היא החבית גופה תיחוץ [עצמה תחצוץ], שכן אינה מקבלת טומאה במקרה כזה, דהא [שהרי] כלי חרש אינו מטמא אם הגיעה אליו טומאה מגבו! אלא צריך לומר דפומא לגאו [שפיה לפנים] ומקבלת טומאה מפיה, ונטמאת. ואי בעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם דפומא לבר [שפיה לחוץ], הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחבית של מתכת שכלי מתכת מקבל טומאה גם מגבו.

מיתיבי [מקשים] עוד על ההנחה שדבר שראוי לשימוש כלשהו אינו ממעט בחלון (ואף שאינו מקבל טומאה), ממה ששנינו בברייתא על דברים שונים שאינם מקבלים טומאה, שממעטים ושאינם ממעטים בחלון. וכך שנינו: עשבין שתלשן והניחן בחלון, או שעלו מאליהן בחלונות, ומטלוניות (מטליות, חתיכות בד) שאין בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות, והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה, ועוף ששכן בחלון, וגוי שישב בחלון, ובן שמנה, תינוק הנולד בחודש השמיני להריון, שמן הסתם אינו בר קיימא, המונח בחלון, והמלח, וכלי חרס, וספר תורה — כולם ממעטין בחלון שאין טומאה עוברת דרך החלון אם לא נשתייר בו מקום פנוי בשיעור טפח על טפח. אבל השלג, והברד, והגליד, והכפור, והמים — כולן אין ממעטין בחלון.

ושואלים: לשיטת שמואל, לפיה דבר שראוי לשימוש אינו בטל לחלון, ואינו ממעט, והא עשבין חזו [והרי עשבים ראויים] לבהמתו ומן הסתם יקחם משם, ולפי הברייתא ממעטים! ומשיבים: מדובר באפרזתא (עשב מרעיל) שאינו ראוי לבהמה.

ושואלים עוד מהמשך הברייתא: או עשבים שעלו מאליהן. והרי כיון דקשו [שקשים] ומזיקים לכותל הרי בוודאי שקיל להו [נוטל הוא אותם] ואם כן יש לראותם כנטולים כבר עכשיו! אמר רבה: מדובר בכותל חורבה שאינו חושש לקיומו. רב פפא אמר: אפילו בכותל יישוב — בבאין חוץ לשלשה לחלון שאינם צומחים בחלון עצמו אלא שרשיהם במקום מרוחק והם מגיעים לחלון, ואת אלה אינו מקפיד לעקור.

ועוד שואלים: מטלוניות מדוע הן בטלות? הרי חזו ליה לקריעה דלבושא [ראויות לו לשים טלאי לקרע שבמלבוש]! ומתרצים: מדובר בסמיכתא [במטליות עבות], שאינן ראויות להטלאה. ושואלים: בכל זאת הרי חזו לאומנא [ראויות למקיז דם] לנגב בה את מקום ההקזה! ומתרצים: בריסקא [באריג מחוספס] של שקים, ששורט את העור.

ומקשים: אי בריסקא [אם מדובר במחוספס], מדוע אמר שאין בהן שלש על שלש אצבעות, שאין בהן ארבעה על ארבעה טפחים מיבעי ליה [נצרך היה לו] לומר, כי אריג גס כזה שמשמש לשקים ולא לבגד אין מקבל טומאה אלא רק בחתיכה גדולה של ארבעה על ארבעה טפחים! ומתרצים: אין מדובר בשק ממש, אלא כעין ריסקא שהוא אריג רגיל של בגד, אלא שנעשה נוקשה כשק.

ועוד מקשים: שנינו שם והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ממעטים בחלון, ולשיטת שמואל מדוע אלו ממעטים? הלא ערקא ואזלא [בורחת והולכת] לה הבהמה, ויהו נחשבים כנטולים כבר מעכשיו! ומתרצים: מדובר בבהמה קשורה.

ומקשים: והרי שחיט לה [שוחט אותה]! ומתרצים: מדובר בבהמה טמאה שאינו עתיד לשוחטה. ושואלים: אם כך הוא מזבין לה [מוכר אותה] לגוי! ומשיבים: מדובר בכחושה, שאף אחד לא יקנה אותה. וממשיכים לשאול: אף אם את הבהמה אינו מזיז משם, מכל מקום אותה חתיכה מדולדלת יש לה שימוש, שכן פסיק שדי לה [חותך אותה וזורק אותה] לכלבים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש בכך] צער בעלי חיים לא עביד [אינו עושה] כן לחתוך ממנה.

עוד שנינו שם: ועוף ששכן בחלון ממעט. ומקשים: הלא פרח ואזיל [פורח, עף, והולך לו]! ומתרצים: בקשור. ושואלים עוד: שמא שחיט ליה [שוחט אותו]! ומתרצים: מדובר בעוף טמא שאינו שוחטו. ושואלים: טמא מזבין ליה [מוכר אותו] לגוי! ומשיבים: מדובר בקלניתא (מין עוף) שאין לו קונים מפני שהוא רזה ביותר.

ושואלים: הרי יהיב ליה לינוקא [נותן אותו לתינוק] לשחק ומדוע ממעט! ומשיבים: מדובר בעוף שמסרט. ושוב שואלים: הרי קלניתא לא מסרטא [מסרט]! ומשיבים: מדובר בסוג עוף כחוש כעין קלניתא שהיה מסרט.

עוד שנינו שם: וגוי שישב בחלון ממעט. ושואלים: קאי ואזיל [יקום וילך], ומדוע ממעט בחלון! ומשיבים: מדובר בכפות. וממשיכים לשאול: אתי חבריה שרי ליה [יבוא חבירו ויתיר אותו]! ומשיבים: מדובר במצורע, שאחרים חוששים לנגוע בו. ושואלים: אתי [יבוא] מצורע חבריה שרי ליה [חבירו ויתיר אותו]! אלא מדובר בחבושי מלכות שהיו מונחים שם כעונש, ואותם אין מתירים ומשחררים מפני מורא המלכות.

שנינו שם: ובן שמנה המונח בחלון ממעט. ושואלים: שמא אתיא אמיה דריא ליה [תבוא אמו ותיקח אותו משם]! ומשיבים: מדובר שם בשבת שאסור לטלטלו; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בן שמנה הרי הוא כאבן, לענין איסור מוקצה, ואסור לטלטלו בשבת, אבל אמו שוחה (מתכופפת) עליו ומניקתו מפני הסכנה שיש לה לעצמה, מפני החלב הדוחק אותה.

ועוד שואלים: שנינו שם מלח, הלא חזיא ליה [הרי ראוי לו לשימוש] ועשוי לקחתו משם! ומשיבים: מדובר במרירתא [במר], שיש בו מרירות ואינו ראוי לתיבול. ומשיבים: מכל מקום חזיא [ראוי] הוא לעיבוד לעורות! ומשיבים: מדובר כאן דאית בה קוצי [שיש בו קוצים] ולכן אינו מניח בו עורות.

ומקשים: כיון דקשיא [שהוא קשה] לכותל שהמלח הזה יזיק לכותל, שקלא [יקח אותו] משם! ומשיבים: דיתבא אחספא [שהוא מונח על חתיכת חרס] ולכן אינו מזיק לכותל. ואומרים: אם מונח הוא על החרס חספא גופא תיחוץ [חתיכת החרס עצמה תחצוץ] ומדוע צריך להזכיר כאן מלח פה?