בבא מציעא מט ע"ב

אֲמַרִי לֵיהּ לָא אֲמַר לִי לֶיהְווֹ הָנָךְ זוּזֵי בְּפִקָּדוֹן גַּבָּךְ דְּהָא חֲשַׁכָה לִי אֲמַרִי לֵיהּ הָא בֵּיתָא קַמָּךְ אוֹתְבִינְהוּ בְּבֵיתָא וְאִיגְּנוּב אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ כֹּל הָא בֵּיתָא קַמָּךְ לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי אֲמַרִי לֵיהּ וְהָא אֲמַרוּ [לֵיהּ] רַבָּנַן לְרָבָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ מִי שֶׁפָּרַע וַאֲמַר לִי לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ' תַּנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְהַפֵּירוֹת בְּיַד מוֹכֵר אֲבָל כֶּסֶף בְּיַד מוֹכֵר וּפֵירוֹת בְּיַד לוֹקֵחַ אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁכַּסְפּוֹ בְּיָדוֹ בְּיָדוֹ בְּיַד מוֹכֵר הוּא אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי כַסְפּוֹ בְּיָדוֹ
פְּשִׁיטָא אָמַר רָבָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּיה שֶׁל לוֹקֵחַ מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד מוֹכֵר טַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְשִׁיכָה גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה הָכָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ נִינְהוּ אִי נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס אִיהוּ טָרַח וּמַיְיתֵי לַהּ
הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַחַמְרָא לְסוֹף שְׁמַע דְּקָא בָעֵי לְמִנְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזַק רוּפִילָא אֲמַר לֵיהּ הַב לִי זוּזַי לָא בָּעֵינָא חַמְרָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אֲמַר לֵיהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת
מַתְנִי' הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע שְׁתוּת לְמִקָּח עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ
הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע שְׁלִישׁ לְמִקָּח וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד אָמַר לָהֶם כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר אָמְרוּ לוֹ יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵינוּ וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים
גְּמָ' אִתְּמַר רַב אָמַר שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ וּשְׁמוּאֵל אָמַר שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׁא שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן וְאוֹנָאָה הָוְיָא כִּי פְּלִיגִי שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא
לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בָּתַר מָעוֹת אָזְלִינַן אִידֵּי וְאִידֵּי אוֹנָאָה הָוֵי לְרַב דְּאָמַר בָּתַר מִקָּח אָזְלִינַן שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא בִּיטּוּל מִקָּח הָוְיָא שָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא מְחִילָה הָוְיָא
וּשְׁמוּאֵל אָמַר כִּי אָמְרִינַן מְחִילָה וּבִיטּוּל מִקָּח הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁתוּת מִשְּׁנֵי צְדָדִים אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁתוּת מִצַּד אֶחָד אוֹנָאָה הָוְיָא
תְּנַן הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע שְׁתוּת לְמִקָּח מַאי לָאו דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ לָא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִים
מִי נִתְאַנָּה מוֹכֵר אֵימָא סֵיפָא עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ וְאָמַר רַב נַחְמָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר
אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא תְּנַן הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע שְׁלִישׁ לְמִקָּח מַאי לָאו דְּזַבֵּין שָׁוֵי שִׁיתַּסְרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁלִישׁ מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ
לָא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּשִׁיתְּסַר מִי נִתְאַנָּה מוֹכֵר אֵימָא סֵיפָא אָמַר לָהֶם כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר וְאָמַר רַב נַחְמָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בִּתְלָתִין וּתְרֵין
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה כֵּיצַד מָכַר לוֹ שָׁוֶה חֲמִשָּׁה בְּשִׁשָּׁה מִי נִתְאַנָּה לוֹקֵחַ יָד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה רָצָה אוֹמֵר תֵּן לִי מְעוֹתַי אוֹ תֵּן לִי מָה שֶׁאוֹנֵיתַנִי מָכַר לוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

אמרי, אמרתי, ליה, לאותו אדם: לא, אין לי שומשמין למכור.

אמר לי אותו אדם: ליהוו הנך זוזי, שהבאתי לכאן, כדי לקנות את השומשמין, בפקדון גבך, דהא חשכה לי, ואינני יכול להביאם לביתי בשבת.

אמרי ליה: הא ביתא קמך, הרי ביתי לפניך!

אותבינהו, הניח אותו אדם את מעותיו, בביתא, בביתו של אותו תלמיד חכם, ואיגנוב המעות.

אתא אותו אדם לקמיה דרבא.

אמר ליה רבא: כל אמירת: "הא ביתא קמך"

- אינה נחשבת כקבלת אחריות על החפץ, ועל כן לא מיבעיא "שומר שכר" דלא הוי, אלא אפילו "שומר חנם" לא הוי, ופטור בעל הבית משמירת המעות. ^[1]

אמר רבינא: אמרי ליה לאותו תלמיד חכם שסיפר את המעשה הזה: ואם כדבריך, שלא קיבלת מעות עבור השומשמין, הא אמרו ליה רבנן לרבא: הא בעי לקבולי עליה "מי שפרע", ולדבריך, אין לשאלתם מובן, הרי אין "מי שפרע" אלא במי שחוזר בו אחר קבלת מעות!?

ואמר לי אותו תלמיד חכם: אכן, שמועה זו - שרבנן שאלו את רבא על קללת "מי שפרע", בהקשר לאותו מעשה בשומשמין, אינה נכונה, ולא היו דברים מעולם.

שנינו במשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו [בין המוכר ובין הלוקח].

רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו, המוכר, ידו על העליונה, אם רצה המוכר, יכול הוא לחזור בו, ואם רצה לקיים את המקח, אי אפשר ללוקח לבטלו.

תניא בברייתא לפרש דברי רבי שמעון:

אמר רבי שמעון: אימתי, יש למוכר אפשרות לחזור ולבטל את המקח?

בזמן ששילם הלוקח את המעות, ועדיין אין הפירות בידו, שלא משכם, ונמצא שהכסף והפירות, שניהם, נמצאים ביד מוכר, אז נתנו חכמים רשות למוכר לחזור בו, כדי שאם תפרוץ שריפה הוא יטרח להציל את הפירות.

אבל כסף שנמצא כבר ביד מוכר, ופירות כבר נמצאים ביד לוקח, אינו יכול לחזור בו, מפני שכספו בידו.

ותמהינן: וכי אטו כספו של הלוקח בידו, הרי ביד מוכר הוא!? אלא, לא תפרש את הברייתא כפשוטה, כספו בידו, והכי קאמר: מפני שדמי כספו, הפירות, בידו של הלוקח.

קא סלקא אדעתין דמשך לוקח את הפירות והרי הן בביתו.

ותמהינן: פשיטא!? הלא כאשר משך לוקח, אפילו רבנן מודים לרבי שמעון שאינם יכולים לחזור בהם, ומה חידש רבי שמעון!? ^[2]

רבי שמעון סובר: מעות קונות דבר תורה.

אמר, תירץ, רבא: לא מדובר באופן שהלוקח עשה משיכה וקניין גמורים בפירות, אלא הכא במאי עסקינן: כגון שהיתה העלייה שבה מונחים הפירות, עלייה של לוקח המושכרת ביד מוכר [למוכר].

ואמנם אין אותה עלייה קונה ללוקח את פירותיו של המוכר בקנין חצר, אפילו אחרי שהוא שילם את מעותיו, כי חצירו של מוכר היא, היות והוא שכר אותה מן הלוקח. ^[3]

ומכל מקום, במקרה כזה, סובר רבי שמעון: מעות קונות, ואף על פי שחכמים ביטלו את קניין המעות, כאן לא תקנו חכמים שלא יקנו לו מעותיו.

כי טעמא מאי תקינו רבנן: משיכה קונה ולא מעות?

גזירה שמא יאמר לו, מוכר ללוקח: נשרפו חיטיך בעלייה.

הכא אין צורך לגזור גזירה זו, ואין חשש בדבר, שהרי הפירות ברשותיה, בעלייתו, דלוקח נינהו, ואי נפלה דליקה באונס ^[4] איהו, לוקח, טרח ומייתי לה. ^[5] מספרת הגמרא: מעשה בההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא, שילם כסף בעבור חמור שהוא רצה לקנות.

לסוף שמע, דקא בעי למנסביה דבי פרזק רופילא, הוא שמע שמשרתיו של "פרזק" משנה המלך, רוצים ליטול את החמור.

אמר ליה לוקח למוכר: הב לי זוזי, החזר לי את מעותי, לא בעינא חמרא, אינני רוצה את החמור.

אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: יכול הלוקח לחזור בו ולבטל את המקח, ^[6] שכדרך שתיקנו שמשיכה קונה ולא מעות, במוכרין, כדי שיוכל המוכר לחזור בו, כך תיקנו משיכה בלקוחות, שיוכל הלוקח לחזור בו, אם ירצה, כל זמן שלא נתן מעות.

מתניתין:

משנה זו עוסקת בדיני אונאה, מהו שיעורה, ועד אימתי יכול המתאנה לדרוש את תשלום הונאתו.

ה"אונאה" היא במחיר החפץ הנקנה, בין מצד המוכר ובין מצד הקונה. דהיינו, אם העלה המוכר את מחירו של החפץ מבלי שיידע מכך הקונה, נתאנה הקונה על ידי המוכר. ומאידך, אם שילם הקונה במחיר שהוא פחות מערך החפץ, נתאנה בכך המוכר על ידי הקונה.

שלשה כללים לשלשה שיעורים של אונאה נאמרו, ובלשון חכמים הם נקראו בשלש לשונות: "מחילה", "אונאה" ו"בטל מקח":

א. "מחילה". אם היה המחיר גבוה או נמוך בשיעור שהוא פחות משישית ממחירו האמיתי של החפץ, חל המקח, ואין המתאנה זכאי לדרוש את תשלום הונאתו, כיון שהוא מוחל על האונאה המועטת. ^[1] והוא קרוי "נקנה מקח".

ב. "אונאה". אם היה שיעור האונאה ששית [הנקרא "שתות"] מהמקח, זכאי המתאנה לדרוש בחזרה את דמי הונאתו. אך אין הוא יכול לדרוש את החזרת המקח. ^[2] ושיעור זה של שתות, הוא הקרוי "אונאה", וקרוי גם "קנה, ומחזיר אונאה".

ג. "בטל מקח". אם היתה האונאה ביותר משתות, בטל המקח אפילו אם רצה המאנה לשלם למתאנה את דמי הונאתו, ואופן כזה נקרא "בטול מקח".

בחלק הראשון, מבארת המשנה את שיעור האונאה של שתות, ונותנת לכך דוגמא:

האונאה, לדוגמא, היא: כאשר היתה האונאה ביחס של ארבעה זוזי [מעות] כסף, מעשרים וארבעה כסף, לסלע.

דהיינו, סלע העשוי מכסף, יש בו עשרים וארבע מעות כסף [בסלע יש ארבעה דינרים, ובכל דינר יש שש מעות כסף], ולכן, אם היה המקח בסלע, שהוא עשרים וארבע מעות, והיתה בו אונאה של ארבע מעות כסף, הרי זו אונאה, ששיעורה הוא שתות למקח. ^[3]

ועתה, בחלק השני, מבארת המשנה את שיעור הזמן שבו אפשר לדרוש את תשלום האונאה:

עד מתי מותר ^[4] לו למתאנה לדרוש מהמאנה אותו להחזיר את דמי הונאתו?

עד כדי שיראה המתאנה את החפץ לתגר, המכיר במחירים, או לקרובו של המתאנה. ^[5]

ומביאה עתה המשנה, בחלקה השלישי, מעשה שהיה, והורה רבי טרפון בלוד: האונאה היא בשיעור של שמונה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע, שהוא שליש למקח.

ושמחו תגרי לוד, כיון שהם היו בקיאים במחירים, והיו יקרנים, ומוכרים במחיר שהוא גבוה יותר משתות, ומעתה יכלו לייקר את מחיריהם מבלי שהלקוחות יוכלו לדרוש את החזרת דמי האונאה, בשיעור של עד פחות משליש.

ואמר להם רבי טרפון לאחר מכן: כל היום מותר למתאנה לחזור בו, ולדרוש את דמי אונאתו, גם לאחר שעבר פרק הזמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון במקומינו! אין אנו צריכים את הוראותיו.

וחזרו לדברי חכמים, שהאונאה היא עד שתות, אך אינו יכול לחזור בו המתאנה במשך כל היום, אלא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

גמרא:

התנא במשנה נקט ששיעור האונאה, הוא "שתות למקח". ורק באופן כזה הדין הוא שלא בטל המקח, אלא חייב המאנה להחזיר למתאנה את דמי האונאה.

ומשמעות הלשון "שתות למקח", היא, ששית מערכו האמיתי של המקח. אך אין במשמעות זו ששית מסכום המטבעות המשולמות עבור המקח.

ולפעמים יש הבדל ביניהם.

כגון, אם ערך המקח האמיתי היה שש מעות, והונה המוכר את הקונה, ומכרו לו בשבע מעות. הרי יחסית למחירו האמיתי של המקח, יש כאן אונאה של מעה אחת שהיא ששית משיווי המקח. אבל יחסית לשבע המעות ששולמו עבור המקח, הרי המעה האחת הנוספת, היא אונאה של שביעית בלבד.

ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בענין זה:

אתמר: רב אמר: "שתות מקח" דוקא שנינו, ורק באופן כזה צריך המאנה לשלם את דמי האונאה, ואי אפשר לבטל את המקח אם הוא משלם את דמי האונאה, אך אם היה שיעור האונאה של שתות במטבעות המקח, ולא בערכו של המקח, לא נאמרו בו דיני האונאה של שתות מקח.

ושמואל אמר: "שתות מעות", נמי שנינו. גם באופן שהיתה האונאה שתות מעות, ולא שתות המקח, נוהגים בה דיני הונאה כמו בהונאת שתות. והיינו, שצריך להחזיר את דמי האונאה, ולא מתבטל המקח אם מסכים המאנה להחזיר את דמי האונאה, כמו שהדין הוא בהונאת "שתות מקח". ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

אם היה שיווי המקח, שוי, שוה שיתא, שש מעות כסף, ונמכר בחמשא, בחמש מעות, ונתאנה המוכר במעה אחת, שהיא שתות מערכו האמיתי של המקח [אך חמישית מסכום המעות ששולמו],

או אם היה המקח שוי שיתא, ונמכר בשבעה זוזים [מעות], ונתאנה הקונה במעה אחת שהיא שתות מערכו האמיתי של המקח [אך שביעית מסכום המעות ששולמו] -

בכך כולי עלמא, רב ושמואל, לא פליגי, לא נחלקו שנוהגים כאן דיני אונאה של שתות, היות דבתר מקח אזלינן, ו"אונאה" הויא.

כי גם שמואל, הסובר ששתות מעות נמי שנינו, מודה הוא ששתות במקח עצמו, ודאי נוהג בו דין אונאה של שתות, על אף שאין כאן שתות במעות המקח [כשהם אחד לחמש, או אחד לשבע].

כי פליגי רב ושמואל, בכגון:

שוי, שוויו האמיתי של המקח היה חמשא, והוא נמכר בשיתא. שאז האונאה היא כלפי הקונה, בזוז אחד, שהוא חמישית מערכו האמיתי של המקח, אך הוא שתות מהמעות ששולמו עבורו בפועל.

ושוי שבעה בשיתא. שאז האונאה היא בזוז אחד כלפי המוכר, שהוא שביעית מערכו האמיתי של המקח, אך הוא ששית מדמי המקח ששולמו.

לשמואל, דאמר "בתר מעות נמי אזלינן", אידי ואידי, בשני המקרים, כיון שיש בהם ששית מדמי המקח ששולמו, אונאה הוי.

לרב, דאמר רק בתר מקח אזלינן, ולא אכפת לנו מהונאת המעות, הרי במקרה שנמכר שוי חמשא בשיתא, ששיעור אונאת המקח הוא חמישית מערכו, ביטול מקח הויא.

ואילו במקרה השני, שנמכר שוי שיתא בשבעה, שהיחס הוא שביעית מערך המקח, מחילה הויא!

ושמואל אמר, כי אמרינן מחילה בפחות משתות ובטול מקח ביותר משתות, היכא דליכא שתות משני צדדים, לא מצד ערך המקח ולא מצד תשלום המעות.

אבל היכא דאיכא שתות אפילו מצד אחד בלבד, אונאה הויא. שקנה ומחזיר אונאה.

ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו לשמואל:

תנן: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח.

מאי לאו, האם לא מדובר כאן, בפשטות, בכגון שהונה המוכר את הלוקח, דזבין, שמכר לו דבר שהוא שוי עשרים זוז, בעשרים וארבעה זוזים, שהיתה האונאה [ארבעה זוזים] ששית מהמעות ששולמו, על אף שהיתה חמישית מערכו האמיתי של המקח, ושמע מינה שתות מעות נמי שנינו, וכדברי שמואל!

ודוחה הגמרא: לא תוכיח מכאן כשמואל, כי לא בהונאת הלוקח עוסקת המשנה כפי שהיית סבור, אלא באופן דזבין שוי עשרים וארבעה זוזים בעשרים זוזים, ובאופן זה היתה האונאה ששית מהמקח.

אך עדיין טוענת הגמרא: לדבריך, שהעמדת באופן שנמכר המקח שהיה שוה עשרים וארבע זוז בעשרים זוז, הרי בהכרח, מי הוא זה שנתאנה? בודאי המוכר הוא זה שנתאנה על ידי הלוקח.

ואם כן, אימא סיפא, ששנינו בה: עד מתי מותר להחזיר, עד שיראה לתגר או לקרובו.

ואמר על כך רב נחמן: לא שנו שאין יכול לחזור בו אלא רק בפרק זמן קצר עד שיראה לקרובן [או לתגר], אלא רק לוקח. אבל מוכר, לעולם חוזר! דהיינו, יכול הוא לתבוע את החזר אונאתו או את החזר המקח, לעולם.

ומוכח, שהמשנה מדברת באונאה שהתאנה בה הקונה ולא שהתאנה בה המוכר, בניגוד לדבריך שהעמדת את משנתנו באופן שהתאנה המוכר!

אלא, כך יש להעמיד את משנתנו, שהיא מדברת באופן שהונה המוכר את הלוקח בששית משווי המקח, שלדברי הכל יש בו אונאה, וכגון, דזבין שוי עשרים וארבעה זוז, בעשרים ותמניא, בעשרים ושמונה זוז, שארבעת הזוזים הנוספים הם ששית משווי המקח [עשרים וארבעה], ולדברי הכל הויא הונאה.

ועתה מביאה הגמרא ראיה דומה לשמואל, מהסיפא של המשנה, ודוחה אותה באופן דומה: ^[6]

תנן: הורה רבי טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שהם שליש למקח.

ומוכיחה הגמרא: מאי לאו, האם לא עוסקת המשנה באונאת הקונה על ידי המוכר, וכגון דזבין, שמכר לו דבר אשר שוי שיתסרי [ששה עשר זוזים] בעשרים וארבע זוזים, והיתה האונאה בשמונה זוזים יותר משווי המקח, שהיא אונאה של מחצית משיווי המקח [ביחס של שמונה לשש עשרה], ואונאה של שליש מהמעות ששולמו עבור המקח [שמונה מעות מתוך עשרים וארבע ששולמו], ושמע מינה כשמואל, ששליש מעות נמי שנינו.

ודוחה הגמרא את הראיה: לא מדובר כאן באופן כזה, אלא מדובר דזבין שוי עשרים וארבע בשיתסר, שהיתה האונאה של שמונה זוזים שליש מהמקח, ולא שליש מהמעות.

אך מקשה הגמרא: הרי בהכרח, מי נתאנה באופן הזה, מוכר הוא זה שנתאנה, בכך שמכר את החפץ בפחות משוויו.

אם כן, אימא סיפא: אמר להם, כל היום מותר לחזור.

ואמר על כך רב נחמן: לא שנו שיכול לחזור בו רק במשך כל היום, ותו לא, אלא לוקח. אבל מוכר, לעולם חוזר. ומוכח שהמשנה מדברת כשהתאנה הלוקח ולא המוכר, בניגוד לדבריך.

אלא כך יש להעמיד את משנתנו, שהמשנה מדברת באופן דזבין שוי עשרים וארבעה בתלתין ותרין [בשלשים ושניים זוזים], שהתאנה הלוקח בשליש מן המקח, שלדברי הכל הויא אונאה.

ועתה מביאה הגמרא ברייתא הסוברת כשמואל:

תניא כוותיה דשמואל שבין שתות מקח ובין שתות מעות שנינו:

דתניא: כל מי שהוטל עליו הפסד האונאה, דהיינו, מי שמתאנה, ידו על העליונה!

ומבארת הברייתא: כיצד?

אופן אחד, אם מכר לו שוה חמש בשש, הרי מי נתאנה? בודאי שנתאנה לוקח. ולכן, יד לוקח על העליונה:

רצה הלוקח, יכול הוא לחזור בו לגמרי מן המקח, ואומר הוא למוכר שהונה אותו: תן לי מעותי חזרה, ובכך מתבטל המקח.

או, אם רצה הלוקח לקיים את המקח, יכול הוא לקיימו, אלא יכול הוא לומר למוכר: תן לי את שיעור מה שאוניתני!

הערות

^[1] ונחלקו הראשונים האם יש בכלל איסור להונות בפחות משתות היות והמתאנה מוחל על הונאתו. לדעת החינוך [שלז] מותר לכתחילה, ואילו הרא"ש [סימן כ] מסתפק בדבר, כי יתכן שמותר בגלל שכך הוא דרך מקח וממכר, או שמא אסור, וכתב שירא שמים יצא ידי שניהם, שאם נתאנה, הוא אינו דורש את ההונאה, ואם אירע שהוא עצמו הונה אדם אחר בפחות משתות, הוא מחזיר את ההונאה [סמ"ע חו"מ רכז ו, ס"ק יד]. המחילה בפחות משתות היא רק לגבי הונאה במחיר, אך לא לגבי אונאה בחישוב של מידת הדבר או משקלו או מניינו, שבהם אפילו טעות או אונאה כל שהיא, חוזר לעולם. רמב"ם מכירה טו א ונחלקו האחרונים בשאלה אם עדיין לא שילם הקונה את המעות, האם יכול המוכר לדרוש ממנו לשלם עתה את כל מלוא התשלום שנקבע ביניהם, על אף שעתה התברר שהיתה אונאה במחיר, והוא טוען שאינו מוחל על הונאתו. לדעת הסמ"ע [רכז יד] בטלה דעתו, וצריך לשלם את מלוא הסכום, ואילו המחנה אפרים [אונאה יג] סובר שיסוד דין מחילה בנוי על דעת רוב בני אדם שמוחלים, אבל אדם זה שלא שילם עדיין, יכול לטעון שהוא מן המיעוט שאינם מוחלים, ופטור מלשלם את המחיר הגבוה.

^[2] כך נפסק להלכה. אבל נחלקו בדבר רבי נתן ורבי יהודה הנשיא, לקמן, כאשר רבי יהודה הנשיא סובר שבשתות ידו של המתאנה היא על העליונה, ויכול המוכר המתאנה לדרוש את החזרת המקח, אם ירצה, ויכול הלוקח המתאנה לדרוש את החזרת מעותיו, אם ירצה בכך.

^[3] אבל בפחות מכך, מוחל המתאנה על אונאתו, כיון שאינו מקפיד על ייקור החפץ [או על הוזלתו], בפחות משתות.

^[4] נקט התנא בלשון "מותר" ולא בלשון "אפשר" כדי לומר שאפילו קללת "מי שפרע" אין למי שחוזר בו בעקבות אונאתו על ידי חבירו. רש"י.

^[5] ואם שהה פרק זמן ארוך יותר, מחל בכך על אונאתו, ואינו יכול לתובעה עוד. רש"י. ומשערים את פרק הזמן הזה לפי הרוב, ואין משערים לכל אחד לפי מצבו, כי אם כן נתת דבריך לשיעורים. תוס'.

^[6] התוספות נשארו בקושיה, מדוע הגמרא חוזרת ומקשה מסיפא לאחר שכבר הקשתה אותה קושיה מהרישא.

^[3] אבל בפחות מכך, מוחל המתאנה על אונאתו, כיון שאינו מקפיד על ייקור החפץ [או על הוזלתו], בפחות משתות.

^[6] התוספות נשארו בקושיה, מדוע הגמרא חוזרת ומקשה מסיפא לאחר שכבר הקשתה אותה קושיה מהרישא.

אמרי ליה [אמרתי לו]: לא. אמר לי: ליהוו הנך זוזי [יהיו זוזים אלה] בפקדון גבך [אצלך], דהא חשכה [שהרי חשך] לי ולא אוכל להביאם הביתה עד שבת. אמרי ליה [לו]: הא ביתא קמך [הרי הבית לפניך]. אותבינהו בביתא ואיגנוב [הניחם בבית ונגנבו]. אתא לקמיה [בא אותו אדם לפני] רבא לתבוע שיחזירו לו את הכסף. אמר ליה [לו]: כל ביטוי כמו "הא ביתא קמך" ["הרי הבית לפניך"], לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר ששומר שכר דלא הוי [איננו], אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי [גם כן איננו]. אמר רבינא: אמרי ליה [אמרתי לו] לרב טבות: והא אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: איבעי ליה לקבולי עליה [היה צריך לקבל עליו] "מי שפרע". ואמר לי רב טבות: לא היו דברים מעולם. כלומר, מעולם לא היה מעשה כזה.

א שנינו במשנה שר' שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. תניא [שנוייה ברייתא]: אמר ר' שמעון: אימתי הדין כן — בזמן שהכסף והפירות ביד המוכר. אבל כאשר הכסף ביד המוכר ופירות ביד הלוקח — אינו יכול לחזור בו מפני שכספו בידו. ותוהים: "בידו"?! הלא ביד המוכר הוא. אלא יש לתקן ולומר: מפני שדמי כספו בידו.

ושואלים: אם כך, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי נעשתה כאן משיכה! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון שהיתה עלייה (קומה עליונה של בית) של הלוקח מושכרת ביד המוכר, ושם היו הפירות מאוחסנים. ומסבירים: טעמא מאי תקינו רבנן [מה טעם תיקנו חכמים] ענין זה שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. הכא ברשותיה [כאן ברשותו] של הלוקח נינהו [הם], אי נפלה [אם תיפול] דליקה באונס — איהו טרח ומייתי לה [הוא יטרח ויביא אותה, את תבואתו].

מסופר: ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא [אדם אחד נתן כסף עבור יין]. לסוף [לבסוף] שמע דקא בעי למנסביה דבי פרזק רופילא [שרוצים לקחת אותו מבית פרזק שר הצבא]. אמר ליה [לו] לבעל היין: הב [תן] לי זוזי [את כספי], לא בעינא חמרא [איננו רוצה יין]. אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב חסדא, אמר ליה [לו]: כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות, ולכן, כיון שהקונה עדיין לא משך את היין — רשאי הוא לחזור בו.

ב משנה האונאה, מהו השיעור שאם טעה או הוטעה בו במקח יכול לטעון שרימו אותו? — הרי זה כשהיה ההבדל ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, ולפי החשבון הוא שתות (ששית) למקח. וזה שרומה והוטעה עד מתי מותר לו להחזיר? עד כדי הזמן שיראה לתגר (סוחר) או לקרובו המבין יותר ממנו בטיב ובמחיר. אבל אינו יכול לחזור לאחר זמן זה, שמן הסתם אף שרומה מחל כבר.

מסופר, הורה ר' טרפון בלוד: "האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח". ומששמעו זאת שמחו תגרי לוד, שעל ידי כך נעשה ביטול המקח דבר פחות מצוי. אמר להם: ואולם לדעתי כל היום מותר לחזור ולא רק כדי שיראה. אמרו לו תגרי לוד: אם כן, יניח לנו ר' טרפון במקומינו כפי שהיינו עד כה וחזרו לדברי חכמים לפסוק לפי שיטתם בכל נושא.

ג גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: רב אמר: בענין אונאה שתות מקח שנינו, שמחשבים את שיעור האונאה בשישית משווי החפץ, ולא מן הכסף ששולם. ושמואל אמר: שתות מעות נמי [גם כן] שנינו, שאם היה ההבדל כדי שישית מהכסף ששולם הרי זו אונאה. ומסבירים את המחלוקת: כיצד? שוי שיתא בחמשא [דבר שהיה שוה ששה שמכר בחמישה], או שוי שיתא [דבר ששווה ששה] בשבעה — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שבתר [שאחר] המקח אזלינן [אנו] ואונאה הויא [היא זו]. כי פליגי [כאשר נחלקו] רב ושמואל היה זה כאשר מכר דבר שוי חמשא בשיתא [השווה חמישה בששה] ושוי [ודבר השווה] שבעה בשיתא [בששה]. והמחלוקת היא כיצד מחשבים.

לדעת שמואל שאמר: כי גם בתר [אחר] המעות אזלינן [אנו הולכים] אם כן אידי ואידי [זה וזה] אונאה הוי [הוא], שיש כאן הבדל של שישית לפי חשבון הכסף ששולם. ואילו לרב שאמר שבתר [אחר] שווי המקח אזלינן [אנחנו הולכים] הרי שוי חמשא בשיתא [שוה חמישה שמכר בששה] ביטול מקח הויא [הוא], שהרי הוא יותר מכדי הונאה (חמישית הערך). ואילו שוי [דבר השווה] שבעה בשיתא [בששה] הריהו פחות משתות, ואינו הונאה ומחילה הויא [הוא].

ושמואל אמר: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] מחילה וביטול מקח הרי זה היכא דליכא [במקום שאין] שתות משני צדדים, לא מצד הכסף ששולם ולא מצד ערך החפץ. אבל היכא דאיכא [במקום שיש] שתות אפילו מצד אחד — אונאה הויא [הוא]. ומעתה מנסים להביא ראיות לשיטות.

תנן [שנינו במשנתנו]: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. מאי לאו [האם לא] הכוונה דזבין [שקנה] דבר שוי [השווה] עשרים בעשרין וארבעה, ושמע מינה [ולמד מכאן]: כי שתות מעות נמי [גם כן] שנינו, וכשמואל! ודוחים: לא, הכוונה היא דזבין שוי [שמכר דבר השווה] עשרים וארבעה בעשרים.

ושואלים: אם כן מי נתאנה [רומה] בעיסקה זו — המוכר. אימא סיפא [אמור אם כן את סופה] של המשנה: עד מתי מותר להחזיר — בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם זה אינו ברור מעצמו, הרי אמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, שכיון שהחפץ בידו יכול להראותו מיד, אבל מוכר — לעולם חוזר. שכיון שאין החפץ בידו אינו יכול להראותו, ורק כאשר יזדמן חפץ כעין זה יוכל לעמוד על מחירו. ולכן אם רומה — יכול לחזור לעולם.

אלא יש לחזור מן הפירוש הקודם, ולומר שמדובר באופן דזבין [שמכר] שוי [דבר השווה] עשרים וארבעה בעשרין ותמניא [בעשרים ושמונה]. תנן [שנינו במשנה]: הורה ר' טרפון בלוד: "האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח". מאי לאו [האם לא] הכוונה דזבין שוי שיתסרי [שמכר דבר השווה שש עשרה] בעשרים וארבעה? ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שליש מעות נמי [גם כן] שנינו, כשמואל, ודוחים:

לא, הכוונה היא דזבין שוי [שמכר דבר השווה] עשרים וארבעה בשיתסר [בששה עשר]. ושואלים: אם כן מי נתאנה [רומה] בזה — המוכר, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] אמר להם: כל היום מותר לחזור. והלא אמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר. אלא כך יש לפרש: דזבין [שמכר] שווה עשרים וארבעה בתלתין ותרין [בשלושים ושתים].

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא שיטתו] של שמואל: מי שהוטל עליו (שרומה) ידו על העליונה. כיצד? מכר לו שוה חמשה בששה, מי נתאנה (רומה) כאן — לוקח, במקרה זה יד לוקח על העליונה, רצה הלוקח — אומר לו למוכר: תן לי מעותי שרצוני לבטל את המקח, או תן לי מה שאוניתני [שרימית אותי בו]. ואולם אם מכר לו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I said to him: No. He said to me: Let these dinars remain as a deposit with you, as the day has grown dark for me and I am unable to reach home before Shabbat. I said to him: This house is before you. He placed them in the house and the dinars were stolen. That man came to have his case judged before Rava, demanding his money. Rava said to him: With regard to anyone who states: This house is before you, it is not necessary to say that he is not a paid bailee, but he is not even an unpaid bailee. Ravina said to Rav Tavot: But didn’t the Sages say to Rava: The sesame merchant is required to accept upon himself the curse: He Who exacted payment? And Rav Tavot said to me: There were never such matters; that incident never occurred.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon says: Anyone who has the money in his possession has the advantage. It is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: When does the one with the money in his possession have the advantage? It is when both the money and the produce are in the possession of the seller. But if the money is in the possession of the seller and the produce is in the possession of the buyer, the seller cannot renege, because his money is in his possession. The Gemara understood this to mean that the buyer still had the money in his possession, and asks: In his, i.e., the buyer’s, possession? Isn’t it in the possession of the seller? Rather, emend the text: Because the value of his, i.e., the buyer’s, money is in his, i.e., the buyer’s, possession.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that the seller cannot renege, as the buyer acquired the produce through the transaction of pulling? Rava said: With what are we dealing here? It is a case where the upper story of the house belonging to the buyer, where the produce was stored, was rented to the seller. The Gemara elaborates: What is the reason the Sages instituted that pulling, and not payment of money, effects acquisition? It is a rabbinic decree, lest a seller say to the buyer: Your wheat burned in the upper story after you paid. Here, the produce is in the domain of the buyer. Therefore, if a fire is ignited due to circumstances beyond his control, the buyer will exert himself and bring the produce from the upper story.

The Gemara relates: There was a certain man who gave money in exchange for wine. Ultimately he heard that men from the house of Parzak the vizier [rufila] sought to appropriate the wine. The buyer said to the seller: Give me my money, as I do not want the wine. The case came before Rav Ḥisda, who said to him: Just as the Sages instituted pulling with regard to sellers, so did they institute pulling with regard to buyers. Since the buyer had yet to pull the wine into his possession, he can renege on the transaction.

MISHNA: The measure of exploitation for which one can claim that he was exploited is four silver ma’a from the twenty-four silver ma’a in a sela, or one-sixth of the transaction. Until when is it permitted for the buyer to return the item? He may return it only until a period of time has passed that would allow him to show the merchandise to a merchant or to his relative who is more familiar with the market price of merchandise. If more time has elapsed he can no longer return the item, as the assumption is that he waived his right to receive the sum of the disparity.

The mishna continues: Rabbi Tarfon ruled in Lod: Exploitation is a measure of eight silver ma’a from the twenty-four silver ma’a of a sela, one-third of the transaction. And the merchants of Lod rejoiced, as this ruling allowed them a greater profit margin and rendered the nullification of a transaction less likely. Rabbi Tarfon said to them: Throughout the entire day it is permitted to renege on the transaction and not merely for the period of time it takes to show the purchase item to a merchant or a relative. The merchants of Lod said to him: Let Rabbi Tarfon leave us as we were, with the previous ruling, and they reverted to following the statement of the Rabbis in the mishna with regard to both rulings.

GEMARA: It was stated that there is an amoraic dispute with regard to exploitation. Rav says: We learned that exploitation is determined by one-sixth of the transaction, i.e., one-sixth of the purchase item, not one-sixth of the money paid. And Shmuel says: We learned that exploitation is also determined by one-sixth of the money paid. The Gemara elaborates: With regard to an item worth six ma’a that was sold for five ma’a, or an item worth six ma’a that was sold for seven ma’a, everyone agrees that we follow the transaction, i.e., the fraction of the variation in price is determined relative to the market value of the item sold, and it is exploitation. Where Rav and Shmuel disagree is in the case of an item worth five ma’a sold for six ma’a, or an item worth seven ma’a sold for six ma’a.

According to Shmuel, who says that we also follow the fraction of the variation in price as determined by the money paid, both this case and that case are exploitation, as there is a disparity of one-sixth between the price paid and the value of the item. According to Rav, who says that we follow the transaction, when an item worth five ma’a sells for six ma’a, the halakha is that there is a nullification of the transaction, as the disparity between the value of the item and the price paid is greater than one-sixth. When an item worth seven ma’a sells for six ma’a, the halakha is that there is a waiver of the sum of the disparity, as the disparity between the value of the item and the price paid is less than one-sixth.

And Shmuel says: When we say that there is a waiver or a nullification of the transaction, it is in a case where there is not a disparity of one-sixth from both aspects, i.e., both in terms of the money paid and in terms of the value of the item. But in a case where there is a disparity of one-sixth from one aspect, either in terms of the money paid or the value of the item, it is exploitation.

The Gemara cites proof for the opinions of Rav and Shmuel. We learned in the mishna: The measure of exploitation for which one can claim that he was exploited is four silver ma’a from the twenty-four silver ma’a in a sela, which is one-sixth of the transaction. What, is it not a case where he bought an item worth twenty ma’a for twenty-four ma’a? And accordingly, one can conclude from the mishna that we learned that exploitation is also determined by one-sixth of the money paid, in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara rejects this proof: No, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for twenty ma’a.

The Gemara asks: If so, who was exploited in this transaction? It is the seller. Say the latter clause of the mishna: Until when is it permitted for the buyer to return the item? In the time that it takes the buyer to show the merchandise to a merchant or to his relative. And Rav Naḥman said: The Rabbis taught this halakha only with regard to a buyer, who is in possession of the item and can show it to a merchant immediately. But a seller may always renege on the transaction. Since the purchase item is not in his possession, he can determine its market price only if he happens to encounter a similar item, and there is no time frame within which this will certainly occur.

Rather, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for twenty-eight ma’a. We learned in the mishna that Rabbi Tarfon ruled in Lod: Exploitation is a measure of eight silver ma’a from the twenty-four silver ma’a of a sela, one-third of the transaction. What, is it not a case where he bought an item worth sixteen ma’a for twenty-four ma’a? And accordingly, one can conclude from the mishna that we learned that exploitation is also determined by one-third of the money paid, in accordance with the opinion of Shmuel.

The Gemara rejects this proof: No, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for sixteen ma’a. The Gemara asks: If so, who was exploited in this transaction? It is the seller. Say the latter clause of the mishna: Rabbi Tarfon said to them: Throughout the entire day it is permitted to renege on the transaction. And Rav Naḥman says: They taught this halakha only with regard to a buyer, but a seller may always renege on the transaction. Rather, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for thirty-two ma’a.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: The one upon whom the exploitation was imposed has the advantage. How so? In a case where one sold him an item worth five ma’a for six ma’a, who was exploited? It is the buyer. Therefore, the buyer is at an advantage. If he wishes, he can say to the seller: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum which you received by engaging in exploitation of me. In a case where one sold him

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא ר' שמעון אומר אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח. לא בידו ממש אלא ברשותו כגון שהית' עליית לוקח מושכרת למוכר ואמר לו מכרתי לך הפירות שיש לי בעליתך וקיבל המעות כיון שהפירות ברשות הלוקח קנה ואין המוכר יכול לחזור בו וכו'. ההוא דיהי' זוזי אחמרא שמע דקא בעי למינסביה דבי פרזק רופילא פי' עוב' כוכבים אנס.

אמר להו אהדרו לי זוזי לא בעינא חמרא אמר ליה רב חסדא ללוקח אי תהדר בו קביל עלך מי שפרע דהא לא משכת דכדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות. כשם שהמוכר חוזר כך לוקח חוזר:
מתני' האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח.

איתמר רב כהנא אמר שתות מקח שנינו ולא שתות מעות. ושמואל אמר שתות מקח והוא הדין לשתות מעות שבין זה ובין זה אונאה היא. כולי עלמא שוה ו' בה' ושוה ו' בז' כיון דבתר מקח אזלינן אונאה היא. כי פליגי שוה ה' בו' שוה ז' בו' לרב שוה ה' בו' ביטול מקח הוא דהא חומשא דמקח הוא ושוה ז' בו' כיון דפחו' משתות [הוא] מחילה היא.

ושמואל אמר לא הוי ביטול מקח אלא אם מכר שוה ד' בה' דבין לגבי המעות ובין לגבי המקח יתר משתות הוא וזהו פירוש משני צדדין. וכן שוה ז' בח' הוא פחו' [משתו'] משני צדדין לפיכך הויא מחילה. ומקשינן ממתני' תנן האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח מאי לאו דזבין שוה כ' בכ"ד שהן ה' בו' וש"מ שתות מעות נמי שנינו. ופריק רב כהנא לא כגון דזבין שוה כ"ד (בכ"ה) [בכ"ח] שהן ו' בז' והוא שתות למקח. ואקשי' עליה תוב כי האי גוונא מדברי ר' טרפון ופריק לטעמיה.

וקי"ל כשמואל דתניא כוותיה דתניא מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה חמשא בששה מי נתאנה לוקח ידו על העליונה רצה אמר לו תן לי מעותי.

או תן לי מה שאוניתני וכן אם מכר לו שוה ששה בחמשה מי נתאנה מוכר ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי או תן לי מה שאוניתני:

הכא במאי עסקינן כגון שהיה עלייה של לוקח מושכר ביד מוכר. פירש רש"י ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות, דכיון דקבל השכר, נקנה המקום לשוכר כל ימי השכירות, וחצרו של מוכר היא, אלא ר' שמעון אית לי מעות קונות דבר תורה כדאמרינן, ומשיכה תקנתא דרבנן היא, והכא לא איצטריך תקנתא, דטעמא מאי תקון רבנן וכו', עכ"ל רש"י ז"ל. ומכלל פירושו דהוא הדין כשהיתה ביתו של מוכר מושכר ללוקח. ודמי כספו ביד לוקח דקאמר, כאלו בידו קאמר, כלומר דאיהו קאי תמן, והרי הוא בידו להצלה.

מי שבא להפקיד אצל חברו ולא קבל את הפקדון אלא שאמר הרי רשותי לפניך לא חל עליו חיוב שמירה כלל להיותו אפילו שומר חנם:

מה שביארנו בנותן מעות על הפירות ששניהם יכולין לחזור אם היתה עלייה שהפירות בתוכה של לוקח אע"פ שמושכרת ביד מוכר והלוקח עומד תחתיה אין הלוקח יכול לחזור והוא הדין למוכר שהרי כל עצמה של משיכה זו לא הותקנה אלא שמא יאמר לו נשרפו חטיך להצלת ביתו ואם נפלה דלקה הרי אף הוא טורח ומציל ונמצא שהזר בעלייה ובזו הלוקח יודע בכך וכן שיש לו רשות וטענה ליכנס בשלו הענין לדין תורה שלא להיות אחד מהם חוזר ואע"פ שדברים אלו לר' שמעון נאמרו מדר' שמעון נשמע לרבנן:

כבר ביארנו למעלה שכל שחזר מחמת אונס אין בו מי שפרע והוא הענין שלא הוזכר מי שפרע במעשה של פרזק רופילא כמו שכתבנו למעלה ויראה שאף חסרון דברים אין בו ומ"מ יראה שלא נאמר כן אלא באונס הנכר:

היתומים וכן נכסי הקדש יש בהם צדדין שקונים בכסף ויש בהם צדדים שאין קונים אלא במשיכה והכל לתועלתם וכבר הוזכר ענין זה במסכת גיטין פרק הניזקין ושם יתבאר בארכה בע"ה:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בה בביאור עניני האונאה ובפרט בענין שעורה הן שיעור הכמות הן שיעור הזמן והוא שאמר האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח עד מתי מותר להחזיר בכדי שיראה לתגר או לקרובו הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמנה כסף מעשרים וארבעה לסלע שליש למקח שמחו תגרי לוד אמר להם כל היום מותר לחזור אמרו יניח לנו ר' טרפון במקומנו וחזרו לדברי חכמים אמר הר"ם כשיקח מה ששוה ששה בחמשה או מה ששוה ששה בשבעה או מה ששוה שבעה בששה כל אלה שתות הוא נקרא ואונאה היא אין הפרש בין שתות הדמים או שתות הסחורה והלוקח והמוכר יחזור כל אחד משניהם באונאה אלא שהלוקח חוזר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והמוכר יחזור באונאה ואפילו אחר ימים רבים וזהו מה שאמרו מוכר חוזר לעולם כי לפי שאין הסחורה אצלו אינו יודע דמיה עד שיזדמן לו שיראה כמותה לידע דמיה ואין הלכה כר' טרפון:

אמר המאירי האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע פי' צריך שתדע ששלשה שיעורין יש באונאה האחד הוא שעד כאן הוא חייב להחזיר ומ"מ המקח קיים ואין המאונה יכול לומר למתאונה או התרצה במקמך או החזיר לי את שלי ואחזיר לך את שלך אלא שזה אומר לו יהא המקח קיים והחזר אונאתי וכן אם רצה המתאונה לבטל את המקח אין הרשות בידו אלא מחזיר לו אונאתו ודיו והאחר שהוא נמחל ואין למתאונה על המאונה שום תביעה והאחר הוא שהמקח בטל וביד המתאונה לחזור מכל וכל ואפילו היה המאונה מחזיר אונאתו אינו מקבלה אם אינו רוצה אלא שחוזר מכל וכל וכן שאם המתאונה היה אומר רוצה אני בקיומו של מקח אלא שתחזיר אונאתי המאונה יכול לומר לו או קבל בדרך זה או יתבטל המקח ונמצאו שלש מדרגות בדין אונאה שהאחד קרוי מחילה והאחד קרוי בטול מקח והשלישי ביניהם להיות המקח קיים אלא שהאונאה חוזרת והוא הדין הנקרא במשנה זו אונאה ולא הוצרך לדבר במשנה זו על האחרות שכל זמן שנדע מה היא אונאה הדבר ידוע בעצמו שהפחות ממנו מחילה והיתר עליו בטול מקח ומתוך כך הוא מתחיל באונאה ואומר עליה ששיעורה ארבעה כסף ר"ל ארבעה מעין לסחורה הנמכרת בסלע ובמעין שידוע בהם שיש מהם עשרים וארבעה לסלע והוא מעין סתם שכבר התבאר במסכת קדושין שש מעה כסף דינר והסלע ארבעה דינרין ונמצאו ארבעה מעין שתות לסלע וזו היא אונאה שהמקח קיים ואונאה חוזרת ופחות מיכן הוא בדין מחילה ויתר מכן הוא בדין בטול מקח:

ועד מתי מותר לחזור בו כלומר עד מתי דינו לחזור ומה שתפש לשון מותר הוא לומר שעד שיעור זה אין בחזרתו שום חסרון אמנה עד כדי שיראה לתגר או לקרובו וימלך עמהם במה שקנה הא אם שהה כשיעור זה ולא בא אינו חייב אח"כ להחזיר לו האונאה מן הסתם ידע ומחל ולא נתברר עכשו במשנה זו במחילה ובטול מקח אם שיעורם בכדי שיראה הנזכר בכאן או אם המחילה לאלתר ובטול המקח לכל היום או לעולם ומ"מ כדי לישב את המשנה עכשו בלא טרח אנו מפרשים עכשו ששיעור שלשתם בכדי שיראה שאם נפרש שהמחילה לאלתר נצטרך לטרוח למה חזרו לדברי חכמים הואיל ואף ר' טרפון היה מודה גם כן במחילה שהיא לאלתר כמו שיתבאר בסוגית הגמרא אלא שעכשו אנו מפרשים שלשתם בכדי שיראה ומה שיש לדעת זה בין פחות משתות לשתות יתבאר לך בסוגית הגמרא:

ואמר אח"כ הורה ר' טרפון בלוד שהאונאה שמנה כסף ר"ל שמנה מעין מעשרים וארבעה לסלע והוא שליש המקח ושמחו תגרי לוד שהיו בקיאים במקח וממכר ולא היו חוששים בעצמם שיתאונו במכירתם ובמקחם ומתוך בקיאותם היה הנושא ונותן עמהם מתאונה ברוב משאם ומתנם וכששמעו הוראתו של ר' טרפון להיות כל אונאה שבפחות משליש נמחלת והיו סבורים בו ששיעורו בכל פחות משליש כפחות משתות לרבנן לבכדי שיראה שמחו ואע"פ שאנו סבורים עכשו שכלם שיעורם בכדי שיראה ואם כן הרי אחר שיעור זה אף לדעת חכמים הכל מחול ובתוך שיעור זה אף לר' טרפון הכל חוזר ומ"מ שמחו שכל שמשתוה עד שליש לר' טרפון מחילה ואף בתוך שיעור זה אין כאן ביטול מקח אלא חזרת אונאה ולרבנן היה ביטול מקח והתגרים שמחים בכל שהמקח מתקיים אף בחזרת אונאה יותר משיתבטל המקח וכשאמר להם ששיעור חזרתם כל היום והבינו מדבריו שאף לדין מחילה והוא פחות משליש יש חזרה לכל היום כשליש האמור דנו בעצמם שאי אפשר למתאונה שלא ירגיש בכל היום וחזרו לדברי חכמים שתהא אונאה בשתות ומחילה בפחות משתות ושלא יהא שיעור המתאונה אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו:

אמר ליה כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות ראיתי שכתב ר' שלמה בן היתום זצוק"ל א"ל רב חסדא ללוקח אי תהדר בך קביל עליך מי שפרע דהא לא משכת' דכדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות כשם שהמוכר חוזר כך הלוקח חוזר ואינו נ"ל שיש כאן מי שפרע דדוקא כי הדר בי' משום יוקרא וזולא מקבל עלי' מי שפרע אבל אי איתניסו קודם משיכה הדר ביה לוקח וליכא עלי' מי שפרע דאי אמרת אפי' כי הדר ביה מחמת אונסא מקבל עלי' מי שפרע א"כ האי דתקנו רבנן משיכה משום גזירא שמא יאמרו לו נשרפו חיטך בעליי' ולא מסר מוכר נפשי' לאצולינהו אי צורבא מרבנן היא לוקח דידע בי' מוכר דלא מקבל עליה מי שפרע לא טרח ומציל להו ומה הועילו חכמים בתקנתם אצל צורבא מרבנן א"ו כל זמן דהדר בי' מחמת אונסא לית בי' מי שפרע כי אם למאן דהדר ביה מחמת יוקרא וזולא וכי היכי דכד איתניסו קודם משיכה הדר בי' לוקח ולא מקבל עליו מי שפרע ה"נ האי דקא הדר ביה מחמת פחד אונסא לא מקבל עליו מי שפרע:

כל הא ביתא קמך לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי וכו'. ואם תאמר מאי הוה סלקא דעתיה דהוי שומר שכר איזה שכר היה לו ממה שהניחם בביתו. ויש לומר דהכי קאמר לא מיבעיא שומר שכר לא הוי אפילו אם שכר לו מקום ביתו. תלמיד הר"ף.
עיין בתוספות פרק הפרה דיבור המתחיל: ואפילו נשברו. כספו בידו כספו ביד מוכר הוא האמת מקשה אבל לא משום דהוה ניחא ליה אם כן היה ללוקח כספו בידו דאטו בשביל שלא נתן מעות יש לו למקח להתקיים יותר. משאנץ.

כגון שהיתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר. פירוש והפירות בעלייה ההיא והלוקח שהוא המשכיר דר שם בחצר והיינו דנקט עלייתו של לוקח לומר שהלוקח דר בבית ופירות של מוכר בעלייה של בעל הבית. והיינו דאמרינן דכי נפלה דליקה טרח ומציל הלוקח ואף על גב דהא אליבא דרבי שמעון איתאמרא הלכה היא דהא אתיא שפיר כטעמא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה. הריטב"א.

איתמר רב כהנא אמר שתות מקח שנינו. פירוש שתות מקח דוקא כדקתני במתניתין מעשרים וארבעה לסלע שתות למקח וקרא נמי הכי כתיב וכי תמכרו ממכר אל תונו האונאה תלויה במקח. וקשיא לי דסוגיא דשמעתין שתות מלגאו לרב כהנא והא גבי חומש פשיטא דחומש מלבר ובבבא בתרא בענין מוסיפין על המדות אמרינן שתות מלבר. הראב"ד.
שוו שיתא בחמשא וכולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן דהכי משמע במתניתין דקני שתות למקח וגם סברא הוא דבדבר שהאונאה תלוי בה יש לנו לתלות השתות והאונאה תלויה במקח שטועין בני אדם בשויו אבל במעות אין טעות. הרא"ש ז"ל.
הכי גרסינן וביטול מקח היכא דאיכא יותר משתות משני צדדין והיכי דמי כגון דזבין שוה ד' בה' או שוה ה' בד' אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה היא ורש"י גורס אבל היכא דאיכא שתות משני צדדין ופירש הוא דאיכא שתות באחד משני צדדין והכל דין אחד. והזהר בפירושו דאלו אידך דאמרינן הלכא דאיכא יתר משתות משני צדדין דוקא וכדמפרש ואזיל שוה ד' בה' וכו' ופשוט הוא וטועין בו רבים. הריטב"א.

כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין וכו'. ומיבעיא ליה להשר מקוצי אי איכא יתר משתות מקח ופחות משתות מעות כגון שמכר לו שוה הן דינר בה' דינרים וי"א פשוטים למאי חשבינן ליה. ואמר רבינו יהודה דחשבינן ליה אונאה דכיון דלא הוי מחילה ולא ביטול מקח אם כן חשבינן ליה אונאה והכי פירושו כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדים. פירוש או אידי ואידי הוי פחות משתות או אידי ואידי הוי יותר משתות. עד כאן תוספות חיצוניות. ועיין בתוספות דיבור המתחיל שתות מעות. ובמרדכי חולק עיין שם.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ורבי יהודה אומר דחשבינן וכו'. ואין זה מחוור דהיכי עבדינן אונאה וליכא שתות משום צד והיאך אנו מטילין פשרה בין שני הצדדין. והנכון יותר דאזלינן בתר מקח דהא בין לרב בין לשמואל אונאת מקח הוא עיקר ובאונאת מעות הוא דאפליגו. ועדיין הדבר צריך עיון. עד כאן.

לא דזבין שוי כ"ד בכ' מי נתאנה וכו'. משמע אבל לשמואל דאמר שתות מעות ניחא שפיר ואמאי לשמואל נמי קשה דהא שמואל שתות מעות קאמר וכל שכן שתות מקח כגון דזבין שוה כ"ד בכ'. ואם כן קשה מי נתאנה מוכר וכו' ויש לומר דלשמואל לא קשיא מידי דאף על גב דמתניתין מיירי משתות מקח ומשתות מעות מכל מקום יכול להיות דסיפא דקאמר עד מתי מותר לחזור בו לא קאמר רק משתות מעות כגון דזבין שוה כ' בכ"ד ומי נתאנה לוקח אבל לרב דקאמר דמתניתין לא מיירי רק משתות מקח קשה שפיר. תלמיד הר"פ.

תניא כוותיה דשמואל וכו'. ואף על גב דלית הלכתא כי האי מתניתא דמשויא ידו של מתאנה על העליונה וכרבי נתן קיימא לן דאמר קנה ומחזיר אונאה. מכל מקום שמע מינה דבין שתות מעות ובין שתות מקח הוי אונאה. הריטב"א.

שמעתא דתגרי לוד
ראיתי להקדים לסוגיא זו קצת הקדמות הקדמה ראשונה כי בעיא זו לא נפשטה אבל קיימא לן דלאלתר הוי מחילה. ב' דלגבי מוכר נמי איכא למיבעי כי האי גוונא. ג' דלרבי טרפון נמי איכא למיבעי בין למאי דסברוה בין לפי הדחיה. ד' דמחילה לאלתר ניחא להו לתגרי לוד אף על גב דאיכא כנגדה תרתי. ה' דקנה ומחזיר אונאה עדיפא להו מביטול מקח ו' דזמן הקצר ניחא להו. ז' דשתות עצמה ובטול מקח שקולים הם דכל חדא איה בה חדא לטיבותא וחדא לריעותא שתות עצמה שכיח אלא דהוי שיעורו מצומצם בטול מקח לא הוי מצומצם ולא שכיח לפעמים הא עדיף ולפעמים הא עדיף טפי כפי הסברות. ח' כי לדעת רש"י מאן דבעי הא בעי הא ובעי לה בין אי בטל מקח לעולם חוזר או עד שיראה וכו' ולדעת התוספות מאן דבעי בתרייתא לא בעי קמייתא דפשיטא ליה דעד שיראה לתגר ולקרובו לא הוי מחילה. ט' דבין חזרה לעולם או כל היום הנאה פורתא איכא ואם יהיה כנגדה הנאה אחרת לא חיישינן לה. י' שאין שמחה שלא יהיה בה קצת עצב ולא חזרה שלא יהיה בה קצת תועלת כדרבי טרפון. ואחר כל זה אבאר הסוגיא בעזר השם.

בד"ה שתות מעות נמי שנינו אפילו למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו' עכ"ל ר"ל דהיכא דליכא לא שתות מעות ולא שתות מקח אלא לגבי חד הוי ביטול מקח ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח בין לענין ביטול בין לענין מחילה דטעו אינשי במקח ולא במעות עכ"ל המרדכי בשם רמ"ך וכן הוא מוכח בתוס' לקמן בד"ה משני פונדיונות כו' ומה שיש לדקדק בזה ע"ש:

בד"ה שוי חמשה כו' דשוי שיתא בחמש היינו שתות מלגיו עכ"ל ר"ל מלגיו של המקח ואית לן למיזל בתר שתות מלגיו של מקח גבי מוכר דשתות מלבר של המקח לא משכחת בי' במוכר דשוה שבעה בשיתא לאו היינו שתות מלבר ולא שתות מלגיו של המקח אבל שתות מלגיו של המקח משכחת גם גבי לוקח דהיינו שוה שיתא בשבעה וק"ל:

רש"י ד"ה א"נ שמא וכו' דלא לישנא אחרינא הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה שוי חמשה בשיתא וכו' עד ועוד דכשנתאנה המוכר לא תמצא שתות מלבר. פי' דכשנתאנה המוכר לא שייך לומר שתות מלבר והואיל ואינו נמצא במוכר ה"ה דאינו בלוקח:

רש"י בד"ה שתות מקח כו' ואין אחד יכול לחזור כו' נ"ב זהו לפי המסקנא דלקמן דלא קיימא לן מי שנתאנה ידו על העליונה:

גמרא כגון שהיה עלי' של לוקח כו'. הרמב"ם בפי' המשנה ונמשך אחריו הברטנורה שגגו שגגה גדולה שסברו שקאי אמשנה ע"ש:

גמ' רב אמר שתות מקח וכו'. נראה דהפלוגתא באריכות לישנא דמתני' האונאה ארבעה כסף כו' שתות למקח ולא קאמר בקצרה האונאה שתות למקח ומשערו במעות ועיין. ולא קאמר שתות מלגאו ושתות מלבר ועיין (ח):

ברש"י בד"ה שתות מקח וכו' וזהו דין אונאה שתות להיות המקח קיים. ר"ל למאי דפסיק רבא לקמן אבל מתני' לא ס"ל הכי רק מי שנתאנה ידו על העליונה:

בתוס' בד"ה שתות מעות נמי כו'. אינו נראה שדקדקו ממה דקאמר נמי שנינו דכיון דרב קאמר שתות מקח לחודא קאמר איהו שתות מעות נמי שנינו או כיון דמשמעות דמתני' שתות מקח לחודא אבל דין הוא [שכתבו כן לדינא] אם משני צדדין ליכא שתות אלא חד צד מחילה וחד צד ביטול מקח לעולם אזלינן בתר מקח והביא המרדכי בפסקים בשם רמ"ך מכר לו שוה נ"א בס' או ס' בנ"א דבחד צד וכו' לעולם אזלינן בתר מקח בין לענין מחילה בין לענין ביטול מקח ודבר זה תמוה מאד כיון דמקח עיקר למה בשוה חמשה בשיתא לא הוי ביטול מקח ניזל בתר מקח ועוד דאם יהיה האונאה מעוטה עד שיהיה מחילה גבי דמים יהיה ביטול מקח וכשהאונאה מרובה עד שיהיה שתות לגבי מעות יהיה אזלינן בתר מעות ויהיה המקח קיים וכן בהיפוך ועיין:

בתוס' בד"ה שוה חמשא כו'. דשוה שיתא בחמשא היינו שתות מלגאו וא"ל דמ"מ מצינו ד"מ שוה חמשא בארבעה הוי שתות מלגאו גבי מוכר זהו הבל וק"ל:

גמרא איהו טרח ומייתי לה. ברי"ף ורא"ש הגי' ומציל:

במשנה האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע. נ"ל דשיעור המשנה הוא האונאה ד"כ לסלע ומכ"ד כסף בא לבאר באיזה כסף מדבר או אתי לפרש את הסלע דדוקא אם הוא יוצא בכ"ד כסף אז הוי' אונאתו ד' כסף (ועי' לעיל מד ב בתד"ה אחד משמונה) ומלת לסלע משמשת לשתים ולכן בר"ט לא נזכר מכ"ד כסף (כפי הגי' במשניות ובירושלמי וברי"ף) דכבר ביאר תנאי זה:

גמרא תנן כו' מאי לאו דזבין שוי כ' בכ"ד כו' לא דזבין שוי כ"ד בכ'. נראה דס"ד דאונאת לוקח שהיא בנתינת מעות יתרים החשבון הוא במעות ואונאת המוכר שהיא בנתינת החפץ בפחות החשבון הוא בשיווי החפץ:

תד"ה שוי. ועוד כו' דשוי שיתא בחמשא כו'. וא"ל דמשכחת לה בשוי ה' בד' דא"כ לא אתיא הא דתנן ד' כסף לסלע גבי אונאת מוכר דזה ודאי אאונאת תרוייהו קאי ועי' לקמן נ"א בתוס' דהא דפריך מי נתאנה מוכר אימא סיפא כו' היינו רק לפי דאוקמה באונאת מוכר לבד ועדיפא מיניה קפריך:

תוס' ד"ה ש"מ וכו' ותימה דלשתוק משתות למקח. עיין בתשו' מהר"י לבית לוי סי' ו':

גמרא אימא סיפא עד מתי מותר להחזיר כו'. קשה לי דלמא מיירי מתני' דעדיין לא משך הלוקח. והמוכר רוצה לחזור בזה אמרי' דעד שיראה לתגר מותר לחזור וא"צ לקבל מי שפרע. אבל בשהה יותר מזה צריך לקבל מי שפרע כדנראה מדברי רש"י ז"ל במתני' דאף בקנין מעות לחוד אם בא לחזור אחר כדי שיראה צריך לקבל מי שפרע וכמו שהחליט הש"כ (סימן רד) ובזה גם במוכר תלי בשיעור כדי שיראה לתגר דהא מקחו בידו. ומדוקדק יותר לישנא דמתני' עד מתי מותר להחזיר דלא מיירי לענין הדין דיכול לחזור. אלא לענין אם מותר ואין עליו איסור מי שפרע, ובלא"ה לא קשה דלמא איירי מתני' שהמוכר הקנה ללוקח חפצו בק"ס ומקחו בידו די"ל דסתמא מיירי בקנין מעות דהוא סתם קנין. אבל הנ"ל קשה דלמא מיירי בנותן מעות ולא משך ולענין מי שפרע:
והי' נ"ל מזה לדון דינא דאם הלוקח משך החפץ ולא נתן מעות אף בשהה כדי שיראה יכול לחזור דליכא ראיה מדלא הראה לתגר דכיון דעדיין מוחזק במעותיו לא רמיא עליו להראות לתגר. וכמ"ש כעין זה המ"ל (פט"ו ה"ב) לענין מום במקח. ולענ"ד מבואר כן בדברי תוס' כתובות (דף כח) ד"ה הנהו קלא וכו' בשם רבינו אלי' ע"ש. וה"נ י"ל לענין דכל דמוחזק במעותיו ליכא ראיה דמחל מדלא הראה ובש"כ (סי' רכ"ז סק"ד) הביא בשם הגהת אשרי דמסתפק בלא נתן מעות אם נאמן דלא מחל במגו דהחזיר ע"ש, ולפי סברתו בלא"ה הדין דכיון דמוחזק במעותיו לא רמי' עליו להראות לתגר וליכא ראיה דמחל [ומ"מ מודינא דאם בשעה שלקח לא נתן המעות ושהה עד כדי שיראה ואח"כ נתן המעות ובא אח"כ לחזור אף דמשעה שנתן המעות ואילך לא שהה שיעור כדי שיראה מ"מ אמרי' מדהיה לו זמן להראות לתגר ונותן מעות ולא הראה מתחלה לתגר ע"כ דמחל]. וא"כ ניחא דליכא לאוקמי מתני' בנתן מעות ולא משך דבכה"ג המוכר מוחזק יכול לחזור אף אחר ששהה כדי שיראה:
ואולם מ"מ נראה לענ"ד דאין ראיה מזה די"ל דבמוכר מוחזק כיון דעדיין ליכא קנין גמור רק לענין מי שפרע בזה ליכא ראיה דמחל מדשהה כדי שיראה די"ל דסמך עצמו על מה שבידו לחזור ע"י קבלת מי שפרע. אבל בלוקח מוחזק שמשך ולא נתן מעות כיון דאין בכחו לחזור ואין לו על מה לסמוך מוכח דמחל, ובזה אפשר להסביר ספיקא דהגהת אשרי דאם נאמן דלא מחל במגו דפרעתי דלכאורה בפשיטא דמלתא הוי כמו אנן סהדי דהרי אלולי המגו היו מוציאין מהלוקח בטענה דמחל, אף דהוא טען דלא מחל והוי מוחזק טוען ברי והמוציא שמא, ואולי י"ל דמסתפק דלמא הוי כמו חזקה דמוציאין בשמא וברי לדעת הש"כ (סי' ע"ח) לענין א"א פורע ת"ז, ומ"מ מגו מהני מספק איבעיא דמגו במקום חזקה, אבל באמת דברי הש"כ אינם מוכרחים כמו שכתבתי במקום אחר, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דאופן הספק כיון דמכח קושיית' הנ"ל מוכח הדין דבנותן מעות ולא משך אף דחפצו ביד המוכר ויכול להראות לתגר מ"מ יכול לחזור אף בלא מ"ש דסמך ע"ז דיכול לחזור ולא רמי' עליו להראות לתגר, וה"נ י"ל בלוקח מוחזק במשך ולא נתן כיון דיכול לטעון פרעתי לא רמי' עליו כ"כ למידק להראות לתגר כיון דא"י לתבוע ממנו דבר דיטעון פרעתי, כעין מ"ש הרשב"ם בב"ב גבי החזרתי במגו דנאנסו דל"ש שטרך בידי מאי בעי די"ל דסמך ע"ז דיטעון נאנסו או דנימא מ"מ הוי אנן סהדי דהיה לו להראות לתגר ולא לסמוך ע"ז דיטעון בשקר פרעתי ושאני מוכר מוחזק בנתן מעות ולא משך כיון דעדיין אין המקח נגמר בשלימות ובידו לחזור ע"י מי שפרע אינו מחויב להראות לתגר, כנלענ"ד נכון בעזה"י:

בגמרא תניא אר"ש אימתי בזמן שהכסף כו' ע' מ"ש בעל תוי"ט בזה באריכות במשנה דריש פירקין:

במשנה עד מתי מותר לחזור כו' ופירש רש"י דנקט מותר לאשמעינן דאפי' מי שפרע ליכא מיהו שמעינן להדיא נמי מלישנא דמתני' דמי שנתאנה מותר לו להחזיר המקח והיינו כר"י הנשיא דמי שנתאנה ידו על העליונה ולא כר"נ דס"ל קנה ומחזיר אונאה וה"נ סתם לן תנא דמתני' בסיפא להדיא דמי שנתאנה ידו על העליונה:

בתוספות בד"ה שתות מעות נמי שנינו אפי' למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו' עכ"ל. ופי' מהרש"א דכוונתם שאם לפי שווי המעות יש יותר משתות ולפי שווי המקח הוא פחות משתות או להיפך כשנתאנה המוכר לעולם אזלינן בתר שווי המקח כיון דליכא שתות מצומצם בשום ענין וכ"כ המרדכי בשם רמ"ך ז"ל וכ"כ רמ"א בש"ע ח"מ סי' רכ"ז וכן היה נראה לפרש ג"כ דברי התוס' בהשקפה ראשונה אבל באמת סתימת ל' התוס' לא משמע כן דכל כי האי מילתא שהוא חידוש גדול בדין לא ה"ל לפרש דרך רמז אלא בהדיא היה לו לפרש כן. ועוד דא"כ מה זה שכתבו התוס' נראה יותר לילך אחר שתות מקח שתות זה מה טיבה לכאן כיון דלא איירי הכא בשתות מקח מצומצם אלא בפחות משתות או יותר משתות המקח ואי כדברי מהרש"א הכי ה"ל למימר שנראה לילך אחר שווי המקח. ועוד שגוף דין זה תמיה לי טובא דאטו שתות מי כתיב באורייתא כדי שנאמר דגזירת המלך היא כהלכתא בלא טעמא דבעינן דוקא שתות מצומצם בין שתות מקח בין שתות מעות והלא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תונו אלא שהדבר מסור לחכמים והם אמרו דעד שתות א"א לכוון המקח ומש"ה הוי מחילה טפי לא ואם כן היאך נאמר דכשמכר לו והטעהו שתות מעות בצמצום כגון שמכר כ"ג ושליש בכ' לא הוי מחילה אלא אונאה וכשהטעהו יותר כגון שמכר לו שוה כ"ד פחות משוה פרוטה בכ' נאמר דהוי מחילה משום שאין עליו שם שתות לא במעות ולא במקח וזה דבר שאין הדעת סובלו. ובאמת נתקשיתי מאד בזה ואחר העיון ראיתי שגם המ"מ (בפ"ו) נתקשה בזה ומחמת כן הגיה לשון הרמב"ם והעלה גם כן היפך מדין הנ"ל דלעולם מן שתות מעות ועד שתות מקח הוי הכל בכלל אונאה ולא הוי ביטול מקח אלא כשהוא יותר משתות בשני הצדדים ולעולם לא הוי מחילה אלא כשהוא פחות משתות משני צדדים וכן נ"ל מסוגית הש"ס כמו שאבאר וכ"כ הב"י בש"ע לשון הרמב"ם עפ"י הגהות המ"מ ועיין שם בסמ"ע ובב"ח באריכות ואין כאן מקומו להאריך ונחזור לענינינו דלדעתי לא כיוונו התוספ' לפי' מהרש"א ומה שהביא מהרש"א ראיה מלשון התוספות לקמן בד"ה שני פונדיונות וכ"כ הב"ח. ולענ"ד משם נראה אדרבא להיפך כמו שיבואר. לכך נראה לענ"ד שהתוספות כאן לא נתכוונו אלא ליישב לשון שתות מעות נמי שנינו ומשמע דכ"ש שתות מקח וכתבו התוספות ליפות הטעם דודאי יש לנו לילך יותר אחר שתות מקח וכיון דל' המשנה משמע לשמואל דקאי אשתות מעות כדדייק הש"ס בסמוך ממילא יליף שמואל מסברא דכ"ש שתות מקח כן נראה לענ"ד בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא תנן האונאה ד' כסף כו' מאי לאו דזבין שוה כ' בכ"ד כו'. אפשר דלישנא דמתני' הכי משמע ליה דקתני האונאה ד' כסף מכ"ד ואי אשתות מקח קאי דהיינו שוה כ"ד בכ"ח ה"ל למימר ד' כסף לכ"ד אע"כ דאשתות מעות קאי וכה"ג יש לפרש בההיא דר"ט בסמוך. ועוד אפשר לומר דע"פ השיטה שכתבתי בסמוך דלמ"ד שתות מעות נמי שנינו היינו דמן שתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות יחשב אפי' אינו שתות מצומצם ומש"ה ס"ד דאיירי בהכי דלמ"ד שתות מקח איירי מתני' דוקא בשיעור מצומצם דוקא דהן בשיעור מרובה מאד או בהמועט יותר לעולם כשהוא ש"פ יותר משתות נשתנה דין האונאה לביטול המקח וכן בפחות פרוטה משתות אף אם עולה לסך עצום ורב אפ"ה נשתנה הדין לדין מחילה ומש"ה נ"ל דוחק לפרש כך שישתנו שלשה דינים בשלשה שיעורים מצומצמים וכה"ג פי' התוספות בכמה דוכתי אבל למ"ד שתות מעות נמי שנינו אין השיעור מצומצם דמכר לו שוה כ' הוי שיעור אונאה מן כ"ג ושליש עד כ"ד. אבל לפ"ז קשה דאם כן מאי ס"ד דאיירי מתני' בהכי דא"כ אמאי קתני במתני' דהוי אונאה כשמכר לו בכ"ד ותיפוק ליה כיון דשוה כ' הוי שיעור אונאה בכ"ג ושליש וכן למעלה עד כ"ד אבל לשיטת הרמ"א ז"ל כיון דמכ"ג ושליש למעלה לא שייך אונאה כיון שאין השיעור שתות מצומצם ניחא ליה למיתני כ"ד דפסיקא ליה מילתא אבל לשיטת החולקים קשיא. ולולי דברי התוס' בסמוך היה אפשר לפרש דהיינו דמסיק במתני' שתות מעות עד שתות למקח וכוונתו לזה הענין דמן כ"ד דהיינו שתות מעות עד שתות למקח הוי שיעור אונאה אלא דהתו' הניחו בקושיא דלישתוק משתות למקח וא"כ משמע דלא נחתו לזו הסברא ודו"ק:

בתוספות בד"ה תנן הורה ר"ט בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא כו' עכ"ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לפרש ע"פ הדרך שכתבתי בסמוך משום דמסיפא קשיא ליה טובא למ"ד שתות מקח שנינו למאי דס"ד דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דהכי משמע פשטא דמתני' וקס"ד נמי דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לר"ט לאלתר הוי מחילה כדמסקי' לקמן וא"כ קשה טובא אמאי חזרו לדברי חכמים יזהרו מאונאת שליש מצומצם ויהא מחילה לאלתר דהא למ"ד שליש מקח הוי השיעור מצומצם דאף דמקח שוה הון רב כשעולה אונאה שוה פרוטה פחות משליש הוי מחילה לאלתר אבל למ"ד שליש מעות נמי שנינו אתי שפיר לפמ"ש בסמוך דשיעור שליש היינו כשהמקח שוה שיתסר ומכרו בכ"א ושליש דהיינו שליש מקח וכן מכ"א ושליש עד כ"ד כל זה בכלל שליש מעות הוא וא"כ כיון דתגרי לוד היו בקיאים להונות בכה"ג ואף ע"ג דלרבנן הוי ביטול מקח מ"מ לאחר שיראה לתגר או לקרובו הוי מחילה וכיון שהורה להם ר' טרפון כל היום מותר לחזור שפיר חזרו שהיו מפסידים כל אותן האונאות מן כ"ג ושליש עד כ"ד וכן למאי דקס"ד לקמן דביטול מקח לעולם חוזר ואם כן צ"ל דחזרו משום שתות עצמו וכן למאי דמסיק דביטול מקח כדי שיראה ומעיקרא שמחו משום שתות עצמו עי' לקמן בכל זה נראה לי דוחק לפרש דשתות מקח דוקא שנינו דאם כן הוי שיעור מצומצם ולא שייך לא שמחה ולא חזרה כיון דפחות פרוטה אזל ליה שיעור שתות אבל למ"ד שתות מעות א"ש דא"כ לא הוי שיעור מצומצם כדכתיבנא דמשתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל שתות הוא ודו"ק:

אמרי ליה והא אמרו ליה רבנן לרבא. רבינא אמר להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה לרבנן לרבא איבעי ליה לקבל מי שפרע: אימתי. יש חזרה בדבר: בזמן שהכסף ביד המוכר. דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל: מפני שכספו בידו. משמע שהלוקח קיבל כבר כספו: פשיטא. הרי משיכה יש ואפילו רבנן מודו: מושכרת ביד מוכר. והיו הפירות מונחין ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות דכיון דקיבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא ר' שמעון אית ליה מעות קונות דבר תורה כדאמרינן (לעיל דף מז:) ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן כו': א''נ שמא תפול כו'. לא גרס ליה אלא לישנא אחרינא הוא והיא היא: פרזק. שם השר: רופילא. משנה למלך: כדרך שתקנו משיכה. לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח: כך תיקנו משיכה. לחזור בהן הלקוחות: מתני' האונאה ארבעה כסף. מעות כסף שהם שש בדינר: מעשרים וארבעה כסף לסלע. אם היה המקח בדמי הסלע שהוא כ''ד מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף: עד מתי מותר להחזיר. מי שנתאנה והא דנקט לשון מותר לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו: עד כדי שיראה המקח לתגר או לאחד מקרוביו. ואם שהא יותר מחל על אונאתו: ושמחו תגרי לוד. שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר: גמ' שתות מקח שנינו. דוקא קתני מתני' שתות למקח שאם האונאה שתות לשויו של מקח הויא אונאה אבל אם פחות או יותר היא אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה שתות להיות המקח קיים ואין אחד יכול לחזור אלא מחזיר אונאה אבל אם פחות משתות מחילה היא ואין מחזיר לו כלום ואם יותר על שתות שניהם חוזרין אפילו רצה להחזיר לו האונאה הרשות ביד שניהם לחזור הכי מוקמינן לה לקמן (דף נ:): ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו. מתני' דקתני שתות למקח לאו אשויו של מקח דוקא קאי אלא כל התנאי קרוי מקח בין מעות שניתנו בו בין דמי החפץ וכל צד שאתה מוצא שם שתות אונאה בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח והשתא מפרש פלוגתייהו: שוי שיתא בחמשא. ונתאנה מוכר או שוי שיתא בשבעה ונתאנה לוקח: כולי עלמא. בין לרב בין לשמואל אונאה הוא דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח: כי פליגי שוי חמשא בשיתא. ונתאנה לוקח בזוז שהוא חומש למקח ויותר משתות הוא זה אבל אצל מעות שנתן שתות הוא אי נמי שוי שבעה בשיתא ונתאנה מוכר בזוז לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית ופחות משתות היא ולגבי מעות הוי שתות: אידי ואידי. בין שוי שבעה בשיתא בין שוי חמשא בשיתא: משני צדדין. באחד משני צדדין: מאי לאו דזבין שוי עשרים בעשרים וארבע. ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח ארבעה הוי חומש של עשרים וקרי ליה אונאה ולא קרי ליה ביטול מקח: לא דזבין שוי עשרים וארבע בעשרים. דהוה ליה שתות למקח: ופרכינן ומי נתאנה מוכר בתמיה: לא שנו. דבכדי שיראה ותו לא אלא לוקח: אבל אם נתאנה מוכר לעולם מוכר חוזר. ולקמן מפ' טעמא: אלא דזבין כו'. דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח: תניא כוותיה דשמואל. דבין שתות מקח בין שתות מעות: מי שהוטל עליו. מי שהאונאה עליו מי שנתאנה:

בכדי שיראה לתגר או לקרובו. וא''ת א''כ נתת דבריך לשיעורים דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים וי''ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר: שתות מעות נמי שנינו. אפילו למאן דאמר שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח שהאונאה והטעות תלויה במקח אבל מעות אין אונאה וטעות תלויה בהם שאין צריכין שומא: שוי חמשא בשיתא בטול מקח הוי. וא''ת מנא לן הא דלמא הא הוי נמי שתות מקח דהוי שתות מלבר ויש לומר דמסתמא אית לן למיזל בתר שתות שוה המקח שהאונאה והטעות תלויה בו ועוד דכשנתאנה מוכר לא תמצא שתות מלבר דשוי שיתא בחמשא היינו שתות מלגיו: ש''מ שתות מעות נמי שנינו. וא''ת אם כן מאי שתות למקח דקתני מתניתין וי''ל דמפרש היינו אונאה שתות שנהיה במקח ותימה דלשתוק משתות למקח: תנן הורה רבי טרפון בלוד. תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא: