בבא מציעא קז ע"ב

לָא קַשְׁיָא הָא דִּמְהַדַּר לֵיהּ שׁוּרָא וְרִתְקָא הָא דְּלָא מְהַדַּר לֵיהּ שׁוּרָא וְרִתְקָא
וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כׇּל חֹלִי אָמַר רַב זוֹ [הָ]עַיִן רַב לְטַעְמֵיהּ דְּרַב סָלֵיק לְבֵי קִבְרֵי עֲבַד מַאי דַּעֲבַד אֲמַר תִּשְׁעִין וְתִשְׁעָה בְּעַיִן רָעָה וְאֶחָד בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ
וּשְׁמוּאֵל אָמַר זֶה הָרוּחַ שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הַכֹּל בָּרוּחַ וְלִשְׁמוּאֵל הָא אִיכָּא הֲרוּגֵי מַלְכוּת הָנָךְ נָמֵי אִי לָאו זִיקָא עָבְדִי לְהוּ סַמָּא וְחָיֵי
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר זוֹ צִינָּה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים שֶׁנֶּאֱמַר צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם
רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר זוֹ צוֹאָה דְּאָמַר מָר צוֹאַת הַחוֹטֶם וְצוֹאַת הָאוֹזֶן רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר זוֹ מָרָה תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מַחֲלָה זוֹ מָרָה וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מַחֲלָה שֶׁהִיא מַחֲלָה כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם דָּבָר אַחֵר מַחֲלָה שֶׁשְּׁמוֹנִים וּשְׁלֹשָׁה חֳלָאִים תְּלוּיִן בַּמָּרָה וְכוּלָּן פַּת שַׁחֲרִית בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטַּלְתָּן
תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית מַצֶּלֶת מִן הַחַמָּה וּמִן הַצִּנָּה וּמִן הַזִּיקִין וּמִן הַמַּזִּיקִין וּמַחְכִּימַת פֶּתִי וְזוֹכֶה בַּדִּין לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמֵּד וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִין וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ
וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל וְנִזְקָק לְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת וְהוֹרֶגֶת כִּינָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מוֹצִיאָ[ה] אֶת הַקִּנְאָה וּמַכְנֶיסֶ[ת] אֶת הָאַהֲבָה
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָרִי מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי שִׁיתִּין רָהֹ(י)טֵי רְהוּט וְלָא מְטוֹ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כְּרַךְ וַאֲמַרוּ רַבָּנַן הַשְׁכֵּם וֶאֱכוֹל בְּקַיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחוֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּינָּה
אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ לֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כֵּיוָן דְּלָא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ
אֲמַר לֵיהּ אַתְּ אָמְרַתְּ לִי מֵהָתָם וַאֲנָא אָמֵינָא לָךְ מֵהָכָא וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ זוֹ פַּת בַּמֶּלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מִכָּאן וְאֵילָךְ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ
אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב אַדָּא מָשׁוֹחָאָה לָא תְּזַלְזֵל בְּמִשְׁחֲתָא דְּכֹל פּוּרְתָּא וּפוּרְתָּא חֲזִי לְכוּרְכְּמָא רִישְׁקָא אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב אַדָּא מָשׁוֹחָאָה אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַנִּיגְרָא זַלְזֵל בְּהוּ דְּאַנַּהֲרָא לָא תִּמְשְׁחִנְהוּ כְּלָל
רַב יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַנִּיגְרָא לִבְנֵי אנִיגְרָא דְּאַנַּהֲרָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא
מַכְרִיז רַבִּי אַמֵּי מְלֵא כַּתְפֵי נַגָּדֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא קוּצוּ רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא קַץ שִׁיתְּסַר אַמְּתָא אֲתוֹ עֲלֵיהּ בְּנֵי מַשְׁרוֹנְיָא דַּפְנוּהּ הוּא סָבַר כִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלָא הִיא הָתָם בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי הָכָא מִשּׁוּם אַמְתּוֹחֵי (אַשְׁלֵיהֶן) [אַשְׁלַיְהוּ] הוּא כִּמְלֵא כַּתְפֵי נַגָּדֵי סַגִּי
רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא אִבָּא אַגּוּדָּא דְנַהֲרָא אֲמַרוּ לֵיהּ נִיקּוֹץ מָר אֲמַר לְהוּ קוּצוּ עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי וַהֲדַר נִיקּוֹץ אֲנָא הֵיכִי עָבֵיד הָכִי וְהָכְתִיב הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים
הָתָם אִבָּא דְּבֵי פַרְזַק רוּפִילָא הֲוָה וְאָמַר אִי קָיְיצוּ קָיֵיצְנָא וְאִי לָא קָיְיצוּ אַמַּאי אִיקּוֹץ דְּאִי מִמַּתְחִי לְהוּ אַשְׁלַיְיהוּ מִסְתַּגִּי לְהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - ב

ומתרצינן: לא קשיא.

הא, זה שדרש רב, שיש ברכה בשדה הסמוכה לעיר, ולא חשש לעין הרע, מדובר בשדה דמהדר ליה שורא ורתקא - שמוקפת השדה בחומה וגדר אבנים באופן שאי אפשר להביט לתוכה.

הא, זה שחשש רב יהודה לעין רעה, מדובר בשדה דלא מהדר ליה שורא ורתקא.

ומביאה עתה הגמרא את המקור מן התורה לעין הרע.

כתיב [דברים ז'] "והסיר ה' ממך כל חולי".

אמר רב, "כל חולי", זו עין רעה, שכל החוליים תלוים בה. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, נזדמן לבית הקברות, עבד מאי דעבד, יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין בכל קבר וקבר באיזו מיתה מת, ואם בזמנו מת או קודם זמנו על ידי עין רעה, ^[88] ואמר: תשעין ותשעה מן המתים בעין רעה מתו, ואחד בדרך ארץ, בהגיע זמנו מת.

ושמואל אמר: הא דאמר קרא "והסיר ה' ממך כל חולי", זה חולי הבא על ידי נשיבת הרוח.

שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל נעשים חולים ומתים בנשיבת הרוח. כי לכל אדם יש שעה מסוימת, ורוח מסוימת, שבשעה זו וברוח זו, אם היא מנשבת עליו, היא מזיקתו.

ופרכינן: ולשמואל, שאמר הכל מתים בסיבת הרוח, משמע שכולם מתים ברוח ולא רק רובם, והא איכא הרוגי מלכות, שמומתין בחרב, ולא מתים על ידי הרוח!?

ומשנינן: הנך נמי אותם הרוגי מלכות, אי לאו זיקא, שנשבה רוח על מקום החיתוך, היו יכולים הרופאים לרפאותם, עבדי להו סמא, כי אילוי הרוח שנשבה בהם, היו יכולים הרופאים לעשות להם סם רפואה, וחיי. והיו חיים. נמצא, שמתו מחמת הרוח.

רבי חנינא אמר: הא דכתיב "כל חולי", זו צינה, התקררות, שמחמתה נחלים רוב העולם.

דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים! הוא הקור, ^[89] שנכנס באדם, וממיתו. שנאמר [משלי כ"ב] "צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם".

רבי יוסי בר חנינא אמר: "כל חולי", זו מחלה שבאה מחמת צואה, דאמר מר, צואת החוטם וצואת האוזן, רובן, מי שיש לו הרבה מהם קשה, גורם לו לחלות, ומיעוטן יפה.

רבי אלעזר אמר: כל חולי זו מחלה במרה.

תניא נמי הכי, כתיב [שמות כג] "והסירותי מחלה מקרבך",

"מחלה" זו מרה. ולמה נקרא שמה של מחלת המרה "מחלה"? - משום שהיא מחלה כל גופו של אדם.

דבר אחר, מה שנקראת מרה בשם מחלה, מלמד הכתוב ששמונים ושלשה חלאים תלוין במרה. כי הגימטריה של מחלה הוא שמונים ושלושה, ולכך קרי לחולי המרה "מחלה".

וכולן, כל אותן שמונים ושלושה חוליים, אכילת פת שחרית במלח, וקיתון של מים, ^[90] מבטלתן.

תנו רבנן: שלשה עשר דברים נאמרו במי שרגיל בפת שחרית:

א. מצלת מן החמה.

ב. ומן הצנה.

ג. ומן הזיקין - חולי הבא מחמת רוח.

ד. ומן המזיקין.

ה. ומחכימת פתי - שדעתו מיושבת עליו.

ו. אם יש לו דין עם חבירו, דעתו מיושבת להטעים דבריו לפני הדינים, וזוכה בדין.

ז. הרי הוא זוכה ללמוד תורה ביתר עיון כשדעתו מיושבת עליו.

ח. וללמד תורה לאחרים.

ט. ודבריו נשמעין, שדעתו מקובלת על הבריות.

י. ותלמודו מתקיים בידו, ואינו שוכח.

יא. ואין בשרו מעלה הבל, זיעה.

יב. ואם בעל הרהורי תאוה הוא, הרי מתוך שלבו טוב בבוקר לאחר אכילת פת שחרית, הוא תובע ונזקק לאשתו, ומתוך כך הוא אינו מתאוה לאשה אחרת שרואה לאחר מכן, בצאתו לשוק.

יג. והורגת כינה, תולעים המצויים בבני מעים.

ויש אומרים, אף מוציא את הקנאה, שלבו טוב, ואינו ממהר לכעוס, ומכניס את ה אהבה.

אמר ליה רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא מהו המקור להא דאמרי אינשי: שיתין רהיטי רהוט, שישים איש רצים, ולא מטו, אינם משיגים, לגברא דמצפרא כרך, שאכל בבוקר פת שחרית.

וכן מהו המקור להא דאמרו רבנן, השכם ואכול בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה?

אמר ליה רבא בר מרי לרבה: דכתיב [ישעיהו מט] "לא ירעבו ולא יצמאו, ולא יכם שרב ושמש". ודרשינן, "לא יכם שרב ושמש", כיון דלא ירעבו ולא יצמאו, לפי שכבר אכלו פת שחרית.

אמר ליה רבה: את אמרת לי, מהתם יש ללמוד את מעלת אכילת פת שחרית, ואילו אנא אמינא לך, מהכא, דכתיב [שמות כג] "ועבדתם את ה' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך". ודרשינן: "ועבדתם את ה' אלהיכם", זו קריאת שמע ותפלה. "וברך את לחמך ואת מימיך", זו פת במלח, וקיתון של מים של פת שחרית. ואם אתה עושה כן, מכאן ואילך, "והסירותי מחלה מקרבך", ומוכח, שבכוחה של פת שחרית לבטל מחלות.

אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה [על שם שהיה מתעסק במדידת קרקעות לאחים ולשותפים הבאים לחלוק נקרא משוחאה לשון משיחה, חבל מדידה]: בשעה שתבא למדוד קרקע, היזהר שלא תזלזל במישחתא, במדידה, אלא תמדוד בדיוק, כדי שהחלוקה בין האחים והשותפים תהיה בשווה, דכל חלק בקרקע אפילו פורתא, מעט כאן ופורתא במקום אחר, יש בו חשיבות ומקפידים עליו היות דחזי, ראוי הוא לזריעת כורכמא רישקא, תבלין כורכום, שדמיו יקרים.

אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה, בעלי שדות שחפרו תעלה מהנהר הגדול שתעבור בין שדותיהם להשקותם, הדין הוא שעל כל אחד להשאיר ארבע אמות בקצה השדה הפונה לתעלה שלא יזרע בהם כדי שלא תינזק שפת התעלה. וכשתבא למדוד לכל אחד את אותם ארבע אמות דאניגרא, שבשפת התעלה, אל תדקדק שיהיה בדיוק ארבע אמות, אלא זלזל בהו במדידתם, כי גם אם יהיה מעט פחות מארבע אמות, לא תינזק התעלה.

אבל כשתבא למדוד את הארבע אמות הסמוכים לשפתו דאנהרא [הנהר הגדול], כדי לעשות סימן לרבים שלא יבואו להשתמש על שפת הנהר ותינזק שפת הנהר, לא תמשחנהו כלל על פי חבל מדידה, אלא תמדוד לפי אומד הדעת, כדי שישארו גדות הנהר שלימות ורחבות.

רב יהודה לטעמיה, דאמר רב יהודה: אותם ארבע אמות דצריך להשאיר בשפת אניגרא, תעלה של בעלי השדות, שייכות הן לבני אניגרא, שהם חפרוה לעצמם, ואם יקרה נזק בשפת התעלה יכולים למחול זה לזה ולהתקין שוב את שפת התעלה, ולפיכך אין קפידא שישארו ארבע אמות בדיוק שלא יזרעו בהם, אבל ארבע אמות הסמוכות לשפתו דאנהרא הוי רשות הרבים, דכולי עלמא משתמשים בנהר, ועל כן יש להקפיד שלא לזרוע לפחות בארבע אמות הסמוכות לשפת הנהר.

מכריז רבי אמי, כל המוצא יער או אילנות של אדם, הנטועים על שפת הנהר, כיון שזה מקום השייך לרבים, צריך הוא לקצוץ את העצים המפריעים לתשמיש הרבים, מבלי להתרות תחילה בבעלים. ^[91]

וכמה הוא רוחב המקום שצריך להשאיר לשימוש הרבים,

בכדי שאם תעבור ספינה במעלה הנהר, ויהיה צורך לסייע לה על ידי שיעמדו אנשים בשפת הנהר וימשכו את הספינה בחבלים ויסייעו לה להתקדם, אותו שטח שזקוקים לו מושכי הספינה מלא כתפי, רוחב כתפיהם של מושכי הספינה נגדי, ^[92] כנגד הילוכו של הנהר, יש לקצוץ שם את האילנות. ^[93]

ולא די בקציצת האילנות בצד אחד של שפת הנהר, אלא בתרי עברי נהרא קוצו, שפעמים נוח למושכי הספינה לסייע לה מצד זה, ופעמים מהצד השני.

רב נתן בר הושעיא ראה שגדלים עצים על שפת נהר, הלך וקץ שיתסר אמתא, שש עשרה אמות מהעצים שגדלו על שפת הנהר, אתו עליה, נתקבצו עליו בני משרוניא, בעלי השדות שסביב הנהר, דפנוהו, הלקוהו על שקצץ את עיציהם יותר ממה שצריך.

ומבארת הגמרא: הוא סבר שצריך להשאיר בשפת הנהר דרך ששיעורה כרשות הרבים, דהיינו שש עשרה אמות.

ולא היא!

התם, לענין רשות הרבים שמשמשת למעבר ודרך הרבים, בעינן כולי האי שש עשרה אמות. אבל הכא, אין שפת הנהר משמשת כדרך לרבים, אלא רק לאותם המהלכים שם, והצורך לפנות את העצים הגודלים שם, רק משום אמתוחי אשליהן הוא, שמותחים ומושכים את החבלים של הספינה. ולצורך זה, גם אם ישאר מעבר בשיעור כמלא כתפי נגדי, רוחב כתפי מושכי הספינה, סגי, די בכך.

רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא, יער, אגודא דנהרא, על שפת הנהר.

אמרו ליה בעלי הספינות השטות במורד הנהר: ניקוץ מר את האילנות שעל שפת הנהר, כדי שתהיה אפשרות למשוך ספינות במעלה הנהר.

אמר להו רבה בר רב הונא: קודם יקוצו בעלי השדות שמגדלים אילנות על שפת הנהר עילאי, בהמשך מעלה הנהר, ותתאי, מלמטה, במורד הנהר, והדר ניקוץ אנא. כי אם הם לא יקצצו את שלהם ממילא לא יוכלו בעלי הספינות למשוך את ספינותיהם בחבלים לאורך הנהר, ולשם מה אקצוץ.

ומקשינן: היכי עביד רבה בר רב הונא הכי?

והכתיב [צפניה ב]: "התקוששו וקושו", ואמר ריש לקיש, מלמד הכתוב את הכלל "קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים".

ואם כן, היה על רבה לתקן את שלו, ורק אחר כך לתבוע משאר בעלי השדות שיתקנו את חלקם.

ומתרצינן: התם במעשה של רבה היה אבא, היער שגדל בהמשך שפת הנהר, שייך לנוכרים דבי בית פרזק רופילא הוה, ולהם הוא לא היה יכול להורות דבר, וידוע הדבר שהם לא יקוצו. ולפיכך אמר רבה בר רב הונא: רק אי קייצו אותם נכרים, אף אני קייצנא את שלי, כדי שיוכלו בעלי הספינות להוליך את ספינותיהם בנהר.

ואי לא קייצו בעלי היער הנכרים את אילנותיהם, אמאי - לשם מה איקוץ? הרי גם אם אקצוץ את שלי לא יהיה בכך כל תועלת לבעלי הספינות, שהרי אותם ספנים, דאי ממתחי להו אשלייהו, אם יכולים הם למתוח את חבליהם ולמשוך את הספינה מלמטה ללמעלה לכל אורך שפת הנהר, גם בלי לרדת לשפת הנהר, הרי מסתגי להו, די להם בכך, ואינם זקוקים לקציצת האילנות שלי.

הערות

^[88] כתב החזון איש, הכל בידי שמים וכל שלא ניגזר עליו לאבד, לא תשלוט בו עין רעה, אבל כשנגזר על דבר להאבד, מתגלגל הדבר לפעמים על ידי עין רעה, ורק על מי שנגזרה עליו מיתה ביום הכיפורים, יכולה עין הרע להתגלגל עליו והוא ימות מחמתה. אך לפעמים קובעים בשמים את גזר דינו של אדם [ביום הכיפורים] להניחו אחר טבע העולם, ולכן יכולה לשלוט בו עין הרע.

^[89] בכתובות [ל א] הקשו התוספות איך משמע שהפסוק "והסיר כל חולי" מדבר בקור, הרי קיימא לן הכל בידי שמים חוץ מצינים, מחלה הבאה על ידי הקור שהאדם מביאה על עצמו כשאינו נזהר מהקור, ותירצו, אמנם כשיש קור האדם גורם לעצמו אם יחלה או לא, אבל יתכן שיחם ה' את עולמו או שיזמין לאדם בגדים ללבוש, ולא יבא לידי סכנת קור ועיין מהרש"א.

^[90] רש"י פירש שעדיף קיטון של יין, והמהרש"א כתב דדוקא נקטינן מים דדרכה של תורה היא במים במשורה תשתה, והמתענג במאכל ובמשתה אי אפשר לו לעסוק בתורה.

^[91] הרמב"ם [נזקי ממון יג, כו] כתב שכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו מיד ואין מתרים בבעליו. וכתב המגיד משנה שמקורו ממה שהכריז רב אמי והתיר לכל לקצוץ. ובמאירי כתב שאם האילנות שייכים לתלמיד חכם יש להתרות בו קודם הקציצה.

^[92] הערוך פירש נגד - משיכה כנגד העיקר.

^[93] המאירי פירש ששיעורו שתי אמות.

לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו בדעת רב שנכס הסמוך לעיר יש בו ברכה, הרי זה באופן דמהדר ליה שורא ורתקא [שסובבת אותו חומה ומחיצה], הא [זה] שאמרנו להיפך, הרי זה באופן דלא מהדר ליה שורא ורתקא [זה שאין סובבת אותו חומה ומחיצה].

א אגב הדברים שהזכרנו בענייני ברכה וכיוצא בהם מביאים עניינים דומים אחרים. נאמר "והסיר ה' ממך כל חלי" (דברים ז, טו), אמר רב: "כל חולי" זו עין הרע. ומעירים: רב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שרב סליק לבי קברי [הלך לבית הקברות], עבד מאי דעבד [עשה מה שעשה] כדי לברר על פי השבעה מה אירע לאנשים שמתו, אמר: תשעין ותשעה מאלה מתו בעין רעה, ורק אחד בדרך ארץ, כלומר, כדרך הטבע לגמרי.

ושמואל אמר: "כל חולי" זה הרוח ומעירים: שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: הכל ברוח. כלומר, כל הפגעים הבאים על בני אדם הם מחמת רוח שנכנסת בפצעים ובחלל הגוף. ושואלים: ולשיטת שמואל, הא איכא [הרי יש] הרוגי מלכות ושאר הנהרגים בפציעה וכיוצא בהם ולא ברוח! ומשיבים: הנך נמי, אי לאו זיקא, עבדי להו סמא וחיי [אלה גם כן, לולא הרוח היו עושים להם סם והיו מתרפאים], ומחמת הרוח אינם מתרפאים.

ר' חנינא אמר: "כל חולי" זו צינה, שאמר ר' חנינא: הכל, כל המאורעות, באים על אדם בידי שמים, חוץ מצנים פחים, כלומר, מדברים הבאים על ידי צינה שיכול אדם להזהר ולהתרחק מהם, ואינם בידי שמים. שנאמר: "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב, ה).

ר' יוסי בר' חנינא אמר: "כל חולי" זו צואה. שאמר מר [החכם]: צואת החוטם, כלומר, אותם לכלוכים המצויים באף, וצואת האוזן — רובן אם יוצאים הרבה הרי זה קשה ומזיק, ומיעוטן יפה.

ר' אלעזר אמר: "כל חולי" זו מרה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה כך בברייתא גם כן]: "מחלה" זו מרה, ולמה נקרא שמה של מרה "מחלה" — שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: קוראים למרה "מחלה" — משום ששמונים ושלשה חלאים כמנין "מחלה" תלוין במרה. ומעירים: וכולן, אכילת פת שחרית במלח ושתיית קיתון (כוס גדולה) של מים — מבטלתן, שאוכל פשוט בסעודת שחרית מרפא את הגוף.

ב ואגב כך מביאים את מה ששנינו בברייתא. תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה עשר דברים של שבח נאמרו בארוחת פת שחרית: מצלת את האוכלה מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין (הרוחות), ומן המזיקין, ומחכימת פתי, ואותו אדם זוכה בדין, וזוכה ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו,

ואין בשרו מעלה הבל (זיעה יתירה), והוא נזקק לאשתו בשעה הראויה, ואינו מתאוה לאשה אחרת, ואף הורגת כינה שבבני מעים. כל כך מועילה ארוחה זו. ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. שכיון שבריאותו שלמה, אינו נוטה להתרגז ולריב עם הבריות.

דרך אגב מספרים שאמר ליה [לו] רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין אותם דברים שאומרים אנשים כפתגם מקובל]: שיתין רהיטי רהוט [שישים רצים רצו] ולא מטו לגברא דמצפרא כרך [הגיעו, השיגו, לאדם שאכל בבוקר]. וכן אמרו רבנן [חכמים]: השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה שיתחזק הגוף לשאת באלה.

שאמר ליה [לו]: מקרא הוא, דכתיב [שנאמר] "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (ישעיה מט, י), מדוע לא יכם שרב ושמש — כיון שלא ירעבו ולא יצמאו אלא השכימו ואכלו.

אמר ליה [לו] רבא: את אמרת [אתה אומר] לי משום מהתם [משם] ואנא אמינא [ואני אומר] לך מהכא [מכאן], מפסוק אחר, שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה), וכך הוא מפרש: "ועבדתם את ה' אלהיכם" — זו קריאת שמע ותפלה, עבודת ה' שבכל יום. "וברך את לחמך ואת מימך" — זו פת במלח וקיתון של מים שאוכל בשחרית לאחר התפילה, מכאן ואילך מתקיים המשך הפסוק "והסרתי מחלה מקרבך" (שם).

ג אמר ליה [לו] רב יהודה לרב אדא משוחאה [המודד], שהיה במקצועו מודד שדות: לא תזלזל במשחתא [אל תזלזל במדידה] ואפילו בשטחים קטנים, שכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא [מעט ומעט ראויה לגדל בה כרכום תרבותי] שהוא יקר מאוד, ואם כן אין אתה רשאי לזלזל אף בקרקע קטנה. אמר ליה [לו] רב יהודה לרב אדא משוחאה [המודד]: ארבע אמות דאניגרא [שסמוכות לתעלה] העשוייה לצורך השקיית השדות ויוצאת מן הנהר — זלזל בהו [בהן] ואל תמדדן בדיוק, כשאתה מודד שטחם של שדות. ארבע אמות דאנהרא [שסמוכות לנהר] לא תמשחנהו [אל תמדוד אותן] כלל, אלא שער במדה גדולה.

ומעירים: כי בענין זה רב יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב יהודה: ארבע אמות דאניגרא [שסמוכות לתעלה] — הריהן שייכות לבני אניגרא [ליושבים על יד התעלה]. ארבע אמות דאנהרא [שסמוכות לנהר] — הריהן דכולי עלמא [שייכות לכול].

היה מכריז ר' אמי: מלא שיעור כתפי נגדי בתרי עברי נהרא [הנגדים מושכי הספינות בשני עברי הנהר] — קוצו [קצצו] את העצים שעל שפת הנהר כדי שלא יפריעו למושכי הספינות. מסופר: רב נתן בר הושעיא קץ שיתסר אמתא [ציוה לקצץ שש עשרה אמות] לכל צד של הנהר. אתו עליה [באו עליו] בני המקום משרוניא דפנוהו [והכו אותו] על שקצץ כה הרבה. ומסבירים: הוא סבר שאם עושים דרך צריכה היא להיות כרשות הרבים שרוחבה שש עשרה אמה, ולאמיתו של דבר ולא היא (ולא כן), אלא התם [שם] ברשות הרבים אכן בעינן כולי האי [צריכים כל כך הרבה] ואילו הכא [כאן] משום אמתוחי אשליהן [מתיחת החבלים] הוא, שיש למתוח כדי למשוך את האניות, וכמלא כתפי נגדי סגי [הנגדים, המושכים, מספיק].

מסופר: רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא [היה לו יער על שפת הנהר], אמרו ליה [לו]: ניקוץ מר [שיקצוץ אדוני] את העצים שעל שפת הנהר, שהרי שנינו שצריך לקצוץ כדי לעזור לנגדי הספינות! אמר להו [להם]: קוצו עילאי ותתאי [יקצצו עליונים ותחתונים], כלומר, אלה הנמצאים במעלה הנהר ובמורד הנהר מסביב לי ושייכים לאחרים, והדר ניקוץ אנא [ואחר כך אקצוץ אני], שהרי אין בכך תועלת אם אקצוץ אני קודם. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן] להמתין עד שיעשו אחרים? והכתיב [והרי נאמר] "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א), ועל כך אמר (דרש) ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, והרי שצריך אדם קודם לעשות את הטוב והישר ואחר כך לייעץ לאחרים!

ומשיבים: התם אבא דבי פרזק רופילא הוה [שם היער של בית פרזק שר הצבא היה] וברור היה שהם לא ישמעו בקול החכם הישראלי, ולכן אמר: אי קייצו [אם יקצצו הם] אנשי השר הפרסי — קייצנא [אקצוץ], ואי לא קייצו [ואם אינם קוצצים] — אמאי איקוץ [מדוע אקצוץ], שהרי אין בדבר כל תועלת. דאי ממתחי להו אשלייהו [שאם יכולים הנגדים למתוח את החבלים] — הרי מסתגי להו [יוכלו ללכת] בצד זה של הנהר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In any case, it is evident that Rav approves of one whose property is located near a city. How does this accord with his statement that there is concern for the evil eye when one’s field is viewed by people? The Gemara answers: This is not difficult. This statement is referring to a wall and an additional partition [ritka] that surround the plot and prevent it from being harmed by the evil eye. That statement is referring to a case where a wall and an additional partition do not surround it.

§ The Gemara returns to expounding the themes of blessings and the evil eye. The Torah states: “And the Lord will take away from you all sickness” (Deuteronomy 7:15). In interpreting this verse, Rav says: This verse is speaking about the evil eye. The Gemara comments: Rav conforms to his line of reasoning, as Rav went to a graveyard, and did what he did, i.e., he used an incantation to find out how those buried there died, and he said: Ninety-nine of these died by the evil eye, and only one died by entirely natural means.

And Shmuel says: This term: “All sickness,” refers to the wind. The Gemara comments: Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel says: Every injury suffered by people is due to the wind that enters wounds and bodily cavities. The Gemara asks: But according to Shmuel, aren’t there those executed by the monarchy and others killed by traumatic injury and not the wind? The Gemara responds: With regard to these too, were it not for the wind, they would prepare a medicine for those injured people and they would be healed and live, but the wind prevents this from happening.

Rabbi Ḥanina says: This phrase: “All sickness,” refers to the cold, as Rabbi Ḥanina says: All occurrences that befall man are at the hands of Heaven, except for excess cold and heat, as it is stated: “Cold and heat are on the path of the perverse; he who guards his soul shall keep far from them” (Proverbs 22:5). This indicates that cold and heat are forms of harm caused by man, from which one can protect himself.

Rabbi Yosei bar Ḥanina says: This phrase: “All sickness,” refers to excrement, as the Master says: With regard to excrement of the nose, i.e., mucous, and excrement of the ear, i.e., earwax, if a large amount is emitted, having much of it is harmful, but having a bit of it is beneficial.

Rabbi Elazar says: This term: “All sickness,” refers to the gall bladder. The Gemara adds: This is also taught in a baraita: With regard to the term: “Sickness,” this refers to the gall bladder. And why is the gall bladder called sickness? It is because it makes a person’s entire body ill. Alternatively, it is called sickness because eighty-three diseases, the numerical value of maḥala, sickness, are dependent on the gall bladder. The Gemara comments: And with regard to all of them, consuming bread in the morning with salt and drinking a large jug of water negates their ill effects, as a simple morning meal is beneficial to the body.

§ The Gemara cites a related baraita: The Sages taught that thirteen matters of praise were stated with regard to a meal of bread eaten in the morning: It protects the diner from the heat, and from the cold, and from the winds, and from the harmful spirits; and it makes the simple wise, and one who consumes it will be victorious in judgment, he will merit to learn Torah and to teach it, and his statements are heard, and his study will remain in his possession.

In addition, his flesh does not generate excess sweat, and he engages in intercourse with his wife at the proper time, and he does not lust for another woman, and this meal is so advantageous that it even kills any louse in his intestines. And some say it even removes jealousy and brings in love. Since he is completely healthy, he is not inclined to be angered by others.

In relation to the above baraita, Rabba said to Rava bar Mari: From where is this matter that people say derived: Sixty runners ran but could not catch the man who ate in the morning, and the Sages likewise said: Arise early and eat, in the summer due to the sun and in the winter due to the cold, so that one’s body should have the strength to withstand the climate.

Rava bar Mari said to him: It is derived from a verse, as it is written: “They shall not hunger nor thirst, neither shall the heat nor sun smite them” (Isaiah 49:10). Why will the heat and the sun not smite them? Since they shall not hunger nor thirst, as they rose early to eat.

Rava said to him: You said to me that it is derived from there, but I say to you that it is derived from here, a different verse: “And you shall serve the Lord your God, and He will bless your bread and your water” (Exodus 23:25), which he interprets as follows: “And you shall serve the Lord your God,” this refers to the recitation of Shema and the Amida prayer, both of which constitute daily service of God. “And He will bless your bread and your water,” this refers to bread with salt and a large jug of water consumed after morning prayers. From that point onward, the rest of the verse: “And I will take sickness away from your midst,” will be fulfilled.

§ Rav Yehuda said to Rav Adda the surveyor: Do not treat measuring lightly even for small areas of land, as each little bit is suitable for growing the cultivated [rishka] saffron, a very expensive product. Rav Yehuda further said to Rav Adda the surveyor: With regard to the four cubits measured adjacent to an irrigation channel, you may treat them lightly, and it is not necessary to provide an exact measurement of them when calculating the areas of fields. And as for the four cubits adjacent to a river, do not measure them at all, but simply estimate the size and include them in the larger measurement.

The Gemara comments: In this regard, Rav Yehuda conforms to his line of reasoning, as Rav Yehuda says: The four cubits adjacent to a channel belong to the residents of the houses alongside the channel, while the four cubits adjacent to a river belong to everyone.

Rabbi Ami would announce: Cut down the trees along the width of the full shoulders of the pullers of the boat on both sides of the river so that the trees should not interfere with the pulling of the boats. The Gemara relates: Rav Natan bar Hoshaya instructed people to cut down sixteen cubits on each side of the river, and the residents of Mashronya came upon him and beat him for issuing this directive. The Gemara explains: He holds that any pathway must be made as wide as like a public domain, which is sixteen cubits wide. But that is not so, as there, in the case of a public domain, we do require that much space; here, however, the space is necessary needs to be only enough to enable the stretching of the ropes to pull the boats. Therefore, the width of the full shoulders of the pullers is the sufficient measure of space needed in order not to interfere with the pulling of the boats.

The Gemara relates another incident: Rabba bar Rav Huna had a certain forest on the bank of a river. They said to him: Let the Master cut down the trees on the riverbank in accordance with the above statement. Rabba bar Rav Huna said to them: Let those above and below me along the river cut down their trees first, and then I will cut down my trees. I will achieve nothing by cutting down my trees on my own. The Gemara asks: How can he do so, i.e., wait for others to act? But isn’t it written: “Gather yourselves together, and gather [hitkosheshu vakoshu]” (Zephaniah 2:1), and Reish Lakish says concerning this: Adorn [keshot] yourself and afterward adorn others. Therefore, one must first perform the required action himself before offering advice to others.

The Gemara responds: There it was the forest of the house of Parzak, the general, and it was obvious that they would pay no attention to a Jewish scholar. Rabba bar Rav Huna therefore said: If the workers of the Persian officer cut down, I will cut down as well, and if they do not cut down, why should I cut down for no purpose? Since if the pullers can stretch their ropes they can go along this side of the river,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המוכר לחברו במדה או אחים שחלקו והלכו להם אצל אחד למוד להם מדה בחבל צריך לו להזהר שלא יקל במדה ולא יזלזל שמדת הקרקעות מיעוט אונאה שבה עולה לחשבון גדול אין לך כל טפח וטפח בקרקע שלא יהא ראוי לזרוע בה דבר שערכו גדול כגון כרכום החשוב וכיוצא בו:

יש מקומות שנהגו בני בקעה לחפור בשפת שדותיהם חריץ על פני כל שדות שבבקעה מצד אחד ומעבירין שם אמת המים שממשיכין אותה מן הנהר ומשאירין בעלי שדות כל אחד בשדהו ארבע אמות משדותיהם בצד אמת המים להיות כל בני הבקעה הולכין דרך שם ואומר עכשו שכשהם מודדים אותם יהו מזלזלין במדידתן ר"ל שיהו מודדין בריוח ומ"מ אין צריך להניחן מרווחות כל כך עד שיהא נכר לעין בלא מדידה ודיו שימדדם בריוח שהרי אין ארבע אמות אלו משועבדות אלא לבני אותה בקעה ואין המדרס גדול כל כך אבל אם היה הנהר עובר דרך שם צריך כל אחד להניח בשלו ארבע אמות בשיעור מרווח כל כך שיהא ניכר בלא מדידה שמתוך שהנהר משועבד לכל העולם אף שפתו משועבד להם לפירוק משא שבספינה לשפת הנהר או להכניס משא שבשפת הנהר לתוך הספינות וצריכים לשיעור גדול ומפני זה הוא מזהיר שלא למדוד בהם כלל ויש מפרשים בשמועה זו דרך אחרת וזה עיקר:

יש שפרשו בה בשני אחים שבאו לחלוק שדה זה שצדו אחד לנהר שאם באו לחלקו בארך למשך הנהר עד שנמצאו כל ארבע אמות אלו לחלקו של אחד שאין ארבע אמות אלו נכנסות בכלל החלוקה כלל שאם כן הרי נתאונה זה שחולק מצד הנהר והוא שאמר לא תמשחינהו כלל ואם הוא סמוך לאמת המים מכניסין אותם בכלל החלוקה אלא שמוותרין מהם לזה ואין מודדין לו את כלם והוא שאמר זלזל בהו:

כל נהר שהספינות באות דרך בו ויש במקומות שבו יער או אילנות נטועים בצדו כופין את הבעלים לקוץ ברוחב מלא כתף מושכי חבל הספינה משני צדי הנהר שפעמים שיוצאים בצד זה ופעמים בצד זה ושיעור זה צריך להם שכשהם מותחים החבלים להוליך הספינה מותחין אותן בצדי הנהר סמוך לשפתו כדי שלא יערבבנה שטף שבאמצע הנהר ואם יהו אילנות לשם כשהם ממצרים עצמם במתיחת החבלים כתפיהם פוגעים באילנות ונזוקין ומתוך כך צריך לקוץ ברוחב מלא כתפיהם והוא כשיעור שתי אמות ואם היו למעלה מזה או למטה יער שהוא של בית המלך או של אנס שאין בידנו לכופו לקוץ אף אין כופין לזה שהרי אין קציצתו משתרשת לבני הספינה הא כל שאין שם כן כופין לקוץ ואף ביד הדיין לצוות לקוץ שלא מדעת בעלים ומ"מ אם היה של תלמיד חכם ראוי להזהר שלא לקוץ אלא מדעתו שהרי אף הוא אינו מסרב במדת הדין ויקוץ ומי שעשה כן עשה שלא כהוגן ויזהר מקללת חכם:

עבד מאי דעבד. פירש בערוך שנטע אילנות על הקברים והשביען שלא יוציאו פרח אלא אותן שנטועין על אותן שמתו בזמנן. הרא"ש.

אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו: עשה שאלת חלום ואמרו לו בחלומו תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בדרך ארץ. והגאון אמר אנו לא גרסנו עבד מאי דעבד וכו'. עד כאן.

אי לאו זיקא וכו'. ואפילו בביתא דשישא איכא קצת זיקא. תלמיד הר"ף.

הכל בידי שמים וכו'. ולא דמי להא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דהתם מיירי במדות שנגזר על האדם להתנהג בו כל ימי חייו והכא מיירי במאורעות שנגורין על האדם מידי יום יום. הרא"ש.

דאנהרא לכולי עלמא וכו'. ואם תאמר פשיטא שהן לכולי עלמא שלדעת כן מניחין אותן מידי ומאי קמשמע לן מהכא משמע דבלאו בני הספינות היו מניחין אותן בשביל אותן שמשקין משם שדותיהן וקמשמע לן שאינו דוקא לאותן שמשקין שדותיהן. מפי רבי. תוספות שאנץ.

בד"ה ארבע גרמידי כו' כפי' הקונט' דעל נהרא כו' ונראה לעינים בתרי עברי נהרא כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

תוס' ד"ה תשעים ותשעה מתו וכו' וא"ת א"כ בני יוסף כו' וי"ל שמתו בד"א יותר כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז דהאי בי קברי וכי לא היו ביניהם מבני יוסף וי"ל דלא גלוי מבני יוסף לבבל שבכלל עשרת השבטים היו שגלו ללחלח וחבור וכו' וק"ל:

חוץ מצנים כו'. וכתבו התוס' בפרק אלו נערות וא"ת והא דרשינן והסיר ה' ממך כל חולי זו צנה אלמא כו' וי"ל כו'. ולכאורה אין כל זה מספיק הגם שתקנו שאין המאמרים סותרים מ"מ מאי ראיה מביא הכא מהתם ויש ליישב לפי דרש ר"ח יהיה פירוש הכתוב כך כל חולי וגו' לרבות אף החולי שהוא בידי אדם שיכול לשמור עצמו כדאמרינן התם באנטונינוס ודא צלותא היא יתיר חד כסותה וצנתה אזלא אף בזו הבטיח אותם הש"י שלא יצטרכו לו דהיינו שיחם לו הקב"ה עולמו כו' כמ"ש התוס' ובהכי ניחא לדברי התוס' דפחים היינו חום אמאי נקט צנה טפי מחום דחום הוי טפי בידי שמים בעוברי דרכים כדכתיב ואין נסתר מחמתו וכמ"ש שם ודו"ק:

רובם קשה כו'. ולא חשיב להו בההיא דפרק אין עומדין ג' רובם קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסירוב דלא חשיב אלא ג' במעשה אדם והכא איירי במאורעות הבאים על האדם וק"ל:

וקיתון כו'. פרש"י וקיתון של מים למי שאין לו יין עכ"ל ולולי פירושו היה נראה דדוקא קאמר קיתון של מים והם דבריהם בעצמם באבות כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה כי המתענגים ברובי מאכל ומשתה אי אפשר להם לעסוק בתורה והוא שאמר ומחכימת פתי וזוכה ללמוד תורה כו' כי הלחם הוא המזון ממוזג לשכל האדם כמ"ש בערבי פסחים כשאמר לו הקב"ה לאדם בזעת אפיך תאכל לחם מיד נתקררה דעתו ואמרו קטן האוכל כזית לחם כו' שנאמר ויוסיף דעת יוסיף וגו' וכן המים הוא יסוד פשוט ממוזג לשתיה אבל שאר אכילות ושתיית היין ושאר משקין מבלבלין השכל וכן מ"ש ונזקק לאשתו ואינו מתאוה כו' אבל שתיית היין מביאה לידי זנות כמ"ש זנות יין ותירוש גו' גם מ"ש מוציא את הקנאה כו' כי המרבה בתאוה רגיל הוא לקנאות חברו כדי שימצא לימודו אבל המסתפק בלחם ומים אינו מקנא חברו בעושרו ובשאר דברים שזכר כאן למעלת הפת ומלח אמרו בהיפך בפרק אלו עוברין בת"ח המרבה סעודתו בכ"מ דכלפי מ"ש כאן דבריו נשמעין ותלמודו מתקיים בידו ומכניס האהבה אמרו שם בת"ח המרבה סעודתו בכל מקום ותלמודו משתכח ממנו ומחלוקות רבות באות עליו ודבריו אינם נשמעים כו' וכן מ"ש ואין בשרו מעלה הבל זה הוא מסימני הסריס כשאין בשרו מעלה הבל כשרוחץ בימות הגשמים כדאמרינן ביבמות אבל ה"ק שע"י אכילתו פת ושותה מים אין בשרו מעלה זיעה וזיהום כמו מרבוי שאר אכילות שמעלין על בשרו זיעה וזיהום וכן מ"ש והורגת כנה כו' כי המרבה בשר מרבה רמה במעיו. ומ"ש ובחורף מפני הצנה ומייתי מדכתיב ולא יכם שרב ושמש כו' כי בחורף בבקר בעת עליית השמש אז הקור יותר גדול לפי הטבע. ומ"ש ועבדתם את ה' אלהיכם זו קריאת שמע ותפלה כמ"ש ועבדתם וגו' בכל לבבכם איזה עבודה שהיא בלב היא התפלה ואמר וברך את לחמך זו פת במלח כו' רמזו בו ג"כ מלת לחמ"ך הוא אותיות מחל"ך מכאן ואילך והסירותי מחלה וגו' ורב' שהביא מהכא אית ליה כרבי חנינא דכל חולה וגו' הוא צנה ומדקדקים בהאי קרא דכתיב ועבדתם בלשון רבים וכתיב וברך את לחמך וגו' בלשון יחיד דהעבודה שהם מצות ה' כל ישראל ערבים זה בזה מה שאין כן אכילה ושתיה כזו שמסתפקים בלחם ומים לא תמצא רק ביחידי הסגולה וק"ל:

התקוששו וקושו ואר"ל קשט כו' ס"פ ח"ה פי' רשב"ם כלומר הסר קש מבין עינך תחלה כמו לקשש קש כלומר קשט עצמך עכ"ל ועי"ל הכא כדברי המפרשים אותו מלשון חפוש ופשפוש על מעשיו וכמוהו ולמוכיח בשער יקושון ר"ל התקוששו תפשפשו על מעשיכם ואח"כ תהא תפשפש במעשה אחרים כלומר קשט עצמך כו' וק"ל:

ד"ה ארבעה גרמידי וד"ה דעל נהרא וד"ה בתרי עברי נהרי כו' הכד"א הוא והקושיא שהקשה וא"ת דאמרינן בסוף פ' המוכר כו' קאי אלעיל אד' גרמידי דאניגרא:

תוס' בד"ה צנים קור כדמוכח הכא פחים כו' נ"ב פי' מה שאמר הכל בידי שמים ודו"ק:

בא"ד דאילו במדות אמרי' בפ' כל היד כו' נ"ב פי' במדותיו של האדם אם לטובה אם לרעה:

גמרא דאניגרא זלזיל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שורא. גדר של נצרים. ובנ"י הגי' נסרים:

רש"י ד"ה אי ממתחו. ממטה ולמעלה ילכו. כ"נ דצ"ל:

גמ' וזוכה בדין. נ"ב אם הוא זכאי לאפוקי אם לא טעם כלום אין דעתו מיושבת. אפי' הוא זכאי בדינו. מפסיד מחמת שאינו יודע לסדר טענותיו כראוי וחברו ידע. אבל המיושב בדעתו אפי' שכנגדו ג״כ מיושב. מ"מ אמת יש לו רגלים כשהוא דבר דבור על אפניו:

אמר שמואל הכל ברוח. מלבד הפשוט רמז דע"י עסק התורה מיחד קבה"ו וזה רמז הכל ה' מ' כל יסוד ברוח דעוסק בתורה שהוא ברוח ור"ת הכל ברוח בגימטריא ז' שהוא מתקן מ' מדה ז' וס"ת גימטריא בלאה דעל ידי תורה לשמה בונה כל פרצוף לאה כמו שכתב רבינו האר"י זצ"ל. וכבר בעניותי כתבתי עוד רמזים בזה בקונטריס דבש לפי דף ע"ט בס"ד:

אמר רב זו עין וכו' צ"ט בעין הרעה וכו'. כתבו התוס' וא"ת א"כ בני יוסף שלא שלטה בהם עין היה להם לחיות הרבה מכל השבטים וי"ל שמתו בדרך ארץ יותר מאחרים כשהקב"ה היה רוצה להמיתן היה שולח להם חלאים אחרים עכ"ל. ולפי דבריהם יומתק מאמרם ז"ל מפני מה מת יוסף קודם אחיו וכו' דהשאלה היא העמק שאלה דיוסף הצדיק לא שלט בו עין והי"ל להיות יותר מאחיו ובשגם נאמר כדברי התוס' דמאן דלא שלטא ביה עינא שלחו מתם חלאים אחרים מ"מ ה"ד בעת גזרת מיתתן כמ"ש התוס' וא"כ יש לחקור בעצם מפני מה מת יוסף קודם אחיו:
וראיתי בספר עיר בנימין ח"ב דף מ' ע"ג שכתב על מ"ש בירושלמי פי"ד דשבת דרב על ידי שהיה בבבל דעינא בישא שכיחא תמן הוה אמר צ"ט מתים בעין הרע וז"ל פרק המקבל כתבו התוס' וא"ת א"כ בני יוסף וכו' והקשה יפה מראה לפי מ"ש כאן בירושלמי דרב על ידי שהיה דר בבבל וכו' נמצא שלא אמר צ"ט מתים אלא בבבל והניחו בצ"ע ולעד"נ צדקו דברי התוס' דכאן לא אמרה רב על שום פסוק ואיכא למימר שאמר כן לפי שהיה דר בבבל וכו' משא"כ בגמרא דאמרה רב על פסוק וכו' כי האי קרא על כל גבול ישראל קאי ואפ"ה דריש רב זה עין הרע שפיר מקשים תוס' עכ"ל והרואה יראה בספר יפה מראה דס"ל דכל מי שאומר צ"ט מתים בחולי פלוני כגון עין חרב צינה. דעתם לדרוש כל חולי בהכי והביא ראיה מר' חנינא דאמרו שם בירושלמי דר"ח אמר צ"ט מתים בצנה והכא בסוגיין דריש כל חולי זו צינה. ודברי הרב יפה מראה הם נוחים יותר אשר לפיהן ישיב הבבלי וירושלמי שוים לטובה. ול"ק דאיך הפסוק מיירי בעיר אחת כמו שהקשה הרב עיר בנימין דכונת הני אמוראי לדרוש כל חולי דבר שכל חולאים תלויים בו וזה פירוש הפסוק אליבא דכ"ע רק דכל א' נקט לפי עירו וה"ה דבעיר אחרת יפורש כל חולי על המצוי בעיר ההיא באופן דכל חולי פירוש דבר הכולל חלאים כל מקום לפי עניינו והכי קאמר והסיר ה' ממך דבר הכולל כל החלאים. אלא שהחולי הכולל אינו שוה בכל המקומות. וניחא טובא לפ"ז דר' חנינא דריש הכא בסוגיין זו צינה וקאמר בירושלמי מר ניהו צ"ט מתים בצנה על דהוה שרי בצפורי ודוחק לומר דגם בזה פלג"ן בהדייהו התרי תלמודי. אך מ"ש שם בירושלמי ר' מנחמא בשם רב זו מרה לכאורה פליג אמ"ש בשם רב צ"ט מתים בעין [הרע] ודוק הטב:
ועתה אדברה אך הפעם לבאר דברי התוס' הללו שכתבו דבני יוסף בהגיע עתם ימותו בחלאים אחרים דנראה דסברי התוס' דעין הרע אין בו כח להכחיד ולהמית שיהיה נגזר מארץ חיים רק העין הרע הוא חולי כולל ומצוי שכאשר האדם בא עד קיצו בגזרת עירין קפץ עליו רוגזו של עין הרע ומת בו. אך אם לא יש עליו גזרת מיתה לא ימות בעין הרע ומיהו להיותו חולי הכולל ומצוי לכן מתים בו צ"ט והן הן אשר נגזר עליהם מיתה ובזה א"ש דברי התוס' טפי דשבט יוסף אף דלא שלטא בהו עינא כי יקרא שקרב עת פקודתם בגזרת עילאה. למות תוצאות בדבקי מיתה אחרת וא"כ אף לענין חיותם אידי ואידי חד שעורא. ודין הניין לשבט יוסף כי העין שולט עביד ומהני להפסד ממונו וכל האוכל אשר יאכל ותתפשהו בבגדו ובשרו עליו יכאב וכיוצא כמפורסם החוש"ה אל העי"ן כמה נזיקין וחבלות והפסדות בגוף וממון באים מעין הרע והוא ריוח גדול לשבט יוסף דלא שלטא בהו עינא לינצל מכל הקור"ה בעה"ר:
א"נ אפשר דלעולם העין הרע שולט גם בחיי האדם להמיתו לפני זמנו אך אלו הצ"ט המתים בעה"ר יש כמה וכמה שהגיע קיצם. ברם המתים לפני זמנם בעה"ר הם מועטים. ושבט יוסף בהגיע קיצם מתים כדרך כל הארץ בחלאים אחרים אך אינם מתים לפני זמנם בעה"ר דלא שלטא בהו. ואותו מעט שחיים שבט יוסף משאר שבטים אינו ניכר כל כך. ואפשר לצדד דבזה פליגי ר' חנינא ור' אבהו פרק הפועלים ושאר דוכתי דמר דריש עלי עין עולי עין דשבט יוסף ניצול ממיתה לפני זמנה בעין הרע וז"ש בן פורת דפרים ורבים ולא ימותו בעה"ר כמ"ש מהרש"א שם. ומר סבר דעה"ר אינו ממית רק דבהגיע קיצו שולט בו להמיתו ולזה דריש וידגו לרוב מה דגים וכו' לומר דשבט יוסף כדגים דאין העין שולט להכאיבם ולחלותם ושאר מיני עצב"י אך לא ניצולו ממיתה כדכתיב כדגים האחוזים בפח כהם יוקשים בני אדם וגם שבט יוסף מצודה פרוסה עליהם ככל החיים ואין להם יתרון להיות יותר בשביל דאין העה"ר שולט בהם כי גם לשאר שבטים אינו ממית העה"ר כלל רק בעת פקודתם. ושבט יוסף הוא בחלאים אחרים. אחר שנים רבות שכתבתי זה באו לידי תוס' ישנים כ"י לברכות ודבריהם הבאתים לעיל שם בברכות על דף ך' ע"ש ודוק:
והנה על הא דאמר רב צ"ט מתים בעין הרע כתבו משם רבינו האר"י זצ"ל כי ס"מ גימטריא עין עם הכולל ועל ידו מתים ואחד בנשיקה הצדיק אשר אינו שולט עליו עכ"ד ודוק הטב:

ר' חנינא אמר זו צינה דאר"ח הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים וכו'. יש להרגיש אמאי לא אמר זו צינה וחמה ואמאי נקט צינה לחוד וי"ל דבצינה הגם דאינו בידי שמים דכך רצה הקב"ה שיהיה ביד האדם ואם ישמר ניצול מ"מ הקב"ה יתן לו בגדים ויתכסה בהם וינצל והיינו והסיר אבל חמה אם הולך בדרך לא אפשר לינצל ומשו"ה נקט צינה. אך ק"ק דא"כ מאי התפלל רבי על אנטונינוס דינצל מחמימותא. ואפשר דכונת רבי בתפלתו שבכולל העולם לא יהיה חמימות. אך כשיש חמימות להתפלל על פרטי אחד שינצל לא אפשר דלאו בידי שמים. שוב ראיתי מ"ש התוס' בבתרא דף קמ"ד ובע"ז דף ג' ע"ש. ומה שכתבו מרבני אשכנז והוא בלקוטי שושנים דמאי מקשו התוס' הא והסיר כתב דאינו בידי שמים להביאם אליו אך הוא בידי שמים להסירם ע"ש יש לומר דהתוס' דייקי מדכתיב שומר נפשו ירחק מהם והול"ל שומר נפשו לא יבואו אליו ומדכתיב ירחק משמע אף שהם אתו עמו ירחק מהם דאינו בידי שמים כלל ודוק הטב:

לא קשיא. דרב אדרב: שורא וריתקא. חומה ורתוקת גדר של נצרים כמו (איכה ב) חיל וחומה: כל חלי. דבר שכל החלאים תלוין בו וזו העין עין רעה: עבד מה דעבד. יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת אם מת בזמנו אם בעין רעה: הכל ברוח. כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני: והאיכא הרוגי מלכות. הרוגי חרב: אי לאו זיקא. שנכנס במכה: עבדי סמא וחיי. סם המחבר בשר חתוכה ומן העשבים הוא כדאמר בהמוכר את הספינה (בבא בתרא עד:): צינים פחים. קור הנופח ולאו היינו רוח דקאמר שמואל דשמואל זיקא בלא צינה נמי מזקת: זו מרה. שהמרירה שבה גדולה ונובעת ומתפשטת בגידין ובעצמות: וכולן פת במלח מבטלתן. כדיליף לקמן מקראי: וקיתון של מים. למי שאין לו יין: וזיקין. היינו רוח דאמר שמואל: מחכימת פתי. שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי: וזוכה בדין. אם יש לו דין עם חבירו דעתו מיושבת ליישב דבריו בבית דין להטעים: ללמוד וללמד. מחמת ישוב הדעת: ודבריו נשמעין. לבריות שיש לו לב להטעימן: הבל. זיעה וזוהם: נזקק לאשתו. אם בעל הרהורים הוא ומתוך שלבו טוב בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן: כינה שבבני מעיין. תולעים: מוציא את הקנאה ואת התגר. שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס: ואמרו רבנן השכם ואכול. בערבי פסחים (קיב א) בדברים שצוה רבי לבניו: משוחאה. מודד קרקעות היה בשכר לקונים ולמוכרים ולאחין ולשותפין הבאין לחלוק: כורכמא רישקא. כרכום של גן שקורין קרוג אודמינל''ט והוא משובח שבכורכמין: ארבע אמות דאניגרא. אמת המים שהמשיכוה מן הנהר הגדול אל השדות על פני הבקעה כולה ומניחין בעלי כל שדה ושדה מלזרוע את אגפיה רוחב ארבע אמות. שלא תתקלקל שפתה ומודדין אותם כולם ביחד ומציינים אותם שלא יחרשו מן הסימן ולחוץ: זלזל בהן. אל תדקדק בהן להרחיבן: לא תמשחנהו כלל. אלא באומד הדעת תניחנו כדי שיהו ניכרים לעינים שהן שלימות ורחבות: לבני אניגרא. אינו מזיק אלא יחידים ויש בידן למחול: לכ''ע. ומאן מחיל: מלי כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו. המוצא יער או אילנות נטועין על שפת הנהר יקוץ ברוחב מלא כתף מושכי חבל הספינה והן מטין עצמן באלכסון והולכין כשהן משופעין לצד היבשה שלא תמשכם הספינה למים וכל כמות הצריך להלוכם דינם לקוץ ובשני עברי הנהר שפעמים שהילוכן מכאן ופעמים שהילוכן מכאן: קץ שיתסר אמתא. כרוחב דרך רה''ר כדתנן בבבא בתרא (דף צט:) דרך רה''ר שש עשרה אמה: בני משרוניא. שם העיר והיער היה שלהן: דפנוהו. הלקוהו: אשליהן. חבלים שלהן: אבא. יער: ניקייצו עילאי ותתאי. מי שיש להן יער על הנהר אצלי למעלה הימנו ולמטה הימנו הילוך דרך המים: התם דבי פרזק רופילא הוה. אותן שלמטה ושלמעלה לא של ישראל היה שיכול לקצוץ אותו יער של בית פרזק פחת פרסיים היה וידוע הוא שלא יקוצו ומה תועיל קציצה שלי: אי ממתחי אשלייהו מסתגי להו. אם יוכלו למתוח חבלם ולבא ממסע למסע או מכפר לכפר לילך ממטה למעלה ילכו:

תשעין וט' מתו בעין הרע ואחד בדרך ארץ. וא''ת א''כ בני יוסף שלא שלטה בהן עין הרע. היה להן לחיות הרבה מכל השבטים וי''ל שמתו בדרך ארץ יותר מאחרים כשהקב''ה היה רוצה להמיתן היה שולח להם חלאים אחרים: צנים. קור כדמוכח הכא פחים חום כדמוכח בריש מסכ' ע''ז (דף ג: ושם ד''ה הכל) ומיירי הכא במאורעות הבאים על האדם דאילו במדות אמר בפ' כל היד (נדה דף טז: ושם ד''ה הכל) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים: שיתין רהיטי רהוט. יש מפרשים דנקט שיתין לפי שימי החורף ששים וכן ימי הקיץ כדאמר לעיל (דף קו:) ופת שחרית מצלת מן החמה ומן הצנה א''נ כן דרך למינקט בכל מקום שיתין כדאמר בהחובל (ב''ק דף צב:) שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע כו': ארבע גרמידי דאניגרי זלזל בהו. פירוש ארבע אמות שאתה מודד לבני אניגרא שדולים משם להשקות שדותיהם זלזל פירוש מדוד אותם שחוקות ולא מצומצמות כדי שיוכלו לעמוד שם בריוח ולא כפי' הקונט' דעל נהרא שמניחין מקום גם למושכי ספינות לא תמשח כלל שצריכין ריוח הרבה שלא יפלו במים אלא בלא מדידה יתנו שיהא ניכרת ונראה לעינים: בתרי עברי נהרא קוצו. פי' ענפי אילנות היער קוצו שצריכין להטות כתפיהם לצד היער שלא יפלו במים וא''ת דאמרינן בסוף פרק המוכר פירות (ב''ב דף צט: ושם ד''ה ואמה) אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו ב' אמות לתוכה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה וי''ל דהתם מיירי באמת המים שהוא לאדם אחד שהוא עושה חריץ תוך שדהו להשקות ממנה ואין צריך לאגפיים רק אמה מכאן ואמה מכאן והכא אניגרא הוא יאור גדול להשקות כל אותה בקעה לכך צריך ארבע אמות לאגפיה תדע דהתם זורעים אותן אמות ונוטעין שם אילנות כדאמר התם אבל הכא אין זורעין ונוטעין כלל שכל העם הולכים שם להשקות שדותיהם והא דקאמר דאנהרא לכ''ע לאו משום דאניגרא ליהוו כולהו דאדם אחד אלא אינו דכ''ע אלא לאותן המשקין שדותיהם לבד אי נמי ארבע אמות דהכא היינו ב' אמות של תוכה ואמה מכאן ואמה מכאן:

בבא מציעא קז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף קז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד