לצדדין קא משתרשי [הם משתרשים], שהשורשים צומחים לצדדים ומשום כך מזיקים לכותל? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: המבריך את הגפן בארץ, שמכופף ענף מן הגפן ומכניסו לאדמה כדי שיגדל שורשים ותצמח גפן חדשה, אם אין על גבה עפר שלשה טפחים — לא יביא זרע עליה, שיש בכך מעין כלאים,

ותני עלה [ושנינו על משנה זו]: אבל זורע את הצדדין מצדדיה של אותה הברכה אילך ואילך. משמע שאין חוששים ששורשי הזרעים יתפשטו לצדדים, ומדוע חוששים כאן? אמר ר' חגא בשם ר' יוסי: הטעם כאן הוא לא משום שהשורשים מתפשטים הצידה ומגיעים לכותל, אלא מפני שמחלידין (מחוררים) את הקרקע ומעלין עפר תיחוח (רך), ועל ידי זה ניזק יסודו של הכותל.

א שנינו במשנה: מרחיקים את מי רגלים מן הכותל — שלשה טפחים וכו'. ובענין זה מביאים את מה שאמר רבה בר בר חנה: מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו, דכתיב [שנאמר]: "והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל" (מלכים א' כא, כא), ומכאן למדים שכך דרכו של עולם. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: ומרחיקים את מי רגלים מן הכותל — שלשה טפחים! ומשיבים: התם [שם] מדובר במי שופכין, לא בהטלת מי רגלים עצמה, אלא במי שלוקח כלי של מי רגלים ושופך שם.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: לא ישפוך אדם מים בצד כותלו של חבירו — אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים משמע ששפיכת מים בלבד אסורה, וכל שכן להשתין! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר במי שופכין ולא בסתם מים.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו — אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים; במה דברים אמורים — בכותל לבינים, אבל בכותל אבנים — צריך להרחיק בכדי שלא יזיק, וכמה ירחיק? — כדי טפח, ושל צונמא, אם היה שם סלע קשה מאד — מותר להשתין שם. ואם כן משיטת ברייתא זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבה בר בר חנה האומר כי מותר להשתין בצד כותלו של חבירו בלא כל הרחקה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ובטלו דבריו.

ומקשים: והא [והרי] רבה בר בר חנה קרא קאמר [מקרא אמר] כטעם לדבריו! ומשיבים: התם הכי קאמר [שם במקרא כך הוא אומר], כך כוונת הדברים: אפילו מידי דדרכיה לאישתוני [דבר שדרכו להשתין] בקיר לא שביקנא ליה [אינני מניח לו], ומאי ניהו [ומיהו זה]? — כלבא [כלב], כלומר, שאין הכוונה שם כלל לאדם, אלא הכוונה היא לכלב, שאף כלב לא יישאר בבית אחאב.

ב אמר ר' טובי בר קיסנא אמר שמואל: רקיק (מין עוגה רכה ודקה) אינו ממעט בחלון, שאם הניח אותו בחלון אינו ממעט את שיעורו של החלון לדיני טומאה. ושואלים: מאי איריא [מה שייך]? מדוע דווקא שנה ברקיק? אפילו לחם עבה נמי [גם כן] איננו ממעט!

ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], ובאופן הבא: לא מיבעיא [נצרכה לומר] בלחם עבה, כיון דאיחזי ליה [שראוי לו] ויכול להשתמש בו לא מבטיל ליה [מבטל אותו], אבל רקיק דממאיס [שהוא נמאס] ומתלכלך בקלות — אימא בטולי מבטיל ליה [אמור שמבטל אותו], ונעשה כחלק מן הבית, וממעט את שיעור הפתח, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו זה אינו מתבטל. שכל שראוי לשימוש כלשהו, כגון ליתנו לבהמתו שאינה מואסת בו, ויתכן שיקחנו משם — אינו מהווה חלק מן המקום בו הוא נמצא.

ושואלים: ותיפוק ליה דהוה ליה [ותצא לו הלכה זו מצד אחר, שכן רקיק זה הריהו] דבר שהוא מקבל טומאה, וכל דבר שהוא מקבל טומאה — אינו חוצץ בפני הטומאה! ומשיבים: מדובר שם ברקיק שנילש במי פירות, שכיון שלא נילוש באחד מהמשקים המכשירים אותו לקבל טומאה — אינו מקבל טומאה. ומטעם זה בלבד — היה חוצץ וממעט.

מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל ממה ששנינו: קופה (סל) מלאה תבן, וכן חבית של חרס מלאה גרוגרות המונחים בחלון — רואין, כל שאילו ינטלו הקופה או החבית ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן — הרי הם חוצצין, ואם לאו — אין חוצצין. ויש לשאול: מדוע חוצצים? והא [והרי] תבן אף שיכול לעמוד בפני עצמו הריהו חזי [ראוי] לבהמתו, ומן הסתם יקח אותו משם, ואינו בטל במקומו!

ומשיבים: מדובר בסריא [בתבן שהסריח], שאינו ראוי למאכל בהמה. ושואלים: הרי הוא חזי לטינא [ראוי לטיט] לערבו בטיט ולעשות ממנו לבנים! ומשיבים: דאית ביה קוצי [שיש בו קוצים] ואינו ראוי אף לכך. ואומרים: מכל מקום חזי [ראוי הוא] להסקה! ומשיבים: מדובר במתונא [בתבן לח]. ואומרים: עדיין חזי [ראוי] להסק גדול שאם עושה מדורה גדולה, גם תבן לח יתייבש ויהיה ראוי לשריפה! ומשיבים: הסק גדול לא שכיח [מצוי],

ולכן מן הסתם משאיר את התבן הזה במקומו. ועוד שואלים: גרוגרות — הא חזו ליה [הרי ראויות לו] ובודאי יקח אותן משם, ואם כן, אינן כקבועות במקום! אמר שמואל: מדובר כאן בשהתריפו (התליעו). וכן תני [שנה] רבה בר אבוה: בשהתריפו.

ומעתה מבררים: האי [אותה] חבית שהיו בה תבן וגרוגרות היכי דמיא [כיצד היתה בדיוק]? אי דפומא לבר [אם שפיה פונה לחוץ], לצד שאין המת נמצא בו —