שבת צה ע"ב

אלא להכשיר זרעים בלבד, שזרעים שבעציץ נקוב נחשבים כמחוברים לקרקע, ואינם מקבלים טומאה, וזרעים שבעציץ שאינו נקוב נחשבים כתלושים ומקבלים טומאה, ומכאן אפשר ללמוד שלגבי שאר כל הדברים סבור ר' שמעון שעציץ נקוב הוא כמחובר (מאירי)! אמר ליה [לו]: לכל מילי [דבר] ר' שמעון עציץ נקוב כתלוש משוי ליה [עושה אותו], ושאני [ואולם שונה] לענין טומאה, שהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, וכפי שנאמר "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" (ויקרא יא, לז), שריבוי הלשון "זרע זרוע אשר יזרע" בא ללמדנו שכל שאפשר לומר בו לשון "זריעה", נכנס לגדר טהרה. אבל בשאר דברים אין דין עציץ נקוב שונה מעציץ שאינו נקוב.

בעא מיניה ההוא סבא [שאל ממנו זקן אחד] מר' זירא: כאשר שורש צמח שבתוך עציץ נקוב נמצא ממש כנגד הנקב מה לי אמר (מה יאמר בענין זה) ר' שמעון הפוטר אף בעציץ נקוב? האם לדעתו ייחשב הדבר כמחובר או לא? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר, כלום]. ומסופר כי זימנא חדא אשכחיה דיתיב וקאמר [פעם אחת מצאו אותו זקן לר' זירא שיושב ואומר]: ומודה ר' שמעון שאם ניקב העציץ נקב גדול בכדי טהרתו, ששוב אינו מקבל זיתים, הריהו כמחובר לענין שבת. אמר ליה [לו]: השתא [עכשיו] הרי כאשר השורש נמצא כנגד הנקב בעאי מינך [שאלתי ממך] מה הלכה יפסוק בו ר' שמעון, ולא אמרת לי ולא מידי [דבר], ואם כן בניקב בכדי טהרתו שאין השורש ממש כנגד הנקב מיבעיא [צריך לומר] שהוא כתלוש?! וכיצד נפתרת שאלה זו בכך בפשטות? אלא יש כאן בודאי מקום להבין את הדברים בצורה אחרת.

אמר אביי: ואי איתמר להא [ואם נאמר דבר זה] בשם ר' זירא שמחשיב ר' שמעון עציץ נקוב כמחובר, הכי [כך] הוא דאיתמר [שנאמר]: ומודה ר' שמעון שאם ניקב למטה מרביעית, שבעציץ זה אין אפילו כשיעור רביעית בלי נקב, שוב אינו כלי וחייב.

א כיוון שהוזכרה טהרת כלי חרס, הביאו את מה שאמר רבא: חמש מדות נאמרו בנקבי כלי חרס : אם ניקב בו נקב קטן כמוציא משקה — טהור (כלומר, בטל) מלטמא גיסטרא, שאם נשאר רק שבר כלי והוא נקוב, אפילו נקב זעיר כזה שהמשקה יוצא ממנו — שוב אינו מטמא, ואולם עדיין כלי שלם הוא לקדש בו מי חטאת (פרה אדומה) הצריכים כלי שלם. ואם ניקב בחור גדול יותר ככונס משקה, שיכולים מים אף להיכנס לכלי דרך נקב זה — טהור מלקדש בו מי חטאת, ואולם עדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ואם ניקב כעובי שורש קטן — טהור מלהכשיר בו זרעים, ואולם עדיין כלי הוא לענין שמקבל טומאה כיון שאפשר לקבל בו זיתים. ואם ניקב כמוציא זיתים — טהור מלקבל טומאה ככל כלי הראוי לקבל בו זיתים, ואולם עדיין כלי הוא לקבל בו רימונים, שאם החליט שהוא מייחד את כלי החרס לרימונים — מקבל הכלי עדיין טומאה כיון שראוי לשימוש. ניקב כמוציא רימונים — טהור מכלום. ואם היה זה כלי חרס שהוקף בצמיד פתיל והיה מונח באוהל המת, ואמרה תורה שכל כלי חרס מכוסה ומוקף בצמיד פתיל אינו מקבל טומאה באוהל המת, אפילו היה נקוב כמוציא רימון — מציל את המצוי בתוכו מלהיטמא עד שיפחת (ישבר) רובו.

אמר רב אסי: שמעתי שכלי חרס שיעורו כדי להיטהר כמוציא רימון. אמר ליה [לו] רבא: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל, אבל סתם כלי חרס, שיעור טהרתו כמוציא זית. ושואלים: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר שמוקף צמיד פתיל אינו מקבל טומאה עד שיפחת רובו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה],

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - ב

ורמינהו: תניא: רבי שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד. עציץ שאינו נקוב דינו כתלוש והזרעים שבתוכו מקבלים הכשר מים, שאם נפלו עליהם מים הרי הם ראויים לקבל טומאה.

ואילו הזרעים בעציץ נקוב דינם כמחובר ואינם מקבלים הכשר.

הרי, שאפילו לרבי שמעון יש הבדל בין נקוב לשאינו נקוב! ^[1]

אמר ליה: לכל מילי אכן רבי שמעון כתלוש משוי ליה לעציץ נקוב, כגון לענין קצירה, שאינו חייב עליו בשבת, ולענין שנקנה במשיכה כמטלטלין ולא בכסף כקרקע, ולענין שאין כותבין עליו פרוזבול [שרק אם הלוה יש לו קרקע כותבין פרוזבול למ לוה].

ושאני לענין טומאה, דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שאפילו אם הוא רק מחובר כל דהו דינו כמחובר, ואינו מקבל הכשר. ואעפ"י שבעצם הוא תלוש גמור.

שנאמר בהכשר זרעים "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" [שביאורו שאינו מקבל טומאה הואיל ולא הוכשר במים]. ו"אשר יזרע" משמעו כדרך שאדם מוציא לזריעה, דהיינו שהוא תלוש. אבל אם הוא מחובר אף הכשר לא יועיל לו. ולפי שכתבה תורה הרבה "זריעות" אנו למדים לרבות שאפילו מחובר כל דהו, כגון עציץ נקוב, נמי דינו כמחובר.

בעא מיניה ההוא סבא מרבי זירא: היה השורש של הצמח הזרוע בעציץ הנקוב כנגד הנקב - מה לי אמר רבי שמעון? האם יודה שכאן השורש הוא כמחובר לקרקע, וחייבין על תלישתו של הצמח בשבת.

אישתיק רבי זירא ולא אמר ליה ולא מידי.

זימנא חדא, פעם אחת, אשכחיה אותו ההוא סבא לרבי זירא דיתיב וקאמר: ומודה רבי שמעון שאם ניקב העציץ בכדי טהרתו, שהנקב הוא כה גדול שעל ידו נטהר הכלי מטומאתו, שנקב שנעשה בכלי אוכל בשיעור "כמוציא זית" [שזית הניתן בכלי יפול דרך הנקב הזה], מטהר את הכלי, כדין שבירה המטהרת, אז ודאי נחשבים כל הצמחים הגדלים בעציץ הנקוב כמחובר, דתו לא הוי העציץ כלי.

אמר ליה ההוא סבא: השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך, ולא אמרת לי ולא מידי;. ניקב בכדי טהרתו - מיבעיא?! כל שכן שהיה לך להסתפק באותם הצמחים שבעציץ אשר אין השורש שלהם מכוון כנגד הנקב.

אמר אביי: ואי איתמר להא דרבי זירא - הכי הוא דאיתמר, שרק באופן זה אפשר לומר שמודה רבי שמעון:

ומודה רבי שמעון, שאם ניקב למטה מרביעית, שהנקב שנוצר בעציץ הוא במקום שלמטה ממנו אין העציץ מכיל רביעית, שאז דינו כמחובר לקרקע, דכיון שאין הכלי משמש אפילו לרביעית בגלל הנקב, הרי לאו כלי הוא.

כלי חרס שנטמא אינו נטהר אלא בשבירה, וכמו כן כלי חרס טהור שנשבר אין שבריו מקבלים טומאה.

ואם לאחר שנשבר יש לו עדיין שימוש של שבר כלי, הנקרא "גיסטרא", הרי על אף שעתה הוא משמש לענין אחר ממה שהיה ראוי לו הכלי קודם, הרי הוא מקבל טומאה עד שיבטל ממנו גם שם גיסטרא.

אמר רבא: חמש מדות נאמרו בטהרת כלי חרס, בשבירה על ידי נקב:

א. ניקב כמוציא משקה. נקב דק מאוד שרק משקה יוצא דרכו - טהור מלטמא גיסטרא. שאם היה שבר כלי באופן שהוא עדיין ראוי לקבל טומאה [עיין רש"י] וניקב שוב כמוציא משקה אינו מקבל טומאה עוד בתורת גיסטרא [שבר כלי], לפי שאין שבר כלי חשוב לאדם כדי שיצניעו לאחר שניקב ויביא שבר כלי אחר ויניח תחתיו לקבל הטפות, אבל כלי שלם שניקב כמוציא משקה מביא שבר כלי אחר ומניח תחתיו.

ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת.

כלומר, שבכלי שלם שניקב כמוציא משקה עדיין כל תורת כלי עליו ואפילו לקדש בו מי חטאת באפר פרה אדומה [דבעינן שיקדש בתוך כלי דוקא], וכל שכן שהוא מקבל טומאה.

ב. ניקב ככונס משקה שהנקב רחב קצת יותר שאם יושיבו את הכלי על המים יכנסו המים בתוכו - טהור מלקדש בו מי חטאת [לאו דוקא "טהור" אלא כמו "טהר יומא" כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת, ואפילו כשהנקב הוא בכלי שלם]. ^[2]

ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים שעדיין הוא נחשב כעציץ שאינו נקוב והזרעים שבתוכו מקבלים הכשר לקבלת טומאה, לפי שעל ידי נקב זה אינו ראוי להריח את לחלוחית הקרקע והוי כאינו נקוב.

ג. ניקב כשורש קטן שהוא יותר מכונס משקה - טהור מלהכשיר בו זרעים דהוי עציץ נקוב.

ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים כלומר שעדיין הוא מקבל טומאה לפי שהוא מקבל זיתים, שזהו שיעור סתם כלי חרס העשוי לאוכלין שכל זמן שהנקב אינו מוציא זיתים עדיין הוא מקבל טומאה. ^[3]

ד. ניקב כמוציא זיתים - טהור מלקבל בו זיתים. כלומר, מלקבל עוד טומאה בתורת סתם כלי חרס, וגם אם היתה עליו טומאה מלפני כן הוא נטהר בכך.

ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים שאם יחדו מעתה שישמש לקבלת רימונים מקבל טומאה מכאן ולהבא, או אם מלכתחילה היה מיוחד לרימונים לא נטהר בנקב זה.

ה. ניקב כמוציא רימונים - טהור מכלום ^[4].

ואם הוקף צמיד פתיל ^[5] שהיה הכלי באהל המת, וסגור במכסה, אין הטומאה נכנסת לתוכו אפילו דרך נקב כמוציא רימונים, עד שיפחת רובו שכבר אין עליו שם כלי. לפי שנאמר "וכל כלי פתוח ... טמא הוא" משמע שהטומאה נכנסת לו רק דרך פתחו ולא דרך נקביו. ^[6]

אמר רב אסי: שמעתי: כלי חרס שיעורו ליבטל מתורת כלי - כמוציא רימון.

אמר ליה רבא: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל, שהטומאה נכנסת לו רק דרך נקב כמוציא רימון. אבל לענין קבלת טומאה גם בנקב כמוציא זית הוא טהור [בסתם כלי חרס שלא יחדו לרימונים, תוד"ה שמא].

ומקשינן: והא רבא הוא דאמר: מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ולא סגי בכמוציא רימון?

הערות

^[1] הקשו התוס' בד"ה ורמינהו [בע"א], מאי קשיא, והא בברייתא גופא נמי קתני כמו במתניתין, דלכל מילי נקוב כשאינו נקוב לר"ש מלבד בהכשר זרעים. ואי כונת הגמרא להקשות מאי שנא שבת מהכשר זרעים, אם כן בלאו מתניתין היה יכול להקשות אברייתא גופא. ותירצו, דברייתא לא קשיא ליה. דהכי קאמר, אין בין נקוב לשאינו נקוב, דחכמים השוו אותם לכל מילי, דתמיד אזלינן לחומרא, דבמקום דהוי תלוש חומרא חשבינן תרווייהו כתלוש, ובמקום שמחובר הוא חומרא חשבינן תרווייהו כמחובר, אלא להכשר זרעים בלבד, דאוקמיה אדינא, שנקוב הוא כמחובר ואינו נקוב כתלוש. וע"ז הקשתה הגמרא ממתניתין דפטר ר"ש בשניהם, אלמא דאף לקולא חשיב ר"ש הנקוב כתלוש, וא"כ כ"ש לחומרא, לענין הכשר זרעים, היה לו לחשב הנקוב כתלוש לענין שיקבל הכשר טומאה. ועיי"ש ובראשונים עוד תירוצים.

^[2] בשפת אמת ביאר הטעם שרק בכונס משקה נפסל למי חטאת ולא במוציא משקה, לפי שבמוציא משקה עדיין משתמש בו ע"י שמניח גיסטרא תחתיו. אבל בכונס משקה יש לחשוש שמא יצאו המים לתוך הגיסטרא ויפסלו משום דלא הוי בכלי, ואח"כ שוב יכנסו לתוך הכלי ויפסלו כל המים. ובחזו"א או"ח סי' קנ"ו כתב הטעם משום דלענין מי חטאת בעינן ראוי למים, ובכלי המיוחד למשקין הרי בטל מתורת כלי בכונס משקה.

^[3] ואם הוא מיוחד למשקין שיעורו בככונס משקה. תוד"ה טהור מלקדש.

^[4] אלא א"כ יחדו לגיסטרא יטמא בתורת גיסטרא. רש"י. אולם דעת תוס' בד"ה ניקב, שדוקא בכלי שנשבר לגמרי ראויין השברים לגיסטרא, אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמוציא רימון אינו ראוי לגיסטרא, דאל"כ הוי מצי למימר שש מדות בכלי חרס. ולדעת רש"י, כתבו התוס' שצריך לומר דלכך לא נקט שש מדות, דלא מיירי אלא כשיכול להשתמש כדרכו. אבל בניקב אינו ראוי אלא אם כן מטה הכלי על צדו.

^[5] דין זה לא נחשב למידה ששית, כי חמש המדות אינם מנין הנקבים אלא הם חמש כלים, הראויים כל אחד אחר הנקיבה לענין אחר. ומשיפחת רובו הוא אמנם נקב ששי אבל אינו נחשב ככלי לשום דבר. מהרש"א בתוד"ה ניקב.

^[6] רש"י. אולם התוס' בד"ה ולענין הוכיחו, שגם דרך נקב כל שהוא נכנסת הטומאה ולא רק דרך פתחו. והביאו בשם ר"ת לפרש שאמנם צריך סתימה לנקב אלא שהסתימה אינה מועילה אלא עד שיפחת רובו או במוציא רימון, אבל ביותר מכן שוב אינה מועילה סתימה. דכיון דבטל מיניה שם כלי הוי ליה כאוכלין שעטפן בטיט, שאין הטיט מציל מלטמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is with regard to rendering seeds capable of becoming ritually impure. Seeds that are in a perforated pot have the legal status of seeds planted in the ground and, as such, cannot become ritually impure. Seeds that are in an imperforated pot are considered detached from the ground and can become ritually impure. Apparently, in other areas of halakha, Rabbi Shimon holds that a plant in a perforated pot has the legal status of a plant in the ground (Me’iri). He said to him: With regard to all matters of halakha, Rabbi Shimon equates the status of a perforated pot with that of being detached. However, the matter of impurity is different, as the Torah amplified purity with regard to seeds, as it is stated: “And if anything falls from their carcasses upon any sowing seed that is sown, it is pure” (Leviticus 11:37). The repetitive language: “Any sowing seed that is sown” teaches that any seed that can be characterized as sowing, including one growing in a perforated pot, remains pure. However, in other areas of halakha, the status of a perforated pot is equal to that of an imperforated pot.

A certain Elder raised a dilemma before Rabbi Zeira: In a case where the root of a plant in a perforated pot is opposite the hole, what would Rabbi Shimon say in terms of whether or not it is considered attached to the ground? He was silent and did not say anything to him. The Gemara relates that once the same Elder found Rabbi Zeira, who was sitting and saying: And Rabbi Shimon agrees that if the hole in the flowerpot is large enough to render it ritually pure, i.e., unable to hold olives, it is considered attached to the earth with regard to Shabbat. He said to him: Now, I raised a dilemma before you as to Rabbi Shimon’s ruling in a case where the root is opposite the hole, and you did not say anything to me. With regard to a case where the root is not actually opposite the hole, but its hole is large enough to render it pure, do you need to tell me that the dilemma whether or not it is considered detached is unresolved? Rather, this must certainly be understood differently.

Abaye said: And if the statement of Rabbi Zeira that Rabbi Shimon holds that a perforated pot is considered attached to the ground, was stated, it was stated as follows: And Rabbi Shimon agrees that if the pot was perforated below the level where it could hold a quarter of a log, it is no longer considered a vessel, and the plants are considered attached to the ground.

Apropos the purification of an earthenware vessel, the Gemara cites that Rava said: Five measures were stated with regard to holes in an earthenware vessel: If it was perforated with a small hole from which liquid seeps, it is no longer a vessel and is ritually pure in terms of the impurity of a shard. Certain shards of impure earthenware vessels remain impure if they can still be used. If it has a hole, even a small one that liquids can flow through, it can no longer transmit ritual impurity. However, it remains a complete vessel in which to sanctify the purification waters of the red heifer, which require a whole vessel. And if it was perforated with a hole large enough to enable liquid to enter the vessel, it is ritually pure in terms of sanctifying the purification waters in it, but it remains a vessel in terms of rendering seeds in it capable of becoming ritually impure. And if it was perforated with a hole the size of a small root, it is ritually pure in terms of rendering seeds in it capable of becoming ritually impure, but it remains a vessel that can become ritually impure in terms of holding olives. And if it was perforated with a hole large enough to enable olives to go out, it is pure in terms of the impurity of all other vessels that can hold olives, but it remains a vessel in terms of holding pomegranates. If the vessel is designated for use in holding pomegranates, it can become ritually impure because it is suitable for that use. If it was perforated with a hole large enough to enable pomegranates to go out, it is ritually pure from any type of impurity. And if the mouth of an earthenware vessel that is in a room with a corpse is surrounded by a sealed cover, it does not become ritually pure, even if its hole was large enough to enable a pomegranate to go out. It protects whatever is inside the vessel from contracting impurity, unless the majority of the vessel is broken.

Rav Asi said: I heard that with regard to an earthenware vessel, the measure of the hole that renders it unable to become ritually impure is large enough to enable a pomegranate to go out. Rava said to him: Perhaps you only heard this when its mouth is surrounded by a sealed cover, but an ordinary earthenware vessel becomes ritually pure with a hole big enough to enable an olive to go out. The Gemara asks: Isn’t Rava himself the one who said that an earthenware vessel that is surrounded by a sealed cover protects whatever is inside the vessel from contracting impurity unless the majority of the vessel is broken? The Gemara answers: This is not difficult.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בנגע הצרעת:

אמר רבא ה' מידות בכלי חרש כו' משכחת לה בתורת כהנים כל אשר בתוכו יטמא כמה שיעורו של נקב בכלי חרש בכונס משקה ובכלי שטף במוציא זיתים ובמסכת כלים פרק ג' שיעור כלי חרס לטהר העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים העשוי למשקין שיעורו כמשקין כו' הלפס והקדירה שיעורן כזיתים כו' ובפרק ד' שנינו וכן גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע"פ שמקבלת אוכלין טהורה שאין שירין לשירין אי זו היא גיסטרא כל שניטלו אוזניה והיו בה חדודין יוצאין ובתוספתא בפ' ג' נסדקה למטה מאוזניה אע"פ שאזניה קיימות הרי זו כגיסטרא ואם מתחילה עשאה בלא אזנים נידונת כחבית וכן עוד אמרו אם היתה גיסטרא הרי זו טהורה שלא אמרו שירים לשירים אלא שירים לכלים ובפ' ז' כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו מביא עריבה מליאה מים ונותן את הקדירה לתוכה אם כינסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה כו' ומשכחת לה בגמ' במסכת נידה בפרק בא סימן התחתון (דף מט) ושנינו בו כל כלי חרס מכניס ומוציא ויש שהוא מוציא ואינו מכניס ותני עלה מכניס פסול למי חטאת לפי שאמרה תורה במי חטאת (במדבר י״ט:י״ז) ונתן עליו מים חיים אל כלי ואם ניקב בכונס משקה יצא מתורת כלי באלו הראיות ובמשנה במסכת פרה בפרק ה' מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי ולזה אמרו ניקב בכונס משקה פסול למי חטאת ומשום גיסטרא דאמר רב אשי שונין כלי חרס שיעורו בכונס משקה לא אמרו מוציא משקה אלא לענין גיסטרא בלבד מאי טעמא אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן לפי שאין אומרין הבא גיסטרא לגיסטרא ובפרק כל הבשר (חולין דף קז) אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים:

א"ל רב אדא בר אבא לרבא הא דתנן לענין אין מוכרין בהמה גסה לנכרים בן בתירא מתיר בסוס ותניא עלה בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת וסליק אדעתין שהוא נושא את האדם החי דהוי בן בתירא כר"נ דאמר חי נושא את עצמו ורבנן נמי קאמרי הכי היכי אמר בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד אלמא רבנן פליגי עלייהו לימא בן בתירא ור' נתן ורבנן אמרו דבר אחד א"ל רבה רבנן באדם בלבד הוא דמודו אבל כל בהמה חיה ועוף בין חיים בין מתים רבנן מחייבי עלייהו ובן בתירא ור' נתן תרוייהו שאמרו דבר אחד לענין הוצאת בהמה חיה ועוף לאו לענין הוצאת אדם ודתניא מפני שהוא מלאכה שאין חייבין עליה חטאת לאו נשיאת אדם כדאסיקת אדעתין מעיקרא אלא אפי' בסוס המיוחד לעופות קאמר פליגי רבנן עליה ומקשינן ומי איכא סוס מיוחד לעופות ואמרי' איכא (דבי זיידן) [דבי וויאדן] הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהן עופות וקורין אותו כאז והאחד העוסק [בהן] קורין אותו בלשון פרסי כאזיאר ובזמן שהוא יותר מאחד קוראין להן כזאיארן ויש להן סוסים מיוחדין לכך לשאת את העופות הדורסן הנקראין כאזי ואמרינן א"ר יוחנן הלכה כבן בתירא א"ר יוחנן ואדם כפות מודה רבי נתן שאינו יכול לשאת את עצמו והמוציאו בשבת חייב א"ל רב אדא בר מתנא לאביי והא הני פרסאי דכפיתי דמו שאת רואה אותן שאינן יכולין להלוך על רגליהן ואינן יוצאין ובאין אלא רכובין והסוס נושא אותן ובן בתירא מתיר למכרן לנכרים וסבר ליה שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דאלמא אף הכפות בן בתירא פוטר עליו וא"ר יהודה בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד והא א"ר יוחנן מודה ר' נתן בכפות ופריק ליה אביי דהנך פרסאי יש בהו כח להלך ואף הן נושאין את עצמן וממאי דנקיטא להו רמות רוחא מענגין את עצמן מלהלך כענין דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה וגו' מהתענג ומרוך וכי בעי למרהט מצי דהא הוא פרדשכא ואיהו פקיד המלך דרתח מלכא עלויה ורהיט תלתא פרסי בכרעיה אבל חולה ודאי ככפות דמי ומחייב ר' נתן על הוצאתו כההיא דגמרא דב' שעירי יוה"כ דתניא עתי אפי' בשבת ואמרי' למאי הלכתא אמר רב ששת שאם חלה מרכיבו [על כתיפו] כמאן דלא כר' נתן דאי כר' נתן האמר חי נושא את עצמו אפי' תימא ר' נתן כיון שחלה ככפות דמי וא"ר יוחנן מודה ר' נתן בכפות:
וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר. א"ר אבא א"ר יוחנן ורב יוסף אמר ר"ל פוטר היה ר' שמעון אף במוציא את המת לקוברו וטעמיה דר' שמעון דהוצאת המת לקוברו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואשכחנן דרבא ס"ל כר' שמעון בהא מלתא ואף סבירא ליה כר' נתן כההוא קמייתא דתני בריש פירקא נוטל אדם את בנו והאבן בידו דאמרינן עלה אמר רבא הוציא תינוק וכיס תלוי לו בצוארו חייב וליחייב משום תינוק רבא כר' נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו וליבטל כיס לגבי תינוק מי לא תנן ואת החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו מטה לגבי חי מבטל לה כיס לגבי תינוק לא מבטיל ליה. הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור וליחייב משום תינוק רבה כר' שמעון סבירא ליה [דאמר] כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומדקדקי רבנן בההיא דקא מפטר המוציא את מת דהני מילי דהיכא דלית ליה ריחא דאי אית ליה ריחא נמצאת הוצאתו מלאכה שצריכה לגופה ותניא בפ' א"ר עקיבא בסופיה המוציא ריח רע כל שהוא ואית לה להא מלתא סייעתא בתלמוד א"י ומלתא דמוכחא היא.

עד שיפחת רובו. פרש"י ז"ל אם היה מוקף צמיד פתיל והוא באהל המת, אין טומאה נכנסת לו דרך הנקב ומציל על כל מה שבתוכו עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב:

ובהא דאמר ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי. פירש"י ז"ל רוב ברברבי, ומוציא רמון בזוטרי שהוא יותר מרובו, ולא מחוור, מדתנן (כלים י,ו) חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה והאיך השמרים סותמין רובה של חביות ואע"פ שרש"י ז"ל פירשה בפ' הגוזל (ב"ק קה.) בנקובה בכונס משקה ומונחת ע"פ ארובה אין פירושו נכון חדא דלגבי צמיד פתיל תנן לה במס' כלים פ' אלו כלים מצילין בצמיד ופתיל וקתני עלה בתוספתא רי"א אין צמיד פתיל מבפנים כיצד חביות שנקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכ"א מצלת וכו'. אלא ה"פ: בזוטרי רוב שהוא פחות ממוציא רמון ברברבי מוציא רמון ולחומרא אע"ג דקתני סיפא פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברת' יש זמורות גדולות שסותמין נקב כרמון. ואי קשיא, והא לענין צמיד ופתיל סתימה גמור' בעי' דתנן התם במס' כלים (י:) אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא צמיד ואינו פתיל אלמא סתום לגמרי בעי' וכדמוכח התם במתני' והכא אמאי בעי' במוציא רמון ולאו מילתא הוא דודאי דרך פיו שיעורו בכל שהוא אבל דרך נקב שנפחת מן הצדדין עד שנפחת או רובו או במוציא רמון וכשניקב בשיעור בין דרך פיו בין מן הצדדין בעי' סתימה גמורה לגמרי שיהא צמיד ופתיל ואם לאו אין אותה סתימה כלום. וא"ת, והא בעי רבא במס' ב"ק (קה.) אגף חציה והניח חציה מהי אלמא לא בעי' סתימה גמורה לגמרי התם נמי היינו דבעי רבא מי אמרי' כיון שאגף אותה בטיט נעשית כדופן החבית וכאלו לא נקב אלא חציה וה"ט דלא מיבעי' ליה התם סתמו שמרים חציה מהו דפשיטא ליה כיון דסתימת שמרים משום צמיד פתיל הוא דמציל בעי סתימה לגמרי. ואי קשיא א"כ מאי ענין בעי' דרבא לההוא מתני' ה"ק גבי סתימת שמרים ודאי בעי' סתימה לגמרי אבל באגף מהו ואי לאו מתני' ה"א כיון שנקבה שיעור פתח שוב אין לה הצלה לעולם אלא בהסקה בכבשן אבל מכיון דקיי"ל דאית לה הצלה בצמיד פתיל במידי דקאי יש לה מיעוט לשיעור הפתח, זה כתבתי לפי מה שמצאתי בדברי ר"ש ובתוס'. ותמהני האיך נחלקו אבות העולם וטעו בזה שהרי משניות שלמות הן בפ"ט דכלים (מ"ח) דתנן נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזתים העשוי למשקין שיעורו כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה מ"מ דברי בעלי תוס' עומדין שיפרשו שיעור זתים לעומד לאוכלין סתם והוסיפו בגמרא במיוחד לרמונים מוציא רמון ובזוטרי רובו והוא שמיוחד לרמונים וזה מקום הדוחק שלהן שאין כלי קטן מיוחד לרמון א' שאפי' שנים אינו מחזיק שהרי רובו פחות ממוציא רמון ומ"מ חבית שנקבה בכונס משקה קאמר דהא עשויה היא למשקין. אבל ר"ת ז"ל היה מפרש לענין צמיד ופתיל לעולם מציל עד שיפחת רובו אבל מכיון שנפחת רובו אינו מציל אע"פ שסתם אותו הנקב כולו בצמיד פתיל דה"ל כאוכלין שגבלן בטיט וכן הוא עיקר הפי' והא דאמרי' התם אגף חציה והניח חציה ה"ק אגף חציה והניח חציה סתום מן השמרים מהו שיצטרפו הסתימות הללו, וכ"כ ה"ר משה ז"ל הספרדי בחבורו, ויפה נתבארו שם הדברים הללו:

ועדיין כלי הוא לקבל רמונים. פירוש: אם יחדו לרמונים, אבל סתם כלי חרס שיעורו כמוציא זיתים וכדתנן במס' כלים (פ"ג, מ"א) וכמו שכתב רש"י ז"ל.

ובמוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו. ואם מוקף צמיד פתיל בפיו מציל על מה שבתוכו אע"פ שלא הקיף צמיד פתיל בנקבו כיון שלא נפחת רובו דכלי פתוח כתיב כך פרש"י ז"ל, ואע"ג דלענין צמיד פתיל בעינן סתימה מעליא וכדמוכח התם במשנת מסכת כלים, הני מילי דרך פיו ואפילו נקב כל שהוא, ומן הצדדין כשנפחת בכדי שיעורו, ברברבי רובו ובזוטרי במוציא רמון, אבל בפחות מכן לא בעינן סתימה כלל.

אבל ר"ת ז"ל הקשה היאך אפשר שיהיה נקוב במוציא זית או במוציא רמון ויהא מציל באהל המת, והא ראוי בנגיעה ממקום הנקב. ולפיכך פירש הוא ז"ל דלעולם בשסתם הנקב היטב, אלא דעד רובו א"נ עד מוציא רמון קרוי כלי, ומציל בצמיד פתיל, אבל יותר מכן אינו כלי, ואפילו הקיפו צמיד פתיל אינו מציל, דהוי ליה כאוכלין שגבלן בטיט דאמרינן בזבחים (ג, ב) דאינו מציל באהל המת, ואם תאמר א"כ מאי קא מבעיא ליה התם לרבא במסכת ב"ק (קה, א) גבי חבית שנקבה וסתמוה שמרים אגף חציה והניח חציה מהו, דאלמא לא בעי סתימה גמורה. יש לומר דהכי קאמר סתם חציה והניח חציה סתום מן השמרים מהו שיצטרפו אותן הסתימות, אבל הניח חציה בלא סתימה כלל פשיטא דאינה מצלת.

יראה מסוגיא זו שלא סוף דבר שנקרא עציץ נקוב כשהשרש כנגד הנקב אלא אף כשאינו כן שהרי לר' שמעון שאלו שרש כנגד הנקב מה לי אמר ר' שמעון אלמא לרבנן אף כשאין שרש כנגד הנקב עציץ נקוב הוא וי"מ מכאן אפי' היה הנקב בדפנות ולא יראה לי כן אלא שהיו הנקבים בשוליו אלא שלא היו כנגד השרש:

כל כלי שניקב למטה מרביעית ר"ל שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אין שם כלי עליו אבל כל שמחזיק רביעית אע"פ שניקב כלי הוא אלא שהנקב מוציאו מידי טומאה אם הוא בשיעור המבואר בכל אחד מהם באיזה שיעור ישבר הכלי ויצא מידי טומאתו וכלי חרש העשוי לאוכלין שיעורו משינקב כמוציא זתים והעשוי למשקין בכונס משקה ר"ל שאם יושיבוהו על המים יכנסו המים באותו נקב:

חמש מדות בכלי חרש ניקב במוציא משקה והוא נקב דק שהמשקין יוצאין ממנו אע"פ שהוא דק שבדקים טהור מלטמא גיסטרא כלומר אם כלי שלם הוא אינו נטהר בכך אבל אם הוא שבר כלי שהיה ראוי להשתמש בו שהיא מקבלת טומאה עדיין טהרה במוציא משקה לפי שהוא עשוי לקבל המשקין הנוזלים מן הכלי ואם מוציאה משקין בטל תשמישה שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא ונמצא כלי זה שניקב במוציא משקה טהור שלא יטמאו שבריו שנקב זה בהם ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת אם הוא שלם אע"פ שנקב במוציא משקה ואע"פ שכלי צריך לו כדכתיב מים חיים אל כלי שעדיין תורת כלי עליו ומשום נקב זה אינו נפסל שהקדוש הוא נתינת האפר על המים ומתוך דקות הנקב ועבוי המים שמחמת האפר אין יוצא כל כך בשעת הקדוש ושמא תאמר והלא מצד עצמו הוא פסול מפני שהוא מקבל טומאה ותנן כל מעשיה אין נעשין אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה י"מ שלא אמרוה אלא עד שלא נתנו אפר למים הא משעת נתינת אפר ואילך אין חוששין לכך מפני שמאותה שעה ואילך לא היו מקבלים טומאה כמו שאמרו מי חטאת שנגע בהם שרץ טהורים אלא שזו אינה שלא אמרוה אלא בנגיעה מגבו ובכלי חרס וללמד שאף לחטאת אינו מיטמא מגבו אלא שמתרצים הקושיא בדרך אחרת וכבר כתבנוה במסכת נדה פרק סימן ניקב בכונס משקה טהור מלקדש בו מי חטאת כלומר הופקעה טומאתו ונפסל מלהיות כלי לכך ועדיין כלי הוא להכשיר זרעים שבתוכו במים שבו ניקב בכדי שורש קטן אין מים שבתוכו מכשירין והרי הן כמי שאינם בכלי ועדיין כלי הוא לקבל זתים ר"ל והוא עצמו מקבל טומאה עדיין שכל כלי חרס סתם עשוי לאוכלין שיעורו במוציא זתים ניקב כמוציא זתים טהור מלקבל זיתים כלומר טהור מלקבל טומאה מתורת סתם כלי חרס והרי הן ככלי גללים ואבנים ואדמה שאין מקבלים טומאה ומ"מ עדיין חשוב הוא להציל בצמיד פתיל ואין אומרים שתהא הטומאה נכנסת דרך נקב עד שיפחת רובו ומה שנאמר כאן עדיין כלי הוא לקבל רמונים ופירושו שאם ייחדו לרמונים מקבלין טומאה מכאן ולהבא או שאם היו מיוחדים מתחלה לרמונים לא נטהרו אין הלכה כן אלא אף ייחדן לרמונים נטהרו במוציא זית ולא אמרו בבעלי בתים ששיעורם ברמונים אלא בכלי עץ ויש שואלים אחר שהגיסטרא טמאה היאך הכלי נטהר בנקב כזית ומפרשים אותה בשניקב בשוליו שאין שבריו מטמאין גיסטרא שאין יושבין אלא מסומכין ויש מתרצים שאין גיסטרא טמאה אלא בייחדה לתשמיש:

אע"פ שבצמיד פתיל הולכין בכלי עד שיפחת רובו בצמיד עצמו מיהא אפי' נפחת במיעוטו נטמא הכלי וכן כתבוה גדולי הדורות:

כלי אדמה שכתבנו שאין מקבלים טומאה כבר ביארנו בתלמוד ביצה כשנטל צרור וחקקו אבל אם גבל הטיט ועשה ממנו כלי הרי אלו מקבלין טומאה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בא"ד והשתא משני שפיר שאני לענין טומאה כו' עכ"ל אבל לפירוש ר"ת לא אתי להו שפיר כ"כ האי שינויא דאע"ג דגלי קרא בהכשר זרעים דהוי כמחובר הוה לן להחמיר לשווייה כתלוש כיון דבשבת הוי כתלוש אפילו לקולא ואקרא גופיה קשיא הך סברא כיון דכתלוש הוי אפילו להקל לענין שבת אמאי לא משוי ליה כתלוש להחמיר בהכשר זרעים כסברת המקשה וק"ל:

בד"ה ומודה רבי שמעון כו' אבל בכלי המיוחד כו' דאפילו לרבנן לא חשבי ליה כמחובר כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי ראיה משם דאימא דההיא נמי דוקא בכלי שאינו מיוחד למשקין איירי אבל במיוחד למשקין סגי בכונס משקה אפילו בהכשר זרעים דהכא משמע דאיירי באינו מיוחד למשקין דומיא דבתר הכי ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים כו' דאיירי באינו מיוחד למשקין דבעי כמוציא זית ונראה ליישב דמשמע להו דשיעורא דשורש קטן דנקט בהכשר זרעים איירי אפילו בכלי המיוחד למשקין דאל"כ הא איכא עוד מדה אחרת דלא חשיב לה בהכשר זרעים במיוחד למשקין דשיעורו בכונס משקין אבל הא לא קשיא אמאי לא חשיב מדה אחרת לקבל טומאה בכונס משקין בכלי המיוחד למשקין דכיון דתני טהור מלקדש ולא מקרי כלי כ"ש דלא הוי כלי וטהור מלקבל טומאה אם הוא מיוחד למשקין כמ"ש התוס' בסמוך אבל הכשר זרעים דלא תלי מלתא בכלי אלא במחובר לא הוי בכלל הא דתני דטהור מלקדש וה"ל למיתני ו' מדות אי לאו דאפילו במיוחד למשקין שיעורו כשורש קטן ודו"ק:

בפרש"י בד"ה טהור מלהכשיר זרעים לרבנן דהוי כו' עכ"ל ה"ה לר"ש דבהכשר זרעים לא פליגי ואפשר דנקט רבנן דמשמע להו דהנהו ה' מדות לרבנן נקט להו דלענין שבת הוי שיעורו כמו בהכשר זרעים אבל לר"ש דבהכשר זרעים איכא שיעור אחרת משבת ובשבת איכא עוד מדה כדמסיק לעיל בניקב למטה מרביעית וא"כ הוי ליה למחשב ו' מדות ודו"ק:

תוס' בד"ה ניקב כמוציא כו' דהמ"ל שש מדות בכלי חרס כו' עכ"ל המדות הם הכלים הראוים לכל אחד ואחד אבל הנקבים ודאי דחשיב ששה דהיינו מוציא משקה וכונס משקה ושורש קטן וניקב כמוציא זית וניקב כמוציא רימון ונפחת רובו אלא דהכלים הראויים לא חשיב אלא ה' מדות דהיינו מוציא משקה ראוי לכלי למי חטאת וכונס משקה ראוי לכלי להכשיר זרעים ושורש קטן ראוי לכלי לקבל טומאה עד מוציא זית ומוציא זית ראוי לכלי לקבל טומאה במיוחד לרימונים עד מוציא רימון ומוציא רימון ראוי לכלי בצמיד פתיל עד שיפחת רובו דהיינו ה' כלים הראויים אחר הנקיבה ולזה הקשו דליחשב נמי דמוציא רימון ראוי לכלי עדיין לקבל טומאה במייחד השברים לגיסטרא ודו"ק:

בד"ה המכבד את הבית הס"ד:

בד"ה חייב חטאת לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלת דבש כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד מחבן חייב משום בורר נמתק:

תוס' ד"ה ניקב. דהמ"ל שש מדות בכ"ח. לע"ד ה"נ כיון דל"ח אלא שמות כלים דאף שאינם שלמים עכ"ז נקראים כלים לענין מה (עי' מהרש"א) י"ל דניקב כמוציא רמון אף דעדיין מקבל טומאה. מ"מ אינו מטעם שעוד שם כלי עליו. אלא מפני שם גיסטרא (ונפקא מינה דנטהר שוב במוציא משקה) לכן לא חשיב ליה:

רש"י ד"ה מה לי. דהא כמחובר כו'. כצ"ל בכ"ף:

רד"ה שאם ניקב. כ"ח העשוי לאוכלין שיעורו כו' כצ"ל:

גמ' ניקב בכדי טהרתו מיבעיא. ע' כתובות נג ע"א תד"ה ותיבעי:

רש"י ד"ה ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו. עיין לעיל דף נט ע"א תד"ה ור' יוחנן ובעירו' ד ע"ב תד"ה כל כלי ובפ"ב מ"ב דכלים בר"ש שם:

טהור מלהכשיר הזרעים. מכאן הקשו תוס' אפירש"י דגיטין ולהמעיין שם יראה דלק"מ דרש"י מדקדק שם דוקא בעומד על הקרקע ממש לא בעי נקיבה כלי חרס אבל בעומד באויר שפיר בעי נקיבה ומיושבים כל קושי' תוס' שם ובמנחות ע"ש:

מלהכשיר זרעים פירש"י לרבנן דהוה עציץ נקוב עיין מהרש"א. ולפע"ד לקמן פליגי אמוראי ויהיב סימני א' המרבה וא' הממעיט ופירש"י בהכשר זרעים פליגי והקשו תוס' מתני' בעוקצין היא להכשיר זרעים כשרש נקב קטן ולפע"ד מתני' לרבנן ואמוראי פליגי לר"ש דבכל התורה נקוב כשאינו נקוב ורק בזרעים גילה קרא מר סבר אין לך בו אלא חידושו ומוקמינן אשיעורא רבא כרמון והיינו א' המרבה ואידך ס"ל הא זריעה כתיב בקרא וסתם שיעורא כשרש קטן ולק"מ קושי' תוס' והיינו דפירש"י הכא דלהכשיר לרבנן אבל לר"ש פליגי אמוראי לקמן כמה שיעורו כנלע"ד בעה"י:

בגמרא אמר רבא ה' מדות וכו' ואם הוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ופרש"י דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו עכ"ל. ובתוס' בסוף הסוגיא האריכו בזה ליישב שיטת רש"י ומסקו בשם רבינו תם שמפרש להאי דעד שיפחת רובו בענין אחר לגמרי ולא כפירש"י ולכאורה יש לתמוה מאי קשיא להו על שיטת רש"י דלכאורה רש"י לאו מסברא דנפשיה כתב כן אלא מברייתא ערוכה דספרי והובא בילקוט פרשת חוקת על פסוק זאת התורה דמייתי התם כל הבא אל האהל דרך פתח הוא מטמא וכאן אתה דן לקבר וכו' או חילוף מה קבר וכו' ת"ל כל כלי פתוח דרך פתחו הוא מטמא ואין מטמא מכל צדדיו עכ"ל הברייתא הרי להדיא כמו שכתב רש"י כאן בשמעתין וכבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בקונטרס מיוחד בהלכות טומאת כהנים והעליתי שם רש"י לשיטתו ותוס' לשיטתם בפי' הברייתא בספרי וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

(צה ב) ומודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית.—משמע דהא דמספקא לר"ז בניקב בכדי טהרתו היינו בניקב למעלה מרביעית, ומ"מ העציץ טהור אלא שצ"ל דמיירי בעציץ גדול המחזיק יותר מסאה דאם לא כן הרי זה טמא כשמחזיק רביעית (עי' כלים פ"ב מ"ב ופ"ג מ"א ואליהו רבא שם).

אלא להכשיר זרעים. הזרועים בתוכו עציץ נקוב אינו מקבל הכשר לטומאה ושאינו נקוב מקבל הכשר דתלוש הוא והא רבי שמעון קאמר ליה וה''ג ר''ש אומר אין בין נקוב כו' דאילו לרבנן איכא טובא דהא מיחייבי אנקוב משום שבת ופטרי אשאינו נקוב: לכל מילי. לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע: אשר יזרע. כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא: מה לי אמר רבי שמעון. מי מודה דהא במחובר הוא האי שורש ואי תלשו לי' בשבת מיחייב: זימנין. פעם אחרת: שאם ניקב. העציץ בכדי טהרתו ושאם נטמא נטהר בשבירה זו והיינו כמוציא זית דתנן במסכת כלים (פ''ג מ''א) כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים ומודה ר' שמעון בהא דחשיב מחובר כל הזרעים שבתוכו דתו לא הוי כלי: ניקב בכדי טהרתו מיבעיא. דהוה לן לספוקי ביה בהנך דלאו כנגד הנקב ואת פשטת להו דכולהו מחובר נינהו: אי אתמר לדרבי זירא. דמודה ר''ש בשום נקב: הכי הוא דאיתמר. שאם ניקב למטה מרביעית שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דבציר מהכי לאו כלי הוא: חמש מדות גרסי': כמוציא משקה. נקב דק מאד שמשקה יוצא בו: טהור מלטמא גיסטרא. כלומר אם כלי שלם הוא אינו נטהר בכך אבל אם היה שבר כלי והיה ראוי להשתמש בו דמקבל טומאה משנשבר כדתנן הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו' באלו טרפות (חולין דף נד:) וניקב שוב כמוציא משקה אינו טמא עוד משום תורת גיסטרא: גיסטרא. שבר כלי ולקמיה מפרש טעמא דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב ולומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו לקבל טיף טיף הנוטף מזה אבל אם היה כלי שלם וניקב מעט אין מאבדין אותו אלא אומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו: ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. כלומר אם כלי שלם היה וניקב כמוציא משקה עדיין כל תורת כלי עליו ואפי' לקדש בו מי חטאת באפר פרה דבעינן כלי ראוי דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי וכ''ש שמקבל טומאה: ניקב ככונס משקה. שאם מושיבו על המים נכנס בתוכו דהיינו נקב רחב קצת: טהור מלקדש בו מי חטאת. טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב.) כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת: ועדיין כלי הוא לענין הכשר זרעים. הזרועים בתוכו דכתלושין נינהו ואפילו לרבנן שאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע: ניקב כשורש קטן. הוי טפי מבכונס משקה: טהור מלהכשיר זרעים. לרבנן דהוי עציץ נקוב: ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים. שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס העשוי לאוכלין סתם כל זמן שלא יחדו לרימונים ומקבל עדיין טומאה: טהור מלקבל בו זיתים. כלומר מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס שהרי שיעורן כזיתים ואם היתה עליו טומאה נטהר ממנה: ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים. שאם יחדו שוב לרימונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה לא נטהר: טהור מכלום. משום כלי אלא א''כ מצניעו לגיסטרא יטמא בתורת גיסטרא: ואם היה מוקף צמיד פתיל. והוא באהל המת אין טומאה נכנסת בו דרך נקב ומציל על כל מה שבתוכו: עד שיפחת רובו. דכל כלי פתוח כתיב (שם) דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו: אלא במוקף צמיד פתיל. שאם ניקב כמוצא רימון אינו מציל:

לשאינו נקוב דלכל מילי נקוב ושאינו נקוב שוין ואזלינן לחומרא דבמקום דהוי תלוש חומרא חשבינן תרוייהו כתלוש ואי הוי מחובר חומרא כמו שבת וכלאים חשבינן תרוייהו כמחובר אלא בהכשר זרעים דלא החמירו לאחשובי נקוב כתלוש כשאינו נקוב אלא אוקמוה אדיניה ליחשב כמחובר וצ''ל לפי זה דאין תורמין לר''ש מן הנקוב על פירות הגדלים בקרקע כמו באינו נקוב דאזלינן לחומרא ור''י פי' דהכי פריך ר''ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד וכיון דגבי הכשר זרעים חשוב נקוב כמחובר אע''ג דהוי להקל שאינו מקבל הכשר ש''מ מדאורייתא חשוב כמחובר דאי מדאורייתא חשוב כתלוש היכי הוה מטהרינן להו מדרבנן כשנגעה בהן טומאה כיון דקיבלו הכשר מן התורה ואם כן הא דקתני ברישא דברייתא אין בין נקוב לשאינו נקוב ע''כ לעשות שניהם כמחוברים ולא לעשות שניהם כתלושין כיון דנקוב חשיב מחובר מדאורייתא ובכל מילי נקוב ואינו נקוב כמחוברים חוץ מהכשר זרעים בלבד דאחמיר רבנן לטמויי כשאינו נקוב והשתא משני שפיר שאני לענין טומאה כו' דהתם הוא דכתב רחמנא בהדיא דחשיב נקוב כמחובר אבל לכל מילי חשיב כתלוש ולהכי פטר במתני' אבל קשה לאלו הפירושים דקאמר אלמא נקוב לר''ש כשאינו נקוב משוי ליה משמע דבעי לאיתויי מברייתא דלא משוי נקוב כשאינו נקוב וזה אינו ויש לפרש דה''ק. אלמא נקוב לר''ש כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו כו' דאדרבה שאינו נקוב כנקוב משוי ליה ועוד פר''י דה''ק אין בין נקוב לשאינו נקוב לענין מעשר ופאה וכלאים דכיון דכתיב בהו שדך וכרמך וכן במעשר כתיב היוצא השדה שנה שנה חשיבי תלוש בין נקוב בין שאינו נקוב ואין בו חילוק אלא לענין הכשר זרעים וכל דדמי ליה כגון שבת שאינן תלוים בדבר שהוא חשוב שדה אלא בתלוש ומחובר ובהנהו לא הוי נקוב כשאינו נקוב ולפי זה אתי שפיר הא דקאמר אלמא נקוב לר''ש כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו דלא משוי נקוב כשאינו נקוב: ומודה ר''ש שאם ניקב בכדי טהרתו. פי' כמוציא זית דסתמו של כלי חרס לאוכלין ושיעורן כמוציא זית ונראה לר''י דהיינו טעמא דמודה משום דבטל אגב קרקע כשניקב בכדי טהרתו ודוקא בניקב כמוציא זית אבל בכלי המיוחד למשקין אע''פ שטהרתו בכונס משקה לא אמרי' דבטל דאפי' לרבנן לא חשבי ליה כמחובר בכונס משקה אלא כשורש קטן כדאמר בסמוך: טהור מלקדש בו מי חטאת. וכ''ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין: טהור מלהכשיר בו זרעים. משמע דכלי חרס בעי נקיבה ודלא כפי' הקונט' בפ''ק דגיטין (דף ז.) שפירש דספינה של חרס דכיון שהיא של עפר חשובה כנקובה ועת לקצר: ניקב כמוציא רימון טהור מכלום. תימה לר''י היכי קאמר דטהור מכלום והלא אם יחדו לגיסטרא מקבל טומאה כדפי' בקונט' וכפירושו ודאי כן הוא שהרי אפילו אם נשברו בשברים דקים מקבלים השברים טומאה בתורת גיסטרא כשנשאר בשברים שיעור המפורש במסכת כלים (ס''ב משנה ב) ומייתי לה בפ' אלו טריפות (חולין נד:) הדקים שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו' ועוד קשה לרשב''א דהוה מצי למימר שש מדות בכלי חרס וי''ל דכשנשבר לגמרי השברים ראויין לגיסטרא אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמוציא רימון אין ראוי לגיסטרא ואפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם אבל מתוך פי' הקונט' משמע דכשניקב כמוציא רימון ראוי הוא לגיסטרא דפירש טהור מכלום משום כלי אא''כ מצניעו משום גיסטרא ולפירושו הא דלא נקט ו' מדות דלא מיירי אלא כשיכול להשתמש כדרכן וניקב כמוציא רימון אין ראוי אלא אם כן מטהו על צידו: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל. תימה לר''י דילמא במיוחד לרימונים שמע ואצטריך לאפוקי מדר''א דאמר בסמוך ניקב כמוציא זית אין לו טומאה כו' וי''ל דמשמע דבסתם כלי חרס איירי בלא יחוד וליכא למימר דלענין הכשר זרעים. שמע כמ''ד בסמוך שיעורו כמוציא רימון לפירש הקונט' דפירש דלענין הכשר זרעים פליגי דא''כ אמאי נקט כלי חרס אפי' כלי עץ נמי ועוד דרבא סבירא ליה דלענין הכשר זרעים שיעורו כשורש קטן:

שבת צה ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף צה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד