על מלה שלימה — ר' יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרין.

ב גמרא מתחילה מזהים את המלים השונות במשנה. דיו הא דיותא העשוייה מפיח. סם הוא סמא. סקרא — אמר רבה בר בר חנה: בארמית סקרתא שמה. קומוס הוא הקרוי בארמית קומא, והוא שרף היוצא מן האילן. קנקנתום — אמר רבה בר בר חנה שכך אמר שמואל: זהו חרתא דאושכפי [השחור של הסנדלרים], גפרת נחושת.

ג ועוד שנינו במשנה שהכותב בכל דבר שהוא רושם — חייב. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] באה פיסקה זו? ומשיבים: לאתויי הא דתני [להביא את ההלכה הזו ששנה] ר' חנניא בהלכות כתיבת הגט: כתבו במי טריא (מין פרי) וכן אפצא (מי עפצים) ולא בדיו — כשר. וכן מה שתני [שנה] ר' חייא: כתבו לגט באבר (עופרת) בשחור (פיח) (גאונים) ובשיחור (קנקנתום) — כשר. וכיון שדברים אלה נחשבים כעושים רושם קבוע — מתחייבים על כתיבתם בשבת.

ד שנינו במשנה שהמסרט בשבת על בשרו צורת אותיות — פטור. תניא [שנויה ברייתא], אמר להן ר' אליעזר לחכמים: והלא בן סטדא המפורסם הוציא כשפים ממצרים שכתבם בסריטה שעל בשרו, שכתב לעצמו את נוסחאות הכשפים בסריטות שבבשרו! אמרו לו: שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים, וכל אדם אין דרכו לכתוב כן. ודרך אגב שואלים: מדוע קוראים לו "בן סטדא"? הלא בן פנדירא הוא! אמר רב חסדא: הבעל שהיה כאילו אביו נקרא "סטדא", הבועל את אמו שהוא אביו האמיתי היה שמו "פנדירא". ושואלים: והלא הבעל — פפוס בן יהודה הוא! אלא אמו היא שנקראה "סטדא", ועל שמה קראו לו "בן סטדא". ושואלים: והלא אמו מרים מגדלא [קולעת] שער נשיא הואי [הנשים היתה] וכך היה שמה! ומסבירים: אין זו סתירה, ש"סטדא" אינו אלא כינוי, כדאמרי [כפי שאומרים] בפומבדיתא: סטת דא [סטתה זו] מבעלה, ועל כן נקראה "סטדא".

ה שנינו במשנה שאם כתב בשבת אות אחת סמוך לכתב קיים — פטור. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רבא בר רב הונא: הלכה זו היא שלא כשיטת ר' אליעזר. דאי [שאם] כשיטת ר' אליעזר היא, האמר [הרי הוא אמר] שהמוסיף חוט אחת על האריג הארוג כבר — חייב משום אורג. שלשיטתו אף שחוט אחד, או אות אחת, אינם נחשבים כשלעצמם, כיון שחשובים הם בצירופם מתחייב עליהם.

ו שנינו במשנה שאם כתב בשבת על גבי כתב קיים — פטור. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב חסדא: תנא זה לא סבר כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה צריך לכתוב את השם (שם הוי"ה) בספר תורה ונתבלבל ונתכוין לכתוב במקום זה "יהודה", ואולם תוך כדי כתיבה טעה ולא הטיל בו את האות דל"ת ונמצא השם כתוב על ידי שתי טעויות אלה, דינו הוא שמעביר עליו קולמוס בדיו אחרת ומקדשו, כלומר, כותבו מתוך כוונת קדושת כתיבת שם, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אפילו יוסיף עליו כתב אין השם מן המובחר. הרי שלשיטת ר' יהודה הכותב על גבי כתב הוא ככותב כתיבה חדשה.

ז תנא [שנויה ברייתא]: כתב בשבת אות אחת והשלימה בכך לספר, ארג חוט אחד והשלימה בכך לבגד שלם — חייב. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רבא בר רב הונא: שיטת ר' אליעזר היא, שאמר שאף אם הוסיף בשבת אריגה של חוט אחת בלבד על האריג — חייב. רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], ואולם אפשר לומר שהעושה כן כדי להשלים בכך את עשיית הבגד שאני [שונה], שאף אם אינו מתחייב משום אורג הרי הוא מתחייב לפחות משום מכה בפטיש, שהרי הוא משלים מלאכה.

אמר ר' אמי: כתב אות אחת על נייר אחד בטבריא ואות אחת על נייר אחר בציפורי — חייב, שמלאכת כתיבה שלימה היא שעשה, אלא שמחוסר קריבה ולכשיקרבו את שני הדפים הכתובים נמצא שכתב שתי אותיות. ושואלים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: כתב שתי אותיות על שני כותלי הבית וכן על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה — פטור, ואם כן כל שכן שייפטר כשכתב בשתי ערים רחוקות! ומתרצים: התם [שם] בדפי פנקס מחוסר מעשה נוסף של תלישה או חיתוך לצורך קריבה (קירוב האותיות), ואולם הכא [כאן] בשתי ערים ואף שהן רחוקות מכל מקום לא מחוסר מעשה נוסף לצורך קריבה.

תנא [שנה החכם] בתוספתא: הגיה אות אחת בשבת — חייב. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] אם כתב בשבת אות אחת — פטור, ואיך תאמר שכאשר הגיה אות אחת חייב?! אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיי"נין ונמצא שבהגהה זו כתב שתי אותיות בבת אחת. רבא אמר: אין צריך להסביר כי מדובר דווקא במקרה זה, אלא אפילו כגון שנטלו לתגו (החלק האחורי הבולט) של דל"ת ועשאו רי"ש, שעל ידי כך מתקן את הכתוב. ובשל תיקון הכתובים חייב משום מכה בפטיש.

תנא [שנה החכם]: נתכוין לכתוב בשבת אות אחת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - ב

מתניתין:

הכותב שתי אותיות בשוגג בהעלם אחד, שלא נזכר בין אות לאות ששבת היום או שלא נודע לו מאיסור הכתיבה - חייב קרבן חטאת.

כתב בדיו, בסם, מין אדמה, בסיקרא, מין אבן שצובע אדום, בקומוס שרף אילן, בקנקנתום מי נחושת, ובכל דבר שהוא רושם והרישום מתקיים.

כתב על שני כותלי זויות הבית הסמוכות זו לזו, כגון, האחת במזרח והשניה בצפון. ובמקום שהזויות מתחברות יחד, על כל כותל כתב אות אחת.

ועל שני לווחי פנקס שני לוחות נפרדות והן נהגין זה עם זה, שתי האותיות נקראות יחד, לפי שהן כתובין על שפתי הלוחות הסמוכין זה לזה - חייב.

הכותב על בשרו שתי אותיות בדיו, חייב. המסרט בברזל על בשרו צורת שתי אותיות - רבי אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין לפי שאין דרך כתיבה בכך.

כתב במשקין כגון מי תותים שמשחירין, או במי פירות שאר כל הפירות, או באבק דרכים בטיט [פירוש אחר: רשם באצבעו על האבק], או באבק הסופרים, בעפרורית של קסת הסופר [וכשני הפירושים דלעיל], ובכל דבר שאינו מתקיים, פטור.

כתב לאחר ידו, בגב ידו, שאחז הקולמוס בהיפוך, כשמקום החוד למעלה, והפך ידו כשגב היד כלפי מטה, וכתב.

או שכתב ברגלו, בפיו, ובמרפיקו שכפף את ידו, ואחז בכיפוף שבין המרפק ליד את הקולמוס.

בכל אלו פטור, לפי שאין דרך כתיבה בכך.

כתב אות אחת סמוך לכתב, שהיתה אות אחת כתובה וכתב לידה אות נוספת.

וכתב על גבי כתב, שהעביר את הקולמוס על אותיות הכתובות כבר, וחידש אותן.

נתכוון לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן שדילג הקולמוס על גג החי"ת, ונשארו שני זיינין. ^[1]

כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה, או כתב על שני כותלי הבית שלא בזוית [והוא הדין אם כתב על כותל אחד, אלא שהאותיות רחוקות זו מזו], או על שני דפי פנקס העשוי עמודים עמודים, וכתב כל אות בעמוד אחר, ואין נהגין זה עם זה, שאינן נקראין ביחד אלא אם כן יחתוך מה שמפסיק ביניהן - פטור.

כתב אות אחת נוטריקון, שעשה סימן נקודה על האות לרמוז שהכונה לתיבה שלימה -

רבי יהושע בן בתירא מחייב, וחכמים פוטרין.

גמרא:

ומבארינן: דיו היינו דיותא.

סם - סמא.

סקרא - אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה. קומוס - קומא.

קנקנתום - אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: חרתא דאושכפי. צבע שצובען בו נעלים שחורות.

שנינו במשנה: ובכל דבר שהוא רושם.

והוינן בה: לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי הא דתני רבי חנניא: כתבו את הגט במי טריא מין פרי [פירוש אחר: מי גשמים] ומי אפצא גרגירים הנקראים עפצים כשר לפי שהוא מתקיים, ולענין שבת נמי.

תני רבי חייא: כתבו לגט באבר עופרת. בשחור פחם, ובשיחור קנקנתום - כשר.

שנינו במשנה: המסרט על בשרו, רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין.

תניא: אמר להן רבי אליעזר לחכמים: והלא בן סטדא הוציא כתבים של כשפים ממצרים כשהם כתובים בסריטה שעל בשרו [להעלים מעיני החרטומים שהיו בודקים כל היוצאים ממצרים שלא יוציאו אתם כתבים של כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת]. הרי שדרך כתיבה בכך, ולמה פוטרים עליהן בשבת?

אמרו לו חכמים: בן סטדא שוטה היה! במעשה זה שמסר נפשו על הדבר לעשות דבר שאין דרך בני אדם לעשותם, ואין מביאין ראיה מן השוטים!

שנינו במשנה: כתב אות אחת סמוך לכתב פטור.

והוינן בה: מאן תנא דמתניתין?

אמר רבא בר רב הונא: דלא כרבי אליעזר. דאי רבי אליעזר, האמר לגבי מלאכת אורג [לקמן קה א] שאעפ"י שבתחילת אריגת הבגד אינו חייב עד שיארוג שלשה חוטין, הרי אם ארג שורה אחת של חוט אחד על האריג, על מה שכבר נארג קצת, חייב.

והכא נמי, אם הוסיף אות אחת סמוך לכתב מחייב רבי אליעזר.

שנינו במשנה: כתב על גבי כתב פטור.

והוינן בה: מאן תנא?

אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה.

דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם בספר תורה, ונתכוין בטעות לכתוב "יהודה", וטעה, ולא הטיל בו דל"ת ב"יהודה" אלא כתב את שם ה', והרי השם כתוב שלא בכונה, שאינו כשר - מעביר עליו קולמוס שנית בכונה לשם קדושת השם, ומקדשו.

וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר!

הרי, שלדעת רבי יהודה כתב על גבי כתב נחשב כאילו הוא כותב עתה, ואם כן לענין שבת נמי חייב.

תנא: כתב אות אחת בשבת והשלימה בכך לספר, שהיתה האות הזאת האות האחרונה באחד מעשרים וארבעה ספרי הקדש. ^[2] או אם ארג חוט אחד והשלימה לבגד - חייב.

מאן תנא דברייתא?

אמר רבא בר רב הונא: רבי אליעזר היא, דאמר: המוסיף שורה אחת על האריג, חייב.

רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן היא. כי להשלים ספר או בגד שאני, דמודו בה רבנן דחייב דהוי מלאכה חשובה, ^[3] ולא נחלקו אלא כשמוסיף על קצת אריג, שעדיין לא נשלם בגד בכך.

אמר רבי אמי: כתב אות אחת בטבריא, ואות אחת בציפורי - חייב. ^[4] מאי טעמא? משום דכתיבה של שתי אותיות היא, אלא שמחוסר קריבה זה לזה.

ומקשינן: והתנן במתניתין: כתב על שני כותלי הבית, ועל שני דפי פנקס, ואין נהגין זה עם זה - פטור. והכי נמי הרי אין נקראין יחד?

ומתרצינן: התם - מחוסר מעשה דקריבה, שאי אפשר לקרבן אלא ע"י מעשה, שיחתוך מה שמפסיק ביניהם. אבל הכא, לא מחוסר מעשה דקריבה, דרבי אמי מיירי שכתב כל אות על שפת הלוח, ואפשר לקרבן גם בלא מעשה חיתוך.

תנא: הגיה [תיקן] אות אחת חייב.

ומקשינן: השתא, כתב אות אחת פטור, הגיה אות אחת חייב?!

ומתרצינן: אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן: כגון שנטלו לגגו של חי"ת, ועשאו שני זיינין, ^[5] ותיקן בכך את הספר. ^[6] רבא אמר: כגון שנטלו לתגו של דל"ת, לבליטה שבצד ימין, ועשאו רי"ש. ואעפ"י שלא הגיה אלא אות אחת הרי זה מעשה חשוב הואיל ותיקן בכך את הספר, ^[7] שהרי אסור להשהות ספר שאינו מוגה, והוי ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר, דאמרינן לעיל דחייב אפילו לרבנן.

הערות

^[1] למסקנת הגמרא [לקמן קה א] הטעם לפטור אינו משום שלא נתכוין רק לאות אחת, אלא משום שלא תייג את הזיינין, ולא נגמרה מלאכת הכתיבה. וכתבו התוס' בד"ה נתכוין, דלפי זה גם אם נתכוין מלכתחילה לכתוב שני זיינין פטור כשלא תייג. והא דנקט בנתכוין לכתוב חי"ת, לאשמעינן שדוקא בגלל שכתב שני זיינין ללא תגין הוא פטור, אבל אם נתכוין לכתוב אות אחת ויצא שכתב שתי אותיות אחרות, שאינן צריכות תיוג - חייב, למרות שהוא התכוין לכתוב רק אות אחת. ואע"ג דקיי"ל בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור, ומדוע יתחייב כאן כשנתכוין לכתוב רק אות אחת? תירצו בתוס', דהכא מיירי שלא היה בדעתו לכתוב שתי אותיות מסוימות, אלא שתי אותיות כל שהן, איזה שיהיו, והתחיל בחי"ת, ועלה בידו שני זיינין, דהשתא נתכוין לדבר איסור, וגם נתקיימה מחשבתו. וכל הפטור אינו אלא משום חסרון התגים.

^[2] רש"י. משמע דבשאר ספרים אינו חייב. וכתב המנ"ח [מצוה ל"ב, במלאכת כותב אות ב'] דהטעם הוא, דבשאר ספרים לא שייך השלמה. לא מיבעיא בספרי הדיוטות, אלא אפילו ספרי קדש, שהרי יכולים לגרוע ולהוסיף בהם. ורק בספרי תנ"ך, שהתיבות והאותיות הכל במנין ומספר מאת השי"ת, בהשלמתן הוא תיקון גדול וחייב אפילו על אות אחת.

^[3] וחיובו משום כותב ולא משום מכה בפטיש. ובביאור הדבר כתב המאירי, שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כולה, כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כולה מסביבותיה אלא שלא נפלה. או בגד שנשלמה אריגתו אלא שיש עליו קיסמין. אבל כאן, לא נשלם עדיין הספר והבגד. וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש. דאם לא נאמר כן, כל מלאכה שתחלתה וסופה באין כאחד, כגון קצירה וכיוצא בה יתחייב משום מכה בפטיש.

^[4] הרשב"א הביא בשם רב האי גאון לפרש שטבריא וציפורי היו סמוכות זו לזו. ואם יכתוב אות גדולה על השער של זו ואות אחרת על שער השניה הרי הרואה את זו ומהלך עד שרואה את זו יודע כי תואמות הן ומכוונות זו לזו. כי זו מסוימת באל"ף וזו מסוימת בבי"ת. והיינו דאמרינן: כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. כלומר, שלא נכתבו כדי להיתלש אלא שיהיו במקומן היכר וסימן.

^[5] כתב הרשב"א דזה לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שתי אותיות דבוקות. וכן בנטל גגו של דל"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות, ומעבירו. והר"ן כתב דאין ראיה מכאן. דאפשר דלענין כתיבת סת"ם מיפסיל בכה"ג משום חק תוכות, אבל לענין שבת אין קפידא בכך. וכל דהוי מלאכת מחשבת, חייב. שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב.

^[6] כתב המנ"ח שם, דודאי אף אם עשה כן שלא בספר רק היה כתוב באיזה מקום חי"ת ועשאו שני זיינין חייב. שהרי הוא ככותב שתי אותיות. ודוקא בנטלו לגגו של דל"ת ועשאו ריי"ש דכתבו רק אות אחת בעינן שיתקן עיי"ז את הספר. וצ"ע על רש"י למה פירש כאן דמיירי שהספר צריך לכך.

^[7] הקשה הריטב"א לשם מה צריך רבא לומר באיזה אופן הגיה הספר? שהרי עיקר תירוצו הוא שבכך תיקן הספר, והכי היה לו לומר: שאני הכא, דהוה ליה כהשלים את הספר [ועיין שו"ת רע"א ח"א סי' כ"א יישוב לזה]. והביא פירוש אחר. שיש גורסים בדברי רבא "כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשאו יו"ד רי"ש, דהיינו כדרב ששת, שע"י הגהתו נעשו שתי אותיות, אלא שהוא נתן דוגמא אחרת לדבר. והוסיף הריטב"א דלפי זה, אם הגיה אות אחת פטור אף אם נשלם הספר עי"ז. כי דוקא כשהספר היה חסר אות והשלימה הוי תיקון חשוב היות והיה הספר נראה חסר קודם לכן. אבל אם היה בו טעות של אות אחת ותיקנה אין בזה תיקון חשוב, שבשביל טעות של אות אחת אין איסור להשהותו.

תנא [שנה החכם]: נתכוין לכתוב בשבת אות אחת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One who writes two letters on Shabbat during one lapse of awareness is liable. The following substances used as ink are explained in the Gemara. One is liable if he wrote with deyo, with sam, with sikra, with gum [komos], or with copper sulfate [kankantom] or with any substance that makes a mark. If one wrote on two walls of a house that form a corner, or on two parts of a writing tablet, and the two items are read together, he is liable. One who writes on his flesh on Shabbat is liable. If one unwittingly scratches letters on his flesh on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering and the Sages deem him exempt.

If one wrote with liquids or with fruit juice, or if one drew letters with road dust, with scribes’ dust that they use to dry the ink, or with any substance with which the writing does not endure, he is exempt. Similarly, if one wrote by holding the pen on the back of his hand, with his foot, with his mouth, or with his elbow; if one wrote only a single letter, even if it was adjacent to other preexisting writing; or if one wrote over other writing; if one meant to write the letter ḥet and instead wrote the two halves of the ḥet as two instances of the letter zayin; if one wrote one letter on the ground and one on a rafter; if one wrote one letter on two walls of a house, or on two parts of a writing tablet that are not read together, he is exempt. If one wrote one letter as an abbreviation representing an entire word, Rabbi Yehoshua ben Beteira deems him liable to bring a sin-offering, and the Rabbis deem him exempt.

GEMARA: The Gemara defines the terms used in the mishna. Deyo is deyota made from soot. Sam is samma, which is yellow-tinged arsenic. Sikra, Rabba bar bar Ḥana said: It is called sikreta in Aramaic and is a lead-based red paint. Komos is koma in Aramaic, and it is an ink made with gum Arabic from the sap of a tree. Kankantom, Rabba bar bar Ḥana said that Shmuel said: This is the black substance used by cobblers, copper sulfate.

And we learned in the mishna that one who writes with any substance that makes a mark is liable. The Gemara asks: What does this statement come to include? The Gemara answers: It comes to include that which Rabbi Ḥananya taught with regard to writing a bill of divorce: If one wrote it with the juice of the fruit called teriya, or with gallnut juice instead of ink, it is valid. Similarly, Rabbi Ḥiyya taught: If one wrote a bill of divorce with lead, with soot (ge’onim), or with shoeblack, it is valid. Since those substances leave a permanent mark, one who writes with them on Shabbat is liable.

We learned in the mishna: If one unwittingly scratches letters on his flesh on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering and the Sages deem him exempt. It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer said to the Rabbis: Didn’t the infamous ben Stada take magic spells out of Egypt in a scratch on his flesh? They said to him: He was a fool, and you cannot cite proof from a fool. That is not the way that most people write. Incidentally, the Gemara asks: Why did they call him ben Stada, when he was the son of Pandeira? Rav Ḥisda said: His mother’s husband, who acted as his father, was named Stada, but the one who had relations with his mother and fathered him was named Pandeira. The Gemara asks: Wasn’t his mother’s husband Pappos ben Yehuda? Rather, his mother was named Stada and he was named ben Stada after her. The Gemara asks: But wasn’t his mother Miriam, who braided women’s hair? The Gemara explains: That is not a contradiction. Rather, Stada was merely a nickname, as they say in Pumbedita: This one strayed [setat da] from her husband.

We learned in the mishna: If one wrote only a single letter, even if it was adjacent to other preexisting writing, he is exempt. The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited in the mishna? Rava bar Rav Huna said: This halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as if it were in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, didn’t he say: One who adds a single thread to a previously woven fabric is liable for weaving? In his opinion, although a single thread or letter is insignificant in and of itself, one is liable because adding even a small measure to existing material is significant.

We learned in the mishna: If one wrote over other writing he is exempt. The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited in the mishna? Rav Ḥisda said: This halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita: If one needed to write the Tetragrammaton, the name of God, in a Torah scroll, and became confused and intended instead to write the name Yehuda, and while intending to write Yehuda he erred and omitted the letter dalet, thereby writing the name of God, he should do the following. He passes a quill with more ink over the name and sanctifies it, i.e., he writes it with the intention required when writing a holy name. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: Even if he adds ink over what he wrote, this writing of God’s name is not ideal. Apparently, according to Rabbi Yehuda, writing over other writing is considered writing anew.

A tanna taught in a baraita: If one wrote a single letter and thereby completed a book, or if one wove a single thread and thereby completed an entire garment, he is liable. The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited in the baraita? Rava bar Rav Huna said: It is the opinion of Rabbi Eliezer, who said: One who adds a single thread to a previously woven fabric is liable for weaving. Rav Ashi said: Even if you say that in accordance with the opinion of the Rabbis, one who does so to complete a garment is different. Even if he is not liable for weaving, he is liable at least for striking a blow with a hammer to complete the production process of a vessel.

Rabbi Ami said: If one wrote one letter on paper in Tiberias and one letter on paper in Tzippori, he is liable because he performed a full-fledged act of writing that is lacking only in proximity. When the two pieces of paper are brought together he will have written two associated letters. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: If one wrote one letter on two walls of a house, or on two parts of a writing tablet that are not read together, he is exempt? All the more so that this is the halakha with regard to one who wrote in two different cities. The Gemara answers: There, in the case of the parts of a tablet, there is the lack of an additional act of cutting or tearing to facilitate bringing the letters together. However, here, in the case of two cities, even though they are distant from one another, there is no lack of an additional act to facilitate bringing them together.

A tanna taught in the Tosefta: If one emended a single letter on Shabbat, he is liable. The Gemara wonders: Now, if one wrote a single letter on Shabbat he is exempt; is it possible that if one emends a single letter he is liable? Rav Sheshet said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one removed the roof of a ḥet and transformed it into two instances of the letter zayin, effectively writing two letters with a single correction. Rava said: It is not necessarily referring to that specific case. It could even be referring to a case where one removed the protrusion from the back of a dalet and transformed it into a reish, thereby emending the written text. One who did so is liable for performing the prohibited labor of striking a blow with a hammer to complete the production process of a vessel.

A tanna taught: If one intended to write one letter on Shabbat

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא תימא הני מילי לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא אלא אפי' לישיבה. ת"ח קודם מ"ט יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. וקיי"ל כת"ק דמתני' דאפילו ר' יוסי דקיי"ל נמוקו עמו. הא (דאינך) [מדאמר] ר' יוסי ב"ר חנינא מ"ט דר' דדריש ועשה אחת ועשה הנה ומפרש אחת שמעון מאחת שם משמעון שמעינן מיניה דמודי ר' יוסי כי הכותב שם משמעון חייב משום כותב וגרסי' נמי בהזורק מלתא פשיטתא. פשיטא נתכוון לזרוק ח' וזרק ד' הרי כתב שם משמעון וכן נמי בכיצד הרגל וכבר פירשנוה התם. אמר מר א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל מי דמי מ"ם דשמעון פתוח ומ"ם דשם סתום וכאשר יכתוב שם כזה אינו נקרא שם. ופריק רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. ומותבינן עלה וכתבתם על מזוזות ביתך פי' וכתבתם כתב תם. שלא יקרא אלפין עיינין ביתין כפין כלומר שלא תהא צורת בית בלא תגין כמו כ"ף כו' קתני מיהת כו' ולא אותיות פתוחות סתומות ולא סתומות פתוחות כלומר אם יכתוב במזוזה אות שלימה פתוחה סתומה תיגנז מכלל שהיא פסולה. ופרקינן מתני' דמחייב הכותב שם משמעון ופריק רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. ר' יהודה בן בתירה היא דדריש סימן לימי החג דרמיזו קראי כלומר ונסכיהם כתוב מ"ם יתירה. ובכולהו כתיב ונסכה והכא כתיב ונסכיה יו"ד יתירה וכן בכולהו כתיב כמשפט והכא כמשפטם והרי ונסכיהם ונסכיה כמשפטם מי"ם ומצאנו נמי סתום באמצע תיבה כדכתיב למרבה המשרה ומדפתוח ועשאו סתום כשר כך סתום ועשאו פתוח כשר. ואקשינן בשלמא פתוח ועשאו סתום דעלויי עייליה דכל אות שהיתה כתובה בלוחות חשובה היא ומעולה מן האותיות שנתוספו אח"כ ובלוחות לא היה מ"ם אלא סתומה כרב חסדא דאמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין פי' מ"ם סתום מכל צד הוא סתום כמו סמ"ך וכיון שהיו האותיות כולן בלוחות חרוצות חרותות מפולשות הרי (כיס) [אות] האמצעי כגון הלובן שלהן אם יש במה להיסמך בהן עומד הלבן בלוח אבל מ"ם וסמ"ך שאין להן במה להיסמך בנס עומד הלבן שבתוכם. שאילו נפל הלבן היה נראה מקומו נקב ואין בו צורת האות. לפיכך המ"ם סתום כיון שהיה חרות בלוחות יש בו עילוי אלא המ"ם הפתוח גרוע הוא וכיון שעשה הסתום פתוח גרועי גרעי שהפתוחין מחודשין ולא היו בלוחות. וא"ר ירמיה ואיתיביה ר' חייא בר אבא מנצפ"ך צופים אמרום. ופריק לעולם מהוה הוו בלוחות הפתוחות והסתומות שאין נביא יכול לחדש דבר וכך היו מתוקנין להיות הפתוחות בראש התיבה ובאמצעה והסתומות בסוף התיבה ורוב העם מן הסופרים ההדיוטים שכחום. והיו כותבין הסתומין בין באמצע תיבה בין בסוף תיבה וכן הפתוחות עד שחזרו ב"ד ותקנום להם כאשר היו מסורין מיוסדין בידיהן וכיון שהיתה ירכתי הכתב מפולשות מצד זה לצד זה קיימא דרב חסדא שהיה נראה מאחוריו הפוך כדרך הנקרא כתב שע"ג זכוכית מאחוריו:

כתב אות אחת סמוך לכתב כגון שהיה כתוב נו"ן וכתב תחתיו חי"ת אף על פי כי נמצא נח והנה שם כתוב פטור הוא ודלא כר' אליעזר דאמר האורג חוט אחד על האריג חייב. אבל אם היתה מזוזה חסרה אות או ספר היה חסר אות והשלימו אע"פ שלא כתב אלא אות אחת חייב ואפילו לרבנן דקיי"ל להשלים שאני מי טריא בגס ממין שהיה ידוע באותה העת קומא שרף דגרסינן בפרק הראשון כל השרפין יפין לדיו ושרף קטף מן המובחר אבר ועופרת שיחור כלי ברזל שמשרפו. שחור בלשון ישמעאל אל סֻבאם ואל סודאי. מעשה בבן פטיא שהוציא כשפים ממצרים בשריטה על בשרו אמרו לו שוטה הוא ואין מביאין ראיה מן השוטים. כתב ע"ג כתב פטור אוקמה רב חסדא דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא כתיבה מעליא היא דאמר מעביר עליו קולמוס ומקדשו:
ירושלמי תני עדים שאין יודעין לחתום. אמר ריש לקיש רושם להם בסיקרא והן חותמין בדיו או רושם להם בדיו וחותמין בסיקרא א"ל ר' יוחנן וכי מפני שאנו עוסקין בהלכות שבת נתיר אשת איש אלא מקרעין להן נייר חלק ומרחיב להן הקרע.

א"ר חייא בר אבא אילין בני מדינחא ערימין סגין כדבעי כתבין לחבריה כתיב ליה במי מילין ומשדר לחבריה והוא שפיך עליה דיו שאין בו עפיץ וקליט מקום הכתב עשה כן בשבת מהו ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו דיו ע"ג סיקרא או סיקרא ע"ג דיו חייב ר' יצחק אמר חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק.

א"ר אמי כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה זה ששמענו פירוש זה כגון שכתב בקרקע של טבריא שי"ן ובקרקע כנגדו בצפורי [מ"ם] חייב. מ"ט כתיבה שהרי כתב ב' אותיות והן שם אלא שמחוסרת קריבה כלומר אין שם חסר דבר במלאכה אלא אילו האריך המ"ם עד שיקרבנו לשי"ן הרי נתברר הדבר אע"פ שגם עתה המכוון זה האות כנגד זה האות קורא השם הנכתב מחוסר קריבה הוא ואקשינן והתנן על ב' דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. ופרקי' התם לגבי הפנקס מחוסר מעשה קריבה כלומר צריך מעשה לקרב דפי הפנקס שהוא מעשה אחר זולת מעשה הכתיבה. ואם לא קריבה ולא כלום הוא. שאין שם ב' אותיות.

הא דאמרינן נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו ב' חייב. ק"ל דהא אמרי' נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' פטור וא"ל דש"ה דבכ"מ השתים נתכוין לכתוב אותה האחת אבל התם לא נתכוין לזרוק חוץ למקום השתים. ואיכא דפריק דהכא בשדעתו לכתוב שתים זה אח"ז אלא שנתכוין לכתוב אחת בתחלה ועלו בידו השתים כאחת והוא הי' רוצה שיכתוב אותן אחת אחת ולפיכך חייב דהו"ל כנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' ואמר כ"מ שתרצה תנוח, זה תי' בעל התוספת ז"ל, ואינו נכון:

מתני': ובכל דבר שהוא רושם. ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי הא דתני רב חיננא כתבו במי טריא ואפצא כשר, תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר, ומהכא משמע דהלכות שבת כהלכות גיטין, ובעינן שיכתוב בדבר של קיימא ועל גבי דבר של קיימא, וכמו ששנינו לענין גיטין (גיטין יט, א), ובהדיא שנינו בתוספתא כן בכאן (פי"ב, ה"ו) המקרע על העור כתבנית כתב פטור, הרושם על העור כתבנית כתב חייב, בקליפי אגוזים בקליפי רמונים בדם הקרוש ובחלב הקרוש על עלה זית ועל עלי חרוב ועל עלי דלעת ועל כל דבר של קיימא חייב, על עלי כרשין ועל עלי בצלים ועל עלי חזרין ועל עלי ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא פטור, זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא על בדבר של קיימא פטור, עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא. ובקורע ורושם על העור (דבר של קיימא) מצאתי חלוף בין התוספתא והירושלמי כאן בגמ' (ה"ד), (ו)בתוספתא קורע פטור ורושם חייב, ובירושלמי קורע חייב ורושם פטור.

כתב על גבי כתב פטור. ודוקא דיו על גבי דיו, אבל דיו על גבי סיקרא אמרינן בגיטין פרק המביא תניינא (יט, א) שהוא חייב שתים, אחת משום מוחק ואחת משום כותב, ובסיקרא על גבי דיו פליגי בה התם, אמרי לה חייב ואמרי לה פטור, אמרי לה חייב מוחק הוא, ואמרי לה פטור מקלקל הוא. ובירושלמי בפרקין דהכא (ה"ד) גרסינן והוא שכתב דיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא, אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא וסיקרא על גבי דיו חייב, רבי יצחק בר משרשיא בשם רבנן דתמן חייב שתים משום כותב ומשום מוחק, וכתב ולא המטיף רבי יודן בר שלום ור' מתנא, חד אמר בשלא עירב נקודות וחורנא אמר אפי' עירב נקודות, וכתב לא השופך וכו'.

באבר כשר. ואמרינן בגיטין (שם) והא תניא פסול, לא קשיא הא באברא הא במיא דאברא.

וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. פירוש: לדידהו אינו כתב כלל דהא תנן כתב על גבי כתב פטור, אלא לטעמיה דרבי יהודה קאמרי ליה, כלומר: אפילו לדידך דהוי כתב, אודי מיהא לגבי כתיבת השם שאינו מן המובחר, והכין איתא בירושלמי (ה"ה) בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר כתב הוא, אף הוא אינו מן המובחר.

אמר רב אשי אפילו תימא רבנן להשלים שאני. ולכאורה הוה משמע דדוקא להשלים את הספר אבל להשלים את השם לא, דאם איתא ליתני להשלים את השם ואנא ידענא דכל שכן להשלים את הספר. אבל בתוספתא (פי"ב, ה"ב) גרסינן כתב אות אחת להשלים את השם, אות אחת להשלים את הספר חייב. ואיתא נמי בירושלמי בפרק האורג (ה"א).

כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב. פירוש: כתב אות אחת במגילה בטבריא ואות אחת באותה מגילה בצפורי. אבל רב האי גאון ז"ל כתב: כך היו הראשונים ז"ל מפרשים כי טבריא וצפורי סמוכות זו לזו, והיה שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר, וכן שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר, ואם תכתוב אות גדולה עד קצה זו, כאשר יכתב על השער (ים) [השני] אות גדולה כמוה עד קצה זו לזו, אע"פ שאין קרובות זו לזו הרי הרואה את זו ומהלך עד שרואה את זו, יודע הוא כי תואמות הן ומכוונות זו לזו, והיינו דאמרינן כתיבה היא זו אלא שהיא מחוסרת קריבה ע"כ. ודבר רחוק הוא זה. אבל מצאתי בירושלמי (דפרקין ה"ד) ענין יורה על פירוש זה, דגרסינן התם ר' יעקב רבי יוסי בשם ר' אלעזר כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב, והא תניא ואם אינן נהגין זה עם זה פטור, אמר ר' בא בר ממל תפתר בסיד דק.

מהא דאמרינן: הכא במאי עסקינן כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן. שמעינן דכי האי גוונא לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו.

תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב. איכא למידק ולהוי כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור. ויש לומר דהכא בשרוצה שתים אלא שעכשיו היה מתכוין לכתוב האחת מהן ועלו בידו שתים, וכגון דלא נתכוון לכתוב שתי אותיות ידועות אלא איזה אותיות שיזדמן לו, וכההיא דאמרינן לעיל (שבת צז, ב) כל מקום שתרצה תנוח.
ובהא נמי מיתרצא מתניתין דקתני נתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן פטור, דאף בהא איכא למידק מאי שנא נתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן, אפילו נתכוון לכתוב זיי"ן וחי"ת וכתב טי"ת וכ"ף פטור, שלא נתכוון לאלו, מידי דהוי אנתכוון לכבות זה וכבה זה דפטור כדאיתא בכריתות (כ, א), אלא דמתניתין בנתכוון לכתוב שתים איזו שתים שיעלו בידו, אבל עכשיו היה כותב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן, ומכל מקום בדעתו הוא שאם יזדמנו לו דרך מקרה אותיות הצריכות זיון שיזיינם, ומשום הכי אמרינן הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני.

המשנה הרביעית הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקונקונתוס ובכל דבר שהוא רושם על שני כותלי זוית על שני לוחי פנקס והם נהגין זה עם זה חייב הכותב על בשרו חייב והמסרט על בשרו ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר אמר הר"ם פי' דיו ידוע כותב על הספר ובדיו וסם שם העקר אי זה עקר שיהיה ורצונו בכאן עקר צובע סיקרא גם כן ידוע והוא כמו אבן שצובע צבע אדום קומוס מין עפר וצבעו שחור ובערבי אלא"ג קונקנתוס ממין הקומוס וכן נקרא בערבי וכל שהוא רושם ר"ל שיתקיים רשומו פינקס ספר חשבון הסוחרים נהגים נקראים מן והגית בו יומם ולילה ר"ל שתהיה אות כנגד האות השניה ואמרו מסרט על בשרו הוא שיכתוב בשריטה על שטח בשרו ואפי' הוציא דם אינו חייב חטאת לדעת ר' יהושע לפי שאין דרך כתיבה בכך והלכה כר' יהושע:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב הא בשתי העלמות פטור שהידיעה שבנתים מחלקת שיש ידיעה לחצי שיעור ורבן גמליאל חולק עליה בסוף משנתנו ואין הלכה כמותו אלא כרבנן כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתוס ובכל דבר שהוא רושם חייב ר"ל שהוא רושם ורשומו עומד כתב שני אותיות בשני כותלי זוית ר"ל שכתב אחת על כותל מזרחי' במקצוע הסמוך לצפון ואחרת על כותל צפוני' במקצוע הסמוך למזרח עד שנהגים זה עם זה ר"ל שאפשר לקראן ביחד חייב וכן בשני לוחי פנקס והם לוחות דקות שאדם נושא לכתוב שם הקפותיו ושאר דברים שאדם מתירא שישכחם מהם שאדם עושה טוחות בשעוה ומהם שאדם כותב בהם ואע"פ שכתב אחת בלוח זה ואחת בלוח זה כל שהם נהגים זה עם זה בסקירא אחת כגון שכתב על שתי הקצוות הסמוכות זו לזו חייב וכן הכותב על בשרו בדיו כגון שצריך לכתיבת איזה דבר וכותב על ידו או על איזה מקום שבבשרו חייב שהרי על עור כתב ואע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן אין זה אלא ככתב שנמחק המסרט על בשרו במכתב או בסירא ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים מפני שאין דרך בכך והלכה כדבריהם:

משנה כתב במשקין ובמי פירות ובאבק דרכים ובאבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור לאחר יד ברגלו בפיו ובמרפקו כתב אות אחת סמוך לכתב כתב על גבי כתב נתכון לכתוב חי"ת כתב שני זיי"נין אחד בארץ ואחד בקורה על שני כותלי הבית על שני דפי פנקס ואינן נהגין זה עם זה פטור כתב אות אחת נוטריקון ר' יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' אחת בארץ ואחת בקורה ר"ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה ונוטריקון הוא שיכתוב אות אחת מראש המלה וכן מאותו אות כל המלה כמו שיכתוב ק' וינקוד עליה ויהיה רמז על קרבן או יכתוב מ' ויהיה רמז על מעשר ויובן ממנו זה כפי מה שהסכימו אנשי נוף אחד או אנשי מדינה אחת ור' יהושע בן בתירא אומר כיון שהכל מבינים מאותה אות המלה כלה כאלו כתב אותיות הרבה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כתב במשקין ר"ל בדברים שאין רישומן עומד במי פירות באבק דרכים ר"ל שחוקק באצבעו בתוך האבק צורת אותיות ובאבק סופרים ר"ל עפרורית הנשאר בקסת הסופר וכן בכל דבר שאינו מתקיים פטור וכן אם כתב בדיו על דבר שאין הכתב מתקיים בו כגון על הירקות וכיוצא בו פטור כשם שאין חיוב אלא בכותב בצבע העומד כך אינו חייב אא"כ כותב על דבר העומד כך כתבוה גדולי המחברים וכך היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם כתב בדיו על עלה של ירקות או במשקין ומי פירות על הלוח פטור עד שיכתוב בדבר של קיימא על דבר של קיימא:

כתב לאחר ידו ר"ל בגב ידו כגון שאחז את הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב או שתפש הקולמוס בפיו ובמרפקו או ברגלו וכתב פטור שאין זה דרך כתיבה כתב אות אחת סמוכה לכתב ר"ל שהיתה שם אות אחת כתובה וכתב הוא אות אחת בסמוך לו עד שנעשו בזווגו שתים פטור שמ"מ לא כתב הוא אלא אחת כתב ע"ג כתב ר"ל שהיו מטושטשות מעט וחדשן בהעברת קולמוס עליהן פטור שאין כאן כתיבה הואיל וכבר היה רשומן ניכר:

נתכוין לכתוב חית ודלג את הקולמוס בשעה שהיה כותב את גגה ונעשה הפסק בגגה עד שנעשו כשני זיי"נין פטור שהרי לא היתה מחשבתו אלא באות אחת ומ"מ אם עשאן בכונת שנים חייב אע"פ שהם משם אחד שהרי תיבה היא בלשון תלמוד כמו שאמרו לא זז משם:

כתב אחת בארץ ואחת בקורה שנמצא שאינן נהגים זה עם זה בסקירה אחת וכן על שני כותלי הבית שלא במקצועות הסמוכים זה לזה אלא באמצע הכותלים עד שאין נהגים זה עם זה או על שני דפי פנקס ר"ל זו בדף אחד וזו בדף אחר או באיזה צד שאין נהגים זו עם זה פטור שאין שם שתי אותיות לחייב עליהן אלא כשנקראות זו עם זו:

בד"ה נתכוון כו' מאי אריא נתכוון לכתוב ח' כו' אפי' נתכוון כו' עכ"ל. קצת יש לגמגם בזה אדרבה בנתכוון לכתוב ח' וכתב ב' זיינין נתקיימה מחשבתו טפי שהרי ב' זיינין הם בכלל ח' משא"כ נתכוון לכתוב ז' אחת שלא נתכוון כלל על ב' זיינין וק"ל:

בא"ד ואע"ג דהשתא מיהת לא' כו' דוודאי איירי שהיה צריך לכתוב שתי אותיות דאל"כ לא מחייבי כלל אלא דהשתא מיהת לא' הוא דמתכוון ועלה בידו ב' וק"ל:

בד"ה אמר רב חסדא כו' לא קאמרי כו' אבל גבי גט כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא מתני' דהכא בס"ת דמטעמא דמשום זה אלי ואנוהו לא מסתבר שיהיה פסול מדאוריי' וא"כ לענין חיוב שבת הוי כתב מן התורה וק"ל:

בא"ד ומשמע ליה דמתני' דהכא איירי בכל ענין כו' דלא ניחא להו למימר דלר"ח אין חילוק בין כשמתקן ובין אינו מתקן באחרון יותר מן הראשון דהך סברא פשוטה לחלק שהרי לא הוזכר בדברי ר"א ב"י וע"כ הוא מפליג בהכי ור"ח לא פליג עליה אלא בהך טעמא דזה אלי וגו' וק"ל:

בגמ' אמר לו שוטה היה ואין מביאים ראיה מן השוטים כתב במשקים וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה על לווחי כו' צ"ל על שני לווחי כו' בשעור על ב' כו' כצ"ל והד"ח:

בד"ה סקרתא אמיני"א צ"ל מינים כו':

בד"ה קומא גומא. נ"ב פי' בלע"ז וכן בערוך:

בד"ה במי טריא י"א מין פרי כו'. נ"ב ובגיטין פי' מין פרי שהוא כעין עפצים:

תוס' בד"ה אמר רב חסדא כו' אבל לרב אחא בר יעקב ע"כ מתני' כו'. נ"ב פי' שיהיה הא דרב חסדא אתיא אליבא דכ"ע וק"ל:

רש"י במשנה ד"ה המשרט. או בסיד. צ"ל בסירא וכ"ה ברש"י שבאלפסי ובר"ן:

רד"ה במשקין. מי תותים. נראה דוחק דהא הוה בכלל מי פירות. ולעדנל"פ דמשקין הם ז' משקין שמנו חכמים במס' מכשירין פ"ו מ"ד:

רש"י ד"ה באבק דרכים. נ"ל להכריע כפי' הא'. דלפי' הב' קשה דהל"ל בחול ובאד"ר כדתנינהו בהדדי לעיל (לח ב) במשנה:

רד"ה באבק הסופרים. נ"ל דלפירש הב' באד"ר יל"פ אבק סופרים שהסופרים מדבקים בו ניירותיהם והוא אבק הרחים עי' פסחים (סוף דף מב):

רד"ה על שני דפי. וה"ה לכותלי הבית (ר"ל אם כותב על אחד מכותלי הבית) רחוקים (ר"ל האותיות זה מזה כו') והדר תני שני דפי פינקס (ור"ל דהן דומין לכותל אחד) וה"ה כו'. והרע"ב במחכ"ת לא העתיקו כראוי:

תוס' ד"ה נתכוון. אפי' נתכוון לכתוב ז' אחד כו' כמו נתכוון לזרוק ב' כו' מ"ש מנתכוון לזרוק ב' כו'. לע"ד שנא ושנא. לפמש"כ בריש מכילתין דעקירה מרה"י הוי כח"ש דאסור מדאורייתא. וא"כ ה"ה כתיבת אות אחד שהרי אם ישלים לו אות הב' יהיה חייב. א"כ הכא נתכוון לכתיבה דאיסורא. משא"כ לזרוק ב' כיון דינוח שמה שוב לא מיחייב אפילו אם ישלים אח"כ שהרי נח בתוך ד' ולהכי מותר לכתחלה לטלטל פחות מד"א כדלקמן ר"פ בתרא ואפילו לר"ל דח"ש מדרבנן נוכל לחלק לנידון זה וע' לעיל (עג א') בהצריכותא:

גמ' א"ר אמי כתב אות אחת בטבריא. עיין לעיל דף פ ע"ב תוס' ד"ה בהעלם אחד:

תוס' ד"ה בן סטדא. עי' בסה"ד קמב ע"ד. ועיין תוס' חגיגה דף ד' ע"ב ד"ה הוה שכיח:

נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין. עי' תוס' מאי דמייתי מנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' אין הדמיון מזריקה דהתם אין שם זריקה בפחות מארבע אמות כפי' רש"י לעיל ע"ג ע"א ד"ה דלא איכוין וכו' אך ראיתם מסוגי' דהתם דמסיק דרבא פוטר בטעה בשיעורין וא"ש. ומהרש"א הק' דלמא שאני הכא שעכ"פ לא נתכוין לכתוב ב' זיינין מש"ה הוה פטור אבל אי נתכוין לז' א' וכ' ב' חייב. וי"ל א"כ לאביי דמחייב בנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' ה"ה או מכ"ש בנתכוין לכתוב חי"ת ועלתה בידו ב' זיינין ותיקשי לי' מתני' דפוטר בכי האי גוני וקשה ממ"נ או לרבא או לאביי:

כגון שנטלו לתגו של ד' ועשאו ר' פירש"י אסור להשהות ספר שאינו מוגה וכו' רצה בזה דאע"ג דלהכשר ס"ת לקרות בו לא הועיל כלום דה"ל חק תוכות. ודברי רשב"א בנטלו לגגו של חי"ת תמוהים בעיני מ"מ בתגו של ר' לא תי' כלום דפסול משום חק תוכות לכן כתב רש"י עכ"פ הואיל שאינו עובר על לאו ואל תשכן באהליך עולה כשיקרא וילמוד אדם מתוכו ילמוד ח"ו מאחד אחר או בהיפוך:

והנה לפ"ז נלע"ד מכ"ש שחייב התופר אותיות על בגדים ואפי' רוקם עליהם דאע"ג לענין גט פסול כי האי גוני כדאיתא בגיטין כ' ע"א ומטעם שפי' רש"י שם ד"ה אנדוכתרי ע"ש וכוונתו כיון דכתיב ספר כריתות צריך שיהיה הספר עצמו כריתות. משא"כ כשדבק עליו הן בדיבוק או בתפירה ורקימה שיכול לסלק האותיות והספר קיים כמו שהי' נמצא כ' כריתות על ספר ולא הספר בעצמו כריתות מש"ה פסול לגירושין ואולי אם באריגה ארג האותיות כשר שהספר עצמו הוא הכריתות משא"כ ע"י תפירה ורקימה כנ"ל כוונת רש"י ועיין פר"ח על הל' גיטין סוף סי' קכ"ה והמעיין יבחר. עכ"פ מדנקט ברייתא בסיפא כיפי ואנדוכתרי ולא חק תוכות שהוא ההיפך מהרישא דמיירי מחק תוכות כמבואר שם בסוגיא ועכצ"ל כיפי ואנדוכתרי הוה רבותא טפי לפסול מחק תוכות. וכיון שהוכחנו לענין שבת אפי' חק תוכות הוה כתיבה וחייב מכ"ש כיפי ואנדוכתרי. ולזה נתכוין מג"א סי' ש"מ סק"י ועיין מחצית השקל שם וק"ל:

מתני' על שני כותלי זויות. אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע: על שני לוחי פנקס. פנקס של חנוונים כעין אותן של סוחרים שיש להם לוחים הרבה חקוקין וטוחין בשעוה: על שני לוחי פנקס. רבותא אשמועינן דאע''ג דלאו אלוח אחד הם אם נהגין ונקרין זה עם זה שכתובין על שני שפתי הלווחין סמוכים זה לזה חייב: הכותב על בשרו. בדיו: המסרט. במכתב או בסיד: במשקין. כמו מי תותים שמשחירין: או במי פירות. כל פירות: באבק דרכים. בטיט לשון אחר באבק דרכים באצבעו שרט כמו אותיות בעפר נגוב: באבק הסופרי'. עפרורית של קסת הסופר: לאחר ידו. בגב ידו שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב: מרפיקו. אצילי ידיו: כתב אות אחת סמוך לכתב. אצל אות הכתובה זיוג אות להשלימה לשתים: כתב ע''ג הכתב. העביר הקולמוס על אותיות הכתובים כבר וחדשם: נתכוין לכתוב חי''ת. ודילג הקולמוס ולא נראה הגג של חי''ת אלא שני הרגלים ונראה כשני זיינין: על שני כותלי הבית. שאינו במקצוע: על שני דפי פנקס. שעשוי עמודים כמגילה וכתב אות בעמוד זה ואות בזה ואינו יכול לקרבן אלא אם כן יחתוך הפסק שביניהם וה''ה לכותלי הבית רחוקין זה מזה ותנא ברישא שני כותלי הבית דסתמא אין נהגין זה עם זה והדר תנא שני דפי פנקס וה''ה לכותלי הבית ולא זו אף זו קתני: כתב אות אחת על שם נוטריקון. שעשה סימן נקודה עליה לומר שלהבין בה תיבה שלימה כתבה: גמ' סמא. אורפימינ''ט: סקרתא. אימני''א צבע אדום שצובעין בה תריסין: קומא. גומא שרף אילן: חרתא דאושכפי. ארמינ''ט: כתבו. לגט: במי טריא. י''א מין פרי וי''א מי גשמים: אפצא. מי עפצים גל''ש: באבר. בעופרת ומשחיר כשהוא משפשף עופרת על הקלף: בשחור. פיחם: שיחור. אדרמינ''ט: הוציא כשפים. שלא היה יכול להוציאן כתובים שהיו החרטומין בודקין כל היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת: שוטה היה. שטות היה בו לעשות מה שאין דרך בני אדם עושים ומסר נפשו על הדבר: א' על האריג. חוט א' ארג על קצת אריג: וטעה ולא הטיל בו דלת. ונמצא שם נכתב במקומו אבל לא בכוונה: מעביר עליו קולמוס. לכוונת שם על כל אותיות כאלו הוא כותבו: והשלימה לספר. אות אחרונה של אחת מכ''ד ספרים: מחוסר מעשה דקריבה. אינו מקרבן אלא על ידי קציצה המפסיק ביניהן וכי קאמר רב אמי כגון כתב אחת על שפת לוח זו בטבריה ואחת על שפת לוח זו בצפורי ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריבה בעלמא: ועשאו שני זיינין. והספר לכך צריך: רבא אמר כגון שנטלו לתגא דדלית. דלא הוי אלא הגהת אות אחת ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה (איוב יא) והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב ואפי' לרבנן:

נתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין. וא''ת מאי איריא נתכוין .. לכתוב ח' דלא נעשית מחשבתו אפילו נתכוין לכתוב ז' אחד וכתב שני זיינין פטור כמו נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' (לעיל דף עג.) וכן קשה אברייתא. דמייתי בגמרא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב אמאי חייב מ''ש מנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' וי''ל דמיירי כגון שהיה צריך לכתוב שתי אותיות איזה שתי אותיות שיהיו דהשתא נתכוון לדבר איסור וגם נעשית מחשבתו ואפילו הכי פטור כדמפרש בגמ' משום דבעי זיוני וא''ת מאי איריא נתכוין לכתוב חי''ת אפי' נתכוון לכתוב שני זיינין וכתב בלא זיון פטור וי''ל דנקט נתכוין לכתוב ח' לרבותא דדוקא כתב שני זיינין דבעי זיון פטור אבל כתב שתי אותיות אחרות דלא בעו זיון חייב ואע''ג דהשתא מיהא לאחת הוא דמתכוין: שיחור. פירש רש''י איידרמנ''ט ואין נראה דאמאי הוה קרי ליה רבי חייא בל''א ולא נקט ליה בלשון מתני': בן סטדא. אור''ת דהא בן סטדא דאמרינן הכא דהוה בימי פפוס בן יהודה דהוה בימי רבי עקיבא כדמוכח בפרק בתרא דברכות (דף סא:): אמר רב חסדא דלא כר' יהודה. וא''ת רב אחא ברבי יעקב דקאמר אההיא דקאמר רב חסדא בפ' שני דגיטין (דף כ.) גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא נתכוין לכתוב כו' ודחי רב אחא בר יעקב דלמא לא היא ע''כ לא קאמרי התם גבי תורה אלא משום זה אלי ואנוהו אבל גבי גט מודו א''כ מתני' דהכא כמאן אתיא וי''ל דדוקא בגט שהיה כתוב שלא לשמה הוי כתב עליון כתב לכולי עלמא שהאחרון מתקן יותר מן הראשון שעושהו לשמה אבל כשאין כתב העליון מתקן כלום לכ''ע לא הוי כתב ובהכי מיירי מתני' ואתיא ככ''ע ורב חסדא דקאמר הכא דמתני' אתיא דלא כר''י לטעמיה דקאמר התם גבי גט באנו למחלוקת ר''י ורבנן ומשמע ליה דמתני' דהכא בכל ענין איירי אפי' כשמתקן בכתב האחרון אבל לרב אחא בר יעקב ע''כ מתני' לא איירי בכל ענין דבגט לא מצי איירי: התם מחוסר מעשה. בפרק כל המנחות באות מצה (מנחוח דף בז.) בהניח בשר על גבי גחלים ונצלה בו כגרוגרת בשני מקומות איכא מאן דמחייב ואיכא מאן דפטר מאן דמחייב סבר דלא דמי לכתב על שני כותלי הבית שאין מזיק שם חסרון קריבה כמו כאן:

שבת קד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קד - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד