דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא נב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

יָתֵר עַל כֵּן מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ מַאי לָאו שֶׁפָּחֲתָה יוֹתֵר מִכְּדֵי אוֹנָאָתָהּ לָא יְתֵירָה דְּאַכַּתִּי לָא פָּחֲתָה בִּכְדֵי אוֹנָאָתָהּ מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ
מֵתִיבִי עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ בְּסֶלַע עַד שֶׁקֶל מַאי לָאו דִּפְחַית פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא לָא דִּנְפִיל לְנוּרָא וְאִפְּחִ(ו)ת בַּחֲדָא זִימְנָא
אָמַר מָר יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ וּרְמִינְהוּ לֹא יַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל בֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו וְלֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין גְּרוּטוֹתָיו וְלֹא יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ וּבְצַוַּאר בִּתּוֹ אֶלָּא אוֹ יִשְׁחוֹק אוֹ יִתּוֹךְ אוֹ יָקוֹץ אוֹ יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לָא קַשְׁיָא כָּאן בָּאֶמְצַע כָּאן מִן הַצַּד
עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר בִּכְרַכִּים עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי בִּכְפָרִים עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע דִּמְפַלֵּיג וּמַאי שְׁנָא בְּטַלִּית דְּלָא מְפַלֵּיג
אֲמַר אַבָּיֵי כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין בְּטַלִּית בִּכְרַכִּין תְּנַן רָבָא אָמַר טַלִּית כֹּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ סֶלַע כֵּיוָן דְּלָאו כֹּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ אֶלָּא שׁוּלְחָנִי הִלְכָּךְ בִּכְרַכִּים דְּאִיכָּא שׁוּלְחָנִי עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי בִּכְפָרִים דְּלֵיכָּא שׁוּלְחָנִי עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת דְּסָלְקִין לְשׁוּקָא
וְאִם הָיָה מַכִּירָהּ אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כּוּ' הֵיכָא אִי בִּכְרַכִּין הָא אָמְרַתְּ עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי אִי בִּכְפָרִים הָא אָמְרַתְּ עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת
אָמַר רַב חִסְדָּא מִידַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת לְמַאן אִי לְחָסִיד לָא קַבּוֹלֵי לִיקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ וְלָא תַּרְעוֹמֶת תֶּיהְוֵי לֵיהּ וְאֶלָּא לְהַאיֵךְ דְּקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ וּלְבָתַר דִּמְקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ תַּרְעוֹמֶת תֶּיהְוֵי לֵיהּ
הָכִי קָאָמַר הָא אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת
וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה אָמַר רַב פָּפָּא שְׁמַע מִינַּהּ הַאי מַאן דְּמוֹקֵים אַזּוּזֵי מִיקְּרֵי נֶפֶשׁ רָעָה וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּסָגֵי לְהוּ
מְסַיַּיע לֵיהּ לְחִזְקִיָּה דְּאָמַר חִזְקִיָּה בָּא לְפוֹרְטָהּ פּוֹרְטָהּ בְּשׇׁוְיָהּ בָּא לְחַלְּלָהּ מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה
מַאי קָאָמַר הָכִי קָאָמַר אַף עַל פִּי כְּשֶׁבָּא לְפוֹרְטָהּ פּוֹרְטָהּ בְּשׇׁוְיָהּ כְּשֶׁהוּא מְחַלְּלָהּ מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה
לְמֵימְרָא דְּסָבַר חִזְקִיָּה דִּמְזַלְזְלִינַן בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהָאָמַר חִזְקִיָּה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה אוֹמֵר הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו
מַאי בְּיָפָה בְּתוֹרַת יָפָה דִּתְרֵי זִילֵי לָא מְזַלְזְלִינַן בֵּיהּ
גּוּפָא אָמַר חִזְקִיָּה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה אוֹמֵר הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו
מֵיתִיבִי הַתְּרוּמָה וְהַבִּיכּוּרִים חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

ומקשינן לדברי רב הונא: מיתיבי, הרי שנינו לעיל "עד כמה תהא הסלע חסרה.  יתר על כן, מוכרה בשויה", ובפשטות כונת הברייתא "מוכרה בשויה" - לפי ערכה האמיתי.

מאי לאו [האם לא מדובר במקרה] שפחתה יותר מכדי אונאתה? ובכל זאת מותר לקיימה, ולמוכרה לפי דמיה, ולא כדברי רב הונא?

ומשנינן: לא. מדובר במטבע יתירה, דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה, וקא משמע לן שיכול למוכרה בשויה, דהיינו כמטבע יפה ומעולה.

עוד מקשינן לדברי רב הונא: מיתיבי, "עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע - עד שקל [48] ".

מאי לאו [האם לא מדובר במקרה] דפחית פורתא פורתא [שנפחתה מעט מעט], ובכל זאת מותר לקיימה עד שקל, ולא כדברי רב הונא?

ומשנינן: לא. מדובר באופן דנפיל לנורא ואפחות בחדא זימנא [נפלה המטבע לאש, ונפחתה בבת אחת עד כדי שקל].

הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא שהובאה לעיל:

אמר מר "יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו".

ורמינהי, הרי שנינו בברייתא גבי מטבע שנפחת יותר מהשיעור שהתירו לקיימו - "לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו [שברי כלי כסף שברשותו] , ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו, אלא - או ישחוק, או יתוך, או יקוץ, או יוליך לים המלח". ואילו בברייתא דידן שנינו - "יקבנה ויתלנה בצואר בנו"?

ומשנינן: אמר רבי אלעזר ואמרי לה רב הונא אמר רבי אלעזר: לא קשיא. כאן שנקבה באמצע, ובכהאי גונא שרי, כיון שאי אפשר עוד להשתמש בה בשום צורה.

וכאן שנקבה מן הצד, ובכהאי גונא חיישינן שמא הרמאי יקוץ סביב עד שיוציא את הנקב, ויוציאנה בשוק כשקל. [49]

שנינו במשנה: "עד מתי מותר להחזיר? בכרכים - עד שיראה לשולחני. בכפרים - עד ערבי שבתות".

ואילו גבי דין אונאה במקח שנינו "עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו", ולא חילקנו בין כרכים לכפרים.

ומקשינן: מאי שנא בסלע, דמפליג בין כרכים לכפרים, ומאי שנא בטלית, דלא מפליג?

אמר אביי: אכן אף בטלית יש לחלק בין כרכים לכפרים. וכי תנן נמי מתניתין בטלית, בכרכין תנן. אך בכפרים - שיעורו עד ערבי שבתות, כבמטבע.

רבא אמר: טלית, כל איניש קים ליה בגוה. [כל אדם בקי בה], ולכן אף בכפרים שיעורו - עד שיראה לתגר או לקרובו.

אך סלע, כיון דלאו כל איניש קים ליה בגוה אלא שולחני, הלכך - בכרכים דאיכא שולחני, עד שיראה לשולחני. ובכפרים דליכא שולחני, עד ערבי שבתות, דסלקין לשוקא [שהולכים העירה, לשוק לקנות צרכי שבת], ואז יכולים להראותה לשולחני.

שנינו במשנה: "ואם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש.. " כו':

ומקשינן: היכא [באיזה מקרה מדובר]?

אי בכרכין, הא אמרת עד שיראה לשולחני. אי בכפרים, הא אמרת עד ערבי שבתות?

אמר רב חסדא: מידת חסידות [50] שנו כאן. ומן הדין אין צריך להחזיר לו אלא כפי השיעורים שנזכרו לעיל במשנה [51].

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא - "אין לו עליו אלא תרעומת", למאן [מי המתרעם]?

אי לחסיד שהסכים לקבלה לאחר יב' חודש, אמר שיש לו תרעומת, וכי כפה אותו לקבל ממנו שיתרעם עליו?!

לא קבולי ליקבלה מיניה, ולא תרעומת תיהוי ליה.

ואלא, להאיך דקבלה מיניה, וכי לבתר דמקבלה מיניה תרעומת תיהוי ליה?!

ומשנינן: הכי קאמר: הא אחר, שאינו חסיד, אף על פי שאין מקבלה הימנו, אין לו עליו אלא תרעומת.

דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, שלא החזירו בזמנו.

שנינו - "ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה".

אמר רב פפא: שמע מינה, האי מאן דמוקים אזוזי [מי שאינו מוכן לקבל כסף כשמוצא בו איזה פגם] מיקרי נפש רעה [52].

והני מילי הוא דסגי להו, כלומר - כשיכול להוציאם על ידי הדחק. אך אם הכסף פגום לגמרי, אינו חייב לקבלו.

הגמרא דנה בגוף דברי המשנה:

משנתנו שאמרה "נותנה למעשר שני ואינו חושש", מסייע ליה לדברי חזקיה, דאמר חזקיה: מי שהיה בידו סלע חסר מעט, כדי אונאה, ובא לפורטה לפרוטות, פורטה בשויה. לפי חסרונה. ולא ירמה את חברו לפרוט לו כסלע יפה.

אך אם בא לחלל מעשר שני עליה, מחלל עליה מעשר בדמי סלע יפה".

ומקשינן: מאי קאמר? כלומר - מה חידש חזקיה בדבריו - שאם בא לפורטה פורטה בשויה, והלא משנתנו היא, שאם יש בסלע חסרון כדי אונאה, אסור להוציאה כסלע יפה?

ומשנינן: הכי קאמר, אף על פי כשבא לפורטה בירושלים לסעודת המעשר, על כרחו פורטה בשויה, ולא ביפה, כיון שחסרה בכדי אונאה, מכל מקום עדיין שמה "סלע", וכשהוא מחלל עליה מעשר שני מחללה בדמי סלע יפה.

ולדברי חזקיה, כוונת המשנה - "נותנה למעשר שני ואינו חושש", לומר - שיחלל עליה בדמי סלע יפה, ולא רק בשוויה [53].

והוינן בה: למימרא דסבר חזקיה דמזלזלינן במעשר שני. ומצמצמים דמי פדיונו.

והאמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואין בו כח לתפוס פדיונו בקדושתו [54].

אם רוצה לפדותו, אומר "הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות".

כלומר - אם יש בידו מעות נוספות של מעשר שני, מחלל את המעשר על אותן מעות.

לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו. כלומר - אין אדם מחלל את המעשרות בצמצום, שמא יפחות בטעות, ונמצא שלא פדה את המעשר כראוי. אלא מותיר מעט על ערך המעשר.

ולכן יכול לחלל מעשר השוה פחות מפרוטה על אותו עודף [55].

על כל פנים מבואר, שאין פודים מעשר בצמצום, וכל שכן שאין פוחתים משויו [56], ואם כן, היאך יכול לחלל מעשר בשוי סלע יפה, על סלע שנחסר?

ומשנינן: אכן אינו מחלל עליה אלא בשויה האמיתי.

ומאי דאמר חזקיה "כשהוא מחללה, מחללה ביפה", כוונתו לומר - בתורת יפה. כלומר - בדמי השוי הודאי שלה.

והכי קאמר - כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה ממנו אלא בשויה, ויש שיזלזלו בדמיה יותר מכדי פחתה, כך כשבא לחללה, מחללה בדמים הפחותים.

ובא להשמיענו, דתרי זילי לא מזלזלינן ביה. [אין מזלזלין במעשר שני פעמיים], והגם ששנינו במשנתנו זילותא דמעשר שני, שיכול לפדות מעשר שני על סלע שנפחתה בכדי אונאה, ולא אמרינן - סלע זה אינו ראוי לפדיון כמטבע שנפסל,

מכל מקום, אין מזלזלין במעשר זלזול נוסף, ומחללים עליו כפי שויו הודאי בלבד. ולא כדמי סלע יפה [57].

הגמרא חוזרת לדון בדברי חזקיה גופא.

אמר חזקיה: "מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו [58] ".

ומקשינן: מיתיבי הלא שנינו במסכת חלה, באלו דברים החמירו בתרומה וביכורים יותר ממעשר: "התרומה והביכורים שאכלום זר [59] או כהן טמא, חייבין עליהן מיתה.

ואם אכלום בשוגג, חייבים לשלם קרן וחומש.

הערות

[48] צריך באור, מדוע לא הקשו ממתניתין דכלים גופא, דכתיב בה - "עד שני דינרים"? ועיין שיטמ"ק בשם הראב"ד.

[49] וקשה, אם כן מדוע בברייתא אמרינן "או ישחוק או יקוץ: ", ולא אמרינן - "ינקבנה באמצע"? ועיין תורת חיים.

[50] "חסיד לא מיקרי אלא אם כן מוותר משלו". רש"י [שבת קכ א].

[51] יש לדון, האם גם בטלית שייכת מידת חסידות זו, להחזיר לו את האונאה אף לאחר שעבר זמנה? וכתב הרמ"ך [הובא בשיטמ"ק] דהוא הדין בשאר מטלטלין איכא מידת חסידות להחזיר. אך עיין בפרישה [רכז-יח] שדין זה שייך רק במטבע, משום שיוצא על ידי הדחק, ואין לו הפסד כל כך אם יקבלה חזרה. משא"כ בטלית, דאית ליה פסידא - אין מידת חסידות להפסיד.

[52] לכאורה קשה: מה התחדש בדברי רב פפא, הלא משנתנו אמרה בפירוש ד"אינו אלא נפש רעה? התוספות מפרשים: המשנה מדברת רק בסלע, רב פפא השמיענו דאף בשאר המטבעות, הדין כן. [הוה אמינא, דבמטבע זולה יותר יש יותר קפידא אם נפגמה, קמ"ל. תורת חיים]. הרשב"א והר"ן תרצו, שאלולי דברי רב פפא, היינו אומרים, רק מי שאינו מקבלה כלל הוי נפש רעה, אך מי שמקבלה בשויה אינו נפש רעה. והשמיענו רב פפא, דמי שאינו מקבלה כמטבע שלמה אף הוא נחשב כנפש רעה. דאי לאו הכי לא היינו מתירים לו לחלל עליה מעשר שני כמטבע שלמה. [ועיין לקמן דנחלקו הראשונים למסקנת הגמרא, אי מחללינן עליה מעשר שני בשויה, או כסלע יפה]. הריטב"א תירץ, שרב פפא השמיענו, שמותר לתת מטבע זו לכתחילה, וראייתו מדמחללינן עליה מעשר שני.

[53] דעת רש"י והתוספות בפירושם הראשון, והרמב"ם [מעשר שני ד-יט] - מדובר בסלע שנחסרה בכדי אונאה. ונחלקו הראשונים האם מחלל עליה כדמי סלע יפה, או כשויה. והקשה עליהם הרמב"ן - אם מדובר כשנחסרה בכדי אונאה, אם אינו מקבלה אינו נפש רעה, דהא כולי עלמא קפדי בה? [ועיין בתורת חיים שתרץ קושיא זו]. ועוד, דהא בכדי אונאה יקוץ, ואסור לקיימה, ואינה חשובה מטבע, ואין מחללין עליה? [ועיין פני יהושע, דלדעת רש"י אינו חייב לקוץ אלא ביתר על כדי אונאה, ולא באונאה ממש]. ולכן פירש - דאיירי בפחות מכדי אונאה. וכ"כ הרשב"א הרא"ש הריטב"א והר"ן.

[54] ואי אפשר לפדותו אף על פרוטה שלמה, כדלקמן יג ב, דדרשינן - "ממעשרו", ולא כל מעשרו. דהיינו, יש מעשר שני שאינו מתחלל. והיינו בפחות משוה פרוטה.

[55] מוכח, שיש קדושת מעשר שני אף על פחות מפרוטה, אלא שאי אפשר לחללה. והקשה בתוספות הרא"ש - מנלן שאפשר לחלל על המעות הראשונות, הרי ממעטינן לקמן דאי אפשר לחלל חצי פרוטה? עיין שם בדבריו. אמנם דעת הרמב"ם [מעשר שני ה - ט] דמעשר שני פחות משוה פרוטה אינו אסור אלא מדרבנן.

[56] צריך באור, מאי קושיא, הא אפשר לומר דנהי דסבר חזקיה שאין מחללין פירות על כל שוי המטבע, מכל מקום שויו נמדד לפי מטבע יפה? ועיין בדרכי דוד.

[57] על פי רש"י. ועיין בראשונים שהוזכרו לעיל, שפרשו כל אחד לפי שיטתו.

[58] כתב הרמב"ן "ולי נראה דחזקיה מילי טובא קמ"ל, שאין דרך אדם לצמצם מעותיו, ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו, ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל. אבל אנן קס"ד שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם, אי נמי עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש". ומבואר בדבריו, שאדם יכול לחלל מעשר שני על כסף, ויתפס הכל בקדושת מעשר. ורק משום שדעתו שלא להתפיסו אינו נתפס. אך בדעת התוספות [לקמן נג א ד"ה דילמא] הוכיחו האחרונים - דלעולם אין נתפס במעשר יותר מדמיו. ועיין חזון איש [דמאי סי' טו אות יא].

[59] רש"י. אמנם לדעת רב [סנהדרין פג ב] זר שאכל תרומה אינו חייב מיתה, רק עבר בלאו. ולשיטתו - איירי רק בכהן טמא. [על פי הירושלמי ביכורים פרק ב הלכה א].

יתר על כן מוכרה בשויה, מאי לאו [האם לא] הכוונה שפחתה יותר מכדי אונאתה? ודוחים: לא, "יתירה" כוונתו: יתרה בערכה, דאכתי [שעדיין] לא פחתה בכדי אונאתה, וזו היא שמוכרה בשויה.

מתיבי [מקשים]: עד כמה תיפחת מטבע, ויהא רשאי לקיימה? בסלע שנפחת — עד שקל (מחצית ערכו). מאי לאו [האם לא] הכוונה דפחית פורתא פורתא [שפחת הסלע מעט מעט], ונמצא שאף שפחת עד כדי חצי שוויו (שהוא הרבה יותר מכדי אונאה) יכול לקיימו, ואין חוששים לטעות! ודוחים: לא, מדובר שם דנפיל לנורא ואפחות בחדא זימנא [שנפל לאש ונפחת בפעם אחת] ולכן אין מקום לטעות.

אמר מר [החכם] שמטבע שנפחתה הרבה, אם ירצה יקבנה ויתלנה בצואר בנו, או בצואר בתו. ורמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במקום אחר שמטבע שפחתה, לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו (שברי מתכת), ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו, שמא יבואו להשתמש בה בטעות. אלא, או ישחוק, או יתוך [יתיך] את המתכת לחתיכות, או יקוץ או יוליך ויזרוק אותה לים המלח!

אמר ר' אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא אמר ר' אלעזר: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן כשמותר — כשנקב את המטבע באמצע, שאז אין עוד מקום לטעות, כאן — מן הצד, שיש לחשוש שמא יבוא אדם ויחתוך את המטבע מסביב, וישתמש בה, ויטעה בה את הבריות.

א שנינו במשנה: עד מתי מותר להחזיר מטבע פחותה? בכרכים — עד שיראה לשולחני, בכפרים — עד ערבי שבתות. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] הדין בענין סלע דמפליג [שמחלק] בין כרך לכפר, ומאי שנא [ומה שונה] הדין בענין טלית דלא מפליג [שאינו מחלק]?

אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] בענין טלית — בכרכין תנן [שנינו] אבל בכפר יכול להחזיר לאחר זמן. רבא אמר: יש הבדל בין טלית ומטבע. טלית, כל איניש קים ליה בגוה [אדם יודע בה] בערכה ובשוויה, ומן הסתם יאמרו לו מיד שהוטעה. סלע, כיון דלאו [שלא] כל איניש קים ליה בגוה [אדם יודע בה] אלא השולחני, הלכך [על כן] בכרכים דאיכא [שיש] שולחני במקום — זמנו עד שיראה לשולחני. בכפרים דליכא [שאין] שולחני — זמנו עד ערבי שבתות דסלקין לשוקא [שהולכים לשוק] ואז מתברר שהסלע אינו שוה כפי ששילמו בעדו.

ב שנינו במשנה: ואם היה מכירה — אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה ממנו. ושואלים: היכא [היכן] היה הדבר? אי [אם] בכרכין — הא [הרי] אמרת שהזמן הוא עד שיראה לשולחני. אי [אם] בכפרים — הא [הרי] אמרת עד ערבי שבתות!

אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן, שמקבל אפילו לאחר זמן מרובה. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה] של המשנה: אין לו עליו אלא תרעומת. ונברר: למאן [למי] יש תרעומת? אי [אם] לחסיד שקיבל אותה ממנו לפנים משורת הדין שלא קבולי ליקבלה מיניה [יקבל ממנו], בחזרה ולא תרעומת תיהוי ליה [ושלא תהיה לו תרעומת], שאם רוצה אדם לנהוג בחסידות יעמוד על חובתו, ומה טעם יתרעם על כך? אלא הכוונה היא להאיך [לזה] שקבלה, את המטבע, מיניה [ממנו] ומתרעם על שנתן לו אותה, הרי יש לשאול: ולבתר [ולאחר] שמקבלה מיניה [ממנו] מה תרעומת תיהוי ליה [תהיה לו]?

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: הא [הרי] אחר שאינו חסיד, אף על פי שאין מקבלה הימנו — אין לו עליו אלא תרעומת. כלומר, אין לכפות על אחר לקבל מטבע זו, משום שאף שהמטבע היא בערכה, לא כל אדם רוצה להתעסק במטבע שיש בה חשש ופקפוק.

ב שנינו במשנה שמטבע זו נותנה למעשר שני, ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] מלשון משנתנו: האי מאן דמוקים אזוזי [זה שעומד על המטבעות], כלומר, המקפיד שכל מטבע תהיה שלמה, ולא יהא בה פגם כלל, מיקרי [נקרא] נפש רעה. ומעירים: והני מילי הוא דסגי להו [ודברים אלה אמורים כאשר המטבע עדיין מהלכת, נסחרת], שאז העומד על קבלת מטבעות מושלמות אינו אלא נפש רעה.

ומעירים: מסייע ליה [לו] דבר זה לדעת חזקיה, שאמר חזקיה: בא לפורטה, אם בא אדם לפרוט מטבע פגומה זו — פורטה בשויה, ומקבל בעדה מעט פחות פרוטות, לפי החסרון שחסרה. בא לחללה, להשתמש בה לחילול מעשר שני — מחללה ביפה, כאילו היתה מטבע יפה, שלמה.

ומבררים: מאי קאמר [מה בעצם אמר]? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי שכשבא לפורטה לפרוטות, פורטה בשויה, שהיא שווה אז פחות מן הערך הנקוב עליה, מכל מקום כשהוא מחללה על מעשר שני — הריהו מחללה ביפה.

ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שסבר חזקיה דמזלזלינן [שמזלזלים אנו] במעשר שני, לפדותו שלא בדיוק בשוויו? והאמר [והרי אמר] חזקיה עצמו: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, וכיון שכך אי אפשר לחללו, שאין מחללים על פחות משווה פרוטה, אומר: הוא, מעשר זה עצמו, וחומשו, שיש להוסיף חומש בשעת חילול מעשר, מחולל על מעות הראשונות על כסף קודם שכבר חיללתי בו מעשר שני קודם לכן. וטעמו — לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו, כלומר, לא יתכן שחילול המעשר היה מדוייק בתכלית, ומן הסתם הוסיף קצת על שווי המעשר, ולכן יכול לצרף לחשבון זה עוד כמות קטנה שהיא פחות משווה פרוטה. ומכאן למדים שחזקיה סבור שאין מזלזלים בחילול מעשר שני, שהרי לדעתו מוסיפים עוד עליו!

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "ביפה", לא כפי שהבנו, אלא להיפך: בתורת יפה. כלומר, דתרי זילי לא מזלזלינן ביה [ששני אופנים של זלזול אין מזלזלים בו]. שאם כי מותר להשתמש במטבע זו לפדיון מעשר, אבל אין מחשיבים את ערכה אלא בשוויה הממשי, ולא על פי הערך הנקוב.

ג כיון שהוזכרו דברי חזקיה, דנים בהם לגופם. אמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: "הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות", לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו.

מיתיבי [מקשים] על כך מן המשנה: התרומה והביכורים שאכלם זר (שאינו כהן) חייבין עליהן מיתה, אם אכלם במזיד. ומוסיף חומש אם אכלם בשוגג, שצריך להוסיף ולשלם עוד חמישית כקנס שקצבה התורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the erosion was greater than that, he may sell the coin at its value as metal, not for its original value. What, is it not that it eroded more than its measure of exploitation? The Gemara rejects this claim: No, the term greater means that if it did not yet erode to its measure of exploitation, he may sell it at its value.

Another objection was raised: To what extent can the coin erode and one would still be permitted to maintain it? For a sela that deteriorated, it is permitted to maintain it up to a shekel, which is half its value. Does this not mean that the sela depreciated little by little, which indicates that even though it lost half its value, which is far greater than the measure of exploitation, it is still permitted for one to maintain it, and there is no concern about deceit? The Gemara rejects this: No, it is referring to a coin that fell into the fire and eroded all at once, and therefore no deceit is possible.

The Master said in the baraita: If a coin greatly depreciated he should perforate it, and suspend it as an ornament on the neck of his son or the neck of his daughter. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: With regard to an eroded coin, one should not make it a weight among his weights, nor cast it among his metal scraps [gerutotav], nor perforate it and suspend it on the neck of his son or the neck of his daughter, lest he come to use it by mistake. Rather, he should either grind it or melt it, or cut it into pieces, or take it and cast it into the Dead Sea.

Rabbi Elazar said, and some say Rav Huna said that Rabbi Elazar said: This is not difficult. Here, where it is permitted to fashion the coin into an ornament, it is in a case where he perforated the coin in the middle, and therefore it can no longer be mistaken for a valid coin; there, where it is prohibited to fashion the coin into an ornament, it is in a case where he perforated the coin from the side. In that case the concern is that he might cut the edge of the coin and use the unperforated remainder to deceive others.

§ The mishna teaches: Until when is it permitted for one to return a depreciated coin? In the cities, one may return it only until a period of time has passed that would allow him to show it to a money changer, who is an expert in matters of coins. In the villages, where there is no money changer, one may return it only until Shabbat eves, when people purchase their Shabbat needs. The Gemara asks: What is different with regard to a sela whereby the tanna distinguishes between cities and villages, and what is different with regard to a garment whereby he does not distinguish between cities and villages?

Abaye said: When we learned the halakha in the mishna with regard to a garment as well, it is with regard to its sale in the cities that we learned it. Concerning the sale of a garment in a village, he can return it even at a later stage. Rava said: There is a difference between a garment and a coin. In the case of a garment, every person is certain with regard to its value, and presumably the buyer will be informed of his mistake immediately. In the case of a sela, since not every person is certain with regard to its value, and rather it is only a money changer who is certain, therefore, in the cities, where there is a money changer available, the buyer can return the coin until a period of time has passed that would allow him to show it to a money changer. In the villages, where there is no money changer available, he has until Shabbat eves, when people go to the market, at which point he will discover the actual value of the sela.

The mishna teaches: And although these are the limits of how much a coin must be eroded in order for there to be exploitation, if the one who gave the coin to the aggrieved party recognized it, he must accept it back from him even after twelve months have passed, no matter how little the erosion affected its value; and he has only a grievance against him. The Gemara asks: Where did this occur? If it was in the cities, didn’t you say that he has only until a period of time has passed that would allow him to show it to a money changer? If it was in the villages, didn’t you say that he has until Shabbat eves?

Rav Ḥisda said: The Sages taught an attribute of piety here, according to which he must accept it even after considerable time has passed. The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna: And he has only a grievance against him. For whom is there a grievance? If it is for the pious person who accepted the return of the flawed coin although he was not required to accept it, and is teaching that he may have a grievance against the one who requested of him to accept the coin, let him not accept the coin from him and let him not have a grievance. Rather, perhaps it is referring to that person from whom he accepted the coin. But after the person piously accepts return of the coin from him, is it reasonable that the one who returned the coin will have a grievance?

The Gemara answers that this is what the tanna is saying: But with regard to another person who is not pious and does not accept the coin, although he does not accept return of the coin from him after the time has passed, the one who requested that he accept it has only a grievance against him. One cannot compel the person from whom he received the coin to accept it in return, as although the coin maintains its value, not everyone is willing to conduct business with a coin whose value is questionable.

§ The mishna teaches: And one may give the slightly eroded coin for use in the desacralizing of second-tithe produce and he need not be concerned, as one who would refuse to accept a slightly eroded coin is merely a miserly soul, while the coin is in fact valid for any use. Rav Pappa said: Conclude from this formulation of the mishna that this one who insists upon the integrity of his coins and accepts only unflawed coins is characterized as a miserly soul. The Gemara adds: And this matter applies only if the flawed coins that he rejected still circulate.

The Gemara comments: This supports the opinion of Ḥizkiyya, as Ḥizkiyya says: If one comes to change this flawed silver coin for copper coins, he changes it for its value, deducting several perutot due to erosion. If he comes to desacralize second tithe with it, he desacralizes the produce with it as though its value were that of an unflawed [beyafa] coin.

The Gemara asks: What is Ḥizkiyya saying? Is he merely repeating the halakha cited in the mishna? The Gemara explains that this is what he is saying: Although when he comes to change into perutot this flawed silver coin upon which he redeemed his second-tithe produce he changes it for its actual, not its original, value, when he desacralizes second tithe with it, he desacralizes the produce with it as though it were an unflawed coin.

The Gemara asks: Is that to say that Ḥizkiyya holds that we treat second tithe with contempt, i.e., we redeem it for less than its actual value? But doesn’t Ḥizkiyya say: In the case of second-tithe produce that does not have the value of even one peruta and therefore cannot be redeemed, one says: The second-tithe produce and its one-fifth that is added when one redeems his own second-tithe produce are desacralized upon the first coins upon which I already redeemed second-tithe produce worth at least one peruta, because it is impossible for a person to be precise with his coins? Presumably, the value of the coins with which he redeemed the produce somewhat exceeded the value of the produce. Therefore, he can desacralize additional produce worth less than one peruta with those coins. Apparently, Ḥizkiyya holds that one may not display contempt for second-tithe produce by redeeming it on coins worth less than its value.

The Gemara explains: What is the meaning of beyafa? It means that although the coin has eroded, it is accorded unflawed status, and one may desacralize second-tithe produce with it. Nevertheless, it is assessed according to its actual, not its original, value, as we do not treat second tithe with two forms of contempt. One may use an eroded coin, but only according to its actual value.

§ Apropos the statement of Ḥizkiyya, the Gemara analyzes the matter itself. Ḥizkiyya said: In the case of second-tithe produce that does not have the value of one peruta and therefore cannot be redeemed, one says: The second-tithe produce and its one-fifth that is added when one redeems his own second-tithe produce are desacralized upon the first coins upon which I already redeemed second-tithe produce worth at least one peruta, because it is impossible for a person to be precise with his coins.

The Gemara raises an objection from a mishna (Ḥalla 1:9): With regard to teruma and first fruits, a non-priest is liable to receive the penalty of death at the hand of Heaven for partaking of them intentionally, and the Torah imposes the payment of a penalty of one-fifth of the value of the produce for partaking of them unwittingly.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרי' מסייע ליה לחזקיה. ממשמעותיה דרב פפא קאמר דפריש למתני' דמאן דמוקי אזוזא דפחות מכדי אונאה דנפיק ליה ע"י הדחק דלא ליקבלוה כשלם נפש רעה היא ש"מ מותר לכתחילה נהוציאה כיפה או להדיוט או למעשר והינו כחזקיה דקא שרי הכי לתרי לישני דלא תימא נפש רעה למי שאינו מקבלה כלל קאמר אבל לכתחלה אסור להוציאה בתורת שלם דומיא דטלית בפחות מכדי אונאה בין להדיוט בין למעשר קמ"ל כנ"ל יר"ש נראה שמפרש מסייע ליה מעיקר מתני' דקתני שמחללין עליה ולא נהיר דאדרבה חזקיה לא אתא לאשמועינן הא דמתני' היא:

אם בא לפורטה וכו' מאי קמ"ל. כלומר היכי קאמר אם בא לפורטה פורטה בשויה כיון שלא חסרה כדי אונאתה אמאי אינו פורטה כיפה ומפרקינן ה"ק אע"פ שכשהוא בא לפורטה בירושלם על כרחו פרטה בשויה ולא יתר שלא יקבלו השולחנים ממנו, כשהוא מחללה מחללה כופה שאינה אלא נפש רעה.
והדר אסיקנא מאי כיפה בתורת יפה שמחלל עליה כפי דמים ודאים שבה וה"ק חזקיה אע"פ שכשבא לפורטה בירושלם יכול הוא לפורטה בשויה כלומר כסלע שלא נפחתה כנל שהרי פחות מכדי אונאתה חסרה כשהוא מחללה מחללה בתורת יפה דיו שהקלת לפדות מע"ש על סלע חסרה וחזקיה אתא לאשמועינן דמאי נותנה למע"ש דקתני בתורת יפה.
ובירוש' בפרקין חזקיה אמר בא לצרפה בירושלים היה מצרפה כיפה בא לצרפה בגבולין מחללה ברעה, פי' בגבולין כשמחלל עליה מע"ש ברעה הינו בתורת יפה והתנינן בורר את היפה שלהן ומחללו עליה ויברור את הרעה ויעשה אותה כיפה פירש שיחלל עליה כפי דמים ודאים שבה אומר שניה היא הכא שכבר הוכיח כאן מע"ש כלומר שהרי סלע נתערב לו וכיון שהיה לו כבר סלע אין מחללין מעות של מעשר על סלע רעה אבל פירות מחללין כפי דמים ודאים שבה:

מתיבי עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה וכו'. נראה לי דמשום הכי לא אקשי מגופא (דברייתא) [דמתניתין דקתני בהדיא כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה ב' דינרין, משום (דברייתא) [דמתניתין] לא קתני עד, ומשמע דפחתה בחד זמנא, אבל בברייתא דקתני עד, משמע ליה דפחתא פורתא פורתא עד דקמה לשקל.

ונותנה למעשר שני. אמאי דקתני לעיל עד כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה קאי, דמאן דמוקים בה מקרי נפש רעה, אבל בחסרה כדי אונאתה, לא מקרי נפש רעה, אדרבה אסור לקיימה וצריך לקוץ, דהא קיימא לן כרב דאמר יתר על כן יקוץ, ורבה ואביי יקוץ סבירא להו, וכיון שכן אפילו בשווי כסף שבה אין מחללין, דהויא ליה כאסימון וכמעות הרעות שאין מחללין עליהן.

הא דאמר רב פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה. תימה רב פפא מאי אתא לאשמועינן, מתניתין היא. וי"ל דאי לאו דרב פפא, הוה אמינא מתניתין דקרי ליה נפש רעה, היינו כשאינו מקבלה כלל אפילו בשווי דמיה, וכענין שאמרו בחילול מעשר, והשתא אשמועינן רב פפא, דכיון דמחללין עליה בעלמא סלע יפה הוא ומוכרה בשוויה, דאי לא, אף (דמי) מעשר לא יחלל עליה כלל, דמעות הרעות נינהו, אלא נפש רעה דקתני במתניתין, במאן דמוקי עלה קאמר.

מסייע ליה לחזקיה. פירש רש"י ז"ל, מתניתין מסייע ליה לחזקיה. ותימא הוא, אדרבה תיקשי, וכי חזקיה מתניתין אתא לאשמועינן. אלא הכי פירושא, הא דרב פפא דאמר דמאן דמוקי אזוזי מקרי נפש רעה כשאינו מקבלת ביפה ממש, מסייע ליה לחזקיה דאמר דפורטה בשוויה ממש (ללישנא בתרא) ולא מחלל עליה ביפה ממש ללישנא בתרא. וכן פירש הרמב"ן ז"ל.

והאי דאמרינן: מאי קאמר, הכי קאמר, אע"פ שבא לפורטה פורטה בשוויה וכו'. הכי פירושו, אע"פ שכשבא לפורטה בירושלים פורטה בשווי דמים שלה, לפי שהשלחנים לא יקבלוה ממנו אלא בשווייה שרוצים להרויח בה, אפילו הכי כשהוא מחלל עליה בגבולין מחללה ביפה ממש. ומשום הכי אקשי, וסבר חזקיה מזלזלין במעשר, אדרבה הוא סבר דמוסיפין בפדיון, מדקאמר הרי הוא מחלל על מעות הראשונים לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו, ואוקימנא מאי ביפה, בתורת יפה, ביפה שבה, כלומר בשיווי דמים שבה, והכי קאמר, אע"פ שאם בא לפורטה פורטה בשוויה, כלומר בשווי סלע יפה, דמאן דמוקי אזוזי מקרי נפש רעה, אפילו הכי במעשר אין מחללה אלא בתורת יפה, דתרי זילי לא מזלזלין במעשר. ורש"י לא פירש כן.

ממה שכתבנו אתה דן במה שאמרו על סלע זו הפגומה שאם בא לפורטה פורטה בשוויה ולא כסלע יפה מי שפרשה על פחות מכדי אונאה ויש מפרשה אף באונאתה ומ"מ כשבא לחלל מעשר שני עליה מחללה כיפה ויש אומרים דוקא שמחללה עליה כאלו היא יפה אבל מ"מ דוקא בשוויה כמו שביארנו במשנה שאין לצמצם כל כך במעות הפדיון:

מי שפדה מעשר שני והיה לו מעשר שני אחר שאין בחומשו שוה פרוטה שאין צריך לפדותה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בסמוך אף מדברי סופרים אם כבר פדה זו מעשר אחר אינו צריך לפדות את זה לעצמו אחר שכבר פדה מעשר אחר אלא שאומר הרי הוא וחומשו מחיל על מעות הראשונות שפדיתי בהם שאי אפשר לו לצמצם מעותיו וודאי מוסיף הוא מעט בדמי הפדיון יתר על שווי הפירות עד שמעשר זה נקלט בפדיונן ואם לא פדה מעשר אחר פודה את זה ואין מוסיף בו חומש כמו שיתבאר:

מאי לאו פחתה יתר מכדי אונאתה מוכרה בשווייה. פירוש בדמיה ולא ביפה. והוא הדין בכדי אונאתה והאי דנקט יותר דאפילו יותר יכול לקיים. ולפירוש הקונטרס ניחא דבכדי אונאתה ואפילו ביפה מותר היכא שדעתו להחזירה אם יחזור המתאנה בכדי שיראה. הרא"ש.
וזה לשון תוספות שאנץ: מאי לאו פחתה יתר מכדי אונאה מוכרה בשווייה פירוש בדמיה ולא ביפה. והוא הדין כדי אונאה והאי דנקט יתר לאשמועינן דאפילו ביותר יקיים. ולפי מה שפירשתי לעיל לקיים פירוש הקונטרס דשרי טפי כשעשה לדעת החזרה מצינו לפרש דדוקא ביתר מוכרה בשוייה ולא ביפה אפילו עושה לדעת החזרה אם יתבענו בתוך כדי שיראה אבל בכדי אונאתה יכול להוציאה ביפה אדעתא דהחזרה דאכתי לא פחתה מכדי אונאתה. מכרה בשוייה פירוש ביפה אבל לפי מה שהיה רוצה לומר ופחתה יתר מכדי אונאתה היה שוויה שוויה ממש. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מאי לאו פחתה יותר מכדי אונאה וקתני מוכרה בשווייה. פירוש דמשמע ליה דהא דקתני יתר על כן היינו יתירה בחסרון שיש בה חסרון יותר מכדי אונאה ואפילו הכי מותר לקיימה דידיע פחתה ולא יוכל ליתנה בסלע ומכל מקום קשיא לרב הונא דקאמר דסלע שחסרה ולא הגיע החסרון לשקל אסור לקיימה ואלו הכא קתני דכל שחסרה יתר מכדי אונאה מותר לקיימה. ופרקיה מאי יתירה דאכתי לא פחתה כדי אונאתה כלומר דיתירה על כן היינו יתירה במשקלה שאין בחסרונה כדי אונאה ובהא קתני דמותר לקיימה למוכרה בשווייה אבל כשפחתה כדי אונאתה וכל שכן ביותר מכדי אונאה אסור לקיימה שמא יתננה בסלע. עד כאן.

מדת חסידית שנו כאן. פירש מורנו דהא קמשמע לן דאף על גב דהא מיירי בפחות מכדי אונאה וזה שלא רצה לקבלה נפש רעה היא לו אפילו הכי יש לבו לקבלה ממנו ממדת חסידות. הריטב"א.

אין לו עליו אלא תרעומת. כתב רבינו האיי גאון דהוא הדין בשאר מטלטלין אף על פי שהיה לו ללוקח פנאי להראותן לתגרים אם מכירן אפילו לאחר י"ב חדש יש לו עליו תרעומת אם לא יחזיר אונאה. הרמ"ך.

תרעומת למאן אי לחסיד לא קבולי לקבלה ולא תרעומת ליהוי ליה. פירוש דלא שייך תרעומת במה שאדם עושה מעצמו. ומכאן דקדק בעל העיטור דהא דאמרינן לקמן בפרק השוכר האי מאן דיזיף מאה זוזי מחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוי תרעומת הוא דאיכא עליה שכופה אותו הלוה שיקבלם זוזא זוזא דאי בשרוצה לקבלם מעצמו קאמר אם כן מאי תרעומת לא נקבליה ולא תרעומת ליהוי אלא ודאי כדאמרן והכי נמי דייק לישנא דקאמר פרעון הוי וכן עיקר. הריטב"א ז"ל.

ונותנה למעשר שני ואינו חושש. פירש ה"ר יוסף ן' ה"ר יום טוב דאסלע שחסרה בכדי אונאתה קאי אמאי דסליק מיניה עד מתי מותר להחזיר וקמשמע לן דאינו חושש משום אסימון דמטבע הוא שאינה אלא נפש רעה למי שאינו רוצה לקבלה בשווייה בתורת מטבע וכו' וזהו הפירוש הראשון שכתוב בתוספות. ולא כפירוש ריב"ן כמו שדחו אותו בתוספות. אבל הכא ודאי קרי נפש רעה מי שאינו מקבלה בשווייה אבל יתר מכדי אונאתה הא אמר רב הונא לעיל יתר על כן יקוץ ואביי ורבא סברי כוותיה. ויש מפרשים דאיירי בסלע שחסרה פחות מכדי אונאתה וקאי אדלעיל עד כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה הכי קאמר אף על פי שכשבא לפורטה פורטה בשווייה כשהוא מחללה מחללה ביפה פירוש מחלל עליה ואגב דאמר לפורטה אמר נמי מחללה. ולפירוש ה"ר יוסף הכי פירושה אף על פי שאינו יכול לפורטה אלא בשווייה ולא ביפה אף על פי כן תורת מטבע עליה ומחלל עליה כאלו היתה מטבע יפה ולעולם בשווייה. ולפירוש אחרון הכי פירושו אף על פי שכשבא לפורטה בירושלם להחליפה בפרוטות השלחני לא יחליפנה אלא כפי משקלה אף על פי כן מחלל עליה בתורת יפה כי אם ירצה לקנות בה מאכל ומשתה בירושלם המוכר יקחנה בתורת יפה וחילול מעשר שני למקח וממכר מדמינן ליה ואהא קאמר מתניתין מסייע ליה לחזקיה דפירושא דמתניתין הכי משמע ונותנה למעשר שני ביפה שלא יפסיד מעשי שני כלומר שאינו אלא נפש רעה מי שלא יקבל ממנו בירושלם ביפה כשיבא לקנות צרכי סעודה בכולה ופריך למימר דסבר חזקיה מזלזלים גבי מעשר. לפירוש אחרון היינו זלזול שמחללים עליה יותר מערך השלחני. ולפירוש ה"ר יוסף מה שמחללין עליה בשווייה מיקרי זלזול דכיון דאינה יוצאה ביפה לא יוכל למוכרה לשלחני אלא בפחות ממשקלה. ומשני מאי ביפה בתורת יפה. לפירוש אחרון הכי פירושו לפי שאין מחללין מעשר שני אלא על המטבע ולא על אסימון וסלע זו אף על פי שלא פחתה כדי אונאתה אינה עוברת לסוחר כי השלחני לא יחליפנה אלא כפי משקלה בכסף שאינו טבוע סלקא דעתך אמינא אין שם מטבע עליה קמשמע לן חזקיה ששם מטבע עליה ומחלל עליה בשווייה ולא ביפה דתרי זולי לא מזלזלינן שתהא עליה שם מטבע וגם שיחללוה ביפה. ולפירוש ה"ר יוסף הכי פירושו בתורת יפה בתורת דמים ודאים שלה לפי הזול שכל אדם יתן עבורה. ולפי המסקנא לא קאי הא דמסייע ליה לחזקיה דמאי סייעתא אי משום דקתני שמחללין עליה מעשר שני ואין עליה תורת אסימון על כרחך אין זה חדושו של חזקיה דמתניתין היא. ויש לתמוה לפי המסקנא מה בא חזקיה להשמיענו אם בא לומר בתורת יפה כשם שמוותרין על היפה כדקאמר לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו כמו כן מוותרין על זו פשיטא ומאי שנא. ואם בא להשמיענו דבשווייה מחללין ולא ביפה לא הוה ליה למינקט במילתיה ביפה דאדרבה ביפה משמע ביפה ממש. ועוד דמאידך דחזקיה שמעינן ליה כדפריך תלמודא. ולפירוש אחרון יש לומר דקמשמע לן דמוותרין עליה דסלקא דעתך אמינא דכיון דמחלל עליה בשווייה אין ויתור גדול מזה שהרי יוצאה היא בהוצאה ביפה קמשמע לן חזקיה דבתורת יפה מחללים עליה כמו שעל היפה מוותרין גם על זו מוותרין. ומכל מקום לא מצינו לזה סיוע ממתניתין דאדרבה לשון המשנה משמע דאפילו ביפה גמורה מחללים. ולפירוש ה"ר יוסף בא להשמיענו חזקיה שצריך לוותר עליה דסלקא דעתך אמינא כיון שהיא יוצאה בהוצאה בשווייה בתורת מטבע דאי לאו הכי לא מצי לחלל עליה ולפעמים אדם לוקח אותה יותר מכדי שווייה שטועה בה שאינה נראית כל כך חסרה נימא דהיינו ויתור שלה קמשמע לן חזקיה שצריך לוותר עליה ומיתוקמא השתא סייעתא לחזקיה ממתניתין דקתני שאינו אלא נפש רעה מי שאינו רוצה לקבלה בשווייה אלמא יש אדם שאינו רוצה לקבלה אפילו בשווייה כל שכן דשמעינן שהיא גרועה וצריך לוותר ואי לאו דחזקיה הוה אמינא כסברא ראשונה ולא יהא צריך לוותר. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: מאי ביפה בתורת יפה. פירש הקונטרס כשבא לחלל עליה מחלל עליה בדמים ודאים לכל אף זו סלע חסרה לא יחלל עליה אלא בדמים ודאים ושוים לכל והיינו י"ט איסרין ואף על גב דשוה עשרים איסרין מכל מקום יש מזלזלים ואין נותנים בה אלא י"ט וכו'. ומעתה לא נאמר אף על פי כדלעיל אלא נאמר כשם שבא לפורטה פורטה בשווייה כמו שיתנו בני אדם דהיינו י"ט איסרין משום דהם מזלזלים כך כשבא לחללה מחללה ביפה פירוש בתורת יפה דהיינו י"ט איסרין כדפירשתי. ולא נהירא דאם כן כיון דאהדר ממה שהיה אומר עד השתא הוה ליה למימוש אלא כשם שבא לפורטה ועוד קשה דאם כן כיון דשווייה ויפה תרווייהו י"ט איסרין הוו אם כן הוה ליה למימר חד לישנא ואמאי שינה הלשון דבבא לפורטה אמר פורטה בשווייה ובבא לחללה אמר מחללה ביפה. ועוד קשה דאם כן מאי קמשמע לן חזקיה מתניתין היא דקאמר ונותנה למעשר שני ומה היינו יכולים לומר פחות מי"ט. לכך נראה להשר מקוצי מאי ביפה בתורת יפה מה יפה כשבא לחלל עליה כ"ד איסרין אף סלע שחסרה מחלל עליה בשווייה דהיינו כן איסרין אבל לא יחלל ליה ביפה ממש דהיינו כ"ד איסרין דתרי זילי לא מזלזלי ביה דהא מחללין עליה בשוייה דהיינו כ' איסרים דמן הדין לא היה לו לחלל עליה אלא י"ט איסרין דהא יש בני אדם שמזלזלין ואין נותנים כי אם י"ט ועוד לחלל עליה בתורת יפה דהיינו כ"ד איסרים אם כן היינו תרי זילי והכי קאמר אף על פי דכשבא לפורטה פורטה בשווייה כמו שיתנו בה בני אדם דהיינו י"ט מכל מקום כשבא לחללה מחללה ביפה פירוש בתורת יפה דהיינו עשרים והשתא ניחא דאי ממתניתין הוה אמינא דהא דקאמר במתניתין נותנה במעשר שני רצה לומר י"ט להכי אשמועינן חזקיה דרצה לומר בשווי ממש דהיינו כ'. עד כאן.

וכתב הריטב"א ונותנה למעשר שני. הפירוש הנכון דהכא בשלא חסרה כדי אונאה שמותר לקיימה ולהוציאה ביפה אם ימצא מי שיקחנה שאינו אלא נפש רעה. והשתא דאתינן להכי רישא דקתני עד מתי מותר להחזיר היינו אפילו כשאין בה כדי אונאה ואף על גב דבעלמא פחות משתות ניתן למחילה שאני מטבע דכיון דלא מסתגי ובני אדם יש להם עליה נפש רעה לא מחיל כלל ומאי דקתני ברישא כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה היינו לענין שיהא מותר לקיימה וסיפא אלא יהא בה אונאה דקתני רישא קאי. מפי רבי.

מאי ביפה בתורת יפה וכו'. פירש רש"י בתורת יפה בדמים ודאים שבה כגון שיש בה כן איסרין והשלחני ובני אדם אינם רוצים לקבלם אלא בי"ט ואנן לא מקבלין להו אלא בכ' ומסתיין דחשבינן לה מטבע גמורה ליטלה כמה שהיא שוה בשוק ואף על גב דבני אדם קפדי עלה ודמיא למעות הרעות מקבלין לה כל כך ומזלזלין בהקדש תרי זילי דאינון קפדי עלה דלא לקבולה וכי מקבלי לה לא מקבלי לה אלא בי"ט וכו'. זה תורף פירוש רש"י בבירור למי שמדקדק בלשונו. והקשו עליו בתוספות דכיון דהקדש אינו מקבלה אלא בדמים ודאים כהדיוט אמאי שני חזקיה בלישניה בהדיוט קאמר בשוייה ובהקדש אמר ביפה. וכי תימא דנקט ביפה לומר דחשיבה מטבע ולא חשיבי אסימון ומעות הרעות הא לא אתא חזקיה לומר דהא מתניתין היא מדקתני נותנה למעשר. לכך פירשו בתוספות דהקדש מקבלה בכ' איסרין ואף על פי שהדיוט אינו מקבלה אלא בי"ט איסרין והכי קאמר אף על פי כשבא לפורטה בירושלם ליקח צרכיו לא יפרטנה אלא כמה ששוה להדיוט דהיינו י"ט איסרין כשבא לחללה מחללה בתורת יפה דהיינו כ' אבל ביותר מכ' וכאלו היא שלימה לא יחללנה ואף על פי שהחסרון פחות מכדי אונאה דתרי זילי ותרי דרגי לא מוזלינן ומחתינן וכן עיקר. ובירושלמי גרסי בא לצרפה בירושלים היה מצרפה ברעה. בא לצרפה בגבולין כלומר כשמחלל עליה מעשרו מצרפה ביפה. ואתי שפיר לפי דפרישנא במסקנא דגמרא דילן דאלו לרש"י ז"ל לא אתיא כמסקנא דהכא דלפירוש דמסקנא דהכא אין חילוק בין ירושלים לגבולים. עד כאן.
וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ירושלמי בפירקין חזקיה אמר בא לצרפה בירושלים היה מצרפה ביפה בא לצרפה בגבולין היה מחללה ברעה. פירוש בגבולין כשמחלל עליה מעשר שני ברעה היינו בתורת יפה. עד כאן.

והא תנינן בורר את היפה שבהם ומחללו עליה ויברור את הרעה ויעשה אותה ביפה. פירוש שיחלל עליה כפי דמים ודאים שבה. אימר שניא היא הכא שכבר הוכיח כאן מעשר שני כלומר שהרי סלע נתערב לו וכיון שהיה לו כבר סלע אין מחללין מעות של מעשר על סלע רעה אבל פירות מחללין כפי דמים ודאים שבה. עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ונותנה למעשר שני וכו'. פירוש ארישא קאי דקתני עד כמה תהיה חסרה ולא יהיה בה אונאה וכו' ככתוב לעיל בשטת לשון אחרון דכתב הרא"ש ז"ל אבל ליכא לפרושי בסלע שחסרה כדי אונאתה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל בגמרא וכמו שהקשו בתוספות על פירוש ריב"ן. אמר רב פפא שמע מינה האי מאן דמוקי אזוזא וכו' פירוש אתא לאשמועינן רב פפא דמאן דמוקי אזוזא שחסרה פחות מכדי אונאתה שלא לקבלה בשלמה לגמרי מיתקרי נפש רעה דאי ממתניתין הוה אמינא דלא קרי נפש רעה אלא למי שאינו מקבלה כלל אפילו בדמים ודאים אבל בשלמה אין לו לקבלה קמשמע לן דרב פפא דכל מאן דמוקי עלה שלא לקבלה בשלמה גמורה נפש רעה מיקרי ודאיק לה ממתניתין דאי לאו דחשיבה כשלמה גמורה לא היינו מתירין לחלל מעשר שני עליה. מסייע ליה לחזקיה. פירש רש"י ז"ל דמתניתין גופה מסייעא לחזקיה. ותימה הוא דאם כן אדרבה תיקשי וכי חזקיה מתניתין אתא לאשמועינן. אלא הכי פירושו דמתניתין בהדי פירושא דרב פפא מסייעא ליה לחזקיה דהא אשמועינן רב פפא ממתניתין דסלע שלא חסרה כדי אונאה כשלמה גמורה היא והיינו כחזקיה דאמר דמחלל עליה ביפה ממש ללישנא קמא או שפורטה בשווייה דהיינו ביפה ממש ללישנא בתרא וכמו שנפרש בסייעתא דשמיא. ואמרינן מאי קאמר. פירוש דמשמע ליה דכי קאמר פורטה בשווייה בדמים ודאים שבה קאמר ולא ביפה ממש ומשום הכי קשיא לן מאי קאמר דכיון שלא חסרה כדי אונאתה יכול הוא לפורטה ביפה. ומשני דהכי קאמר אף על פי שכשבא לפורטה בירושלים אצל השלחני פורטה בשווייה על כרחו שאף על פי שיש לו רשות לפורטה ביפה מכל מקום שלחנים לא יקבלו אותו ממנו אלא בשווייה ואפילו הכי כיון שלא חסרה כדי אונאה מחללה ביפה ואקשיה למימרא וכו' ואסיקנא מאי ביפה וכו'. ולמסקנא חזקיה הכי קאמר אף על פי שכשהוא בא לפורטה פורטה בשווייה כלומר בכל שווייה דהיינו ביפה שכיון שלא חסרה כדי אונאה ליכא דמוקי עלה אלא נפש רעה אפילו הכי אין מחללין בה מעשר שני אלא ביפה כלומר בדמים יפים ודאים שבה. ולהאי לישנא סייעתא דחזקיה ממתניתין וממאי דקאמר רב פפא היינו אמאי דקאמר חזקיה כשהוא פורטה פורטה בשווייה כלומר בשלמה גמורה ולפי זה הא דתנן ונותנה למעשר שני בדמים ודאים שבה קאמר והא דדאיק רב פפא ממתניתין דמאן דמוקי אזוזא שלא לקבלו כשלט לגמרי מקרי נפש רעה הכי קדייק דאם איתא דלעלמא אין מקבלים אותם בשלם לגמרי לגבי מעשר לא מחללינן עליה כלל. נמצא עכשו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל נפש רעה הוא דמיקרי אבל מיכפא לא כייפינן ליה. עד כאן:

וכן פירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: בא לפורטה פורטה בשווייה וכו'. מאי קאמר. סבור היה שהכל לענין חלול כמו הפורט סלע של מעות מעשר שני ואם כן מאי כשהוא מחללה ושני ליה לפורטה לשלחני קאמר. למימרא דסבר חזקיה וכו' פירוש שאינו תופס פדיון בתחלה אז הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות וכו' אלמא מותירין על פדיונו ולא גורעים. מאי ביפה בתורת יפה. פירוש שמחלל עליה כל שווייה ואף על פי שאם בא לפורטה לשלתני פורטה בשווייה כלומר בתורת פגומה שאין נותנים בה כל שוויה אלא לענין חילול מתללין עליה כל שווייה דתרי זילי לא מזלזלינן ביה דכשמחללין עליה כל שווייה הוי חד זילא ואי מחללינן בה טפי משווייה הוו תרי זילי וכולי האי לא עבדינן ביה ומתניתין דקתני ונותנה למעשר שני ואינו חושש עד כדי שווייה קאמר כחזקיה והיינו דקאמר שאינו אלא נפש רעה כי מי שמקפיד עליה ואינו רוצה לפורטה כדי שווייה נפש רעה היא ומדת קפדנות היא ואף על פי שמחלל עליה כל שווייה אי אפשר לצמצם שלא יהא בה מותר פחות משוה פרוטה שוה דרך יפה שלא לצמצם לענין פדיון.

וזה לשון רבינו חננאל: ונותנה למעשר שני וכו'. דכיון שיוצאה על ידי הדחק אף על פי שהיא כעורה אין חוששין לה שכל מי שעומד בה אינו אלא נפש רעה. מאי ביפה בתורת יפה. כלומר מה היפה מחלל בה בשוויה כך זו מחלל בה בשוויה ואינו נמנע מלחלל בה לגמרי שאם מחלל בה ביפה ד' סאין בסלע והיא אינה שוה אלא ד' סאין פחות רובע ועוד כשתפרוט אותה אינך יכול לפורטה אלא בי"ג איסר שזו שומתה והיפה שומתה כ"ד איסרין הרי זלזל במעשר שני תרי זלזולי לא מחלל בה יפה שמותיר ומכריע במשקל ומיקל במדת הפירות של מעשר שני. עד כאן.

בא לחללה. הוה ליה למימר הבא לחלל עליה אלא איידי דנקט בא לפורטה נקט נמי בא לחללה. משאנץ.
הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות כדדרשינן לקמן וכי יגאל איש ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה. תימה מנין לנו חילוק זה דמתחלל על מעות הראשונות דפשט הפשוט משמע שהדבר תלוי במעשר אם יש במעשר שוה פרוטה מתחלל ואם לאו אינו מתחלל ואם יש בו שוה פרוטה ומחצה מתחלל על שתי פרוטות כיון דיש במעשר שוה פריטה ויותר ובכולה שמעתין משמע שהדבר תלוי בכסף אם הוא סלע או איסר וכבר נתפס מקצתו בקדושת מעשר יכול לחלל עליו פחות משוה פרוטה ואם בא לחלל שוה פרוטה ומחצה על שתי פרוטות אמרינן לקמן דחצי פרוטה לא תפסה מנא לן זה החילוק. ויש לומר דהכי משמע ליה דרשא דקרא אם גאל יגאל איש ממעשרו כלומר פעמים כשגואל ממעשרו שמקצתו נגאל ולא כולו והיכי דמי כגון שחילל מעשר שוה פרוטה ומחצה על שתי פרוטות דפרוטה תפסה פרוטה וחצי פרוטה לא תפסה וזה מוכיח שהכל תלוי בכסף שאם היה תלוי במעשר הרי חילל שוה פרוטה ויותר בבת אחת והיו נתפסים שתי הפרוטות בקדושת מעשר אלא שמע מינה הכל תלוי בכסף דשום מטבע לא יהא נתפס בקדושת מעשר אם לא יתקדש ממנו פרוטה אחת אבל אם כבר קדוש מקצתו יכול לחלל עליו אפילו פחות משוה פרוטה. הרא"ש.

גופא אמר חזקיה מעשר שני וכו'. לפי שאין אדם מצמצם מעותיו. פירוש ומסתמא לעולם מעדיף במעות לתת יותר ודעתו על העודף ההוא שאם יצטרך לחלל עליו שום מעשר יחלל ואם לאו שיהא נתפס בחילול הראשון. ובודאי דהא דחזקיה מדרבנן היא ולאו משום דאמרינן לקמן דאורייתא ודרבנן לא מצרפין דההיא לפי שמעורבת בתרי דבטל מדאורייתא קרי ליה מדרבנן. אלא מוכחא הא מדאמרינן לקמן לא מיבעיא יש בו דאורייתא אלא אפילו אין בו דרבנן וההיא נמי לקמן פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה אין לו פדיון כדתניא לקמן בהדיא. ויש שפירש וכן פירש רש"י לקמן על ההיא מתניתא ומדאורייתא אין שוה פרוטה תופס פדיון כלל. ולא נראה דאי מדאורייתא אין לו פדיון ולא נפיק לחולין היכי מתקני רבנן לאפוקי לחולין מי איכא מידי דמדאורייתא קדש ורבנן משוו ליה חולין אלא ודאי הא דחזקיה דאורייתא וסבירא ליה ודאי מתניתא דלקמן. ומיהו כי אמר רחמנא דאין לו פדיון היינו בפני עצמו אבל על מעות הראשונות יש לו פדיון ויצא לחולין. ומיחו אפילו בהא אינו חייב לעשות כן מן התורה כשם שאינו חייב להעלותו לירושלם אלא מדאורייתא ומניחו עד שירקב או שיזדמן לו שיוכל להעלותו לירושלים בהרווחה ורבנן אמרו שיהא חייב לחללו על מעות הראשונות מלהת והיינו דקרי לה בסוף שמעתא חילול דרבנן מפני שחיובו מדרבנן. הריטב"א.

בד"ה נותנה למעשר כו' ה"א נותנה למעשר שני בפחות משויה משום דנפש רעה אינו מקבלה בשויה כו' עכ"ל כיון דנפש רעה אינו מקבלה בשויה ואינו יכול לפורטה אלא בפחות משויה גם למעשר אינו נותנה אלא בפחות משויה וכיון דמיהת נותנה למעשר שמעינן שפיר דלא מקרי אסימון וק"ל:

גמ' תרעומת תהוי ליה נ"ב בתמיה:

גמרא מיתיבי עד כמה וכו'. ולא מקשי ממתניתין [סלע שנפסלה והתקינו כו'] דלא קתני עד [שני דינרין]. ובמתני' בכלים גריס עד. ואפשר לומר דהתם דנפסלה והתקינה למשקל והוסיף עלי' או חתך ופיחת ממנה קאמר עד כמה תחתך ותיפחות בפעם אחת אבל הכא משמע ליה שנפחתה ע"י שיוצא בהוצאת תמיד ונפחת מעט מעט:

גמ' מדת חסידות שנו כאן. ולעיל בטלית לא שנו מדת חסידות סמך אכאן כמו שינויח דאביי כי תנן נמי במתני' בכרכים תנן וסמך אסלע או התם אפילו מדת חסידות ליכא:

ברש"י בד"ה בתורת יפה שמחלל עליה כפי דמים ודאין וכו' כצ"ל ונדחק לפי' רש"י (ר) לישנא דכשם שבא לפורטה וכו'. [נקיט] בשויו וכו' [והכא נקיט] בתורת יפה וכו':

בתוס' בד"ה נותנה למעשר שני וכו'. לפירוש ראשון צריך לישב הא דקאמר דתרי זילי וכו' דהא ממתני' ה"א נותנה בפחות משויו משום דנפש רעה אינו מקבלה בשוי' [וא"כ לחזקי' מזלזל טפי ואיך שייך טעמא דתרי זילי] ואם ר"ל דלא מחשבינן לאסימון דחד זילי מזלזלין בהמטבע לחלל עלי' בפחות לא בתרי [למיחשבי' כאסימון וקאי תרי זילי אמטבע] דהא מתני' קתני ונותנה למעשר שני דמטבע הוי גם א"ל תרי זילי לא מזלזלינן במעשר לחללו על מטבע שנפש הרעה אינו מקבלה ולחשבי' כמטבע וגם בצמצום לכן בפחות מעט דאין תלוי זה בתרי זילי גם בסלע יפה דודאי מטבע הוא מחללין עליה בפחות משוי'. ואפשר לומר דתרי זילי במטבע לא מזלזלינן לחשבו כשוי' אצל נפש הרעה [דאינו מקבלו בשוי'] וגם לחללו מעט בפחות כשאר סלע יפה ודיו אם מחלל עליו בפחות:
ואמ"ש דאי ממתני' ה"א נותנה למעשר שני בפחות משויו משום דנפש רעה כו'. כתב מהר"ש כיון דנפש רעה אינו מקבלו בשויו ואינו יכול לפורטה אלא בפחות משויו גם למעשר אינו נותנה אלא בפחות משויו וכיון דמיהת נותנה למעשר שמעינן שפיר דלא מקרי אסימון ע"כ ודברים פשוטים הם:

גמרא לא יתירא דאכתי כו' מוכרה בשויה. ופרש"י ביפה ותימה דמלת שויה תשמש לשני מובנים הפכיים ואולי בכוונה העתיק רש"י כאן בשוויה בשני ווי"ן (וכן לעיל בהברייתא לאחר שכ' הפי' דהכא) דזהו החילוק דשוי' בחד ו' פירושו כמו שהוא שוה עתה לאחר חסרונו ובב' ווי"ן מובנו שיווי ודמיון ור"ל דומה לתחלתו או לשאר סלעים שלמים:

תד"ה נותנה. דאי ממתניתין ה"א כו' קמ"ל חזקיה כו'. וכ"כ לפי' הריב"ם ולכאורה קשה א"כ מאי זה סיוע:

בא"ד ופריך והאמר חזקיה לפי' כו'. כצ"ל:

בסופו והריב"ן פי' כו'. לכאורה גם מרש"י ד"ה מ"ק וה"ק משמע שפי' כן:

גמרא והאמר חזקי' מעשר שני. לקמן דף נג ע"ב:

בגמרא מאי לאו שפחתה יותר מכדי אונאה. ויש לתמוה דא"כ מאי איריא יתר על כן דקתני מוכרה בשוויה והא בכדי אונא' נמי אינו מוכרה אלא בשוויה ולא ביפה שהרי צריך להחזיר אונאה מיהו לפי' ריב"ן שמביאין התוס' בסמוך בד"ה נותנה למעשר שני דקאי אחסרה כדי אונאה וכ"כ בס' תורת חיים שהיא דעת הרמב"ם ז"ל ולפירושם ז"ל דאע"ג שצריך להחזיר אונאה היינו אי תבע לקמן דינא אבל מ"מ אין זה מידת כל אדם אלא של נפש רעה אבל שאר בני אדם לא קפדי ולוקחים אותה ביפה ואם כן א"ש דבכדי אונאה ליכא איסורא כלל להוציאה ביפה לכתחלה ואם כן ס"ד דמקשה דיתר על כן מוכרה בשוויה איתר מכדי אונאה קאי ולאשמעינן דאפי' לכתחלה אסור להוציא' ביפה ולסברת החולקים על שיטת הריב"ן וסייעתו יש לומר דלסברת המקשה הא דנקיט יתר על כן מוכרה בשווייה לרבותא נקטיה דאפי' יתר מכדי אונאה מותר לקיימו וק"ל. ודברי הרמב"ם ז"ל הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא שבעל ספר תורת חיים הקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבהל' מעשר שני כתב דאפי' בסלע שחסרה כדי אונאה יכול לחלל עליה מעשר ביפה משמע מזה שהוא מפרש למתני' אחסרה כדי אונאה כפי' הריב"ן ועלה קתני במתני' שאינו אלא נפש רעה וע"כ דמי שאינו נפש רעה מקבלה בתורת יפה ואם כן אמאי כתב בפ"ז מהל' גניבה דבנפחתה פחות משתות מותר לקיימה משמע דבחסרה שתות אסור לקיימה ואמאי הרי אפי' לכתחילה רשאי להוציאה ביפה ועי' מה שתירץ בספר תורת חיים. ולענ"ד נראה ליישב שיטת הרמב"ם לשיטתו דמה שאסור לקיים סלע חסירה לאו משום חשש רמאות כפי' רש"י ותוספות בשמעתין דשמא יוציאו ביפה אלא עיקר הטעם שלא יעשה אותה משקל לשקול כנגדו ונמצא משהא משקל חסר וכ"כ הרמב"ם שם להדיא בדין שלפני זה בסלע שנפגם דאסור לקיימו דשמא יבא אחר ויעשנו משקל והא דלא חיישינן להכי אפי' בפחות משתות י"ל דכיון דגזירה רחוקה היא לא חששו להפסד מועט כשיטת התוספות לעיל בשמעתין. ועי"ל דדוקא בחסירה כדי אונאה או יתר מכן כיון שאינם יוצאים בהוצאה לכל אדם שייך לגזור שמא יעשה אותה משקל שכן דרך בני אדם לייחד מטבעות כאילו למשקל כההיא דתנינן סלע שנפגמה והתקינה לשקול משקולים משא"כ בחסרה פחות משתות שיוצאה בהוצאה אין דרך בני אדם לייחדה למשקולים. ובאמת נראין דברי הרמב"ם מאד דהא לא אשכחן בשום דוכתא שיהא אסור לאדם לקיים בביתו דבר שיכול לרמות בו אבל משום טעמא דיעשנה לשקול משקולת אתי שפיר דאסור לקיימו כדכתיב לא יהיה לך בביתך אבן ואבן כנ"ל ודו"ק:

שם מיתיבי עד כמה תפחת כו' בסלע עד שקל. הא דלא מקשה מההיא מתניתין דאיירי ביה דהתם נמי מסיים עד כמה תפחת כו' לסלע שני דינרין יש לומר משום דבמתניתין ודאי איכא למימר דבנפחת שני דינרין דוקא איירי ונפרש דהא דקתני מיד בתר הכי פחות מכאן יקוץ האי פחות מכאן היינו דאכתי לא פחתה שני דינרין וקתני יקוץ אותה עד שיעמידה על פחת שני דינרין שכן פי' הרי"ף ז"ל ביתר על כן יקוץ וה"נ שייך לפרש בפחות מכאן דהא לעיל מפרשינן לסברת המקשה דיתר על כן היינו שפחתה יותר וא"כ משמע דל' פחות מכן היינו דאכתי לא פחתה אבל מברייתא מקשה שפיר דמשמע ליה דפשטא דלישנא דעד כמה תפחת היינו מלמטה למעלה דעד שקל רשאי לקיימו כל כמה דלא נפחת יותר משקל וק"ל:

בתוספות בד"ה נותנה למעשר שני אחסרה כדי אונאה קאי כו' וכן נראה מפי' רש"י בד"ה מאי קאמר דאכדי אונאה קאי ולפירושם צ"ל דהא דקאמר רב הונא יתר על כן יקוץ היינו ביתר מכדי אונאה דוקא משא"כ לפירוש ריב"ן דמתני' דנפש רעה אפחות מכדי אונאה קאי א"כ יש לפרש דברי רב הונא דיתר על כן יקוץ אכדי אונאה נמי וכן היא שיטת הרא"ש. אמנם מה שנמצא בדבריו שם דאפילו לא פחתה כדי אונאה קאמר רב הונא יקוץ נלע"ד דהאי לא טעות סופר הוא וצ"ל דאפי' פחתה כדי אונאה ע"ש ומה שיש לדקדק בפי' ריב"ן שהביא התו' בסוף הדיבור עי' בס' תורת חיים באריכות ועי' מה שכתבתי לעיל בסמוך:

יתר על כן מוכרה בשויה. לעיל קתני לה גבי סלע שפיחתה מוכרה בשויה לפי דמיה ולא ביפה אלמא מותר לקיימה: יתר על כן. על כדי אונאה דלא פחתה כדי אונאה לכל חד וחד כדאית ליה: מוכרה בשוויה. ביפה: מאי לאו דפחת' פורתא פורתא. וקאמר מותר לקיימה עד שקל אלמא לא מיחלפא בסלע ותיובתא דרב הונא: גרוטותיו. שברי כלי כסף: ה''ג או יקוץ או יתוך. לשון התכה ולא גרסינן יחתוך: באמצע. יקבנה דמשנקבה לא סגיא: מן הצד לא יקבנה. לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב ומרמה בה את האחרים ויוציאנה בשקל: דמפליג. בין כפרים לכרכים: ומאי שנא טלית דלא מפליג. דקתני בכדי שיראה לתגר או לקרובו לא שנא כרך לא שנא כפר: דסלקין לשוקא. לקנות צורך סעודת שבת: מדת חסידות. וה''ק אם חסיד הוא מקבלה: למאן. מי המתרעם: אם לחסיד. קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר מי כופהו לקבל שיתרעם טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו: ואחר שאינו חסיד. ולא רצה לקבלה אין לזה עליו אלא תרעומת דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו: דמוקי אזוזא. מעמיד עצמו מלקבלם כשמוצא בהם פגם: מסייע ליה. מתני' דקתני נותנה למעשר שני: בא לפורטה. בא להחליף סלע חסירה בפרוטות: פורטה בשויה. לפי חסרונה ולא ירמה את חבירו לפורטה ביפה: בא לחללה. לחלל מעשר שני עליה: מחלל עליה. מעשר בדמי סלע יפה: ביפה. כאילו היא יפה: מאי קאמר. בא לפורטה פורטה בשויה מתניתין אתא לאשמועינן דכיון דפיחתה כדי אונאה אסור להוציאה ביפה: ה''ק. אע''פ שכשבא לפורטה בירושלים בפרוטות ליקח סעודת מעשר על כרחו יפרטנה בשויה ולא ביפה אפילו הכי סלע שמה שאינה אלא נפש רעה וכשחילל מעשר עליה מחלל ביפה ואשמועינן חזקיה דמתני' דקתני נותנה למעשר שני כאילו היא יפה קאמר: דמזלזלינן. לצמצם דמי פדיונו: שאין בו שוה פרוטה. ואין בו כח לתפוס פדיונו שיתן פרוטה ויחללנה כדאמר לקמן ממעשרו ולא כל מעשר כו': אומר הוא וחומשו. שאני צריך להוסיף עליו: יהא מחולל על מעות הראשונות. שחיללתי עליה מעשר שני ועודן בידי יהא אף זה מחולל על אותו מעשר: שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו. לחלל בשווין בצמצום שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו הילכך פחות משוה פרוטה זה מחלל על אותו עודף אלמא לא פרקינן בצמצום וכ''ש בפחות: בתורת יפה. בשויה וה''ק כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה הימנו להדיא אלא בשויה ויש מזלזלין בדמיה יותר מכדי פחתה כך כשבא לחללה מחללה בשויה דמים פחותים: בתורת יפה. משחלל עליה כפי דמים ודאין שלה כך לא יחלל על זו אלא בדמים ודאין שלה: דתרי זילי לא מזלזלינן ביה. דאע''ג דתנן נותן למעשר שני חד זילותא אשמועינן דמתחלל על סלע חסירה ולא אמרינן הרי הוא כאסימון או כמעות הניתנות באסימון אבל תרי זילי לחלל עליה מעשר בדמי סלע יפה לא: ביכורים. הוקשו לתרומה דקרינהו רחמנא תרומה דאמר מר (מכות דף יז.) ותרומת ידך אלו ביכורים: חייבין עליהן מיתה. זר או כהן טמא האוכלו במזיד: וחומש. זר האוכלן בשוגג דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו':
והתקינה. אם צריכה מעשה כמו חיתוך אתי שפיר דנקט התקינה דמידי דמחוסר מלאכה אין טמא במחשבה כדאמרינן במרובה (ב''ק דף סו:) ואי אינה צריכה חיתוך הוי התקינה לאו דוקא דכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה: שיהא שוקל בה משקלות. וא''ת דהכא משמע שעושי' משקל בשל מתכת ובהמוכר את הספינה (ב''ב דף פט: ושם ד''ה ולא) אמרינן אין עושין משקלות משל מתכת וי''ל דדוקא לשקול בשר ושמן שהלחלוחית נדבק בהם ומתיבש ומכביד אסור אבל לשקול בהם כסף וזהב שרי אלא צריך לחופן בעור שלא ישחקו כדאיתא פ' המביא תניין (גיטין כב. ושם) שלשה עורות הן כו' כדי לצור בו משקולת קטנה והיינו של מתכת דמחפים אותה בעור: נותנה למעשר שני. אחסרה כדי אונאה קאי ונותנה למעשר שני בשויה ואינו חושש משום אסימון דשם מטבע יש עליה דמי שאינו לוקחה בשויה בתורת מטבע כי אם כמו נסכא אינו אלא נפש רעה ורב פפא בא להוסיף אפילו שאר מטבעות מסייע ליה לחזקיה דאמר מחללה ביפה פי' כאילו מתחילה היתה כן ולא חסרה דהיינו בשויה דאי ממתני' ה''א נותנה למעשר שני בפחות משויה משום דנפש רעה אינו מקבלה בשויה בתורת מטבע וקמ''ל דלא מיקרי אסימון משום דמי שאינו לוקחה אינו אלא נפש רעה קמ''ל חזקיה דמחללה ביפה כאילו היתה מתחילה כך דכ''ע הכי שקלי לה והיינו בשויה ממש ופריך דאין לצמצם ולחלל בשויה ומשני בתורת יפה כלומר שמחלל בפחות מעט משום דאין יכול לצמצם כמו ביפה שמחלל כמו כן בפחות מעט והרב רבי יצחק בן הרב ר' מאיר מפרש דקאי אפחות מכדי אונאה ונותנה למעשר שני בסלע שלם שאינו אלא נפש רעה מי שאינו מקבלה בסלע שלם מסייע ליה לחזקיה דאמר אע''פ שפורטה לשולחני בשויה ולא בסלע שלם לפי שהוא מדקדק יותר אפי' הכי מחלל ביפה בסלע שלם דאזלינן בתר שאר בני אדם שאינם מדקדקים ומקבלין אותה בסלע שלם והשתא הוי ביפה כמשמעו ופריך והא אמר חזקיה לפי שאי אפשר לצמצם ומשני בתורת יפה כלומר פחות מעט מסלע שלם כמו אם לא חסרה כלל היה מחלל עליה פחות מעט וקא משמע לן חזקיה דמחללה ביפה דאי ממתני' ה''א נותנה למעשר שני. בשויה כמו שיתן עליה שולחני לפי שאינו אלא נפש רעה למי שאינו מקבלה בשלם א''כ לא הוי אסימון והריב''ן פי' נותנה למעשר שני בסלע שלם אותה שחסרה כדי אונאה וקשה דאמאי הוי נפש רעה אותו שאינו מקבלה הלא חייב להחזיר האונאה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד