בבא מציעא נח ע"א

נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין וְאִם לָאו נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן נִמְצְאוּ אוֹ שֶׁהֶחְזִירוּם הַגַּנָּבִים אֵלּוּ וְאֵלּוּ שְׁקָלִים הֵם וְאֵין עוֹלִין לָהֶם לַשָּׁנָה הַבָּאָה
אָמַר שְׁמוּאֵל הָכָא בְּנוֹשֵׂא שָׂכָר עָסְקִינַן וְנִשְׁבָּעִין לִיטּוֹל שְׂכָרָן אִי הָכִי נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין לִבְנֵי הָעִיר מִבְּעֵי לֵיהּ אָמַר רַבָּה נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד גִּזְבָּרִין כִּי הֵיכִי דְּלָא נִחְשְׁדִינְהוּ וְאִי נָמֵי כִּי הֵיכִי דְּלָא לִקְרוֹ לְהוּ פּוֹשְׁעִים
וְהָא נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ קָתָנֵי וְשׁוֹמֵר שָׂכָר בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב וְהָכָא נָמֵי נְהִי דְּשַׁלּוֹמֵי לָא מְשַׁלְּמִי אַגְרַיְיהוּ מִיהָא לַפְסֵיד
אָמַר רַבָּה נִגְנְבוּ בְּלִסְטִים מְזוּיָּין אָבְדוּ שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם
הָתִינַח עַד שֶׁלֹּא נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן נִינְהוּ דְּתַנְיָא תּוֹרְמִין עַל הָאָבוּד וְעַל הַגָּבוּי וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת
אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בַּהֶקְדֵּשׁוֹת
נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם רָמֵי לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא לְרַבָּה תְּנַן נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם וּרְמִינְהוּ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמוֹר אֶת הַפָּרָה לִשְׁמוֹר אֶת הַתִּינוֹק לִשְׁמוֹר אֶת הַזְּרָעִים אֵין נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת לְפִיכָךְ אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו
הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת שְׂכִיר חֹדֶשׁ שְׂכִיר שָׁנָה שְׂכִיר שָׁבוּעַ נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת לְפִיכָךְ אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו מַאי לָאו לְשַׁלֵּם
לָא לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ אִי הָכִי רֵישָׁא דְּקָתָנֵי אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו הָכִי נָמֵי דִּלְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ וּמִי אִית לֵיהּ שְׂכַר שַׁבָּת וְהָא קָתָנֵי אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת אִשְׁתִּיק
אֲמַר לֵיהּ מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן אֵין לָהֶן אוֹנָאָה תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא
קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן חַיָּיב שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן בַּה' וְכִחֵשׁ וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן פָּטוּר שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן בַּעֲמִיתוֹ וְכִחֵשׁ
אֲמַר לֵיהּ כְּלַפֵּי לְיָיא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

במקרה כזה, יצאו בני העיר ידי חובה בתרומת השקלים בלשכה, שנתרמה גם עבורם, למרות ששקליהם לא הגיעו, והם אינם צריכים לתרום שקלים אחרים במקום השקלים שאבדו, ולכן אין השלוחים נתבעים על ידם על שאיבדו את שקליהם, ואין הם חייבים להשבע שבועת השומרים לבני העיר.

אלא נשבעין השלוחים לגזברין של הקדש שלא פשעו בשמירתם. כי מאחר שהבעלים אינם אחראים עוד על תשלום השקלים, הרי השלוחים הם מעתה שומרים של הקדש, ולכן גזברי הקדש הם בעלי הדין, והשלוחים חייבים להשבע לגזברים שלא פשעו בשמירת השקלים, כדין שומר, שצריך להשבע שלא פשע בשמירתו.

ואם לאו, שבאו השלוחים לדין לפני שנתרמה תרומת השקלים בלשכה שבמקדש, הרי כיון שכבר נודעה האבידה לפני התרומה במקדש, לא מועילה עוד התרומה עבור אלו שיודעים שנאבדו שקליהם, כי תורמים עליהם את תרומת השקלים שבלשכה רק על מנת שהמאבדים יחזרו ויתרמו שוב את מחצית השקל וישלחום ללשכה, ולכן עליהם לחזור ולתרום שנית.

ולכן, בעלי הדין של השלוחים הם בני העיר, ולא הגזברים של הקדש, ונשבעין השלוחים לבני העיר שלא פשעו בשמירת שקליהם, ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן.

ואם לאחר שנאבדו השקלים, ותרמו בני העיר שקלים אחרים תחתיהם, נמצאו השקלים שנאבדו, או שהחזירום הגנבים לשקלים שנגנבו. הרי, אלו ואלו, הישנים שנמצאו או הוחזרו, והחדשים שהקדישו בני העיר תחתיהם, שקלים הם, כיון שהוקדשו, והם כולם נחשבים כתרומת מחצית השקל לשנה זאת בלבד, ואין עולין להם כתרומת מחצית השקל לשנה הבאה.

וכיון ששנינו "נשבעים השלוחים לגזברים", הרי יש מכאן סתירה, לכאורה, למשנתנו האומרת שאין השומרים נשבעים על ההקדשות.

אמר שמואל: הכא, שנשבעים השלוחים להקדש, לא בשבועת השומרים שהיא להפטר מהתשלומים עסקינן, היות ובמשנתנו שנינו שאין שבועה ואין תשלומים בשומר הקדשות.

אלא, בנושא שכר עסקינן, שקיבלו השלוחים שכר עבור שמירתם, והם אינם חייבים לשלם להקדש את תמורת השקלים שאבדו או נגנבו, כמבואר במשנתנו, וגם אינם נשבעים להפטר.

ונשבעין השלוחים שאם "נושאי שכר", כדי ליטול שכרן. ^[2]

ותמהה הגמרא: אי הכי, ששבועתם היא כדי לקבל שכרם, כיצד זה הם נשבעין לגזברין!? והרי לבני העיר, שמהם תובעים השלוחים את שכרם, מבעי ליה, כלפיהם צריכים הם להשבע!

אמר רבה: אכן נשבעין השלוחים לבני העיר, אלא שצריכים הם להשבע להם במעמד גזברין, כיון שההקדש מפסיד, כי היכי דלא נחשדינהו, שלא יהיה חשד לקנוניה בין השלוחים לבני העיר כדי להפטר מהחיוב לשוב ולתרום להקדש.

ואי נמי, נשבעים השלוחים לגזברים, כדי לאמת את דבריהם, כי היכי דלא לקרו להו, שלא יקראו בשם "פושעים".

ועתה תמהה הגמרא, מדוע בכלל נוטלים השלוחים שכר:

והא "נגנבו או שאבדו" השקלים, קתני. ושומר שכר [שלא בהקדש] בגניבה ואבידה, חיובי מיחייב! ואין מגיע לו שכר כשלא שמר ונגנב, אלא אדרבה, הוא חייב לשלם על שלא שמר כראוי.

והכא נמי, בשלוחים השומרים את השקלים של הקדש, נהי דשלומי לא משלמי על הגניבה, כיון שהקדש התמעט מתשלומי שומרים, אגרייהו, את שכר השמירה, מיהא, לפסיד!?

ומביאה הגמרא שני תירוצים על קושיה זאת: א. אמר רבה: מדובר כאן שנגנבו - בלסטין מזויין, שנחשב הדבר לגניבה באונס, שלא קיבלו על עצמם את שמירתה.

וכמו כן מדובר כאן באבדו - שטבעה ספינתו בים, שהיא אבידה באונס, שלא קיבלו על עצמם את שמירתה.

ב. רבי יוחנן אמר: הא מני, זה ששנינו במסכת שקלים, שיטת מי היא?

בשיטת רבי שמעון היא, דאמר: קדשים שחייב המקדיש באחריותן, נחשב הדבר שהמקדיש הוא בעליהם, ולכן, אין דינם כדין הקדש, אלא יש להן אונאה, ונשבעין עליהם.

וכאן חייבים הבעלים באחריות על אבדן שקליהם, שאם נאבדו חייבים הם לתרום שקלים אחרים במקומם.

אך דנה הגמרא: התינח אם נגנבו השקלים עד שלא נתרמה התרומה של השקלים בלשכה שבבית המקדש מתוך כלל השקלים שנאספו והובאו שמה, שאז אין תורמים את התרומה על האנשים שנגנבו או אבדו שקליהם ונודע להם, אלא על מנת שהם יחזרו ויתרמו להקדש שקלים אחרים, ונמצא שחייבים הבעלים באחריותם, ולכן נשבעים עליהם.

אבל אם אירע שנגנבו השקלים או נאבדו ולא נודע הדבר לבעליהם, הרי משנתרמה התרומה, הרי מאז, קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו!

דתניא, תורמין את תרומת הלשכה עבור כל האנשים ששקליהם נמצאים בלשכה, וכמו כן תורמים את תרומת הלשכה על האבוד, עבור אנשים ששלחו שקליהם ונאבדו, ולא נודע להם על האבידה, ועל הגבוי, שנגבה מהם אך עדיין לא הגיע ללשכה אלא נמצא בדרך, ועל העתיד לגבות, ממי שנאנס ולא שלח עדיין שקלו. ^[3]

אלא, אמר רבי אלעזר: שבועה זו, אינה שבועה ליטול שכר, אלא תקנת חכמים היא, כדי שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות. ואילו משנתנו הפוטרת הקדש משבועה ומתשלומי שומרים היא מעיקר הדין, מן התורה.

שנינו במשנה: נושא שכר אינו משלם:

רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן, נושא שכר אינו משלם.

ורמינהי סתירה לכך, ממה ששנינו [בברייתא בתוספתא פרק ח]: גזבר של הקדש, השוכר את הפועל

כדי לשמור את הפרה האדומה שלא תפסל, או ששכר פועל כדי לשמור את התינוק בטהרה, כדי שיהיה ראוי להביא מים טהורים בשביל להזות על הכהן השורף את עבודת פרה אדומה, ^[4] שכל מעשיה בטהרה, או לשמור את הזרעים של התבואה עבור קציר העומר, ^[5] אם היה הפועל שכיר יום, ^[6] אין נותנין לו שכר עבור יום שבת, משום שאסור לשלם לפועל שכר שבת.

לפיכך, אין אחריות שבת, עליו, אם אירע בה קלקול, לפי שביום השבת הוא אינו חייב לשמור.

אבל אם השכיר היה שכיר שבת, שבועי, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, לשבע שנות השמיטה, נותנין לו שכר שבת, כי מותר להבליע את שכר השבת בימים אחרים. לפיכך, אחריות שבת עליו.

מאי לאו, אחריותו של הפועל היא, לשלם אם אירע קלקול.

ומוכח שיש תשלום של שומרים להקדש!

וענה לו רבה: לא לשלם את הקלקול היא אחריותו, אלא להפסיד שכרו, שאם לא שמר כראוי והתקלקל הדבר, אין הוא מקבל שכר שמירה.

אך תמה רב יוסף בר חמא על האוקימתא של רבה: אי הכי, רישא דקתני: אין אחריות שבת עליו! האם הכי נמי נאמר שהכוונה היא דלהפסיד שכרו!?

ומי אית ליה בכלל שכר שבת? והא קתני: אין נותנין לו שכר שבת!?

אשתיק רבה!

אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? האם שמעת ממישהו את ביאור הענין?

אמר ליה: הכי אמר רב ששת, מדובר כאן בשקנו מידו. שעשה ההקדש קנין מיד השומר על כך שאם יתקלקל הדבר יצטרך השומר לשלם [על אף שמדיני שמירה הוא פטור], וכיון ששיעבד עצמו ונכסיו לכך באמצעות קנין סודר, חלה התחייבותו, וחייב לשלם להקדש

וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר, קדשים שחייב באחריותן, יש להן אונאה. ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה.

תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: קדשים שחייב באחריותן, כגון מי שנדר נדר להביא קרבן, והפריש בהמה לקרבן עבור נדרו, והפקיד את הקרבן הזה בידי שומר, [וחייב הבעלים באחריותו של הקרבן הזה, שאם יאבד, יצטרך להביא קרבן אחר כדי לקיים נדרו], ולאחר מכן כפר השומר בפקדון, ונשבע לשקר על כפירתו, ולאחר מכן הודה שכפירתו בשבועה היתה שקר, חייב השומר בקרבן שבועה על כפירתו, כדין הכופר בפקדונו של חבירו, ונשבע על כך לשקר.

ואף על פי שאין בעל הקרבן בעליו המוחלט, אלא ההקדש הוא הבעלים, ולא היתה הכפירה כנגד הקדש, אלא כלפי המפקיד, בכל זאת, כאן, שהיה הבעלים חייב באחריות הקרבן, חייב השומר קרבן שבועה על כפירתו לבעלים, משום שאני קורא בהן "בה' וכחש".

והיינו, לפי שנאמר בפרשת קרבן שבועה על שבועת הפקדון [ויקרא ה]: "נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו".

ומניחה עתה הגמרא, שהחיוב הוא משום שהקדשים שחייב באחריותם הם של גבוה, ואני קורא בהם כך "ומעלה מעל בה' - וכחש", שעל השבועה בכחש על קדשי ה' בא קרבן השבועה.

ושאינו חייב באחריותן פטור, לפי שאני קורא בהן "בעמיתו וכחש".

ומניחה עכשיו הגמרא, דהיינו, שבקדשים אשר אינו חייבים באחריותם, אין לחייבו קרבן שבועת הפקדון על כפירתם, לפי שבהם אני קורא "בעמיתו, וכחש", ובאופן כזה אין חיוב קרבן, אלא רק בקדשים אשר אני קורא בהם "בה' - וכחש".

אמר ליה רבי יצחק בר אבא: האיך יתכן לומר כך? כלפי לייא!? כלפי מה הדבר נוטה? ^[7]

הערות

^[2] רש"י מציין שלהלן הגמרא שואלת מדוע יקבלו שכר כאשר לא מילאו את תפקידם לשמור. וכמו כן כתב רש"י, שנשבעים שבועה שאין השקלים ברשותם. ועיין בדברי רבי עקיבא שהקשה מדברי רש"י לעיל, שביאר נשבעים לגזברים שלא פשעו בשמירתם, ולא את השבועה שאינם ברשותם. והנתיבות בסימן ש"ג דן בשאלה: האם שבועה זאת היא בגדר של שבועת הנוטלים, שמעיקר הדין לא מגיע להם שכר לפני שהוכיחו ששמרו כראוי, אלא שתיקנו חכמים שיטלו בשבועה, או שמעיקר הדין חייב השוכר לשלם שכר לשומר, ואין השומר חייב להוכיח ששמר כראוי ולא פשע, ורק חכמים תיקנו שבכל זאת ישבע.

^[3] רש"י מביא את המתבאר במסכת שקלים כיצד היו תורמים, ומה היו עושים עם השקלים שנשלחו לאחר התרומה.

^[4] עיין ברש"י בהרחבה.

^[5] שהיו מביאים את העומר מתבואה שביכרה, והיו שומרים את גידוליה, וכמו כן בשנה השביעית, שלא זרעו את האדמה, היו מביאים את העומר ואת שתי הלחם מספיחי תבואה שגדלו מאליהם, והם היו מועטים, ולכן העמידו עליהם שומר, כדי שתהיה אפשרות לקצור את קציר העומר, ולהביא מהם את שתי הלחם בחג השבועות בשנת השמיטה.

^[6] התוספות מבאר שאין השומר מונע את האנשים מליטול את ספיחי התבואה, כי אז תיפסל התבואה להקרבה מצד תבואה שנשמרה בשביעית, שמצותה להיות הפקר, אלא היה מודיע להם שהקדש מעונין בה לצורך העומר. ויש לדון כיצד יכולים להעמיד שומר על דבר הפקר, ודיון זה נוגע בשאלה היסודית אם יכול אדם להעמיד שומר על ממון שאינו שלו, והשומר מתחייב לשלם מדיני שומר אם יאבד החפץ, למרות שאין הוא מפסיד מאבדן החפץ, לפי שאינו שלו כלל. ובספר מנחת יהודה בסוף פרק החובל כתב, שהחזון איש אמר לו, שיש להוכיח מדין שומר שמסר לשומר, שאפשר לעשות שומר על דבר שאינו שייך לו, [ולכאורה מכאן ראיה, שהרי כאן עושה אותו ההקדש שומר על דבר הפקר, ומכאן מוכיחה הגמרא שיש שומר להקדש!] אך מאידך, כתב החזון איש בספרו, חושן משפט סימן ח, שמהגמרא לעיל מוכח שלא ניתן להעמיד שומר על דבר שאינו שלו, שהרי אמרו בגמרא שאין שמירה להקדש גם כאשר בני העיר העמידו את השלוחים כשומרים שלהם על השקלים שתרמו, והיינו, שמינו אותם לשומרים על רכוש של הקדש עבורם, ומדוע שלא תחול השמירה לגביהם, שהם אינם הקדש, אלא, בהכרח, אי אפשר להעמיד שומר על רכוש של בעל אחר.

^[7] רש"י.

ומשעת תרומה נחשב כל כסף השקלים, בין זה שהגיע כבר לתעודתו, ובין זה שלא הגיע, כשייך למקדש, הרי השליחים נשבעין לגזברין שלא שלחו ידם בהם. ואם לאו [לא] שעדיין לא נתרמה תרומה, נשבעין השליחים לבני העיר, ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תחתיהן. נמצאו השקלים שאבדו, או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו, גם השקלים הקודמים וגם אלה שחזרו ונתנו, שקלים הם ויש בהם קדושת כספי קודש, ואין עולין להם לשנה הבאה. שאין נתינה כפולה זו של השקלים בשנה זו, פוטרת את בני העיר מלתת שקליהם לשנה הבאה. ולעניננו הרי מוכח מכאן כי נשבעים על ההקדשות!

אמר שמואל: הכא בנושא שכר עסקינן [כאן בשליח מקבל שכר עוסקים אנו]. ושבועה זו אינה באה כדי לפטרם מאחריות עבור הגניבה, אלא נשבעין ליטול שכרן, שהרי הם רוצים לקבל את השכר שנקצב להם, ולכן נשבעים שהם מצידם עשו את עבודתם בשלימות. ומקשים: אי הכי [אם כך] מדוע נשבעין לגזברין? לבני העיר מבעי ליה [צריך להם] שישבעו, שהרי מבני העיר הם התובעים! אמר רבה: הכוונה היא נשבעין לבני העיר במעמד גזברין, כי היכי כדי שלא נחשדינהו [יחשדו בהם] הגזברין בבני אותה עיר שלא תרמו שקליהם כלל. ואי נמי [או גם כן] כי היכי [כדי] שלא לקרו להו [יקראו להם] "פושעים" ["רשלנים"], על כן נשבעים השליחים שהם עשו מצידם את כל הראוי להיעשות.

ושואלים: והא [והרי] נגנבו או שאבדו קתני [שנה], ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב [חייב הוא]! והכא נמי [וכאן גם כן], שהם שומרים על הקדש, נהי דשלומי לא משלמי [ואם אמנם שלשלם אינם משלמים] על הגניבה, אגרייהו מיהא לפסיד [שכרם לפחות יפסדו], שהרי אחריותם על השמירה כוללת גניבה ואבידה!

אמר רבה: מה שנאמר כאן נגנבו — כוונתו בלסטים מזויין, שאינו גנב רגיל אלא שודד, והרי זה אונס, ששומר שכר אינו חייב עליו. וכן אבדו כוונתו שטבעה ספינתו בים, שאבידה כזו היא אונס, ושומר שכר אינו חייב בה.

ר' יוחנן אמר הסבר אחר: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה, ולכן גם נשבעין עליהם.

ושואלים: התינח [נניח] על פי תירוץ זה, עד שלא נתרמה התרומה, שאז אחריות השקלים היא על בני העיר, ולכן לר' שמעון נשבעים עליהם, ואולם משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו שוב אין אחריותם על בני העיר כלל, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תורמין מן השקלים בלשכה במקדש, ומכוונים בזה להוציא ידי חובה על האבוד בדרך, ועל הגבוי כבר שלא הגיע, ועל העתיד לגבות. ואם כן משעה זו אין עוד אחריות בני העיר על הכספים!

אלא אמר ר' אלעזר: יש לדחות מה שאמרנו, ושבועה זו שנשבעין השליחים תקנת חכמים היא, שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות, שאם ידעו שאין נשבעים עליהם, יחשבו שאין ההקדש חשוב, ואפשר לזלזל בשמירתו.

א שנינו במשנה כי נושא שכר אינו משלם אם היה שומר את ההקדשות. רמי ליה [הטיל לו, הראה סתירה] רב יוסף בר חמא לרבה; תנן [שנינו במשנה]: נושא שכר אינו משלם, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: גזבר של הקדש השוכר את הפועל לשמור את הפרה אדומה שלא תפסל, או לשמור את התינוק שהיה נשמר בטהרה מיום הולדתו כדי למלא את המים לאפר הפרה, או לשמור את הזרעים של תבואה שמייעדים אותה להקרבת העומר, אין נותנין לו שכר שבת, אם היה שכיר יום, לפיכך אין אחריות שבת עליו אם אירע קלקול באחד מאלה ביום השבת, כיון שאינו מקבל שכר על שמירתו בשבת.

היה שכיר שבת (שבוע), שנשכר לשבוע שלם, או שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים) — נותנין לו וכוללים בשכרו גם שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולענייננו למדים אנו ששומר שכר של ההקדש חייב באחריותו. מאי לאו [האם לא] הכוונה לשלם מה שהפסיד?

ודוחים: לא, הכוונה היא רק לענין להפסיד שכרו על שהתרשל בשמירה. והקשה לו: אי הכי [אם כך], רישא דקתני [ראש הברייתא ששנה בה] אין אחריות שבת עליו — הכי נמי [כך גם כן] תפרש שהכוונה היא לענין להפסיד שכרו?! ומי אית ליה [והאם יש לו] שכר שבת? והא קתני [והרי שנה] שאין נותנין לו שכר שבת, ובהכרח שמדובר באחריות לשמירת הדברים עצמם! אשתיק [שתק] רבה ולא מצא תשובה.

אמר ליה [לו] רבה לרב יוסף בר חמא: מידי שמיע לך בהא [וכי שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו] הכי [כך] אמר רב ששת: שם מדובר בשקנו מידו, שעשו בענין זה הסכם מיוחד ועשו קנין, שיתחייב השומר באחריות. וכן אמר ר' יוחנן: מדובר שם בשקנו מידו.

ב שנינו במשנה שר' שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן — יש להן אונאה, ושאינו חייב באחריותן — אין להם אונאה. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יצחק בר אבא ברייתא זו: דברי ר' שמעון נדרשים מן הכתוב "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד ...

" (ויקרא ה, כא) וכך הוא דורש: קדשים שחייב באחריותן — חייב להשבע עליהם, לפי שאני קורא בהן: "בה' וכחש" ועל ידי צירוף המילים באופן זה, משמע שאף ש"כחש בה'", נשבע. ושאינו חייב באחריותן — פטור, שאני קורא בהן: "בעמיתו וכחש".

אמר ליה [לו] ר' יצחק: כלפי לייא [לאן, אתה פונה]?! כלומר, דברים אלה מוזרים שהראיה היא כמעט היפך הענין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the agents must take the oath of a bailee to the treasurers that they did not misappropriate the coins. If the collection of the chamber was not yet performed, the lost or stolen shekels remain the property of the residents of the city. Therefore, the agents take an oath to the residents of the city. The residents of the city then contribute other shekels in place of the original shekels. If the original shekels were then found or the thieves returned them, both these, the original shekels, and those, the replacement shekels, assume the status of consecrated shekels and belong to the Temple. But the two half-shekels that they contributed this year do not count to absolve them from their obligation to contribute the shekels for the following year. This mishna teaches that an unpaid bailee does take an oath concerning consecrated property, contrary to the mishna here.

Shmuel said: Here we are dealing with paid bailees, and the purpose of the oath is not to exempt them from their liability to pay for the theft. Rather, they take an oath that they performed their task properly, in order to collect their wages. The Gemara asks: If so, is this phrase accurate: They take an oath to the treasurers? The tanna should have taught: They take an oath to the residents of the city, from whom they are claiming their wages. Rabba said: They take an oath to the residents of the city in the presence of the treasurers, so that the treasurers will not suspect that the residents of the city did not contribute their shekels at all. Alternatively, the agents take an oath that they executed their mission properly, so that the Temple treasurers will not call them negligent.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna: And the coins were stolen or were lost en route, and paid bailees are liable to pay in cases of theft and loss? And here too, when safeguarding consecrated property, although paid bailees do not pay for the theft, as a paid bailee is exempt, let them at least forfeit their wages, as their responsibility to safeguard the money includes preventing theft and loss.

Rabba said: When the tanna says that they were stolen, the reference is to a case where the item was stolen by armed bandits. When he said that they were lost, the reference is to a case where the agent’s ship sank at sea. Since the shekels left his possession through circumstances beyond his control, this is considered an unavoidable accident, for which a paid bailee is exempt.

Rabbi Yoḥanan said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Consecrated items for which one bears responsibility to replace them are subject to the halakhot of exploitation, and therefore one takes an oath concerning them.

The Gemara asks: This works out well if the contribution of the chamber had not yet been collected into the baskets. At that stage, residents of the city bear responsibility to replace the shekels, and that is why Rabbi Shimon deems the agent liable to take an oath. But if the shekels were lost or stolen once the contribution of the chamber had been collected, the shekels are tantamount to sacrificial animals for which one does not bear responsibility, and the residents of the city should be exempt, as it is taught in a baraita: One collects shekels in the Temple chamber with the intention of fulfilling the obligation for those coins that are lost on the way, and for those that are collected but did not yet arrive, and for those that are destined to be collected in the future. Apparently, the residents of the city no longer bear responsibility for the shekels.

The Gemara concludes: Rather, Rabbi Elazar said: This oath of the agents is a rabbinic ordinance, instituted so that people will not treat consecrated property with contempt. If they knew that there is no oath, they would neglect to safeguard the shekels properly.

§ The mishna teaches: A paid bailee does not pay if these items were stolen or lost. Rav Yosef bar Ḥama raises a contradiction before Rabba. We learned in the mishna: A paid bailee does not pay. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: One who hires a day laborer to watch the red heifer to ensure that it is not disqualified, to watch the child to ensure that he remains ritually pure from birth in order to draw the water mixed with the ashes of the heifer, or to safeguard the seeds for the barley that will be used in the omer offering, does not give him wages for Shabbat. Therefore, if the items that the day laborer was entrusted to watch were lost on Shabbat, financial responsibility for their loss on Shabbat is not incumbent upon him, since he is not a paid bailee on that day.

The baraita continues: But if he was a laborer hired for a week, hired for a month, hired for a year, or hired for seven years, the one who hired him gives him wages for labor performed on Shabbat as well. Therefore, if the items were lost on Shabbat, financial responsibility for their loss on Shabbat is incumbent upon him. What, is it not that he is liable to pay for the loss he caused? As the list of the items being safeguarded includes consecrated items, this baraita apparently rules that a paid bailee bears responsibility for consecrated property.

The Gemara rejects this: No, the ruling of the baraita stating that the bailee is responsible is only with regard to forfeiting his wages because he was derelict in safeguarding the items with which he was entrusted. Rav Yosef bar Ḥama asks: If so, in the first clause of the baraita, which teaches that financial responsibility for their loss on Shabbat is not incumbent upon him, is this also with regard to forfeiting his wages? But does he have wages for the work he did on Shabbat? But isn’t it taught that one does not give him wages for Shabbat? Clearly, the reference is to responsibility to pay for the safeguarded items themselves. Rabba was silent, unable to answer.

Rabba said to Rav Yosef bar Ḥama: Have you heard anything with regard to this? Rav Yosef bar Ḥama said to him that this is what Rav Sheshet says: The ruling of the latter clause is stated with regard to a case where the laborers made a commitment to the one who hired them to take responsibility for the items, and they performed an act of acquisition with the one who hired them to reinforce that commitment. And likewise Rabbi Yoḥanan says: The ruling of the latter clause is stated with regard to a case where the laborers made a commitment to the one who hired them to take responsibility for the items, and they performed an act of acquisition with him.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon says: Sacrificial animals for which one bears responsibility to replace them are subject to the halakhot of exploitation, and those for which one does not bear responsibility to replace them are not subject to the halakhot of exploitation. The Gemara relates that the tanna who recited mishnayot and baraitot in the study hall taught a baraita before Rabbi Yitzḥak bar Abba with regard to the source of the opinion of Rabbi Shimon. It is derived from the verse: “If anyone sins, and commits a trespass against the Lord, and deals falsely with his colleague in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or has oppressed his neighbor” (Leviticus 5:21).

In that baraita, it is taught: For an oath concerning sacrificial animals for which one bears responsibility, one is liable to bring an offering for taking a false oath, as I apply the phrase “against the Lord, and deals falsely.” And for an oath concerning sacrificial animals for which one does not bear responsibility, one is exempt, as I read in their regard: With his neighbor, and deals falsely. That reading indicates that even one who deals falsely in matters related to the Lord, e.g., sacrificial animals, is liable to bring an offering for a false oath.

Rabbi Yitzḥak said to him: Isn’t it the opposite [kelapei layya]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ותנוק וזרעים. כולן בשל חול ולא בשל הקדש ומזרעים קא מותיב [ולא כך] (וכך) פרש"יז"ל, וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמר זרעים היינו שצמחו ושומרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים, ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו וזה הפי' יותר נכון מדברי רש"י ז"ל שהרי היא שנויה בתוספתא פרק ז' בענין השומרים ולא בענין הקדש:

אמר רב ששת בשקנו מידו. ובנוסחא דר"ח ז"ל וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמרי' בשלהי השוכר את הפועלים ומתנין על שומר חנם להיות כשואל במאי בדברים וכו' ור' יוחנן אמר אפי' תימא בשלא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה והכא אמאי בעינן קנין.
ורבואתא כולהו ז"ל פסקי הכא דבעינן קנין והתם לא, ואיכא למימר שאני התם שהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים משתעבד בדברים להיות כשואל ואפי' יותר משואל אבל כאן שהן דברים שאינן כלל בתורת השומרין אע"פ ששאלו או נטל עליהן שכר א"א להתחייב עליהן מדין השומרין אלא בקנין:

השוכר את הפועל לשמור את הפרה. פירש רש"י ז"ל, בפרה אדומה, ובתינוק שמגדלין למלאות מים לפרה, ולזרעים לעומר, ולהקדשות קא פריך. ואינו מחוור, דבתוספתא (פ"ח ה"א) שנאוה בענין השומרים ולא בענין הקדשים. ור"ח ז"ל פירש כולן בחולין ולא בהקדש, ואלשמור את הזרעים קא פריך, דזרעים שנשרשו משמע, והיינו קרקעות, ולקרקעות קא פריך, והוא הנכון.

ופרקה רב ששת, כשקבל על עצמו וקנו מידו, וכן אמר ר' יוחנן בשקנו מידו. כן היא ברוב הספרים ובפירוש ר"ח ז"ל. ואיכא למידק, מדאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צד, א) מתנה ב) שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי בדברים, ואמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. וי"ל דשאני התם שהוא שומר חנם, וכיון שהוא בדין השומרים, יכול הוא לחייב עצמו כדין השואל, אבל כאן שאינן בתורת שומרים כלל, אי אפשר להתחייב עליהן כדין שומרים כלל אלא אם כן קנו מידו. ולפיכך פסקו כל הפוסקים כאן דוקא בשקנו מידו, והתם אפילו בשלא קנו מידו כר' יוחנן.

כשהיה בית המקדש קיים היו גובים שקלים בכל מדינה ומדינה ומביאין למקדש ועושין צבורין בלשכה ואח"כ ממלאין מהם שלש קפות לשם הקרבנות והיו קורין לזו תרומת הלשכה וכשהיו תורמין שלש קפות אלו היתה כונתם לתרום על האבוד ר"ל מי שכבר הפריש שקלו ושלחו ואבד ואינו יודע שאבד שתהא חלקו עם אלו השקלים הנתרמים ויתכפר בהם עם שאר ישראל ועל הגבוי שהוא עדין ביד שליח ולא הגיע לשם ועל העתיד לגבות כגון שנתאחרו הבעלים ולא שקלו עדין שכל שלא שלח שקלו באדר שולחו כל השנה והיו תורמין גם על אלו כדי שיתכפרו כל ישראל חוץ מן המזידין ושמא תאמר אם על האבוד מפרישין מה צורך להשמיענו כן על הגבוי ומתוך כך פרשו חכמי התוספות על האבוד שהגיע ללשכה ואבד קודם התרמה ועל הגבוי שלא הגיע ללשכה עדין:

מי שהפריש שקלו ואבד יש צדדין שהוא חייב באחריותו ויש שאינו חייב באחריותו כיצד בני העיר ששלחו שקליהם ביד שליח והוא שומר חנם ונגנבו או אבדו אע"פ ששורת הדין שלא להזקיקו שבועה כמו שביארנו במשנה שאין נשבעין על ההקדשות אף באותם שחייב באחריותן שהם נראין כנכסיו מ"מ תקנת חכמים היא שישבע השליח כדי שלא יזלזלו בהקדשות ונשבע לבני העיר במעמד הגזברים שבועת השומרין ונפטר ויתבאר במקומו שאפילו היו הבעלים רוצים לשלם ושלא להזקיק את השליח לשבועה אין רשאין תקנת חכמים היא שלא יצא הקדש בלא שבועה ובני העיר שוקלים שקלים אחרים תחתיהם ואם נמצאו הראשונים אחר שבועת השליח ושחזרו והפרישו אלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה הבאה אלא שדינם כדין שקלים עתיקים של שנה שעברה:

שלחום ביד שומר שכר ונגנבו או אבדו הואיל ושומר שכר חייב בגנבה ואבדה בדין הדיוט אע"פ שלענין הקדש אינו כן מ"מ הפסידו שכרן שכל שחייב בתשלומין מן הדין וסבה אחרת פוטרתו שכרו מיהא אינו גובה ומתוך כך יראה לי ששומר שכר שהתנה ליפטר בגנבה ואבדה מתשלומין שכרו מיהא נפסד שהרי מ"מ לא נעשית מלאכתו אא"כ התנה על השכר בפירוש ואם נאנסו נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים שנאנסו ונוטלין שכרם ולענין פטור תשלומין נשבעין שבועת השומרים מתקנת חכמים ונפטרין להם ובני העיר יש צדדין שמשלמין ויש צדדין שאין משלמין כיצד אם אחר שתרמו הגזברים נגנבו או נאנסו פטורין שהרי משתרמו תרמו לשם כל אלו ואחר שתרמו לשמם ולא נאנסו עדין נעשה משעת תרומה ברשות הגזברים והרי בני העיר לא פשעו שהרי עלו בשמירה למסרם לשומר שכר ומה להם עוד לעשות ואם נאנסו קודם התרומה עדין ברשות בני העיר הם ומשלמין כדין מה שבארנו ויש מפרשים חלוק זה אף במסרום לשומר חנם וכמו שכתבנו באשם של נושא וכן יש חולקים לומר בנגנבו שאף לאחר התרמה חייבים הבעלים הואיל ובדין הדיוט היו שלוחיהם חייבים:

כל אלו שאמרנו ששומר שכר אינו משלם אם התנה על עצמו שכן וקנו מידו משלם מכאן אמרו שהגזבר ששכר את הפועל לשמור פרה אדמה שלא תפסל בהעלאת עול ולשמור את הספיחים בשביעית לצורך עומר ושתי הלחם ולשמור את התינוקות שהיו מגדלים אותם בחצרות הבנויות בסלע ותחתיהם חלל כמו שיתבאר במסכת סכה אינו נותן שכר שבת הואיל ושכיר יום הוא לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבוע או חדש או שנה נותן לו שכר שבת בהבלעת שכר הימים ודוקא בשהתנה על עצמו כך וקנו מידו אבל אם לא קנו מידו פטור שאין שומר שכר משלם בהקדש אף מתקנת חכמים שלא אמרו כדי שלא יזלזלו בהקדשות אלא לענין שבועה כמו שהתבאר:

וחכמים אומרים נהי דשלומי לא בעי אגרייהו וכו'. פירוש דהא להכי יהבו להו אגרא דליטרינהו מגנבה ואבדה וכיון דלא נטרינהו מגנבה ואבדה לית להו אגרא ואפילו קבלוהו כבר יש להם להחזירו וכל שכן שאין נותנים להם שכר עכשיו. הריטב"א.

משנתרמה תרומה וקדשים שאין חייב באחריותן נינהו. האמת מקשה אבל לא מקשה בשביל שהיה מתיישב אם היה חייב באחריותן דאז הוה מקשה אמאי נשבעין לגזברין לבני העיר מיבעי ליה ואין שייך לתרץ כאן דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין דהא אין הקדש מפסיד כלום שהבעלים חייבים באחריות. הרא"ש.

שבועה זו תקנת חכמים וכו'. ושמעית מינה דבעבדים וקרקעות ושטרות לא תקנו בו שבועה ואפילו מדרבנן. הריטב"א ז"ל.

ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה. פירש רש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך. ולא מחוור שבתוספתא היא שנויה עם דיני השומרים ולא גבי הקדש כלל. אלא כלהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך כן פירש רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל.
וכתב הרמב"ן ז"ל וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמור זרעים היינו כשצמחו ושמרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים. ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו. עד כאן.
על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל: לשמור הזרעים תירצו בתוספות שאנץ שלא היו שומרים אלא מחיות ועופות אבל לא מאדם. ע"כ.

לפיכך אחריות שבת עליו. פירוש אלמא שומר שכר חייב עליהן. ומכאן מביאין ראיה דשומרים אפילו מפשיעה פטורים בקרקעות וחבריהן דאי לא מאי קושיא דמקשינן הכא לוקמא כגון שפשע דמחייב באחריות. ונראה לי שזו אינה ראיה כלל דכיון דקתני הכא נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מכלל דבאחריות שגורם להם שכרם מיירי דהיינו גנבה ואבדה דאלו על הפשיעה אפילו שומר חנם חייב עליו. הריטב"א ז"ל.

אמר רבי יוחנן בשקנו מידו. ואם תאמר דבפרק הפועלים תנא וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר שאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון שמאמינו מכבדו. אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה שאינו של זה ולא של זה. ועוד דבהקדש בדילי מיניה אינשי וראוי להאמינו לכל אדם. הרא"ש.

ויש מתרצין דהכא לרווחא דמילתא משנינן בשקנו מידה ולאו דוקא דהא בדברים בעלמא סגי. והגאונים כולם פסקו דהכא בשקנו מידו דוקא. הריטב"א ז"ל. ועיין בסוף פרק הפועלים להלן בלשון תלמיד הר"פ ז"ל בדבור המתחיל: ורבי יוחנן אמר וכו'.

בד"ה נשבעין לגזברים כו' תורמין על האבוד כו' פי' אותו שנאבד משליח אחר שתרמו כו' עכ"ל ומעל הגבוי מוכיח לה וק"ל:

בד"ה לשמור הזרעים כו' הא אפי' מן ההפקר אסור לבצור כו' עכ"ל וא"כ ע"כ הא דאתה בוצר מן המופקר היינו אם עבר ובצר דשרי לאכול ולא מהמשומר וק"ל:

תוס' ד"ה נשבעין לגזברים וכו' עד בפ' בתרא דכתובות וכו' פי' אותו שנאבד משליח וכו'. פי' ומתורמין על הגבוי אייתי ולא מרישא דתורמין על האבוד ומוקי האי דשוקל את שקלו מיירי בשליח ורש"י דפירש התם דמעתיד לגבות מביא ראיה גם לפירושו היה יכול לפרש דמרישא דתורמין על האבוד דמיירי לפי פירושו בשליח מיירי אלא שלא רצה לפרש האי דשוקל שקלו בשליח ואבד מידו אלא כפשוטו ששוקל שקלו בעד חבירו המודר ממנו:

ד"ה לשמור הזרעים וכו' ודרשינן את ענבי נזידיך לא תבצור כצ"ל:

בא"ד אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כצ"ל:

גמרא א"ה רישא דקתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דלהפסיד שכרו וכו'. א"ל כמו דאם היה שכיר חודש וכו' לפיכך אחריות שבת עליו להפסיד שכרו מכל וכל ה"נ נימא אין אחריות שבת עליו להפסיד שכרו מכל וכל ז"א דרישא דשכיר יום הוא ודאי דלא מפסיד למפרע שכירות דכל יומא ויומא זימנא הוא ושכירות משתלמת בו ביום אף דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ולהכי בסיפא דשכיר חודש ושבת הוא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואחריות שבת עליו אם לא שמרו כראוי מפסיד הכל אבל הכא שכירות ליומא הוא וק"ל:

גמ' אמר ר"ש בשקנו מידו. הא דלא משני בקושיא דלעיל קנו מידו והכא כדי שלא יזלזלו המרדכי כתב בשם מהר"ם ז"ל דיכול להיות דר"ש ור"י קיימי נמי אקמייתא ופליגי אדר"א דמפרש טעמא משום שלא יזלזלו בהקדש ונ"מ בזמן הזה לגבאי צדקה היכא דלא קיץ וכו' [דאיתמעט ג"כ מלשמור ולא לחלק כדאיתא בפרק מרובה דף צ"ג. דלא מיחייב מתקנה דשלא יזלזלו לר"ש ור"י] ולא משמע כן דר"י גופיה משני לעיל שינויא אחריתא וגם הם לא אמרו רק אש"ש אינו משלם ולולי דבריו היה אפשר לפרש דלעיל הוי קנין דברים על השבועה וז"א שקונה ממנו אם לא אשבע אשלם גם דוחק לומר דא"כ אמאי נשבעין לגזברין ומה לו בהדי גזבר כיון דאינו נשבע אהקדישות ולא קנו מידו רק מיד בעלים ועיין. ושינויא דלעיל לא משני הכא דע"כ בהקדישות איירי כדמקשה ורמינהו כו' ש"מ דחייב בהקדישות י"ל דלא תיקנו רק לישבע אבל למה ישלם וז"א דגם לעיל אם נודע שפשע משלם ואם לא ישבע משלם (כ): גם א"ל לעיל אפשיעה תיקנו שלא יזלזלו דה"נ לוקמי בפשיעה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ש"ח אינו נשבע וכו' מיהו לפירש"י דאפשיעה מחייב כדמשמע מפירושו לעיל וכן בשמעתין בד"ה נושא שכר וכו' ע"כ הכא לאו בפשיעה קאיירי ומקשה שפיר דמשום שלא יזלזלו לא עשו רק שבועה שלא פשעו דמן הדין ש"ח אינו נשבע אפשיעה תקנו משום שלא יזלזלו שישבע או ישלם אפשיעה כדין תורה. עד שמצאתי בהמאור שכתב ורמינהו השוכר את הפועלים וכו' מזרעים קפריך אקרקעות דמחובר לקרקע כקרקע ולא כדברי רבינו שלמה ז"ל דמפרש אהקדישות ע"כ לפי"ז ניחא שפיר דהוצרך לשנויי דקנו מידו ולא מקשה באמת מהקדש דידע שינויא דלעיל שלא יזלזלו ומיושב נמי בזה מה שמקשין דלמא הכא לא בפרה של הקדש איירי רק מי שנולדה לו פרה אדומה בעדרו ושכר פועל לשומרה וכו':

ברש"י בד"ה הכא בנושא שכר וכו' כדי ליטול שכרן נשבעין שאינו ברשותן וכו'. ולא קאמר כדי ליטול שכרן נשבעין שלא פשעו וכן מלשון המקשן והא נגנבה וכו' וש"ש בגניבה ואבידה מיחייב וכו' תקשי בלא"ה עדיין אף שאינו ברשותו דלמא פשע ויפסיד שכרו [אע"כ דבאמת נשבע שלא פשע] ועיין:

בתוס' בד"ה נשבעין וכו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו וכו'. וה"ה דהו"מ להוכיח מתורמין על האבוד דתנן בראשונה וכן כתבו באמת בכתובות:
בסה"ד ואין משמע כן בשמעתין. לכאורה מדנשבעין לבני העיר לגזברין הו"ל לאשתבועי ושם כתבו מדשוקלין אחרים תחתיהן דא"ל למצוה א"כ גם ברישא משנתרמה התרומה הול"ל ובני העיר שוקלין ע"ש:

בתוס' בד"ה דתנן תורמין כו' ותימה כו'. דא"ל משום דלמא נשבעין לגזברין ר"ל במעמד גזברין ולא [אצטריך לאוקמי] בנושא שכר כדלעיל לכך מייתי הא דתורמין וכו' דכיון דחייב באחריותן למה לי מעמד גזברין כי היכי וכו' הא אינהו חייבין באחריותן ובסיפא דנשבעין לבני עיר ולא במעמד גזברין משום דבעלים שוקלין אחרים תחתיהן ועיין:

בתוס' בד"ה אמר ר"י כו' אי נמי כיון כו'. לפי"ז דוקא כשואל ולא כשומר שכר:

בתוס' בד"ה לשמור וכו' את ענבי נזיריך לא תבצור וכו'. כצ"ל:

גמרא לא להפסיד שכרו. נראה דמפסיד שכר כל השבת וכל החדש וכן כולם דזה דומה להעבר לי מאה חביות בק' פרוטות דבע"ז (סה) דפי' רש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי אבל בשכיר יום אינו מפסיד אלא שכרו של אותו היום בלבד דדמי להעבר לי חבית חבית בפרוטה (שם) דכל חדא שכרה באפי נפשה ולהכי פריך שפיר א"ה רישא כו' ומי א"ל שכר שבת דשל שאר הימים אפי' אם היה נוטל שכר שבת לא היה מפסיד שוב מצאתי בתומים שם ס"ק ס"ח שקדמני קצת בזה:

גמ' שם בשקנו מידו. הא דלא משני כך לעיל על הא דבני העיר עי' ש"ך שם ס"ק קכ"ח ובתומים שם:

רש"י ד"ה הכא בנושא שכר. נשבעין שאינן ברשותן. הא דלא פי' דנשבעין שלא פשעו כדלעיל הוא דלפי מאי דס"ד דנגנבו ואבדו שלא באונס כך לי פשעו כמו דלא פשעו כיון דש"ש הן (ועי' לקמן בס"פ האומנין) אבל למאי דמסיק דנו"א באונס ישבעו שבאונס הוו ויקבלו שכרן:

רש"י ד"ה כלפי לייא. היכן כמו חצבי כו'. כצ"ל:

תד"ה לשמור. וא"ת כו'. מן המשומר אין אתה בוצר. ולעד"נ דז"א אלא כשבעל השדה שומרן דנראה כמחזיק א"ע כבעל ואדון לה ורחמנא אפקרם אבל אחר שאינו בעה"ש שומרן לא דהא גם הוא אינו בא אלא מכח ההפקר ובר"ה (ט) כתבתי דרך אחר נכון ליישב בס"ד ע"ש:

גמ' ונשבעין ליטול שכרן. עיין בהגהות מרדכי פ' האומנין אות תנה:

גמרא ר"י אמר הא מני ר"ש היא וכו'. לכאורה תמוה איך לא הרגיש ר"י בפירכת הש"ס דמשנתרמה התרומה מא"ל, דאף אם לא ידע ברייתא דתורמין על האבוד מ"מ הא באמת מגופה מוכח דאחריות על ההקדש כקושית תוס', ולפמ"ש לק' ליישב קושי' תוס' ניחא, ולשיטת תוס' אפשר לומר דמה דמשני ר"א שבועה זו תק"ח היא, בא לתרץ שנוי' דר"א והיינו דעיקר תק"ח היא שלא יופסד ההקדש, וזהו רק משנתרמה התרומה אבל בלא נתרמה דההפסד לבעלים לא תקנו, ומש"ה הוצרך ר"י לתרץ דעד שלא נתרמה הטעם דאתי' כר"ש דקדשי' שחייב באחריותן, וכשנתרמה הטעם משום תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות:
אמנם לפ"ז ישאר קושייתנו הנ"ל בתוס' ד"ה ש"ח אינו נשבע על הוכחתם דהא ס"ל דא"א לאוקמי כשפשע דגם ברישא מצד תק"ח היה חייב, ומה שתירצנו לעיל דקושי' תוס' לרבה לשיטת תוס' דמשני נשבעים ליטול שכרן הרי דלא ס"ל דתק"ח שלא יזלזלו, ולכאורה לפ"ז ליתא דדלמא גם רבה ס"ל לתקנה זו אלא דרבה מתרץ בעד שלא נתרמה התרומה דליכא פסידא דהקדש בזה לא תקנו חכמים וכנ"ל. אמנם י"ל דאף דלר"י מוכח החילוק, מ"מ לרבה א"א לומר כן דמדנדחק רבה לומר דנשבעים לגזברים במעמד בני העיר הא בסיפא נשבעים לגזברים בלא"ה ניחא דתק"ח הוא שלא יזלזלו בהקדשות. אע"כ דרבה לא ס"ל להך תקנה. ואף דיש לפקפק דס"ל כיון דמוקמי רישא ליטול שכרן ומוכרח דנגנבה היינו ליסטים מזוין, א"כ מדקתני נשבעים לגזברים משמע דצריכים לישבע שנאנסה, אף אם ידעי שלא פשע לא מהני דשמא נגנבה שלא באונס, ובזה ליכא תקנה דהתקנה היה רק על הזלזול דהיינו פשיעה ע"כ השבועה רק ליטול שכרן מש"ה צ"ל במעמד בני העיר, מ"מ י"ל דמדקאמר רבה דלא לקרי להו פושעים, משמע דאינו יודעים דודאי לא פשע גם כיון דעכ"פ לרבה מיירי הכל ליטול שכרן, מהיכן מצינו לחדש כל תקנה זו לחייב משום שלא יזלזלו ודיקא לר"י שפיר כתבו דמוכח כן מסיפא דנשבעים לגזברים דהוי קדשים שא"ח באחריותן, אבל אם מוקמי ליטול שכרן לא מצינו תקנה זו ושפיר הוכיחו תוס' מדלא מוקי שפשע מוכח דאפילו ש"ש פטור מפשיעה ודוק.

תד"ה דתנן, ותימא אמאי לא מוכח וכו':
ונלענ"ד ליישב, ובתחלה נאמר במה דמחולקים רש"י ותוס' בשמעתין דרש"י ס"ל דאם משנתרמה קאי על שעת תביעה לדין דאף בנאבד מקודם תורמין עליו, ותוס' ס"ל דקאי על שעת אבידה, ונראה להביא ראיה לשיטת תוס' מדפריך התינח עד שלא נתרמה משנתרמה התרומה קדשים שא"ח באחריותן הוא, ולכאורה תמוה הא בשעת שנאבד ממנו קודם שנתרמה התרומה באותו שעה היו הבעלים חייבים באחריותן ואז היה מקרי דהדיוט ותיכף נתחייב בתשלומין וכשנתרמה אח"כ דתורמים על האבוד זוכים ההקדש עבור הבעלים שישלם להם מה שנתחייבו השלוחים לשלם להם דהא כבר נתחייבו השלוחים בשעת האבידה ובמה יפטרו אח"כ, ואי דהקושי' דמ"מ לגבי שבועה דהבע"ד שלהם עתה הוא הגזברים בשביל הקדש והתורה פטרה משבועה בהקדשות, מ"מ לפ"מ שכתבנו לעיל דלהפוסקים דגם באלו חייבים לישבע שא"ב מדאורייתא או מדרבנן, ע"כ דפירכת הש"ס היא אפילו הודה שפשע פטור ואין כאן גלגול, א"כ בכה"ג דהחיוב חל כבר בשעת האבידה דאז היה מקרי דהדיוט וא"כ אלו הודה עתה שפשע אז היה חייב לשלם להקדש וממילא חייבים בשבועה מכח גלגול, אע"כ מוכח כשיטת תוס' דאם נימא משנתרמה היינו דהאבידה היה אחר שתרם ושפיר פריך הש"ס דהא בשעת האבידה הוי קדשים שא"ח באחריותן (ומסוגיא זו נ"ל ראיה למ"ש הרמב"ם וכן פסקי' בש"ע דבהקדשות ונכרי בעי' שהמסירה והאבידה היה דהדיוט, אבל חולין ואח"כ הקדישה פטורים דמדפרכי' משנתרמה הוי קדשים שא"ח באחריותן, הא מ"מ כשנמסר לידם היו הבעלים חייב באחריותן ומקרי רעהו בשעת מסירה, אע"כ דגם בכה"ג פטור] והנה בתוס' בשמעתין סתרו שיטת רש"י הנ"ל מדקתני תורמין על האבוד ועל הגבוי והוי זו ואצ"ל זו, אע"כ על האבוד היינו מיד הגזבר:
ולענ"ד מיושב בזה דבלא מתניתין דתורמין על האבוד לא הו"מ לאקשויי דהא אפשר לפרש כפי' רש"י דאם משנתרמה היינו דתלי' בשעה שמעמידו לדין. וא"כ י"ל דנאבד מקודם ובשעת האבידה דהא הבעלים מחייבים באחריותן מקרי רעהו ונתחייבו השלוחים כנ"ל, ולזה מביא מתני' דקתני דתורמין על האבוד, וקשה דהוי זו ואצ"ל זו אע"כ דעל האבוד היינו מיד הגזברים אבל באבוד מקודם לא וא"כ הא דמשנתרמה התרומה היינו בשעת האבידה ושפיר פריך, והוא נכון מאד בעזה"י:

בגמרא אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ויש לעיין שבועה זו מה טיבה שאם פטרתו התורה מעיקר התשלומין והאמינתו לומר שלא פשע אם כן לענין דמי שמירתו נמי יהא נאמן בלא שבועה ואף לשיטת התוספות דלעיל דמצינו למימר דלאו מטעם נאמנות פטרתו התורה אלא משום דאף אם בודאי פשע אפ"ה פטור מתשלומין אכתי קשה שבועה זו היכא רמיזא באורייתא שישבע ויטול שכרו דהא ג' שבועות לבד מצינו בתורה וכולם נשבעים ולא משלמין אבל לענין ליטול שכרו יש לנו לומר מדין תורה או שיטול בלא שבועה או דאפי' בשבועה אינו נאמן ולענ"ד נראה דבאמת אף למאי דס"ד עכשיו סובר דשבועה זו תקנת חכמים היא דמד"ת נוטל שכרו בלא שבועה ותקנו חכמים שישבע כיון שבא ליטול כמו כמה נשבעין ונוטלים שתקנו חכמים כדמצינו בפ' כל הנשבעין ובפ' הכותב בכתובות ובדוכתי טובא אבל לא ס"ד למימר דאף לענין אחריות השמירה תקנו חכמים שישבע דמהיכי תיתי שהרי לא מצינו שום שבועת המשנה אלא בנשבע ונוטל דוקא ושבועת היסת עדיין לא נתקנה עד דורו של רב נחמן לרוב המפרשים זולת רש"י ז"ל. אבל ראיתי להראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' טוען שעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין ו' דפטור מכל השבועות השיג הראב"ד וכתב תימה גדול הוא זה אולי ברשותו הוא וכופר הוא בו כו' עכ"ל. וכן החזיק על ידו הר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים וכתב דמשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים כדאמר רב הונא פרק המפקיד לא פטרו את כל אלו וכן הסכים הש"ך בח"מ סי' ס"ו וסיים דאל"כ לא שבקת חיי לכל המפקידים ע"ש וכתב דמאי דלא משני הש"ס בשמעתין דהא דנשבעין לגזברים היינו שבועת המשנה שאינו ברשותו משום דלשון ונגנבו או שאבדו משמע לתלמודא דאיירי שיודע שגנב או שאבד ע"ש באריכות. ולענ"ד זה דוחק גדול דהא למאי דמשני נגנבו בליסטים מזויין ע"כ לאו בידוע איירי דאם כן אמאי ישבע הא ליסטים מזויין ודאי אונס הוא אע"כ דאיירי שהוא טוען כן ואם כן מדלא משני בסתם גניבה ואבידה ונשבע שאינו ברשותו ע"כ דאפילו משבועה שאינו ברשותו פטור למאי דס"ד עכשיו דלא שייך תקנה בכה"ג עד דמסיק הש"ס דשייך תקנה משום זלזול הקדש משא"כ בשאר דוכתי לא תקנו חכמי המשנה שום שבועה ליפטר ובר מן דין תמוהים לי דברי הר"ן והש"ך שכתבו דשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים שייך היכא דאינו משלם נמי והש"ך כתב דק"ו הוא מהיכא דמשלם. ולענ"ד ק"ו פריכא הוא דמאי שנא מכל כופר בכל דעלמא שלא תקנו חכמי המשנה שום שבועה אלא דוקא כשמשלם תקנו שישבע שאינו ברשותו משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כמ"ש בזה באריכות בריש פ' המפקיד גבי תהא במאמינו ע"ש ויתר דברי הראב"ד וישוב סוגית הרמב"ם בדינים אלו ומקצת השגות על הכרעת הש"ך יבוארו במקומו בטוח"מ אי"ה:

בפרש"י בד"ה הכא בנושא שכר כו' ושבועה זו כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש שבועה דכאן לענין שאינו ברשותו דהא לעיל בד"ה נשבעין לגזברין פרש"י לענין שלא פשע וא"כ הכא נמי הוי מצי לפרש כן שצריך לישבע שלא פשע כדי ליטול שכרו ויש ליישב משום דמשמע ליה לרש"י דלמאי דס"ד עכשיו דנגנבה איירי בגניבה ממש ואפ"ה נוטל שכרו ע"כ משום דלא סלקא אדעתא מזו הסברא שחידש המקשה דנהי דלא משלם אגרייהו מיהו לפסיד אלא שסובר שאינו מפסיד שכרו בשום ענין וא"כ ע"כ לא שייך לומר שישבע שלא פשע שאף אם פשע נוטל שכרו דפשיעה וגניבה חדא מילת' היא לגבי ש"ש לכך הוצרך לפ' שלסברת התרצן השבועה היינו לענין שאינו ברשותו ואפשר נמי שזה כוונת רש"י ז"ל בא"ד ולקמיה פריך כו' פי' דלקמן פריך המקשן מסברא זו אבל התרצן דהכא לא ס"ד מסברא זו לכך הוכרחתי לפרש לענין שאינו ברשותו כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא א"ר אלעזר כו' ורבנן הוא דתקנו לה שלא יזלזלו בהקדישות בשמירתן עכ"ל. נראה מפירושו דעכשיו מיירי משבועה שלא פשעתי שתקנו חכמים כן כדי שלא יזלזל בפשיעה ואף על גב דלשיטת רש"י במתניתין ובשמעתין משמע דמדאורייתא נמי אם פשע משלם מ"מ כיון דלא שכיחי עדים בזה עדיין יזלזל לפשוע בשמירתן ויאמר שנגנבה לכך תקנו חכמים שישבע שלא פשע. והש"ך הקשה מזה לשיטת התוספות וסייעתם שכתבו דמדאורייתא אף אם פשע פטור מתשלומין דאם כן לא שייך כלל לתקן שישבע שלא פשע ולא מיסתבר נמי למימר שתקנת חכמים היה כמו כן שיתחייב בתשלומין דלא מצינו תקנת חכמים בכה"ג. ולענ"ד אין בזה סתירה לשיטת התוספות שהרי כתבתי לעיל בשמם במה שכתבו בפ"ק דב"ק ובפרק השואל דאף מזיק בהקדש בידים פטור מדאורייתא וחייב מתקנת חכמים ואם כן מצינו למימר דלענין פשיעה נמי הכי מיתוקמא שתקנו חכמים שאם פשע משלם וכשאינו ידוע שפשע ישבע שלא פשע. אבל אי קשיא הא קשיא לי דאי ס"ד דתקנת חכמים שייכא אפי' בתשלומין דפשיעה בהקדש אם כן מאי מקשה הש"ס בסמוך מהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים דקתני אחריות שבת עליו ומאי קושיא לוקמא שפשע ולאחר שתקנו חכמים שישלם בפשיעה קתני דאחריות שבת עליו שהרי זה עיקר הוכחת התוספות לעיל דמדאורייתא פטור מפשיעה מדלא מוקי ההיא דאחריות שבת כשפשע ואם כן ע"כ דמדרבנן נמי פטור מדלא מוקי לה בכה"ג מדרבנן לכך צ"ל דהא דאמרינן הכא שבועה זו תקנת חכמים לשיטת התוספות לא איירי משבועה שלא פשעתי אלא משבועה שאינו ברשותו ותקנו כן משום חומרא דהקדש אבל לענין פשיעה לא חשו לתקן דמילתא דלא שכיחא היא דאין אדם חוטא ולא לו. והש"ך לשיטתו דס"ל דשבועה שאינו ברשותו בלא"ה לא הוי בכלל כל הני דקתני ש"ח אינו נשבע וכתב ג"כ דע"כ ההיא דגזברין לא איירי משבועה שאינו ברשותו אבל לפמ"ש בסמוך בסתירת דבריו אם כן נתיישבו שיטת התוספ' על מכונם ודו"ק:

בגמרא אי הכי רישא דקתני כו' ה"נ דלהפסיד שכרו ומי אית ליה שכר שבת. הא דלא משני דלעולם איירי להפסיד שכרו והכי קאמר שאין אחריות שבת עליו לענין שאם נגנבה בשבת אינו מפסיד שכירותו מימים הקודמים היינו משום דהכא בשכיר יום כל יומא ויומא שכירות בפני עצמו הוא ואף אם היה אחריות שבת עליו לא היה לו להפסיד שכירות של ימים הקודמים ועוד דמסתמא לא איירי בכה"ג דודאי כבר נתן לו שכירות ימים הקודמים משום בל תלין וק"ל:

תוס' ד"ה נשבעין לגזברין. עמ"ש הרב עין יהוסף בשיטתו ועיין מ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף דף ו' ע"א בס"ד ע"ש:

(נח א) פרה זו בה' סלעים וכו'.—פי' ששמו פרה זו, ששוייה חמשה סלעים, כפרה של הקדש. וכעין זה יש בתוספתא בכורות פ"ו לענין פדיון הבן, ומובא בקידושין ח א, וכביאור רב יוסף שם. ויש שם עוד ביאור אחר, אבל אינו כפשוטו של דבר. ולכן כאן לכ"ע העיקר כביאור רב יוסף. והברייתא תפסה כאן "ה' סלעים" משום אותו ענין דפדיון הבן, שאינו אלא בה' סלעים. וכיו"ב יש הרבה (עי' מ"ש בתמורה כט ב). ועי' תוספתא ערכין רפ"ד.

(שם) אין אונאה לפרוטות.—לפירש"י - עד איסר, ולהרא"ש - עד מעה, ולהרמב"ם (הל' מכירה פי"ב ה"ד) - ליותר מפרוטה משהו יש אונאה. אבל בירושלמי דפרקין ה"ג מבואר, דעד ארבע מעות אין אונאה, ושזהו ענין המשנה "האונאה ארבעה כסף".

נשבעין לגזברים. שלא פשעו בהן שהן בעלי הדין דמכיון שתרמו את הלשכה אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד: ואם לאו. שנודע להם מקודם לכן שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים: נמצאו. קאי אאבדו: שהחזירום. קאי אנגנבו: אלו ואלו שקלים הם. דכיון דקדוש קדוש: הכא בנושא שכר עסקינן. כלומר שבועה זו לא ליפטר מתשלומין היא דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתני' ושבועה זו. כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר ולקמיה פריך והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר לא השלים עבודתו אין לו ליטול שכר: נשבעים לגזברים. בתמיה והלא אין שכרן אלא על בני העיר: נשבעים לבני העיר. ליטול שכרן ובמעמד הגזברים מפני שההפסד על ההקדש: והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי. דאימעיט הקדשות מתשלומי שומרים: אגרייהו מיהא לפסיד. שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועל מנת כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן: בלסטים מזוין. דאונס הוי ולשמירה זו לא קבלו עליהם: הא מני ר''ש היא. במסכת שבועות (דף מב:): יש להן אונאה. בכדי גרס לה ומאן דגריס לה. לא ידע שאמר ר''ש בהדיא לגבי שבועה והוצרך ללמדה ממשנתנו: שחייב באחריות. שהמפקיד חייב באחריות הלכך כדידיה דמי לר''ש והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן: תורמין על האבוד. כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה והיא תרומה ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור ותורמין אותן ע''מ שיהו שלש קופות ראש ותרומה לשיריים שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה להיות הקרבנות גם עליהם ותורמין אותן אע''פ ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו: ועל הגבוי. ועודנו בדרך: ועל העתיד לגבות. מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר היה משלחו כל השנה כולה ונותנין בשופר שכתוב עליו תקלין חדתין והלשכה היתה נתרמה ג' פעמים בשנה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכשמגיע זמן לתרום נותנין מעות השופר בלשכה ותורמין וכשתורמין תרומה ראשונה מתנין אף על העתיד לגבות וגם בשניה ובשלישית והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה: אלא אר''א. לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא ובשומר חנם ודקשיא לך מתני' דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן: השוכר את הפועלים. גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש: לשמור את הפרה. אדומה שלקחוה ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום: לשמור את התינוקות. שלא יטמאו שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים ותחתיהן חלל כדאמרינן בסוכה בהישן תחת המטה (דף כא.) לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה כדאמרינן בסדר יומא (דף ח:) והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם ממלאים מים למקדשין ומזין עליו כל שבעה: ולשמור הזרעים. שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום כדאמרינן במנחות (דף פה.) אי נמי בשביעית ספיחים לעומר ושתי הלחם: אין נותנין לו שכר שבת. אם שכיר יום הוא: לפיכך אין אחריות שבת עליו. אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם: שכיר שבת. שבוע: שכיר שבוע. שמיטה שלימה: נותנין לו שכר שבת. שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת: בשקנו מידו. שאם יקלקל שמירתו ישלם הא ודאי ישלם שהרי הוריד עצמו לכך ושיעבד נכסיו: תני תנא. לענין שבועת הפקדון אשם גזילות: קדשים שהבעלים חייבין באחריותן. כגון דאמר הרי עלי והפרישן והפקידן לזה וכפר ונשבע והודה חייב קרבן שבועה: שאני קורא בהן בה' וכחש. קס''ד טעם דחיובא משום דהן של גבוה קרינן בהו ומעלה מעל בה' וכחש: ושאינן חייבין הבעלים באחריותן פטור. הנשבע שאני קורא בהן בעמיתו וכחש מפני שהם קרוין של עמיתו ודעמיתו פטור דבעינן בה': כלפי לייא. כלפי היכן הדבר נוטה. לייא היכא כגון (ברכות דף נח.): חצבי לנהרא כגני לייא:

נשבעין לגזברים. פרש''י אם משנתרמה התרומה באו לדין נשבעים לגזברים דתנן תורמין על האבוד משמע שרוצה לפרש תורמין על האבוד שאבדו שליח קודם שנתרמה אך לא באו לדין אלא אחר שתרמו וקשה לפירושו דהוה ליה זו ואין צ''ל זו דכ''ש על הגבוי שלא נאבד שתורמין עליו וגם הפשט לא מיירי בבואם לדין ויש לפרש תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע''ג שנאבד אחר שתרמו ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע''פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח ובפרק בתרא דכתובות (ד' קח. ושם ד''ה ועל) גבי מודר הנאה דפריך בשלמא שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד כו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו דאין זה הנאה כיון שהוא פטור ולא כפרש''י דהתם דפי' דמעתיד לגבות מוכיח דתורמין אע''פ שלא יגבה לעולם ואין משמע כן בשמעתין: דתנן תורמין על כו'. דתניא גרסינן דאין זו משנה בשקלים ותימה אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריות מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבני העיר: אמר רבי יוחנן בשקנו מידו. וא''ת דבפ' הפועלים (לקמן ד' צד. ע''ש) תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל להתחייב באונסין ופריך במאי מתנה בדברים ומשני אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא לא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה א''כ מאי בעי קנין וי''ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין אי נמי התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה: לשמור הזרעים. וא''ת והיאך מותר לעומר כיון ששומר הא כתיב (יחזקאל מה) ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשינן (ת''כ פ' בהר) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר וכי תימא אינו אסור כי אם לבצור אבל אם עבר ובצר שרי לאכול הא אפילו מן ההפקר אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כדאמרינן בריש מועד קטן (ד' ג.) וי''ל שלא היה מוחה לעולם מליקח רק שהיה מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח:

בבא מציעא נח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד