אלא להכשיר זרעים בלבד, שזרעים שבעציץ נקוב נחשבים כמחוברים לקרקע, ואינם מקבלים טומאה, וזרעים שבעציץ שאינו נקוב נחשבים כתלושים ומקבלים טומאה, ומכאן אפשר ללמוד שלגבי שאר כל הדברים סבור ר' שמעון שעציץ נקוב הוא כמחובר (מאירי)! אמר ליה [לו]: לכל מילי [דבר] ר' שמעון עציץ נקוב כתלוש משוי ליה [עושה אותו], ושאני [ואולם שונה] לענין טומאה, שהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, וכפי שנאמר "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" (ויקרא יא, לז), שריבוי הלשון "זרע זרוע אשר יזרע" בא ללמדנו שכל שאפשר לומר בו לשון "זריעה", נכנס לגדר טהרה. אבל בשאר דברים אין דין עציץ נקוב שונה מעציץ שאינו נקוב.

בעא מיניה ההוא סבא [שאל ממנו זקן אחד] מר' זירא: כאשר שורש צמח שבתוך עציץ נקוב נמצא ממש כנגד הנקב מה לי אמר (מה יאמר בענין זה) ר' שמעון הפוטר אף בעציץ נקוב? האם לדעתו ייחשב הדבר כמחובר או לא? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר, כלום]. ומסופר כי זימנא חדא אשכחיה דיתיב וקאמר [פעם אחת מצאו אותו זקן לר' זירא שיושב ואומר]: ומודה ר' שמעון שאם ניקב העציץ נקב גדול בכדי טהרתו, ששוב אינו מקבל זיתים, הריהו כמחובר לענין שבת. אמר ליה [לו]: השתא [עכשיו] הרי כאשר השורש נמצא כנגד הנקב בעאי מינך [שאלתי ממך] מה הלכה יפסוק בו ר' שמעון, ולא אמרת לי ולא מידי [דבר], ואם כן בניקב בכדי טהרתו שאין השורש ממש כנגד הנקב מיבעיא [צריך לומר] שהוא כתלוש?! וכיצד נפתרת שאלה זו בכך בפשטות? אלא יש כאן בודאי מקום להבין את הדברים בצורה אחרת.

אמר אביי: ואי איתמר להא [ואם נאמר דבר זה] בשם ר' זירא שמחשיב ר' שמעון עציץ נקוב כמחובר, הכי [כך] הוא דאיתמר [שנאמר]: ומודה ר' שמעון שאם ניקב למטה מרביעית, שבעציץ זה אין אפילו כשיעור רביעית בלי נקב, שוב אינו כלי וחייב.

א כיוון שהוזכרה טהרת כלי חרס, הביאו את מה שאמר רבא: חמש מדות נאמרו בנקבי כלי חרס : אם ניקב בו נקב קטן כמוציא משקה — טהור (כלומר, בטל) מלטמא גיסטרא, שאם נשאר רק שבר כלי והוא נקוב, אפילו נקב זעיר כזה שהמשקה יוצא ממנו — שוב אינו מטמא, ואולם עדיין כלי שלם הוא לקדש בו מי חטאת (פרה אדומה) הצריכים כלי שלם. ואם ניקב בחור גדול יותר ככונס משקה, שיכולים מים אף להיכנס לכלי דרך נקב זה — טהור מלקדש בו מי חטאת, ואולם עדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ואם ניקב כעובי שורש קטן — טהור מלהכשיר בו זרעים, ואולם עדיין כלי הוא לענין שמקבל טומאה כיון שאפשר לקבל בו זיתים. ואם ניקב כמוציא זיתים — טהור מלקבל טומאה ככל כלי הראוי לקבל בו זיתים, ואולם עדיין כלי הוא לקבל בו רימונים, שאם החליט שהוא מייחד את כלי החרס לרימונים — מקבל הכלי עדיין טומאה כיון שראוי לשימוש. ניקב כמוציא רימונים — טהור מכלום. ואם היה זה כלי חרס שהוקף בצמיד פתיל והיה מונח באוהל המת, ואמרה תורה שכל כלי חרס מכוסה ומוקף בצמיד פתיל אינו מקבל טומאה באוהל המת, אפילו היה נקוב כמוציא רימון — מציל את המצוי בתוכו מלהיטמא עד שיפחת (ישבר) רובו.

אמר רב אסי: שמעתי שכלי חרס שיעורו כדי להיטהר כמוציא רימון. אמר ליה [לו] רבא: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל, אבל סתם כלי חרס, שיעור טהרתו כמוציא זית. ושואלים: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר שמוקף צמיד פתיל אינו מקבל טומאה עד שיפחת רובו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה],