בבא מציעא נו ע"ב

קֳדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן אֵין לָהֶן אוֹנָאָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית אֵין לָהֶם אוֹנָאָה אָמְרוּ לוֹ לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ
גְּמָ' מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד יָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מְטַלְטְלִים יָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת יָצְאוּ שְׁטָרוֹת דִּכְתִיב וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר שֶׁגּוּפוֹ מָכוּר וְגוּפוֹ קָנוּי יָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָכוּר וְאֵין גּוּפָן קָנוּי וְאֵינָן עוֹמְדִין אֶלָּא לִרְאָיָה שֶׁבָּהֶם
מִכָּאן אָמְרוּ הַמּוֹכֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבַשָּׂם יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה פְּשִׁיטָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא דְּאָמַר אֵין אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת קָא מַשְׁמַע לַן יֵשׁ אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת הֶקְדֵּשׁוֹת אָמַר קְרָא אָחִיו אָחִיו וְלֹא הֶקְדֵּשׁ
מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה בַּר מֶמֶל כֹּל הֵיכָא דִּכְתִיב יָדוֹ יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב וַיִּקַּח אֶת כׇּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ הָכִי נָמֵי דְּכֹל אַרְעָא בִּידֵיהּ הֲוָה נָקֵיט לַהּ אֶלָּא מֵרְשׁוּתוֹ הָכָא נָמֵי מֵרְשׁוּתוֹ
וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב יָדוֹ לָאו יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא וְהָתַנְיָא אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ גַּגּוֹ חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא מִכׇּל מָקוֹם
טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא כֹּל הֵיכָא דִּכְתַב יָדוֹ יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא וְתוּ תַּנְיָא וְנָתַן בְּיָדָהּ אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ גַּגָּהּ חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר וְנָתַן מִכׇּל מָקוֹם טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא וְנָתַן הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא כֹּל הֵיכָא דִּכְתַב יָדוֹ יָדוֹ מַמָּשׁ
אֶלָּא כֹּל יָדוֹ יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא וְשָׁאנֵי הָתָם דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא שְׂכִירוּת יֵשׁ לוֹ אוֹנָאָה אוֹ אֵין לוֹ אוֹנָאָה מִמְכָּר אָמַר רַחֲמָנָא אֲבָל לֹא שְׂכִירוּת אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי כְּתִיב מִמְכָּר לְעוֹלָם מִמְכָּר סְתָמָא כְּתִיב וְהַאי נָמֵי בְּיוֹמֵיהּ מְכִירָה הִיא
בָּעֵי רָבָא חִטִּין וּזְרָעָן בַּקַּרְקַע מַהוּ יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶם אוֹנָאָה כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמְיָין וְיֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה אוֹ דִלְמָא בַּטְּלִינְהוּ עַל גַּב אַרְעָא
הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר אִיהוּ שְׁדַאי בַּהּ שִׁיתָּא וַאֲתוֹ סָהֲדֵי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בָּהּ אֶלָּא חַמְשָׁה וְהָאָמַר רָבָא כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר
אֶלָּא דְּאָמַר אִיהוּ שְׁדַאי בָּהּ כִּדְאִבְּעִי לַהּ וְאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּלָא שְׁדָא בָּהּ כִּדְאִבְּעִי לַהּ יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶם אוֹנָאָה כְּמַאן דִּשְׁדֵי בְּכַדָּא דָּמְיָין וְיֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה אוֹ דִּלְמָא בַּטְּלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא
נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן אוֹ אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמְיָין וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן אוֹ דִלְמָא בַּטְּלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא וְאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן
עוֹמֶר מַתִּירָן אוֹ אֵין עוֹמֶר מַתִּירָן הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא אִי דְּלָא אַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא דִּתְנַן אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר עוֹמֶר מַתִּירָן וְאִם לָאו אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא
לָא צְרִיכָא דְּחַצְדִינְהוּ וְזַרְעִינְהוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר וַאֲתָא לֵיהּ עוֹמֶר וַחֲלֵיף עִילָּוַיְיהוּ וְלָא אַשְׁרוּשׁ קוֹדֶם לָעוֹמֶר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

קדשים שהוא חייב באחריותן - שאם מתו או נגנבו או אבדו, חייב להביא אחרים תחתיהם, והיינו באופן שהקדיש את הקרבן בלשון: "הרי עלי קרבן".

אם נפל בהם מום ומכרם יש להן דין אונאה, כי הואיל וחייבים הבעלים באחריותם הרי הם כנכסיהם, וקוראים בהם: "אל תונו איש את אחיו".

ושאינו חייב באחריותן, אם מתו או נגנבו או אבדו אינו צריך להביא אחרים תחתיהם, והיינו באופן שהקדישם בלשון: "הרי זו קרבן".

אם נפל בהם מום ומכרם באונאה, אין להן אונאה, ואין חייבים להחזיר את האונאה, כי אין כאן משום "אל תונו איש את אחיו".

רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה, ומרגלית - אין להם אונאה. ובגמרא יתבאר מדוע אין להם אונאה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לא אמרו אלא את אלו, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, שאלו בלבד אין להם אונאה, אבל שאר הדברים יש להם אונאה.

גמרא:

מנהני מילי? מנין אנו לומדים כי בעבדים, שטרות, קרקעות והקדשות, אין דין אונאה?

דתנו רבנן:

נאמר בפסוק [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" - ודורשים מהמילים "מיד עמיתך" כי רק דבר הנקנה מיד ליד נכלל באזהרה של "אל תונו".

יצאו קרקעות מכלל דין אונאה, כיון שאינן מטלטלים ^[8], ואינם נקנים מיד ליד.

יצאו עבדים מכלל דין אונאה, כיון שהוקשו לקרקעות, שנאמר [ויקרא כה מו]: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה, לעלם בהם תעבדו" - הוקשו עבדים לאחוזה [לקרקע], מה קרקע אין בו דין אונאה אף עבדים אין בהם דין אונאה.

יצאו שטרות מכלל דין אונאה, כיון דכתיב שם גבי איסור אונאה "וכי תמכרו ממכר"

- ואנו לומדים משם כי רק דבר שגופו מכור וגופו קנוי נאמר עליו דין אונאה, יצאו שטרות מכלל דין אונאה כיון שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, ואינן עומדין אלא לראיה שבהם ^[9]. מכאן אמרו: כיון שלא נתמעטו בברייתא שטרות אלא משום שאין גופן קנוי ומכור, מבואר כי המוכר שטרותיו לבשם בשביל שישמש לו כיסוי עבור צנצנות הבשמים שלו - יש להם אונאה, כיון שהם נמכרו לצורך שימוש בגופן.

ומקשינן: מה החידוש בזה, פשיטא שיש להם דין אונאה באופן זה, כי במה שונים שטרות אלו המיועדים לשימוש בגופם, משאר מטלטלים שיש בהם אונאה.

ומתרצינן: מימרא זו נאמרה כדי לאפוקי מדרב כהנא, דאמר לעיל [נה א]: כי אין אונאה לפרוטות - למקח של "פרוטות" שהם מטבעות של נחושת, אלא רק במקח של "איסר" - שהוא מטבע של כסף - יש אונאה.

קא משמע לן בזה שאמרו שיש אונאה לשטרות: כי יש אונאה לפרוטות, שהרי בסתם מוכר שטרות לבשם, אין המקח בסכום המגיע לאיסר, אלא רק סכום של פרוטות.

הקדשות, מנין לומדים שאין בהם דין אונאה - אמר קרא [ויקרא כה יד]: "אל תונו איש את אחיו" - ודורשים מ"אחיו" כי רק גבי אחיו יש דין אונאה ולא גבי הקדש שאינו אחיו.

מתקיף לה רבה בר ממל: על מה שהברייתא דייקה לעיל מ"מיד עמיתך" שהכוונה למטלטלים דווקא הנקחים מיד ליד, וכי כל היכא [מקום] דכתיב "ידו" הכוונה ידו ממש הוא?

אלא מעתה דכתיב [במדבר כא כו]: "ויקח את כל ארצו מידו", וכי הכי נמי דכל ארעא בידיה הוה נקיט לה? וכי גם שם תפרש שכל הקרקע היתה תפוסה בידו, ומידו לקחה?

והרי אי אפשר לפרש כן!

אלא ודאי הכוונה שם - כי לקח את הקרקע מרשותו, ו"ידו" הכוונה "רשותו", הכא נמי, כאן [גבי אונאה שכתוב "מיד עמיתך"] גם כן תפרש כן, כי הכוונה מרשותו - מרשות עמיתך, ואף קרקעות בכלל הכתוב "מיד עמיתך".

ומתרצינן: באופן של שאלה, וכל היכא [מקום] דכתיב "ידו", לאו - אין הכוונה ידו ממש הוא?

והתניא בברייתא: כתוב בפסוק [שמות כב ג]: "אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם" - אין לי ללמוד משם שחייב הגנב כפל, אלא באופן שלקח הגנב את הגניבה על ידי ידו. אבל אם נכנסה לתוך גגו או לתוך חצירו וקרפיפו ונעל בפניה ^[10] את הפתח כדי לגנבה מנין שגם אז קנתה לו חצירו וחייב כפל?

תלמוד לומר: "אם המצא תמצא" לרבות כי מכל מקום חייב כפל, אף אם לא גנב בידו ממש אלא על ידי רשותו.

רואים אנו מהברייתא, כי רק מטעמא [מחמת] דכתב רחמנא "אם המצא תמצא", אנו לומדים לרבות את כל רשותו, הא לאו הכי - הוה אמינא [היינו אומרים] כי כל היכא [מקום] דכתב הכתוב "ידו" - הכוונה ידו ממש הוא.

ותו, ועוד ראיה, מברייתא נוספת.

תניא בברייתא: כתוב בפסוק [דברים כד א]: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" אין לי ללמוד משם אלא שמגורשת באופן שנתן את הגט לתוך ידה ממש.

ואם נתן את הגט לתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין שגם באופנים אלו מגורשת?

תלמוד לומר: "ונתן", ומכך שלא כתב "ובידה יתננו" אלא "ונתן" אנו לומדים לרבות כי מכל מקום מגורשת, גם אם לא נתן את הגט לתוך ידה ממש אלא לתוך רשותה.

מבואר בברייתא, כי רק מטעמא [מחמת] דכתב רחמנא "ונתן" אנו לומדים לרבות את כל רשותה לקבלת הגט, הא לאו הכי - הוה אמינא, היינו אומרים, כי כל היכא דכתב "ידו" - הכוונה ידו ממש.

אלא ודאי, מוכח מברייתות אלו, כי כל "ידו" שבכתוב - הכוונה ידו ממש הוא.

ושאני התם גבי הכתוב "ויקח את כל ארצו מידו" דליכא למימר הכי, שאי אפשר לפרש את "ידו" כך [שהכוונה לידו ממש] אלא הכוונה שם ברשותו.

אבל בשאר מקומות, אנו אומרים כי הכוונה ידו ממש.

בעי רבי זירא: גבי שכירות, אם הונה אותו בסכום השכירות, האם יש לו דין אונאה או אין דין לו אונאה?

וצדדי הספק:

האם דורשים אנו את מ"ממכר" הכתוב גבי אונאה למעט, כי רק "ממכר" אמר רחמנא - אבל לא שכירות.

או דלמא [שמא] לא שנא, אין הבדל בין מכר לשכירות, ובשניהם יש דין אונאה?

אמר ליה אביי: מי כתיב גבי אונאה "ממכר לעולם"? "ממכר" סתמא כתיב, והאי שכירות נמי ביומיה מכירה היא, ליום השכירות היא מכירה, ששכירות חפץ נחשבת מכירה לזמן.

בעי רבא: חטין וזרען בקרקע, אם מכרם לאחר שזרען בקרקע מהו? האם יש להם אונאה או אין להם אונאה? וצדדי הספק:

האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כאילו הונחו החיטים בכד נחשבים], ועדיין הם נחשבים מטלטלים ויש להם אונאה, או דלמא, או שמא בטלינהו ביטלם על גב ארעא הקרקע, והרי נחשבים כקרקע שאין להם דין אונאה?

והוינן בה: היכי דמי? כיצד היתה אופן ההונאה שבה הסתפק רבא האם יש דין אונאה לחיטים שזרען או לא.

אילימא אם נאמר, שההונאה היתה באופן דאמר איהו [המוכר]: שדאי בה שיתא, זרעתי בה [בקרקע] שש סאין, ואתו סהדי ואמרי דלא שדא זרע בה אלא חמשה, ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה אלא חמשה סאין.

באופן זה אין להסתפק אם נחשב קרקע או מטלטלים לענין אונאה.

כי והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה, חוזר מחמת שמקח טעות הוא, שהרי המוכר אמר במפורש את המדה, והתברר שאינו כן, וכיון שהמקח טעות, אפילו אם החיטים שזרעם בטלים לקרקע, חוזר בו הלוקח מן המקח, כי אף על פי שנתמעטו קרקעות מדין אונאה, מכל מקום לא נתמעטו מדין מקח טעות, שהרי במקח טעות אין מכר כלל, כי לא היה בדעת הלוקח לקנות לפי מה שהתברר בסוף שהמקח לא היה כמו שסיכמו.

אלא יש לומר שהספק בחיטים וזרעם אם יש להם דין אונאה הוא באופן דאמר איהו המוכר ^[11]: שדאי זרעתי בה כדאבעי לה, זרעתי בקרקע כמה זרעים שהיא צריכה, ואיגלאי מילתא דלא שדא זרע בה כדאבעי לה, והתברר שלא זרע בה כמה שהקרקע צריכה.

שדבר זה תלוי באומד, ושכיח הוא שיטעו באומד, ולכן דינו כדין אונאה [ולא כדין מקח טעות], ובאופן זה הסתפק רבא, האם יש להם אונאה או אין להם אונאה?

וצדדי הספק: האם החטים כמאן דשדי בכדא דמיין - כאילו הניחם בכד נחשבים, ויש להם אונאה כדין מטלטלים, או דלמא בטלינהו אגב ארעא - או שמא ביטלם אגב הקרקע ואין להם אונאה?

וכמו כן יש להסתפק בחטים אלו שזרעם בקרקע, לענין שבועת מודה במקצת, כגון: אם טענו התובע: פסקת עמי לזרוע שש סאין שמסרתי לך, וזרעת רק חמש, והנתבע טוען: זרעתי חמש וחצי סאין.

האם באופן זה נשבעין עליהן כדין מטלטלין, או אין נשבעין עליהן כדין קרקע ^[12]?

שיש להסתפק: האם החטים כמאן דשדיין בכדא דמיין - כאילו הניחם בכד נחשבים, ונשבעין עליהן כדין מטלטלים, או דלמא בטלינהו אגב ארעא - או שמא ביטלם אגב הקרקע ואין נשבעין עליהן כדין קרקע?

וכמו כן יש להסתפק בחטים אלו שזרעם בקרקע, האם הבאת קרבן עומר מתירן מאיסור חדש או אין עומר מתירן מאיסור חדש?

הגמרא הבינה שהספק האם העומר מתירן מאיסור חדש הוא על הגידולים של החיטים, ולכן הקשתה, היכי דמי האופן שנסתפקו בו?

אי נסתפקו באופן דאשרוש שהשרישו כבר החיטים קודם הקרבת העומר כבר - תנינא שהעומר מתיר את כל הגידולים שכבר השרישו קודם לעומר.

אי נסתפקו באופן דלא אשרוש שלא השרישו החיטים קודם הקרבת העומר, גם כן תנינא שהעומר אינו מתיר מאיסור חדש את הגידולים שהשרישו לאחר הבאת העומר.

דתנן: אם השרישו קודם לעומר אותם גידולים שגדלו אחר העומר - עומר מתירן מאיסור חדש, ואם לאו, ואם לא השרישו אלא אחר הבאת קרבן העומר - אסורין אותם גידולים באיסור חדש עד שיבא עומר הבא בשנה הבאה.

אם כן קשה באיזה אופן הסתפקו האם עומר מתיר את החיטים שבקרקע מאיסור חדש.

ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרכו להסתפק אלא באופן דחצדינהו וזרעינהו שקצר את החיטים מן התבואה החדשה וזרעם בקרקע קודם לעומר, ואתא ליה עומר וחליף עילוייהו, והגיע זמן הקרבת העומר ועבר עליהם כשהיו זרועים בקרקע, ולא אשרוש - ולא השרישו החיטים קודם לעומר.

הערות

^[8] הפני יהושע [ד"ה במשנה] מקשה, כי עיקר איסור אונאה במקח נאמר גבי קרקע, שכתוב: "לפי רוב השנים תרבה מקנתו", משמע שיש למכור לפי ערך השנים כדי שלא יבוא לידי אונאה. ותירץ, כי בקרקע יש רק איסור לכתחילה שלא יעשה את המקח באופן שיש בו אונאה, אבל הלאו של אונאה לא נאמר בקרקע. גם הרמב"ן [על התורה ויקרא כה יד] הקשה, כי מבואר בפסוק שיש אונאה בקרקע. ותירץ, שקרקעות נתמעטו רק מדין השבת האונאה, אבל נאמר בהם הלאו של "לא תונו". וכן דעת החינוך [מצוה שלז]. הסמ"ע [סימן רכז נא] מביא שהמהרש"ל כתב כי יש בקרקעות ושטרות איסור אונאת דברים וגניבת דעת. והרעק"א בגליון השו"ע, והפתחי תשובה, מביאים את שיטת הרמב"ן והחינוך שעובר בלאו, והמשנה למלך [מלוה ד א] מדייק מתוספות לקמן [סא א] שחולק וסובר שאין לאו.

^[9] כתב השו"ע [חו"מ קכו י] ראובן שהקנה חובו במעמד שלשתם [במעמד הלוה, המלוה שמוכר, והקונה] ונמצא הלוה עני ואין מה לגבות ממנו, הרי זה חוזר וגובה מראובן מפני שהטעהו. ומקשה הקצות החשן, והרי קיימא לן כי אין אונאה לשטרות כיון שאין גופן ממון, ומדוע חוזר הלוקח וגובה מהמוכר. וכתב, כי לפי שיטת התוספות והר"ש הסוברים כי אפילו בשטרות, אם האונאה היתה יותר מחצי המקח - יש אונאה, אם כן בנמצא עני הרי האונאה היא יותר מחצי המקח, ומובן שיש אונאה. אבל לפי שיטת השו"ע שפוסק [סימן סו] כי אפילו מכר שוה אלף בדינר אחד אין בשטרות וקרקעות אונאה, קשה מדוע כאן בטל המקח. ותירץ, כי אף על פי שאין אונאה לשטרות, היינו דווקא במוכר שטר חוב בכתיבה ומסירה, כי כיון שהשטרות אין גופן ממון נתמעטו מדין אונאה, אבל המוכר חובות בעל פה על ידי מעמד שלשתן, יש להם אונאה, כי החובות עצמם - גופן ממון. הפתחי תשובה [סימן רכז כב] בשם הדברי חיים, והאמרי בינה [הלכות הלואה סימן סג כב] חולקים על הקצות החושן, וסוברים כי מה שמיעטו בגמרא שטרות מדין אונאה משום שאין גופן ממון, היינו משום שהשטר עצמו הוא דבר המטלטל ונמסר מיד ליד, ולכן צריך מיעוט מיוחד מאונאה - מחמת שאין גופן ממון, אבל מלוה בעל פה, בלא טעם זה נתמעט כבר מאונאה מחמת שאינו נמסר מיד ליד, ואם כן הוא כמו קרקע שנתמעט מהכתוב "או קנה מיד עמיתך", משום שאינו נמסר מיד ליד. ובדעת הקצות החושן יש לומר שסבר, כי מיעוט זה הוא מיעוט מיוחד למעט קרקע ולא למעט כל דבר שאינו נמסר מיד ליד, וכן נראה ממה שכתבו הראשונים [עיין רשב"ם ב"ב סא ב, וחינוך מצוה שלז] שאין אונאה לקרקע משום שאין לו שווי, ושוה כל כסף שבעולם, וסברא זו שייכת רק בקרקע ולא בכל דבר שאינו נמסר מיד ליד. בחידושי רבי שמואל [סנהדרין סוף סימן א, וזכרון שמואל סימן נו ד] הקשה, לדעת הקצות החושן מדוע נתמעט מלוה בשטר מחמת שאין גופו ממון, הרי בכל מלוה בשטר יש גם חוב, והחוב גופו ממון. ותירץ, כי במלוה בשטר שמקנה על ידי כתיבה ומסירה אי אפשר להקנות את גוף החוב, דהיינו את שעבוד הגוף, ודווקא בהקנאה על ידי מעמד שלשתן יכול להקנות את עצם המלוה, דהיינו את שעבוד הגוף שגופו ממון. וכמו שכתבו הר"ן והרא"ש [גיטין יג ב, עיין קובץ שיעורים ב"ב אות תקטו] והריטב"א [קידושין מח א], שגדר הקנאה במעמד שלשתן הוא, שבזה שהמלוה מוסר את החוב לקונה בנוכחות הלוה, נפסק החיוב של הלוה למלוה, וחל חיוב חדש [עם שעבוד הגוף] מהלוה לקונה.

^[10] כך הוא לשון רש"י, וכתב הקצות החושן [סימן שמח ב] כי משמע מרש"י, שאם נכנסה מעצמה ונתכוון לקנותה לגזילה אינו חייב משום מחשבה לבד, ואינו נעשה גזלן עד שיעשה מעשה גזילה. ובקובץ שיעורים [כתובות אות צח] הוכיח מהתוספות שחולקים וסוברים כי לא צריך שיעשה מעשה גזילה.

^[11] כך פירשו רש"י והריטב"א, שמדובר במוכר לחבירו זרעים שהיו זרועים בשדה, וחבירו יכול לקוצרן כשתגדל התבואה, ובאו עדים שלא זרע כראוי. אבל הרמב"ם [מכירה יג טז] מפרש שמדובר במי ששכר פועל לזרוע, ובאו עדים והעידו שזרע פחות מן הראוי לה. הלחם משנה מבאר שמדובר בזרעים של הפועל, והעדים העידו שהפועל לא נתן מספיק זרע, והסמ"ע [רכז סב] מבאר שמדובר בזרעים של בעל השדה, והעדים העידו שהפועל לא טרח מספיק בזריעה. המגיד משנה מביא את דברי הרמב"ן והרשב"א בשם רבינו חננאל שלא גרס "ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדבעי", ומדובר במכר את החיטים שזרע ביותר משתות, והספק האם החיטים נחשבים כקרקע שאין בו אונאה. אבל התוספות כתבו שאם מכר את החיטים שבקרקע בשתות יותר משוויה, פשוט שיש בו אונאה, כיון שהטעות הוא במטלטלין.

^[12] כך פירש רש"י שהספק הוא לגבי שבועת מודה במקצת, והקשו עליו הר"ן, והריטב"א, ותוס' הרא"ש, ותוס' רבינו פרץ, כי בשבועת מודה במקצת הוא צריך להשבע על החיטים שהתובע טוען שהוא לא זרע, ועל זה לא שייך להסתפק אם בטלו לקרקע ונחשבים כקרקע. ופירשו הר"ן, הריטב"א ורבינו פרץ, שהספק בגמרא הוא בתובע חיטים הזרועים בקרקע, כגון שטוען: מסרתי לך לשמור על חמש סאין של חיטים זרועים שלא השרישו, והנתבע טוען: קיבלתי רק ארבע סאין לשמור, ופשעתי בהם. התוס' הרא"ש והרבינו פרץ [בפירושו האחרון] פירשו, שהספק בגמרא הוא לענין שבועת עד אחד, שעד אחד העיד כי החיטים שנזרעו הם של התובע. הראב"ד בשיטה מקובצת מפרש, שהספק הוא לענין שבועת השומרים, כגון אם מסר לשומר שדה זרועה לשמרה ממים המקלקלים את הזרעים, והתובע טוען שפשע בה, והשומר טוען שהיה אנוס.

קדשים שהוא חייב באחריותן, שהקדיש באופן כזה שחלה עליו התחייבות אישית, ואם אבדו אלה, צריך להביא אחרים תמורתם, יש לו בהם בעלות מסויימת, ולכן יש להן אונאה, ושאינו חייב באחריותן — אין להן אונאה. ר' יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית — אין להם אונאה, שאין להם בעצם מחירים קבועים. אמרו לו חכמים: לא אמרו חכמים הראשונים אלא את אלו שמנינו בלבד.

א גמרא שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שבאותם דברים שמנה במשנה, אין בהם אונאה? דתנו רבנן [ששנו חכמים] הכתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד) מדבר מענין דבר הנקנה ועובר מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלים מיד ליד, יצאו עבדים שהוקשו [שהושוו] בכמה מקומות לקרקעות ונדונים כקרקע לעניינים שונים. ויצאו שטרות, דכתיב [שנאמר]: "וכי תמכרו ממכר", כלומר דבר שגופו (הוא עצמו) מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, שהרי השטר עצמו איננו בעל ערך, ואינן עומדין אלא לראיה שבהם.

מכאן אמרו: המוכר שטרותיו הישנים שכבר נפרעו לבשם, שישתמש בהם כנייר לצרור בו, יש להם אונאה, שהרי אז מוכר לא את שטר הראיה, אלא את הנייר שבו. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי מוכר נייר בלבד, ונייר יש בו אונאה כשאר מטלטלים! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי רב כהנא, שאמר שאין אונאה לפרוטות, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש אונאה לפרוטות. שהרי ודאי שמוכר את הנייר הזה בפרוטות בלבד. ולענין הקדשות שאין בהם אונאה אמר קרא [הכתוב] "אחיו" (שם), לומר: דווקא אחיו — ולא הקדש.

מתקיף לה [מקשה עליה] על ראיה זו רבה בר ממל: כל היכא דכתיב [מקום שנאמר] "ידו" האם ידו ממש הוא, ולא בדרך השאלה? אלא מעתה דכתיב [שמצאנו כתוב] "ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא, כו), הכי נמי [כך גם כן] תפרש שכל ארעא בידיה הוה נקיט לה [הארץ בידו היה מחזיק אותה]? אלא ודאי מפרש "מידו" — מרשותו, הכא נמי [כאן גם כן] תפרש מרשותו. ואם כן, ההוכחה שהוכחנו אין בה ממש!

ומקשים לצד שני: וכל היכא דכתיב [ובכל מקום שנאמר] "ידו" האם לאו [לא] ידו ממש הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: ממה שנאמר "אם המצא תמצא בידו הגניבה" (שמות כב, ג) אין לי שהגנב משלם כפל אלא כשנמצאה הגניבה בידו ממש, ואולם אם נמצאה בגגו, או חצירו, או קרפיפו (חצר אחורית) מנין שאף הוא משלם כפל? — תלמוד לומר: "אם המצא תמצא", שכפילות הלשון מלמדת תמצא מכל מקום.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "אם המצא תמצא", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זאת הייתי אומר]: כל היכא דכתב [מקום שנאמר] "ידו" הכוונה לידו ממש! ותו, תניא [ועוד, שנויה ברייתא] כעין זו: ממה שנאמר לגבי גט "ונתן בידה" (דברים כד, א) אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מנין? תלמוד לומר "ונתן" — מכל מקום. ואף כאן נדייק: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "ונתן", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זאת הייתי אומר]: כל היכא דכתב [מקום שנאמר] "ידו", הכוונה לידו ממש.

ומשום כך יש לדחות את קושיית רבה בר ממל, ולומר: אכן כל "ידו" שבכתוב, יש לפרשו כי ידו ממש הוא, ושאני התם [ושונה שם] בכתוב "ויקח כל ארצו מידו" דליכא למימר הכי [שאין אפשרות לומר כך] אלא עלינו להבין שמשמעה: ברשותו.

ב בעי [שאל] ר' זירא: שכירות יש לו אונאה, או אין בה אונאה? שאם נשכר אדם לעבודה בפחות או יותר מן המחיר המקובל, האם יש בכך משום אונאה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי "ממכר" אמר רחמנא [אמרה תורה] — אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]? אמר ליה [לו] אביי: מי כתיב [האם נאמר] בתורה "ממכר לעולם"? "ממכר" סתמא כתיב [סתם כתוב]. והאי נמי [וזו, השכירות, גם כן] ביומיה [ביומה] הרי כמכירה היא, שהרי השכירות היא מכירת דבר (חפץ או אדם) לזמן מוגבל, ויש בה אונאה כבכל מכירה.

בעי [שאל] רבא: חטין וזרען בקרקע, מהו דינן? יש להן אונאה, או אין להן אונאה? וצדדי השאלה: האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ויש להן אונאה. שהרי הן עצמן מטלטלים, או דלמא בטלינהו על גב ארעא [שמא בטלן לגבי הקרקע] ודינן כקרקע?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמר איהו [הוא], האריס, או הפועל: שדאי [הטלתי, זרעתי], בה שיתא [ששה קבים], ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] שלא שדא [הטיל, זרע] בה אלא חמשה קבים, ואולם במקרה כזה האמר [הרי אמר] רבא עצמו: כל דבר שיש בו אונאה שבמדה, ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה — חוזר. שדין אונאה ששיעורו בשתות, וכן שאר הפרטים שבו, הם רק כשיש טעות בערכם של דברים, אבל כאשר יש הבדל במידות, שהן מוגדרות וברורות, אין הגבלות דיני אונאה חלות שם, ולכן בקרקעות אם היתה טעות במדה — חוזר.

אלא המקרה היה שאמר איהו [הוא], האריס: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה כדאבעי [כמה שהיה נחוץ] לה, ולא נקב במדה מסויימת, ואיגלאי מילתא [והתברר הדבר] שלא שדא [הטיל, זרע] בה כדאבעי [כראוי] לה, האם יש להם אונאה או אין להם אונאה? ואז אפשר לשאול האם כמאן דשדי בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ויש להם אונאה, או דלמא בטלינהו [שמא בטלן] אגב ארעא [הקרקע]?

ובאותו מקרה: אם היתה הודאה במקצת, האם נשבעין עליהן, או אין נשבעין עליהן? ואף כאן השאלה: האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ודינן כמטלטלין ונשבעין עליהן, או דלמא בטלינהו [שמא בטלן] אגב ארעא [הקרקע] ואין נשבעין עליהן, כפי שאין נשבעים בכלל על תביעות שבקרקעות!

ושאלה אחרת בנושא זה: האם הקרבת עומר, מתירן באכילה, שכן כל תבואה שצמחה לפני העומר (ט"ז בניסן) הקרבת העומר מתירה אותה באכילה. וזו שלא צמחה עוד, אסורה עד להבאת העומר בשנה הבאה, או אין עומר מתירן? על כך שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאשרוש [אם מדובר פה בחטים שכבר השרישו] — הלא כבר תנינא [שנינו] הלכה בענין זה! אי [אם] שלא אשרוש [השרישו] הלא גם כן תנינא [שנינו]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל התבואות, אם השרישו קודם לזמן העומר — עומר מתירן באכילה כאשר יבוא לקצרן, ואם לאו [לא], שהשרישו אחרי הנפת העומר — אסורין (משום "חדש"), עד שיבא עומר הבא! ואם כן מה מקום לשאלה זו של רבא?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באופן כזה: דחצדינהו וזרעינהו [שקצר אותם, וזרע אותם] קודם לעומר, ואתא ליה [ובא לו] העומר, וחליף עילוייהו [וחלף, עבר עליהם], ולא אשרוש [השרישו] קודם לעומר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to sacrificial animals for which one bears responsibility to replace them, they are subject to the halakhot of exploitation, as this responsibility indicates a certain aspect of ownership. And those for which one does not bear responsibility to replace them, they are not subject to the halakhot of exploitation. Rabbi Yehuda says: Even in the case of one who sells a Torah scroll, an animal, or a pearl, these items are not subject to the halakhot of exploitation, as they have no fixed price. The Rabbis said to him: The early Sages stated that only these items listed above are not subject to the halakhot of exploitation.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught: It is written: “And if you sell to your colleague an item that is sold, or acquire from your colleague’s hand, one shall not exploit his brother” (Leviticus 25:14). This is referring to an item acquired from hand to hand. Land is excluded, as it is not movable. Slaves are excluded, as they are juxtaposed to land in several sources, and therefore their legal status is like that of land in certain respects. Documents are excluded, as it is written: “And if you sell to your colleague an item that is sold,” indicating an item that is itself sold and itself acquired. Documents are excluded, as they are not sold themselves and they are not acquired themselves. They have no intrinsic value, and they exist only for the proof therein.

From here the Sages said: In the case of one who sells his documents that are no longer in use to a perfumer for use in packaging his wares, they are subject to the halakhot of exploitation because he is selling the paper itself. The Gemara asks: Isn’t this obvious? In that case, one sold paper, and it is no different from any other movable property. The Gemara answers: This serves to exclude the opinion of Rav Kahana, who says: There is no exploitation for cases involving perutot, as paper is sold for mere perutot. The Sages therefore teach us: There is exploitation for cases involving perutot. Consecrated property is excluded, as the verse states: “One shall not exploit his brother” (Leviticus 25:14), indicating that these halakhot apply only to transactions involving “his brother,” but not to transactions involving consecrated property.

Rabba bar Memel objects to this: Is that to say that anywhere that it is written “his hand,” the reference is to his actual hand, and not merely to his possession, in its metaphorical sense? If that is so, that which is written: “And taken all his land from his hand” (Numbers 21:26), would you also explain here that he was holding all his land in his hand? Rather, clearly, “from his hand” means from his possession. Here too, “from your colleague’s hand” in the case of exploitation means from his possession.

The Gemara asks: Is that to say that anywhere that it is written “his hand” the reference is not to his actual hand? But isn’t it taught in a baraita: “If the theft is found in his hand” (Exodus 22:3): I have derived from here only his hand; from where do I derive that the halakha is the same if the stolen item is found on his roof, in his courtyard, or in his enclosure? The verse states: “If the theft is found [himmatze timmatze]”; the use of the double verb teaches that the halakha applies in any case where the stolen item is in his possession.

The Gemara infers: The halakha applies if the stolen item is found in his possession, and this includes any place in his possession. The reason is that the Merciful One writes: “If the theft is found [himmatze timmatze].” If that were not so, I would say that wherever He writes “his hand,” the reference is to his actual hand. And furthermore, it is taught in a baraita that it is written with regard to a bill of divorce: “And place it in her hand” (Deuteronomy 24:1). I have derived only her hand; from where do I derive that the halakha is the same if he places the bill of divorce on her roof, in her courtyard, or in her enclosure? The verse states: And place, in any case that he places it in her possession. Here too, the Gemara infers: The reason that any place in her possession is included is that the Merciful One writes “and place.” If that were not so, I would say that wherever He writes “his hand,” the reference is to his actual hand.

Rather, the Gemara rejects Rabba bar Memel’s objection and concludes: Every mention of the term “his hand” in the Torah is a reference to his actual hand. And it is different there, in the verse: “And taken all his land from his hand” (Numbers 21:26), where it cannot be said that the reference is to his actual hand. Rather, it means there: In his possession.

§ Rabbi Zeira raises a dilemma with regard to rental: Is it subject to the halakhot of exploitation, or is it not subject to the halakhot of exploitation? The Gemara elaborates: Is it an item that is sold about which the Merciful One speaks, but not a rental; or perhaps there is no difference? Abaye said to him: Is it written: And if you sell an item that is sold forever? What is written is simply: “And if you sell an item that is sold,” and indeed for its day the rental is considered a sale. The legal status of a rental is that of a sale for a limited period. Consequently, it is subject to the halakhot of exploitation.

Rava raises a dilemma: In a case involving wheat kernels, and one sowed them in the ground, what is the halakha? Are they subject to the halakhot of exploitation, or are they not subject to the halakhot of exploitation? The Gemara elaborates: Is their legal status like that of kernels cast into a jug, and they are subject to the halakhot of exploitation, as they remain movable property? Or, perhaps he subordinated them to the ground, and like land they are not subject to the halakhot of exploitation.

The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that the hired laborer said: I sowed six kav of grain in the field, and witnesses came and said that he sowed only five kav in it, but doesn’t Rava himself say: With regard to any item that is otherwise subject to the halakhot of exploitation, and it is sold by measure, or by weight, or by number, even if the disparity was less than the measure of exploitation in the transaction, the transaction is reversed. A disparity of one-sixth between the value of an item and its price constitutes exploitation only in cases where there is room for error in assessing the value of an item. In a case where the sale item is easily quantifiable, any deviation from the designated quantity results in a nullification of the transaction, even if the wheat kernels are subordinate to the ground.

Rather, it is a case where the hired laborer said: I cast kernels in the field as required, without quantifying the measure of the kernels that he cast, and it was discovered that he did not cast kernels in the field as required. Are they subject to the halakhot of exploitation or are they not subject to the halakhot of exploitation? Is the legal status of these kernels like that of kernels cast into a jug, and they are subject to the halakhot of exploitation? Or, perhaps the laborer subordinated them to the ground?

Rava raises an additional dilemma: If the laborer admitted to part of the claim, does he take an oath with regard to the kernels or does he not take an oath with regard to the kernels? Is their legal status like that of kernels cast into a jug, and one takes an oath with regard to them? Or, perhaps he subordinated them to the ground, and one does not take an oath with regard to them, as the halakha is that one does not take an oath about a claim involving land.

Rava raises an additional dilemma: Does the sacrifice of the omer offering permit one to eat the produce grown from these kernels, or does the sacrifice of the omer offering not permit one to eat the produce? The Gemara asks: What are the circumstances? If it is a case where the kernels took root, we already learned that halakha. If it is a case where the kernels did not yet take root, we already learned that halakha also. As we learned in a mishna (Menaḥot 70a): If crops took root before the sacrifice of the omer offering, the omer offering renders it permitted to eat them. And if not, if they took root only after the sacrifice of the omer offering, it is prohibited to eat them until the time for the sacrifice of the next omer offering will arrive.

No, Rava’s dilemma is not superfluous, as it is necessary to raise it in a case where one reaped grain and sowed its kernels prior to the time of the omer offering, and the time of the omer offering arrived and passed while they were in the ground, and the kernels did not take root before the sacrifice of the omer offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן שכירות יש לה אונאה. בשכירות בהמה וכלים וכיוצא בהן היא אבל בשכירות קרקע אין לה אונאה ולא בעבדים דהא שכירות מכירה ליומיה היא ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים יש אומרים שאין בהם אונאה דלאו ממכר הוא וכן בקבלנות:

חטין שזרען בקרקע יש להם אונאה או לא. ואוקימנא כגון דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ראיתי מי שכחב בפירושא כגון שקבל עליו לזרוע שדהו ככך וכך כענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר זרעתי בה סאה ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה מי אמרי' אותו הזרוע כקרקע הוא ואין לו אונאה וקשי' ליה ולהוי נמי כקרקע וליתוב וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו וניחא ליה מפני שתוספת הזרע אינו מעלה לה.
וזה הפי' אין לו רגלים וכי מפני שהוא קרקע לא ישלים תנאו ואם לא זרע בה כראוי הפסידה ואם קבל עליו לשלם ישלם כדתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואם אין עליו תשלומין הפסיד שכרו ומה מקום בזה לאונאה.
ורש"י ז"ל פירשה כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדאיבעי לה כמה ששוין וקרקע דמידי דאומדנא דשכיחי דטעו בה הוי כדין אונאה אף זה תימא אם מכרן ואמר שהיא זרועה כראוי ולא נזרעה כראוי אין זה אונאה אלא מקח טעות שהרי לא ע"מ כן לקחה ואין אונאה אלא ביוקרא וזולא וגמרא נמי קשיא לן למה לי לדחוקי בהך דוחקא לימא כגון שמכר לו זרעוני שדהו זרועה כראוי ביותר מכדי דמיהן.
ובפירושי ר"ח כתוב: מי שזרע חטין בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני מטר כמאן דשדיין בכדא דמו ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי קרקע ואין כתוב בהן ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא אפשר' שפי' אונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן וה"ה לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט:

הא דבעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה. בשכירות מטלטלין קאמר, והיינו דאסיקנא דיש לו אונאה, משום דשכירות [ביומיה מכירה] היא, ואלו בקרקע מהאי טעמא הוה לן למימר דלית ליה אונאה, דהא במכירה ליכא אונאה. והלכתא אף בשכירות עבדים ליכא אונאה. ובשכירות ישראל כגון פועלים יש אומרים שאין להם אונאה, דלאו ממכר הם, וכן בקבלנות.
וא"ת, והיכי קאמר הכא דשכירות מכירה ליומא היא, והא אסיקנא בפרק קמא דע"א (טו, א), דשכירות לא קנייה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. י"ל דביתו (במדבר יח, כא) וקנין כספו (ויקרא כב, יא) לא מיקרי, אבל מכל מקום קנוייה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה.

אלא שאמר שדאי בה כדאבעי ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדאבעי. פירש הראב"ד ז"ל, כגון שקבל עליו לזרוע שדהו בכך וכך, בעניין שהוא ראוי לאותה שדה, ואמר זרעתי סאה, ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה. והקשה הוא עצמו ז"ל, ולהוי נמי כקרקע, ליהדר תו וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. והוא מפרק לה, שתוספת הזרע אינו מועיל לה, שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה. ואינו מחוור, מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה, והרי הוא חייב לעולם כדתנן (לקמן בבא מציעא ק"ד ע"א) אם אוביר ולא אעביר אשלם במיטבא. ורש"י ז"ל פירש, כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדבעי ואשתכח דלא. גם זה אינו מחוור, דאדרבה מקח טעות הוא, שאמר שהוא זרעה כדבעי ואינה. ובתוספות הקשו, מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי, לוקמה ביוקרא וזולא כגון שזרע סאה והרי היא שוה ה' ומוכרה (וכו') [בו'], וניחא להו, דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שבכד. ואין התירוץ מוציא מידי קשיא, דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר, ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה כשנתאנה בדמיהן. ור"ח ז"ל לא גריס ואשתכח דלא שדא ביה כדבעי, אלא הכי גרס ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי. וזה לשונו, מי שזרע חטים בקרקע, ומכרן לחברו, ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי, הני חיטי כמאן דשדיין בכדא דמיין ואית להו אונאה, או בטלי להו לגבי קרקע וקרקע אין לה אונאה. ונראה שהוא ז"ל מפרש שאין האונאה כאן אלא ביוקרא וזולא, והוא הנכון.

המוכר שטרותיו לבסם כדי לכרוך בהם סמנין או מרקחות הרי זה דבר שגופו מכור ויש בהם אונאה ומ"מ לדעת הפוסקים שאין אונאה בפרוטות אין בהם אונאה אא"כ עולות לחשבון שתעלה אונאתם יתר מפרוטה:

כבר ביארנו בפרק ראשון שחיוב כפל הנאמר בגנבה לא סוף דבר שגנב בידו אלא אפילו בגגו וחצרו וקרפיפו כגון שנכנסה שם ונעל בפניה לגנבה וכן ביארנו לענין גט שכמות שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה ולגגה ולקרפיפה שנאמר ונתן מ"מ:

המכירה והמתנה הם שאדם זוכה בהם זכייה מוחלטת ותולדותיהם השאלה והשכירות שהשאלה ממין המתנה והשכירות ממין המכירה שהמכירה ליומה מכירה היא ולא אמרו שכירות לא קניא אלא לענין איסור כמו שביארנו במסכת ע"ז מעתה שכירות קרקע אפילו שוה דינר במנה או שוה מנה בדינר אין לו אונאה ושכירות בהמה או מטלטלין יש בהם אונאה ופירשו גדולי המחברים שאין שם שיעור זמן שאין דרך להראות שכירות לבני אדם אלא שעושה מלאכתו ומחזירה ומתוך כך מחזיר אונאה לעולם ואם לא נשתמש בו עדין ויש שם אונאה ביתר משתות בטל שכירות מעתה אף בעבדים שאין במכירתם אונאה אם שכר הפועל לעשות עמו מלאכה בין לקרקע בין למטלטלין אין לו אונאה שהרי קנאו לזמן ואע"פ שרשאי לחזור בו כבר נתגלה הטעם משום כי לי בני ישראל עבדים:

וגדולי המחברים כתבו שהקבלן והוא שקבל לארוג בגד בעשרה דינרין וכיוצא בו יש בו אונאה שהקבלנות דבר המיטלטל הוא:

מי שהתנה עם חברו לזרוע לו שדהו וקבל עליו לזרוע בה ששה קבין ולא זרע אלא חמשה הרי זה מחזיר אונאה שכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ואע"פ שיש מפרש בחוזר זה שהוא נאמר בבטול מקח לא יראה כן שהרי בפרק בית כור אמרו בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פחות כל שהו ינכה יתר כל שהוא יחזיר אלא לא אמרו חוזר אלא להחזיר אונאה ומפני כן יש שגורסים אפילו פחות מכדי אונאה יחזיר וכן פרשוה גדולי המחברים וכן הדין אם אמר קנה לך זרע השדה במאה דינרין והיא זריעת שש סאין ונודע שלא היו שם אלא זריעת חמש:

התנה עמו שיזרענה כראוי לה ולא הזכיר מנין ונתברר שלא זרעה בכדי הראוי לה אלא שזרע פחות מן הראוי כגון שהיתה ראויה לזריעת שש סאין ופיזר זריעותיו כל כך שזרע בחמש ואין לומר שיחזור ויזרע שמא תפול במקום הזרוע תחלה או שעבר זמן הזריעות הרי זה ספק אם יש בזה אונאה או אם נדון כדין קרקע אע"פ שלא השריש ומ"מ התנה לזרוע את כלו ולא זרע אלא מקצתו או רבו ועבר זמן הזריעות הרי זה בכלל דבר שבמדה ואין ספק בהחזרתו זרעה כראוי אלא שנתאונו בסך כגון שנתן לו בזריעתו מאה דינרין והזריעה שוה ק"כ או שאין שוה אלא שמנים יראה שאין כאן אונאה הואיל ונמכר עם הקרקע ביחד הרי הוא בכלל קרקע ויש שנסתפקו בכך:

כל שהוא בספק אם יש בו אונאה אם לאו אין מוציאין אותו מיד הנתבע ואם תפש הלה אין מוציאין מידו:

כבר ביארנו במשנתנו שאין נשבעין על הקרקעות היתה התביעה בדרך זה על הזרעים כגון שאמר לו חטים שזרעת בקרקע זה הלויתי לך והוא אומר לא כי אלא מקצתן או שמכר לו זריעת השדה שבאותה שנה ואמר לו שהיא זרועה בכדי הראוי ונודע שלא נזרעה אלא בפחות מן הראוי או שמכר לו זריעת השדה ואמר לו חמש סאין זרעתי ופרעו מנה וטען הלוקח אח"כ שלא נזרע אלא בשלש ושיחזיר לו ארבעים ואמר לו ארבעה זרעתי וליטרא אני חייב לך או שאמר לו קרקע וזרעים שלי והלה אומר לו חצי קרקע וחצי זרעים שלך ואם נדון הזרעים כמטלטלים הרי מתגלגלת שבועת הקרקע עליהן בכל אלו ספק אם נדון הזרעים כמטלטלין לענין שבועה ואם נדון אותם כקרקע אע"פ שלא השרישו והילך על הזרעים אין כאן שאינם בעין ובקרקע יש שפרשו בזו האחרונה שחפר בה בורות שיחין ואין זה הילך ואין צריכין לכך שאם הזרעים אין בהם הילך ונדון אותם כמטלטלין הרי שבועה הקרקע מתגלגלת על כל פנים:

מסר לשומר שדה זרועה לשמרה ובא נהר ושטף זרעיו וטוען בעל השדה שזה פשע על שלא סגר כנגד המים וזה טוען שבאונס נעשה גדולי המפרשים כתבו שאף זו בספק אם נשבע אם לאו:

טענו עשרה סאין יש לי בידך חציין זרועות וחציין שאינן זרועות והלה טוען אין לך בידי אלא אותן הזרועות ואין זה הילך כמו שביארנו אף זו ספק אם נדונן כמטלטלין ויש כאן הודאה במקצת מטלטלין אם לאו ויש אומרים שהזרועות הילך הן ומפרשים בפירוש זה שהודה בשאין זרועות ולא יראה כן:

תבואה שהשרישה קודם העומר אע"פ שלא צמחה הותרה בהבאת העומר אבל אם לא הושרשה עד לאחר הבאת העומר אע"פ שהיתה זרועה קודם לכן לא הותרה עד שיבא עומר הבא:

או דילמא בטיל להו אגב ארעא. פי' ודוקא קודם השרשה אבל לאחר השרשה עומר מתירן שהעומר מתיר כל דבר הנשרש בין הגידולין בין ללקט להגרעונין שהשרישו ולאוכלן:

רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה וכו'. פירוש אין אונאה (למוכר) ללוקח לפי שאין קץ לדמיו ואין הלוקח יכול לתובעו. אבל אם נתאנה המוכר יכול לתבוע מהלוקח וכן הא דרבי יהודה בן בתירא בגמרא. הראב"ד.

גמרא: יצאו שטרות וכו'. עייו בהר"ן שעל ההלכות בכתובות פרק הכותב דף תקט"ו ע"ב.

וכל ידו לאי ידו ממש הוא והתניא אם המצא תמצא וכו'. ואסיקנא כל ידו ידו ממש הוא ושאני הכא דליכא למימר גבי גנב וגבי אשה אלא ברשותו. רבינו חננאל.

שכירות יש לו אונאה. כלומר אם אדם משכיר לחברו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות מן הדין כדין מטלטלים או דילמא דין מכר יש לה ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה. אי נמי יש לומר בשכירות מטלטלים אם הזהירה עליו תורה שלא ירמה או לא וזה הפירוש האחרון עיקר. רבינו יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: בעי רבי זירא שכירות וכו'. פירוש שכירות מטלטלין קא מיבעיא ליה דאלו שכירות קרקע פשיטא דהא אפילו נימא שכירות מכירה ליומיה היא הרי אין אונאה לקרקעות. ואסיקנא דשכירות מטלטלים יש לו אונאה דמכירה ליומה היא ואלו בקבלת מלאכה ושכירות פועל פשיטא שאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל. ויש סעד לדבר מהא דאמרינן בפרק הגוזל טול דינר והעבירני פטור דיכול לומר משטה אני בך הא לאו הכי חייב ולא הוי אונאה. וליכא למימר דההיא בכדי שאין הדעת טועה קאמר דידע ומחל דהוי כמי שאמר יודע אני שיש בו אונאה שאין בו אונאה כדאיתא בפרק המוכר דהא ההיא דפרק הגוזל סתמא איתמר ואפילו בכדי שאין הדעת טועה. עד כאן.

וליומיה מכירה היא. והא דאמר בפרק קמא דעבודה זרה וכו' ככתוב בתוספות. היינו לענין דאינו קרוי ביתו של שוכר ולא קנין כספו אבל מכל מקום קניא להשתמש כל ימי השכירות.

חטים שזרען בקרקע. ליכא לפרושי במי שקבל עליו לזרוע שדה חברו דהתם מאי אונאה שייכה פעולה הוא דקביל עליה ואי לא זרע כדבעי לה דיניה כאריס ודינם מפורשים לקמן בפרק המקבל. אלא הכא במוכר לחברו חטים שהיו זרועין לו בשדהו ומכרן לו בחליפין דבין דליהוו כקרקע או כמטלטלין נקנין הם בחליפין. וקא מבעיא ליה אם יש בהם אונאה אם לאו וכן פירש רש"י. ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר ליה בשמכרן לו שדאי בה שיתא סאין ואשתכח דלא הוו ביה אלא חמשא הא אמר רבא כל דבר שבמדה וכו' משום דהויא מקח טעות הוא הילכך אפילו בקרקעות איתא והכי נמי משמע בפרק ב' דקידושין מיהו אפילו כשתמצא לומר דההיא ליתא אלא במטלטלים מכל מקום שפיר פרכינן הכא דכהאי גוונא לא הוה לן למיבעי אם יש בו אונאה אם לאו דהא לאו אונאה היא אלא מקח טעות והוה לן למיבעי יש בהם משום מקח טעות או לא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך כל דבר שבמדה וכו'. מחוי למימר דאין בזה דין ביטול מקח כלל כשם שאין בו דין מחילה. וצריך עיון.

אלא דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה וכו'. פירש רש"י דכהאי גוונא אונאה מיקרי ולא דבר שבמדה דכיון דמילתא דאומדנא היא ושכיח דטעו בה אינשי כאונאה דיוקרא וזולא דמי דשכיח דטעו בה ולאו כדבר שבמדה. ואינו מחוור דכיון שהוא אמר לו כן בפירוש ולוקח על דעת כן לקחה אין זה אונאה אלא מקח טעות בדבר שבמדה ולא דמי ליוקרא וזולא כלל. ומדברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה נראה שהוא מפרשה בשוכר את הפועל שיזרע שדהו כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא זרעה כל צרכה וכן פירש הראב"ד וזה לשונו: כגון שקבל עליו לזרוע את שדהו של זה בכך וכך בענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר כן זרעתי כמו שראוי לה וסאה היה ראוי לה וסאה זרעתי ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה ועדיין צריך חצי סאה לזרעה מי אמרינן אותו הזרוע אף על פי שלא השריש כקרקע הוא ואין לו אונאה או לא. וקשיא לי וליהוי נמי כקרקע ליהדר תו ליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. ונראה מפני שאי אפשר לזריעה בלא פיתוח ושידוד כדכתיב פתח וישדד אדמתה והזורע מעודר הרגבים בשוורים וזורע דרך חרישתו והוא לא קבל עליו אלא לפתח פעם אחת ולזרוע וכבר פתח וזרע והיה סבור שזרע בה כל הצורך כבר נגמרה מלאכת הזריעה ההיא ואין עוד עליו לחרוש בבקרים ולזרוע. ואני סובר עוד שאין תקנה דתוספת הזרע עם חרישה אחרת כי שמא יפול התוספת וכו' כמו שכתב הרב המגיד בפרק הנזכר. ואינו מחוור שאם כן מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה והרי הוא חייב לשלם וכו' כנזכר בהרב המגיד שם.

ובתוספות הקשו מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי לוקמה ביוקרא וזולא וכו'. וניחא להו דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שניכר. ואין התירוץ מוציא מידי קושיא דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה בשנתאנה בדמיהם. ורבינו חננאל לא גריס וכו' ככתוב בהרב המגיד שם. הרשב"א והר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: גירסת הקונטרס והיא גירסת רש"י ז"ל אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדי בה כדבעי לה ופירש דבהא שכיח איניש דטעי באומדן דעתא דסבור דהוה בה כדבעי לה ואין כאן אונאה ולא דק בה מרן דמכל מקום היינו קמייתא דהא נמי דבר שבמדה הוא דהא כי אמרת דלא הוה ליה למטעי באומדן דעת אמאי דטעה שבמדה הוא וליכא למקרייה אונאה כלל והוה ליה למבעי יש בו מקח טעות או לא. ויש גורסים ואיגלאי מילתא דשדאי בה כדבעי לה. ורבינו חננאל גריס אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ותו לא גריס והיא הנכונה יותר והכי פירושו בדשדא בה כדבעי לה אלא שמכרן לו במנה ולא היו שוים אלא נ' וכיוצא בו בכדי אונאה או ביטול מקח והא דלא פריש לה בהדיא משום דפשיטא דכל היכא דשדי בה כדבעי לה תו ליכא בהו אונאה אלא בדמים שמכרן לו ביותר מדבריהם. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: שכרו לזרוע שדהו חטים וזרעו ואמר זרעתי בה כדבעי לה ואשתכח דלא עביד הכי שלא עשתה השדה כמו שעשאה השדה הסמוכה לה שהיא כמותה הא מילתא בעיא ולא איפשיטא היא ולקולא לנתבע עד כאן.

נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהם. פירש הקונטרס אם הודה במקצת כגון שטוענו פסקת לזרוע שש שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה. וקשה דמה שייך כאן בטול אגב ארעא והרי דבר תלוש שואל הימנו והרי הוא כתובעו שש והוא אומר פרעתיך חמש ומחצה. ונראה דאיירי בעד אחד שמעיד שחטין הללו הזרועים בקרקע הם של תובע. תוספי הרא"ש.
והר"ן פירש דהכא במאי עסקינן דאמר ליה זריעת שש סאין מסרתי לך מתבואה שלא השרישה והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: הנכון כגון שאמר לו מסרתי לך לשמור חמש סאין זרועין והוא אומר לא מסרת אלא ארבע ופשעתי בהם ולא שמרתים דלא הוי הילך. עד כאן.
והראב"ד פירש כגון שהפקיד לו שדהו זרועה לשומרה מן המים היוצאים ושוטפים הזריעות והוא טוען עליו פשעת בה בשטיפתה שהרי היה לך לסגור בפניהם וזה אומר לא פשעתי כי אונס היה אם נשבע עליו או לא.

לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומרא וחליף עלייהו ועדיין לא השרישו מהו למנקט ולמיכל מינייהו. דכי תנן אסורין עד שיבא עומר הבא בשהשרישו לאחר העומר אבל אלו שעדיין לא השרישה כמאן דשדא בברא דמיא או דילמא אף עומר של שנה אחרת נמי לא התירן שהרי נזרעו ונקצרו אחר אותו העומר ואלו היה מעשה כן שלקח חטים של שנה שעברה והתירה העומר ההוא שעבר וזרע אותם עתה סמוך לעומר הזה ועדיין לא השרישו אף על פי שלא ראו זה העומר עדיין כבר הם מותרים מן העומר ההוא שעבר שראו אותו כשהן זרועין ונשרשין ולא יצאו מהיתרן הראשון אף על פי שנזרעו הואיל שלא השרישו עדיין. אבל באלו שנזרעו ונקצרו בין שני העמרים והעומר השני לא מצא אותם לא נשרשין ולא תלושין אלא נזרעין אם יכול להתירן כאילו הן תלושין או לא. הראב"ד.

רש"י בד"ה עומר מתירן כו' מפרש טעמא הס"ד:

גמרא לאפוקי מדרב כהנא כו'. לכאורה לא נסתיים שפיר מכאן אמרו דלמא לעולם פחות מאיסר אין אונאה וזהו דין פשוט כדרב כהנא דסתם מוכר שטר לבשם אין בו איסר ואין להם אונאה אבל מוכר שטר למשמעות החוב שבו ואינהו בדמים הרבה איצטריך קרא למעטינהו משום דאין גופו ממון וכו' ואפשר דקאמר ואין גופו ממון וכו' ואין גופו מכור שאין רוצה לקנות רק החוב לא גוף השטר הא רוצה לקנות גוף השטר שיהיה גופו מכור יש בו אונאה אע"פ שסתם אין בו איסר או מיתור לשון ואין עומדין אלא לראיה שבהן מיותר מכאן דקדקו וכו':

גמ' וכל היכא דכתיב ידו לאו ידו ממש הוא והתניא כו'. ר"ל אף שיש פנים לפרשו יד ממש או רשות אפ"ה היינו מפרשים יד ממש [וע"ז הוצרך להביא והתניא דאל"כ הא כמה קראי דאי אפשר רק יד ממש]:

גמ' שכירות יש לו אונאה וכו'. צ"ל שכירות מטלטלין וכ"כ הרא"ש ז"ל או מקרקע ויותר מפלגא אבל המרדכי מפרשו אשכירות קרקע דדוקא לענין קנין אמרינן כשם שקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כך שכירות וכו':

ברש"י בד"ה נשבעין עליהן אם הודה במקצת וכו' חמש ומחצה. דלאו הילך הוא דמודה חצי סאה חטין שחייב לו:

בתוס' בד"ה יצאו שטרות כו' ולר"ח נראה וכו'. לפי"ז לא מיושב שפיר למה לי מיעוטא לשטרות כיון דבע"כ איירי בשטר שעבוד קרקעות ומ"מ יש לחלק קצת וגם לענין דאין נשבעין אשטרות וקרקעות ממעטינן תרוייהו לקמן שטרות ממעטין דאין גופו ממון ואפשר דה"ק אין גופן ממון רק שעבוד קרקעות ואפשר דר"ח פסק הוא ולא תירוצא. רק בתירוץ א"נ נמי כתבו כדי לעשות שטר שעבוד וכו' ודוחק לומר שעבוד אגוף לראיה:

בתוס' בד"ה והאי ביומיה וכו' ומולא לבית דירה וכו'. ר"ל מהא דלא לבית דירה אסור להשכיר לעובד כוכבים בית שמכניס בה ע"ג כו':
בסה"ד ממכר מיותר לרבות שכירות. לישנא דגמרא לא משמע כן הן באיבעיא ממכר אמר רחמנא ולא שכירות הן מלישנא דאביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב וכו' גם הא אצטריך ממכר למעוטי שטרות:

בתוס' בד"ה כל דבר וכו' וי"ל בענין זה פשיטא שיש אונאה שהטעות אינו תלוי וכו'. כצ"ל וכן הוא בדפוסים אחרים:

במשנה לא אמרו אלא את אלו. כצ"ל:

גמרא אחיו ולא הקדש. בתור"ע הקשה הא האי קרא מוקמינן לי' לקמן (נח ב) באונאת דברים ותמוה דקרא ב' דולא תונו איש את עמיתו הוא דמוקמינן באנ"ד ע"ש ומה שהקשה דנמעט הקדש מעמיתך אישתמיטתיה במחכ"ת סוגיא דבכורות (יג ב) ע"ש ועי' רמב"ם פי"ג מהל' מכירה הל"ז וח' ובל"מ שם:

רש"י ד"ה דבר הנקנה. הזהיר על בל תונו. ונ"ל דמ"מ לכתחילה אסור להונות וראיה מהא דתנן לקמן אין מפרכסין את האדם ואף דיש לחלק מ"מ נראה לי דל"ש:

תד"ה כ"ד. משמע דרבא מיירי אף בקרקעות כו' וקשה כו'. ולע"ד י"ל דלעולם רבא ל"א חוזר אלא במטלטלי רק דהש"ס מייתי דכמו דאפי' פחות משתות דלא קאי קרא עליה (ועי' רא"ש סי' כ) מ"מ בדבר שבמדה כו' א"ר מסברא דחוזר ה"ה במקרקעי נמי מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא מטעם שחילק הרשב"ם שם ובקדושין הגי' שלפנינו איננה כמו שהעתיקו התוס' חוזר אלא לא סתמא [וכן העתיקו התוס' בב"ב (קד) בד"ה פיחת] וכ"ה גי' הרי"ף והרא"ש ובלא"ה בחלוקת אחים לא שייך טעמא דרשב"ם ומודה שם דחוזר:

גמ' אלא כל ידו ידו ממש הוא. עיין סנהדרין דף פה ע"ב תוס' ד"ה עד:

תוס' ד"ה יצאו וכו' ויהיה מלוה ע"פ. ועיין בסמ"ג עשין עשה פב:

בגמרא מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם כו' וקשה כיון דעיקר הרבותא בזה דיש אונאה לפרוטות אם כן היאך מוכח זה ממאי דאיצטריך למעט שטרות דהא אפי' אם נאמר דאין אונאה לפרוטות אפ"ה איצטריך שפיר למעט שטרות אפי' שוים מאה מנה ויש ליישב בדוחק:

בתוספות בד"ה והאי ביומיה ממכר הוא. עי' מ"ש מהרש"ל ז"ל בזה בספר ים של שלמה בב"ק פ' הפרה סי' ל"ג:

בד"ה כל דבר שבמדה כו' וקשה דבפ' בית כור כו' ופי' רשב"ם שם כו' וקשה לפירושו מהכא עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פירושו דודאי לא נעלם מהרשב"ם ז"ל דההיא דדבר שבמדה שייך אפי' בקרקעות שכ"כ הוא ז"ל עצמו שם באותו הדיבור וז"ל ואע"ג דקי"ל אין אונאה לקרקעות כו' אבל הכא טעה בדבר שבמדה עכ"ל. אלא שהוא ז"ל סובר דנהי דעיקר הדין דדבר שבמדה הוי כעין מקח מעות דמה"ט אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וממילא דשייך אפי' בקרקעות דהא לא אימעטו קרקעות אלא מקרא דלא תונו אבל לענין מקח טעות דלא איצטריך קרא אין לחלק בין מטלטלים לכל מילי מ"מ משמע ליה דלשון חוזר דנקיט רבא דמשמע שנתבטל המקח לגמרי נקיט האי לישנא משום מטלטלין ונ"ל כוונתו באותן מטלטלין דשייך בהו קפידא דכשהן פחותים מהמדה והמשקל הידוע לא חזו להאי מילתא כשהם במדה ומשקל היותר מזה כגון בגד קטן ונמצא גדול וכיוצא בזה דנמצא דהוי מין אחר לגמרי אבל בקרקעות לא שייך לומר שיתבטל המקח בשביל חסרון או יתר המדה כמו שסיים הרשב"ם ז"ל שם דקים להו לחכמים דלא ניחא להו לבטל המקח בשביל כך. ובאמת דבמטלטלין גופא נמי מצינו חילוקי דינים בזה בהלכות אונאה אלא דמילתא דפסיקא נקיט כיון דאיירי שם בקרקעות כן נ"ל וק"ל:

קדשים שחייב באחריותן. אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה: יש להן אונאה. דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה: ושאינו חייב באחריותן. כגון דאמר הרי זו: אף המוכר ספר תורה כו'. מפרש טעמא בגמרא בברייתא: גמ' דבר הנקנה מיד ליד. הזהיר עליו בבל תונו: שהוקשו לקרקעות. [דכתיב] והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה) הוקשו לאחוזה: מכאן אמרו. מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור: המוכר שטרותיו לבשם. לצור בהם אבקת סממנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא: יש להן אונאה. דגופן קנוי ומכור: פשיטא. מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא: לפרוטות. סתם מוכר שטרות לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות: ידו ממש הוא. דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד: הכא נמי מרשות. עמיתך קאמר ואפילו קרקעות נמי במשמע: אין לי. שיתחייב כפל: אלא. בזמן שלקחה בידו: גגו חצירו [קרפיפו] מנין. שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל: ת''ל ונתן מ''מ. מדלא כתיב ובידה יתננו: ושאני התם. ויקח את כל ארצו: יש להם אונאה. אם מכרן: בטלינהו אגב ארעא. ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי: שדאי. זרעתי בה שש סאין: חוזר. דמקח טעות הוא דהא בהדיא פי' בחזקת כן ואינו כן וכיון שהמקח טעות הוא אפי' בטיל להו אגב ארעא חוזר דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה מדין מקח טעות לא אימעיט שהרי אין זה מכר דאדעתא דהכי לא זבן: כדבעי לה. כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה: נשבעין עליהן. אם הודה במקצת כגון טענו פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה: עומר מתירן. קס''ד אגידולין דידהו קמיבעיא ליה ולהכי קמהדר אי דאשרוש קודם לעומר: תנינא. דעומר מתיר את גידוליהן במסכת מנחות (דף עא.) והתם מפרש טעמא: ואי דלא אשרוש. בשעת הבאת עומר: תנינא. דאין עומר מתירן: דחצדינהו. מן החדש והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה: וזרעינהו קודם לעומר. וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש:

יצאו שטרות. מדממעט להו מאונאה משמע דחל המכר מדאוריית' בשטרות וא''ת פרק מי שמת (ב''ב דף קמז:) אמרינן מתנת שכיב מרע מדרבנן ופריך והאמר רב נחמן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומודה רב נחמן שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול כו' והשתא והלא מכר שטר חוב דאורייתא ואפי' הכי יכול למחול ומפרש ר''י דה''פ אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו מוהעברתם א''כ עשאו הכתוב יורש וא''כ אמאי יורש מוחל מאי אולמיה דהאי יורש מהאי אי נמי אפי' הוי מכר שטר חוב דרבנן משכחת ביה אונאה מדאורייתא כגון שהלוהו על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שיעבוד או הלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר ויהיה מלוה על פה ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות ובמרובה (ב''ק דף סב:) כתבתי באריכות: והאי ביומיה מכירה הוא. תימה דבפ' קמא דע''ז (דף טו. ושם ד''ה והשתא) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי''ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות: כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. הכא משמע דרבא מיירי אף בקרקעות וכן נמי פרק האיש מקדש (קדושין דף מב: ושם ד''ה ה''ג) דקאמר ובמקרקעי נמי לא אמרינן אלא דפליג באומדנא אבל פליג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר וחוזר דקאמר היינו שהמקח בטל לגמרי כדמוכח ריש התודה (מנחות דף עז.) ושלהי הספינה (ב''ב דף צ.) וקשה דבפרק בית כור (שם דף קד. ושם ד''ה פחות) תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזור ופירש רשב''ם התם דהא דאמר רבא דחוזר מילתיה לא הוי בקרקעות וקשה לפירושו מהכא וי''ל דהתם אינו אומר המוכר מדדתי שיש בה בית כור דאז ודאי היה חוזר כדרבא אלא סתמא אומר כך וסבור היה המוכר שיש כך ולכך המקח קיים וא''ת לימא דידע דשדא שיתא ומוכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי''ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק: אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה. וא''ת היינו מקח טעות דבעי ליה ו' והוא לא שדא אלא ה' וי''ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא''ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי''ל כיון דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוה אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע: