בבא מציעא מט ע"א

אֶלָּא מַשְׁכּוֹן דְּנָקֵיט לְמָה לֵיהּ אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינֵּיהּ מַאי אֵינוֹ מְשַׁמֵּט דְּקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט בְּכוּלּוֹ וּמַאי מְשַׁמֵּט דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא לְהָךְ פַּלְגָא דְּלָא נָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן
וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר כְּנֶגֶד כּוּלּוֹ הוּא קוֹנֶה וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר כְּנֶגְדּוֹ הוּא קוֹנֶה
לָא מַאי אֵינוֹ מְשַׁמֵּט דְּקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְהָךְ פַּלְגָא דְּנָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר לְהָךְ פַּלְגָא דְּנָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן נָמֵי מְשַׁמֵּט אֶלָּא מַשְׁכּוֹן דְּנָקֵיט לְמָה לֵיהּ לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא
רַב כָּהֲנָא יְהַבוּ לֵיהּ זוּזֵי אַכִּיתָּנָא לְסוֹף אִיַּיקַּר כִּיתָּנָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אֲמַר לֵיהּ בְּמַאי דִּנְקִיטַתְּ זוּזֵי הַב לְהוּ וְאִידַּךְ דְּבָרִים נִינְהוּ וּדְבָרִים אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה
דְּאִיתְּמַר דְּבָרִים רַב אָמַר אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה
מֵיתִיבִי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מָה תַּלְמוּד לוֹמַר הִין צֶדֶק וַהֲלֹא הִין בִּכְלַל אֵיפָה הָיָה אֶלָּא לוֹמַר לָךְ שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק אָמַר אַבָּיֵי הָהוּא שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב
מֵיתִיבִי רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית מִכׇּל מָקוֹם כָּךְ הֲלָכָה אֲבָל אָמְרוּ מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ
תַּנָּאֵי הִיא דִּתְנַן מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא וּשְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו אָמַר לוֹ בְּנִי אֲפִילּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִּמְלָאכָה צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבַד
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּבָרִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה הֵיכִי אֲמַר לֵיהּ זִיל הֲדַר בָּךְ שָׁאנֵי הָתָם דְּפוֹעֲלִים גּוּפַיְיהוּ לָא סָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ מַאי טַעְמָא מִידָּע יָדְעִי דְּעַל אֲבוּהּ סָמֵךְ
אִי הָכִי אֲפִילּוּ הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה נָמֵי הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה וַדַּאי סָמְכִי דַּעְתַּיְיהוּ אֲמַרוּ מֵימָר אָמַר קַמֵּיהּ דַּאֲבוּהּ וְנִיחָא לֵיהּ
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ יָכוֹל פְּשִׁיטָא אֶלָּא מוּתָּר לַחֲזוֹר בּוֹ אָמַר רַב פָּפָּא וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַתָּנָה מוּעֶטֶת דְּסָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי בֶּן לֵוִי רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹתוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָא מָצֵי לְמִיהְדַּר בֵּיהּ מִשּׁוּם הָכִי רַשַּׁאי אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָצֵי לְמִיהְדַּר בֵּיהּ אַמַּאי רַשַּׁאי אִישְׁתְּכַח דְּקָא אָכֵיל טְבָלִים
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא נְתָנוֹ לְבֶן לֵוִי אַחֵר אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ אַמַּאי אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת כֵּיוָן דְּמַשְׁכֵיהּ מָמוֹנָא אִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְלָא נְטָלוֹ שְׁמַע מִינַּהּ
הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַשּׁוּמְשְׁמֵי לְסוֹף אִיַּיקַּר שׁוּמְשְׁמֵי הֲדַרוּ בְּהוּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לֵית לַן שׁוּמְשְׁמֵי שְׁקוֹל זוּזָךְ לָא שְׁקַיל זוּזֵיהּ אִיגְּנוּב אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ כֵּיוָן דְּאָמְרִי לָךְ שְׁקוֹל זוּזָךְ וְלָא שְׁקַלְ(י)תְּ לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא וְהָא בָּעֵי לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ מִי שֶׁפָּרַע אֲמַר לְהוּ הָכִי נָמֵי
אָמַר רַב פַּפֵּי אָמַר לִי רָבִינָא לְדִידִי אֲמַר לִי הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַב טָבוּת שְׁמֵיהּ וְאָמְרִי לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא שְׁמֵיהּ דְּאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ כֹּל חֲלָלָא דְעָלְמָא לָא (הֲוֵי קָא) [הֲוָה] מְשַׁנֵּי בְּדִבּוּרֵיהּ בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא הָהוּא יוֹמָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה וַהֲוָה יָתֵיבְנָא וַאֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְקָאֵי אַבָּבָא אֲמַר לִי אִית לָךְ שׁוּמְשְׁמֵי לְזַבּוֹנֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

אלא, לדבריך, משכון דנקיט מלוה למה ליה, מה תועלת יש לו בו, לדעת רבי יהודה הנשיא, ולשם מה הוא תופסו, אם אין לו בו קנין אפילו כנגד שוויו!?

כי אם המלוה קונה במשכון כנגד שוויו, הרי בכדי ערך זה אין אני קורא בחוב "לא יגוש", ומדוע אמר רבי יהודה הנשיא ששביעית משמטת אף כנגד המשכון!?

אלא לאו, על כרחך שמע מינה: מאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל? אינו משמט בכולו, כלומר אין החוב נשמט כלל.

ומאי "משמט" דקאמר רבי יהודה הנשיא, להך פלגא, אותו חלק מן החוב, דלא נקיט עליה משכון, אבל חצי החוב שהוא תופס משכון עליו, אפילו לדעת רבי יהודה הנשיא, אינו משמט.

ובהא קמיפלגי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה הנשיא:

דרבן שמעון בן גמליאל סבר: כנגד כולו הוא, המשכון, קונה; לפיכך, אף במשכון שאינו שוה אלא מחצה, אין החוב נשמט כלל.

ורבי יהודה הנשיא סבר: רק כנגדו הוא קונה, אבל אינו קונה כנגד כולו; לפיכך, שאר החוב שאינו תופס משכון כנגד, נשמט בשביעית.

לפי ביאור זה, רב האומר: ערבון כנגדו הוא קונה, סובר כדעת רבי יהודה הנשיא, ורבי יוחנן האומר, ערבון כנגד כולו הוא קונה סובר כדעת רבן שמעון בן גמליאל. ^[1]

ודחינן: לא, אין מכאן ראיה, כי אפשר לומר שאף לרבן שמעון בן גמליאל, אין משכון קונה אלא כנגדו. ^[2] ומאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל - להך פלגא דנקיט עליה משכון, אבל שאר החוב, שאינו תופס משכון כנגדו, הרי הוא משמט.

ותמהינן: מכלל זה אתה למד דרבי יהודה הנשיא סבר: להך פלגא דנקיט עליה משכון נמי משמט, ותיקשי: אלא, אם כן, משכון דנקיט למה ליה, אם אינו מתכונן לגבות ממנו את החוב.

ומשנינן: מה שהוא תופס את המשכון אינו אלא לזכרון דברים בעלמא, שלא ישמט ממנו הלוה, ולא ירצה לפורעו, אבל אין לו קניין במשכון, לדעת רבי יהודה הנשיא.

מספרת הגמרא: רב כהנא מכר פשתן, ויהבו ליה זוזי אכיתנא [הלקוחות שילמו חלק מדמי הפשתן], ועדיין לא משכו אותו.

לסוף, אייקר כיתנא, ואתא רב כהנא לקמיה דרב לשאול אותו, אם יכול הוא לחזור בו מן המקח, ולדרוש מן הלקוחות לשלם עבור הפשתן, כפי שהוא שוה עתה?

אמר ליה רב לרב כהנא: במאי דנקיטת זוזי, אותו חלק שכבר שילמו לך הלקוחות, הב להו [תן להם], ואם לא תתן להם חלק זה, תצטרך לקבל עליך קללת "מי שפרע" כו'.

ואידך, שאר הפשתן, שעדיין לא קיבלת עליו תשלום, יכול אתה לחזור בך מן המקח, ולתבוע עליו תשלום יותר גבוה. ^[3]

ואף על פי שסוכם ביניכם שאתה תתן להם את הפשתן, והם ישלמו לך כך וכך, רשאי אתה לחזור בך, כי "דברים" נינהו [אין אלו אלא "דיבורים" בעלמא].

ו"דברים", אין בהם משום "מחוסרי אמנה", מי שחוזר בו ואינו מקיים את דיבורו אינו נקרא "אדם מחוסר אמנה". ^[4]

דאיתמר: ^[5] "דברים", אדם שהבטיח לחבירו למכור לו חפץ או לתת לו מתנה וכיוצא.

רב אמר: אין בהן משום "מחוסרי אמנה", ורשאי הוא לחזור בו.

ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום "מחוסרי אמנה", אסור לו לחזור בו, ואם יחזור בו הרי הוא נקרא "אדם מחוסר אמנה" ^[6]

מיתיבי, על דברי רב מדברי הברייתא, דתניא: רבי יוסי בן רבי יהודה אומר: נאמר [ויקרא יט לה לו]: "לא תעשו עול במשפט, ^[7] במדה, במשקל ובמשורה. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם".

"הין" של תורה יש בו שנים עשר לוג; ב"איפה" של תורה יש שלש סאין שהן שבעים ושנים לוגין.

מה תלמוד לומר: "הין צדק"? והלא האיסור לעוות את מדת ה"הין", בכלל האיסור לעוות את ה"איפה", היה. ^[8]

ולשם מה כפל הכתוב ואמר גם "הין צדק יהיה לכם"!? אלא, בא הכתוב לומר לך: שכאשר אתה אומר "הן", יהא "הן" שלך צדק ואמת, וכאשר אתה אומר "לאו", יהא "לאו" שלך צדק ואמת. ^[9]

וקא סלקא אדעתין, שכוונת רבי יוסי בן רבי יהודה היא לומר, שעל האדם מוטל לקיים את דיבורו ולאמת אותו, וכדברי רבי יוחנן. ותיקשי לרב, האומר: "דברים" אין בהם משום "מחוסרי אמנה"!?

ומשנינן: אמר אביי: ההוא, מקרא זה, אינו מדבר על חובת האדם לקיים את דבריו, אלא על חובת האדם בשעה שהוא מדבר: שלא ידבר אחד בפה, ואחד בלב. ^[10]

בשעה שהוא אומר את הדיבור יהיו פיו ולבו שוים, ולא יהא בדעתו לשנות מדבריו.

אבל אם בשעה שהוא אמר "הן" או "לאו", היה בכוונתו לקיים את דבריו; בשעת אמירת ה"הן", היה "הן" שלו צדק ואמת, ובשעת אמירת ה"לאו", היה "לאו" שלו צדק ואמת.

כאשר אחר כך השתנה השער, ועלו המחירים, והרי הוא חוזר בו בגלל ^[11] שינוי השער, אין כאן "חסרון אמנה". ^[12] ^[13]

מיתיבי לדברי רב:

רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו: משיכת הטלית קונה, מחייבת, את דינר הזהב, שהתחייב הלוקח לתת בתמורה לטלית, ואין דינר הזהב קונה את הטלית, שהרי מעות אינן קונות.

ואף על פי שכל החוזר בו ואינו עומד בדיבורו, סופו להענש בידי שמים, מכל מקום, כך הלכה - שיכול הוא לחזור בו, ואין בית דין כופים אותו לעמוד בדיבורו, ואינם יכולים למנוע אותו מלחזור בו.

אבל אמרו חכמים: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ולהענישו, אם חוזר הוא בו אחרי שהלוקח שילם לו את המעות.

ומסיימת הברייתא: והנושא ונותן בדברים, בלבד, לא קנה, כלל - אף לענין מי שפרע; והחוזר בו, מדיבורו, אין רוח חכמים נוחה הימנו. 13* וממה שאמרו: אין רוח חכמים נוחה הימנו, משמע, שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו, ^[14] ותיקשי לרב האומר: דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה!? ^[15]

ומשנינן: תנאי היא, אכן, רבי שמעון סובר: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה", אבל תנא דלקמן סובר: אין ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה", ורב סובר כתנא דלקמן.

דתנן, בהשוכר את הפועלים [פג א]: מעשה היה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים למלאכתנו.

הלך הבן ופסק להם, הבטיח להם, "מזונות" ולא פירש כמה מזונות יתן להם.

וכשבא הבן אצל אביו, וסיפר לו מה שהתנה עם הפועלים, אמר לו רבי יוחנן: אפילו אם אתה עושה להם סעודה גדולה כסעודת שלמה בשעתו, בשעה שהיה מלך, עדיין לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהרי הן בני אברהם יצחק ויעקב, וסעודתו של אברהם גדולה היתה מסעודת שלמה, ועליך לתת להם כסעודתו של אברהם!

אלא מה תעשה, כדי שלא תהיה מחוייב להם סעודה כל כך יקרה? עד שלא יתחילו [לפני שיתחילו] במלאכה, צא ואמור להם: איני שוכר אתכם אלא על מנת שאין לכם עלי תביעה, אלא פת וקטנית בלבד.

עתה מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן בן מתיא סובר: "דברים" אין בהם משום "מחוסרי אמנה":

ואי סלקא דעתך, "דברים" יש בהן משום "מחוסרי אמנה", היכי אמר ליה רבי יוחנן בן מתיא לבנו: זיל הדר בך, חזור בך מהתחייבותך!?

אלא על כרחך, רבי יוחנן בן מתיא סובר: אין בהם משום "מחוסרי אמנה", ורב סובר כמותו.

ודחינן: אין מכאן ראיה שרבי יוחנן בן מתיא סובר שאין ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה".

כי יש לומר: יש בהם משום "מחוסרי אמנה" ושאני התם, במעשה דרבי יוחנן בן מתיא, דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו על דברי הבן.

ומאי טעמא לא סמכה דעתם של הפועלים על דברי הבן?

כי מידע ידעי, פועלים, דעל אבוה סמך הבן, שאם יסכים האב למה שהתחייב בנו עבורו, יתקיים ההסכם שביניהם, ואם לא יסכים האב, יתבטל ההסכם.

אם כן, אין בדברי הבן, שפסק מזונות לפועלים, "דברים" של התחייבות, שהחוזר בו הרי הוא בכלל מחוסרי אמנה, אלא דיבורים בעלמא היו כאן, עד שיסכים האב לדברי בנו. ^[16]

ומקשינן: אי הכי, לדבריך ^[17] שאתה אומר: גם רבי יוחנן בן מתיא מודה שיש ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה", ושאני הכא דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו.

מדוע אמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו, שהוא יחזור בו דווקא לפני שיתחילו הפועלים במלאכתם!?

הרי אמרת שכלל אין כאן סמיכות דעת, אם כן, אפילו התחילו במלאכה נמי יוכל לחזור בו, כיון דלא סמכה דעתם על דבריו.

ומשנינן: אם התחילו במלאכה אסור לו לחזור בו, כי ודאי סמכי דעתייהו של הפועלים, על דברי הבן, ^[18] אחרי שכבר התחילו במלאכתן.

כי אמרו הפועלים בלבם: מימר אמר, בודאי כבר הספיק הבן לומר, קמיה דאבוה, מה שהוא התחייב להם, וניחא ליה לאביו.

שאם לא היה האב מתרצה בכך, כבר היה הבן חוזר בו מהתחייבותו, ואם עד עכשיו לא חזר בו הבן, שמע מינה: נתרצה האב בכך, וסמכה דעתם של הפועלים שהוא לא יחזור בו יותר.

על כן אמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו: עד שלא התחילו פועלים במלאכה יכול אתה לחזור בך, אבל אם כבר התחילו הפועלים במלאכתן שוב אינך יכול לחזור בך. ^[19]

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו!?

והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו: מתנה אני נותן לך, יכול הוא לחזור בו.

וקשיא לן על לשונו של רבי יוחנן: יכול, פשיטא!? שהרי לא משך, ואין כח בבית דין לכופו על כך!?

אלא על כרחך כך אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו: מתנה אני נותן לך, מותר לחזור בו. ותיקשי: הא אמרינן שלדברי רבי יוחנן: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה", ואיך אמר רבי יוחנן שמותר הוא לחזור בו!?

אמר, תירץ, רב פפא: מודה ^[20] רבי יוחנן, שאמר: מותר לחזור בו, במתנה מועטת שאסור לחזור בו, כיון דסמכא דעתייהו של מקבלים, על דיבורו של נותן. ^[21] ^[22]

ומה שאמר רבי יוחנן: מותר לחזור בו, במתנה מרובה נאמרו הדברים, שאין דעתו של המקבל סומכת על דברי הנותן במתנה מרובה, ואינו בטוח בו שהוא יקיים את דבריו.

אומרת הגמרא: הכי נמי מסתברא ^[23] שב"מתנה מועטת" מודה רבי יוחנן שאסור הוא לחזור בו.

א. פירות שגדלו אצל ישראל [בארץ ישראל] הרי הם "טבל", ואסורים באכילה עד שיפריש מהם "תרומה גדולה" שניתנת לכהן, ו"מעשר ראשון" שניתן ללוי.

בתבואה של שנים א' ב' ד' ה' משנות השמיטה, עליו להפריש מהם גם "מעשר שני", שנאכל בירושלים, ובתבואה של שנים ג' ו' משנות השמיטה, עליו להפריש גם "מעשר עני", שניתן לעניים.

ב. "מעשר ראשון", שניתן ללוי, אינו נאכל עד שיפריש ממנו הלוי מעשר מן המעשר ["תרומת מעשר"] שניתן לכהן.

ג. בעל הפירות רשאי לתת את התרומה לכל כהן שירצה, וכן את המעשרות, יכול הוא לתת לכל לוי או עני שירצה. [כמו כן יכול הלוי לתת את "תרומת המעשר" לכל כהן שירצה].

ד. אין הכרח להפריש תרומות ומעשרות "מיניה וביה" - מתוך אותם פירות על עצמם, אלא יכול הוא להביא "טבל" ממקום אחר, להפריש עליהם ולהתירם באכילה. [וכן הדין בהפרשת "תרומת מעשר" על "מעשר ראשון" שמקבל הלוי].

ה. אין אדם יכול להפריש לתרומות ומעשרות את תבואתו של חבירו.

דהא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי ^[24]: כור מעשר יש לך בידי, הפרשתי מתבואתי "כור" [שלשים סאה] "מעשר ראשון", ואני אתן אותו לך.

הרי אותו בן לוי, רשאי לעשות את אותו הכור של "מעשר ראשון", ל"תרומת מעשר" על מקום אחר. ^[25] שאם יש לו תשעה כורים "מעשר ראשון" במקום אחר, יכול הוא לומר: הרי כור מעשר ראשון שיש בידו של ישראל פלוני, עשוי "תרומת מעשר" על תשעה כורים אלו. ורשאי הוא לאכול את מה שבידו בחזקת פירות מתוקנים.

מדברי רבי יוחנן אלו, מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן סובר: אסור לאדם לחזור בו מדיבורו, כשאמר שהוא יתן "מתנה מועטת":

אי אמרת בשלמא, לא מצי, אין אדם רשאי, למיהדר ביה, לחזור בו, על כל פנים מ"מתנה מועטת", משום הכי רשאי הלוי לעשות את אותו כור ל"תרומת מעשר" על מקום אחר.

כי ההבטחה לתת את המעשר ללוי זה ולא לאחר, אינה אלא בבחינת "מתנה מועטת", שהרי אין לישראל במעשר זה אלא "טובת הנאה" בעלמא - להחליט למי לתת אותו.

ואם תימצי לומר: אין אדם רשאי לחזור בו מ"מתנה מועטת", רשאי הלוי לסמוך על הישראל שהוא לא ישנה בדיבורו, ולא יתן את המעשר ללוי אחר.

שהרי נאמר [צפניה ג יג]: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", ואין ישראל כשר עשוי לשנות ממה שהוא הבטיח לעשות. ^[26] אלא, אי אמרת: אף ב"מתנה מועטת" מצי למיהדר ביה מדיבורו, אמאי רשאי הלוי לעשות כור זה ל"תרומת מעשר" על מקום אחר!?

הרי יש לחשוש שמא נתנו הישראל ללוי אחר ואישתכח, נמצא, דאין הפרשת הלוי הפרשה וקא אכיל הלוי טבלים ["מעשר ראשון" שלא הופרשה עליו "תרומת מעשר"]!? ^[27]

ומכאן יש ללמוד: אסור לאדם לחזור בו מ"דברים" שאמר, כאשר התחייבותו אינה אלא "מתנה מועטת".

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי יש לומר: לעולם רשאי אדם לחזור בו מדיבורו אפילו ב"מתנה מועטת", ומה שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שרשאי הלוי לעשות את הכור "תרומת מעשר" על מקום אחר, הכא במאי עסקינן כגון שנטלו הלוי ממנו, מן הישראל, וקנה אותו בכך בקנין גמור, ואחר כך חזר הלוי והפקידו אצלו [אצל הישראל]. ^[28] ומקשינן: אי הכי, לדבריך שבנטלו וחזר והפקידו אצלו עסקינן, אימא סיפא, תיקשי לך הסיפא של אותה מימרא דרבי יוחנן:

אם אחרי שאמר ללוי: כור מעשר יש לך בידי, חזר הישראל ונתנו לבן לוי אחר, אין לו, ללוי הראשון, עליו, על הישראל, אלא "תרעומת" מותר לו להתרעם עליו, על שהבטיחו וגרם לו תוחלת ותקוה שנכזבה.

ואי סלקא דעתך, דהכא כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו עסקינן, אמאי אין לו עליו אלא תרעומת!?

הרי כיון דמשכיה, הלוי מן הישראל, ממונא אית ליה, ללוי, גביה דישראל, ואם חזר הישראל ונתנו לאחר, גזל גמור הוא, ויכול לתבוע אותו בבית דין, ומדוע אמר רבי יוחנן: אין לו עליו אלא תרעומת!?

אלא לאו, על כרחך, שמע מינה דמיירי בדלא נטלו הלוי מן הישראל.

אם כן, שמע מינה קסבר רבי יוחנן: אסור לאדם לחזור בו מדיבורו שהבטיח לתת "מתנה מועטת".

ומסקינן: אכן, שמע מינה.

מספרת הגמרא: ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי, לסוף אייקר שומשמי, הדרו בהו מוכרים, ואמרו ליה לההוא גברא: לית לן שומשמי למכור לך, שקול זוזך.

[מעשה באדם שקנה שומשמין, ונתן את דמיהם, אך עדיין לא משך אותם אל רשותו, אחר כך התייקרו השומשמין ומחירם עלה, המוכרים - התחרטו מן המקח ואמרו ללוקח אין לנו שומשמין למכור לך, ^[29] בא וטול את מעותיך].

לא שקיל הלוקח זוזיה, את כספו, מן המוכרים, איגנוב, [הכסף נגנב מבית המוכרים].

אתו המוכרים והלוקח לקמיה דרבא.

אמר ליה רבא ללוקח: כיון דאמרי לך המוכרים: שקול זוזך, ולא שקלית, הרי המעות באחריותך המלאה.

א. "שומר חנם" חייב לשלם למפקיד אם הפקדון הוזק בפשיעתו של השומר, אבל אינו חייב לשלם על גניבות ואבידות.

ב. "שומר שכר" חייב לשלם למפקיד גם אם אבד הפקדון או נגנב, ורק במקרה של אונס פטור השומר מלשלם.

לא מבעיא "שומר שכר" דלא הוי המוכר, ופטור הוא על גניבת המעות.

אלא, אפילו "שומר חנם" נמי לא הוי, ואי אפשר לתבוע אותו לשלם, אפילו על "פשיעה" בשמירה.

אמרו ליה רבנן לרבא: והא כיון שהמוכר קיבל מעות, בעי לקבולי עליה "מי שפרע" על חזרתו; ושמא לא היה המוכר מוכן לקבל עליו קללת "מי שפרע", והיה מקיים את המקח, ונמצא שמעותיו של המוכר אבדו, לא של הלוקח!? ^[31]

אמר להו רבא לחכמים: הכי נמי, כדבריהם כן הוא.

יש למוכרים שתי אפשרויות: או שיתנו את השומשמין ללוקח, והמעות שאבדו, אבדו למוכרים.

או שיקבלו עליהם קללת "מי שפרע", המקח יתבטל, והמעות שאבדו, אבדו ללוקח.

אמר רב פפי: אמר לי רבינא: לדידי אמר לי [לי סיפר] ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה: רב שמואל בר זוטרא שמיה. ^[32]

ואותו תלמיד חכם, היה מופלג כל כך במדת האמת, עד דאי יהבי ליה כל חללא דעלמא, לא הוי קא משני בדבוריה [הוא לא היה משנה בדיבורו, אפילו אם יתנו לו את כל חלל העולם].

וכך סיפר אותו תלמיד חכם: בדידי הוה אותו עובדא של לוקח שרצה לקנות שומשמין וכו', אך לא היה המעשה כפי שהובא לעיל ^[33] שאילו קיבלתי את המעות ^[34] כדי לתת שומשמין, לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם, ולא על כך באנו לדין, אלא כך היה המעשה: ההוא יומא, שאירע בו המעשה, אפניא דמעלי שבתא [סמוך לכניסת השבת ^[35]] הוה, והוה יתיבנא, ואתא ההוא גברא וקאי אבבא [הייתי יושב, ובא אותו אדם ועמד בפתח].

אמר לי אותו אדם: אית לך שומשמי לזבוני האם יש לך שומשמין למכור?

הערות

^[1] הגמרא מדמה מחלוקת האמוראים לגבי ערבון אם הוא קונה לענין חזרה, למחלוקת התנאים במשכון שניתן על חוב לענין שמיטת כספים, ויש מקום לחלק בין דין ערבון לדין משכון, וכן בין דיני קניינים לדין שמיטה, ואף על פי כן מדמה הגמרא את המחלוקת לענין השאלה אם כנגד כולו הוא קונה או כנגד המשכון בלבד - "בית אהרן", וראה מה שהאריכו בזה ב"שיטה מקובצת" ובחידושי רבי מאיר שמחה.

^[2] לדעת רבי יוחנן אי אפשר לומר כך, כי לפי זה כולי עלמא דלא כרבי יוחנן, ובעל כרחך שרבי יוחנן יפרש את מחלוקתם כדלעיל, ואכן הראשונים הביאו גירסא: לרבי יוחנן ודאי תנאי היא. וראה ב"אוצר מפרשי התלמוד" מה שהביאו בשם "משמרות כהונה" ו"מגן גבורים" לתרץ שלכולי עלמא משכון קונה כנגד כולו. [והר"ן כתב להוכיח דבודאי רבי יהודה הנשיא לא סובר כרבי יוחנן. וראה עוד בריטב"א.] והרדב"ז כתב [ראה "שיטה מקובצת"] שהגמרא יכלה לחלק בין דין ערבון לקנין לבין דין משכון לשמיטת כספים, וכל השקלא וטריא הוא לפי סברת המקשה שמשוה ביניהם.

^[3] דברי רב הם על פי שיטתו בסוגיא הקודמת שערבון - מקדמה, אינו קונה אלא כנגדו, כי לדעת רבי יוחנן הסובר: משכון כנגד כולו הוא קונה, על ידי מה ששילמו הלקוחות חלק ממחיר הפשתן, "קנו" את כולו לענין "מי שפרע".

^[4] ואף על פי שבודאי מוטל על אדם כשר לעמוד בדיבורו, גם אם לא יהיה נקרא "מחוסר אמנה", מכל מקום אינו מחוייב לתת את סחורתו בפחות משוייה, ורשאי הוא לתבוע את ערכה בשעת מסירתה ללקוחות. ראה לעיל מח ב בהערה. עוד יש לומר: רב הורה לרב כהנא את חיובו מצד הדין, ולא אמר לו מה שמוטל עליו לעשות מצד מדת חסידות. [ולפעמים אין אדם יכול לנהוג במדת חסידות, אבל ממה שאדם חייב לעשות על פי שורת הדין, אינו רשאי להשתמט בשום מצב.] ובשביעית [פרק י משנה ט] תנן: כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו. וכתב הר"ש: הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה ממנו. וכתב הר"ש: הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולאו משום דאיכא איסור, דאמרינן בפרק הזהב: דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה כו', אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה כו' [וראה שם בפירוש הרמב"ם ולהלן בהערות בשם רבי עקיבא איגר.] ובירושלמי [שם] אמרינן: רב אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לינה [אינני] חוזר בי משום מדת חסידות, אבל למידת הדין מה שכנגד ערבונו חייב הוא לתת, ואם לאו יקבל מי שפרע, ומה שאינו כנגד ערבונו רשאי הוא לחזור בו. וב"שנות אליהו" [שם] כתב הגר"א שרב היה נוהג בעצמו כרבי יוחנן ממדת חסידות, אבל באופנים שגם לדעת רבי יוחנן אינו נקרא "מחוסר אמנה", לא היה רב מחמיר על עצמו ב"מדת חסידות". [ואפשר דהני מילי באופן קבוע, רב היה מחמיר על עצמו כדעת רבי יוחנן משום מדת חסידות, וכמו שאמר רב שם, שאחרי שהוא אמר אין צורך לשאול אותו אם לבצע, כי בודאי לא יחזור בו, אבל מודה הגר"א שיש מדת חסידות לעמוד בדיבורו בכל אופן, וראה במאירי שהביא את הנהגת רב ספרא לקיים אפילו מה שגמר בלבו.]

^[5] ראה להלן הערה 12 סוף אות ג.

^[6] בבכורות יג ב איכא מאן דאמר: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה" והני מילי ישראל מישראל דקיימי בדיבורייהו, אבל ישראל מעובד כוכבים דלא קיימי בדיבורייהו לא. [וראה שם בתוספות יד א ד"ה והני מילי.]

^[7] "משפט" זה, אין כוונתו "דין" שהרי כבר נאמר איסורו לעיל [פסוק טו], ומה הוא "משפט" האמור כאן? הוא המדה והמשקל והמשורה כו' - רש"י.

^[8] א. בפשוטו כוונת הגמרא לומר שאין חילוק בין עיוות ההין לבין עיוות האיפה, וכשם שזה אסור - כך זה אסור, אך מלשון רש"י משמע לפרש הין בכלל איפה היה, כלומר שאיפה גדולה מהין. ויש לפרש: אם במדה גדושה הקפידה תורה, אף על פי שאין בני אדם מקפידים כך כך [ואדרבה דרך המוכר להוסיף על המשקל, ראה פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ב ד ד"ה משפיעים], כל שכן במדה קטנה הקפידה תורה. ראה בתוספות שאנץ וריטב"א. ב. בביאור פשוטו של מקרא כתב רש"י: אבני צדק הם המשקולות ששוקלים כנגדם; איפה היא מדת היבש [שם מדה למדידת נפח של דברים יבשים] ; הין זו היא מדת הלח.

^[9] ואף על גב דבקרא לא כתיב אלא "הין"! ? מכלל הן אתה שומע לאו, כי טעם אחד לשניהם - "תוספות יום טוב" סוף שביעית. ובפירוש הרי"ף על "עין יעקב" דרש דין זה ממה שכתוב: "איפת צדק", ראה שם.

^[10] אין לתמוה: תיפוק ליה מהא דכתיב [שמות כג ז]: "מדבר שקר תרחק"! ? כי כבר דרשוהו בשבועות לא א, במכילתא ובילקוט שמעוני להרבה עניינים אחרים.

^[11] לשון רש"י והנמוקי יוסף: שהוא חוזר בו לפי שינוי השער, משמע שאם הוא חוזר בו לגמרי, אף אם השתנה השער, הרי הוא "מחוסר אמנה", ורק אם הוא תובע להוסיף על המקח את שינוי השער, הרשות בידו.

^[12] א. רש"י. משמע שרב ורבי יוחנן נחלקו כאשר השתנה השער, אבל אם לא השתנה השער, גם רב מודה שאסור לו לחזור בו מדיבורו. והקשה הריטב"א: אם כן מדוע הוצרך אביי לפרש את דברי רבי יוסי בן רבי יהודה: שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, הרי היה יכול לפרש את דבריו באדם שחוזר בו בלא ששער המחירים השתנה! ? ותירץ: אביי רצה לפרש את הברייתא כפי שבאמת התכוון רבי יוסי ברבי יהודה, למרות שמצד קושיית הגמרא אין הכרח לפירוש זה. ורבי עקיבא איגר כתב: היות והפסוק דיבר בסתמא ולא חילק, משמע שיש איסור בכל מקרה, אם כן על כרחך מיירי במי שאין פיו ולבו שוים, ולא במי ששינה אחר כך את דעתו. [כלומר, איסורא דהין צדק נאמר במי שבשעת דיבורו לא התכוין לקיים את דבריו, אבל איסור בעלמא של מחוסר אמנה קיים גם אם הוא חוזר בו אחר כך בלא סיבה]. ב. והריטב"א כתב: והנכון דרב אפילו בשחוזר בו בחדא תרעא - שלא נשתנה השער, קאמר שאין בו משום מחוסרי אמנה. [ובספר "פני יהושע" הכריח שגם רש"י סובר כן. וכתב, דמה שכתב רש"י שנשתנה השער הוא אורחא דמילתא שאין דרך לחזור בו בלא סיבה]. ג. ובדעת רבי יוחנן, כתב הריטב"א: יש מפרשים [וכן דעת הרבה ראשונים] דלרבי יוחנן יש בהם משום "מחוסרי אמנה" ואף על גב דאייקר. לפי זה, רב ורבי יוחנן נחלקו בין בהוקר השער, בין בלא הוקר השער. ואחרים פירשו [וכן דעת "בעל המאור" והרא"ש]: כל בתרי תרעי, אם הוקר השער, מודה רבי יוחנן, וכעובדא דרבי חייא בר יוסף [לעיל מח ב, ראם שם בהערה]. לפי זה, לא נחלקו רב ורבי יוחנן אלא כאשר לא הוקר השער. והנה, לפי השיטה הראשונה שהביא הריטב"א, מה שפסק רב לרב כהנא הוא דוקא לשיטתו שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, אבל לדעתו של רבי יוחנן, גם בכהאי גוונא יש בו משום מחוסרי אמנה, ולפי זה מתאימה הגירסא: דאיתמר, כלומר רב אזיל, במה שפסק לרב כהנא, לטעמו, במה שחלק עם רבי יוחנן. אבל לפי השיטה השניה, פסקו של רב לרב כהנא, כאשר הוקר השער, מתאים גם לדעת רבי יוחנן, ואכן יש נוסחאות [בראשונים] שגורסים איתמר ולא דאיתמר. היות ואין מחלוקת רב ורבי יוחנן קשורה למעשה דלעיל מינה.

^[13] א. הרי"ף פסק כרבי יוחנן ש"דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה"; אף על פי כן, העתיק הרי"ף את דברי אביי. וכתב בנמוקי יוסף: אם נשתנה השער אחר כך והוא חוזר בו לפי שינוי השער, אינו עובר על עשה דאורייתא, אף על פי שיש כאן "חסרון אמנה" כדברי רבי יוחנן. ו"בעל המאור" השיג על הרי"ף: הרי אביי בא לדחות את דברי רבי יוחנן ולסייע לרב, ואם פסק הרי"ף כרבי יוחנן, מדוע העתיק את דברי אביי! ? והרמב"ן תירץ: היות ורבי יוחנן מודה שבמתנה מרובה מותר לחזור בו, כדלקמן, אם כן תיקשי עליו מן הברייתא, שהרי הפסוק לא חילק בין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת, אם על כרחך: גם לרבי יוחנן, לא מיירי קרא במי שחוזר בו מדיבורו, אלא במי שבשעת דיבורו לא היו פיו ולבו שוים וראה עוד ברשב"א ובר"ן. וראה שם ברי"ף ובנמוקי יוסף שאף באופן שהתיר רבי יוחנן לחזור בו מדיבורו [במתנה מרובה], מכל מקום אסור לדבר אחד בפה ואחד בלב וכלשון הירושלמי: מותר לחזור בו, אלא שבשעה שאומר צריך לומר בדעת גמורה. ב. בכתובות פו א אמרינן: פריעת בעל חוב מצוה. וכתב רש"י: מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב: "הין צדק" - שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. והקשו עליו הרא"ה והריטב"א בשם התוספות: הא אוקימנא לההיא בבבא מציעא לענין שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, ואילו הכא פיו ולבו שוין כשלוה - לפרוע, והן שוין עכשיו - שלא לפרוע! ? ואם תימצי לומר כ"בעל המאור", יש לומר: לדעת רבי יוחנן אכן קאי האי קרא במי שאינו מאמת את דבריו אחרי זמן. [ויש לתמוה בשיטת המאירי, שהעתיק את דברי אביי בבבא מציעא וכתב כדברי רש"י בכתובות.] ותלמידי רבינו יונה כתבו להקשות בשם הר"י מקורביל: דהא מהאי קרא, נפקא לן דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה [ולא מייתר קרא לפריעת בעל חוב]! ? על כן פירשו הראשונים שדין פריעת בעל חוב מצוה נלמד מקרא ד"והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה" [דברים כד יא], דמשמע שעליו להוציא בעל כרחו. ג. בפירוש הרמב"ם והרע"ב [שביעית י ט] העתיקו דרשא דהין צדק, לענין הא דתנן: וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, וכתב ב"תוספות יום טוב": ואסמכתא בעלמא היא, דאי לא תימא הכי, אם כן עובר בעשה הוה ליה למיתני. [ב"נמוקי יוסף", שהועתק לעיל אות א, משמע שעובר בעשה דאורייתא.]

^[14] הר"ש [שביעית י ט] כתב שאין רוח חכמים נוחה הימנו, היינו שאין מחזיקים לו טובה, אבל אין איסור בדבר. ובתשובת רבי עקיבא איגר [תניינא סוף תשובה י] תמה: הרי בסוגיא כאן מוכח להדיא שאיסור יש בדבר, שאם לא כן, מאי קשיא לן אליבא דרב! ? וכן מבואר ברש"י מח א ד"ה אנו אין לנו שהחוזר בו מדבריו נענש.

^[15] הקשה הריטב"א: לדברי רש"י שאם לא נשתנה השער מודה רב לרבי יוחנן שהרי הוא "מחוסר אמנה", אם כן מאי קשיא לן מהא דרבי שמעון, שמא לא מיירי רבי שמעון אלא במי שחזר בו בלא שנשתנה השער! ? ותירץ: היות והרישא - כשנתן מעות, לענין מי שפרע, מיירי אף באופן שנשתנה השער, אם כן הוא הדין נמי הסיפא, לענין מחוסר אמנה, מיירי אף באופן שנשתנה השער. [וראה בזה בליקוטי רבי עקיבא איגר.]

^[16] יש לדון האם רשאים הפועלים לחזור בהם, כל עוד לא הסכים האב למה שהתחייב הבן; ראה לעיל הערה 6 שאין ישראל מחוייב לעמוד בדיבורו עם הגוי היות וגוי אינו עומד בדיבורו.

^[17] בשלמא לדעת רב, על ידי שהתחילו, יש כאן יותר מ"דברים בעלמא", ומודה רב שהוא "מחוסר אמנה", אלא לדידך דבדברים בעלמא יש איסור חזרה, והכא לא סמכא דעתייהו משום דעל אבוה סמך, אם כן, אף אם התחילו במלאכה לא סמכה דעתם - ריטב"א.

^[18] בספר "תורת חיים" תמה: איך יתכן שסמכה דעתם של הפועלים שהם יקבלו כסעודת שלמה בשעתו וכסעודת אברהם יצחק ויעקב! ? ועוד, הרי מבואר לקמן שלא נחלקו רב ורבי יוחנן אלא ב"מתנה מועטת" וב"מתנה מרובה" לכולי עלמא יכול הוא לחזור בו, אם כן מאי מייתי ראיה מהכא לדברי רב! ? וראה שם שמפרש כוונת רבי יוחנן בן מתיא, לסעודת בני ביתם של אברהם יצחק ויעקב ברוכי השם שנתברכו מפי השכינה ומסתמא סעודתם עדיפא מסעודת שלמה דלא כתיב גביה ברכה, אבל לא היתה כוונתו למה שנתן אברהם אבינו לאורחיו ושחט עבורם שלשה שוורים לשלשה אנשים.

^[19] ואף על פי שהשכירות היתה לצורך האב; מכל מקום התחייבותו של הבן התחייבות היא, כאשר סמכה דעתם של הפועלים. ובפשוטו, ההתחייבות לפועלים היתה מצד הבן, לצורך האב, כי אם ה"מתחייב" הוא האב, אין כאן "דברים" מצד האב. ועוד, הרי משמע שהבן צריך להספיק לומר לפועלים שאינו נותן להם אלא פת וקיטנית לפני תחילת המלאכה, ואם באב הדבר תלוי, הרי מספיק שהאב ישלח את הבן להודיע לפועלים, ואין צורך שהבן יודיע לפועלים קודם תחילת המלאכה, וצריך תלמוד. ואף על פי שמעיקרא לא סמכה דעתם ולא היו כאן "דברים" של התחייבות; מכל מקום, כאשר אחר כך סומכת דעתם עליו, שוב חל עליו איסור חזרה של מחוסרי אמנה.

^[20] א. כך תיקן הרש"ש, וכן הוא ברש"י ותוספות. ב. כתב הרשב"א [גיטין פג א]: אף על פי שאין כאן "הודאה" לבר פלוגתיה, שהרי רב סובר שבכל ענין יכול הוא לחזור בו, מכל מקום נקט לשון "מודה" היות ודבריו לעיל מוציאים ומצמצמים את משמעות דברי רבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן שיכול אדם לחזור מדיבורו. [וראה בזה ב"שיטה מקובצת" בשם תוספות חיצוניות.]

^[21] כתבו התוספות: במתנה יש חילוק בין מתנה מועטת לבין מתנה מרובה, אבל במקח וממכר, שהנותן מקבל את דמיו, אף אם התייקר המקח נחשב הדבר כ"מתנה מועטת" ואסור הוא לחזור בו, לדעת רבי יוחנן. דברי תוספות הם כפי השיטות שמחלוקת רב ורבי יוחנן היא במקום שהשתנה מחיר החפץ, וראה לעיל הערה 12 ששיטת "בעל המאור" היא שאם השתנו המחירים מודה רבי יוחנן לרב שיכול הוא לחזור בו, והרמ"א בסוף סימן רד הביא את שתי השיטות. [ראה ב"שיטה מקובצת" בשם תוספות חיצוניות, שמשמע, דוקא אם שילם הלוקח מקצת מעות הוי כמתנה מועטת.] ויש שהעירו: אף לדברי התוספות, יש לומר: דוקא ביוקר מועט נחשב הדבר כ"מתנה מועטת", אבל יוקר מרובה, הרי הוא כ"מתנה מרובה" ורשאי הוא לחזור בו, וצריך תלמוד. [וזה לשון הריטב"א: ולא איתפריש כמה היא "מתנה מועטת", והכל לפי מה שהוא.]

^[22] א. כתב רבינו יונה ב"שערי תשובה" [ג קפג]: החלק הששי מכת השקרנים: המבטיח את חבירו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מילתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר: "שארית ישראל" כו'. וכן האומר לתת לחבירו מתנה מועטת, אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה כו', כי לב חבירו סומך עליו ובוטח בו, אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו כו', וכן מי שמתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא כמתהלל על נדיבתו בזה, הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר כו', כי מה שהתהלל בדבר - סימן קיום הדבר. ב. הראשונים הביאו את דברי הירושלמי שאם אמר לתת מתנה לעני אסור לו לחזור בו ובפשוטו הוא משום נדרי צדקה אך במאירי משמע שהוא מטעם מחוסר אמנה ראה שם, בתוספות רבינו פרץ וב"שנות אליהו" להגר"א.

^[23] א. הא דקאמר הכי נמי מסתברא, משום שאין זה הכרח גמור, כי יש לומר דהכא הרי חייב לתת על כל פנים ואינו נותן כלום משלו, ושמא עדיף ממתנה מועטת, ומכל מקום קאמר דהכי נמי מסתברא, דנראה להשוות ביניהן - ריטב"א. ב. צריך תלמוד למאי הוצרך לומר הכי נמי מסתברא וכו', הרי כבר אמרנו לעיל שרבי יוחנן סובר שאסור לחזור בו ורבה בר בר חנה אמר מותר לחזור בו, ובעל כרחך לחלק בין מתנה מועטת למתנה מרובה! ? ושמא אי משום הא יש לומר דילמא הדר ביה, אבל השתא ליכא למימר הכי.

^[24] כל לוי קרוי "בן לוי".

^[25] א. כתבו בתוספות הרא"ש בשם רבינו מאיר: אף על פי שלא קנאו הלוי במשיכה ולא בהגבהה, מכל מקום רשאי הוא לעשות כור זה תרומת מעשר על מקום אחר, ואף על פי שאין רשאי לעשות זאת אלא בעלים, הכא איירי ב"מכירי כהונה" דחשיב כאילו בא לרשותו. אי נמי לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו. [וכעין זה ברמב"ן גיטין ל ב.] וב"קצות החושן" [רד ג] תמה על דברי רבינו מאיר: על תירוצו הראשון תיקשי ממה נפשך: אם על ידי "מכירי כהונה" נחשב שיש לו קנין ממש, אם כן מאי מייתי ראיה מהכא, שהוי מכירי כהונה, לדין מתנה מועטת בלא קניין! ? ואם מכירי כהונה אינו קניין אלא שהוי כמתנה מועטת שאסור לחזור [כמו שכתבו תוספות בבבא בתרא קכג ב ד"ה הכא], אם כן הרי עדיין אין התבואה שלו, ואיך יכול הוא להפריש עליה! ? והאחרונים תירצו [ראה "פרי יצחק" א מט ו"קהילות יעקב" גיטין כא] שעל ידי האיסור לחזור בו במתנה מועטת, נחשב שיש ל"מכירי כהונה" קנין בתבואה, היות ושאר הלויים נתייאשו ממנו. ועל תירוצו השני של רבינו מאיר תמה ב"קצות החושן"; בשלמא כרי של עצמו יכול הוא לתת רשות להפריש, אבל הכא הרי אין המעשר שלו ואין לו בו אלא טובת הנאה, ואיך יכול הוא לתת רשות לתרום משל אחרים! ? [וכתב דיש לתלות דבר זה בפלוגתא (למאן דאמר טובת הנאה ממון) אם נחשב כאילו כולו שלו או דרק בערך טובת ההנאה הוא שלו. וראה מה שהובא ב"מילואי חושן" (128) ליישב קושיא זו בשם רבי עקיבא איגר ובמה שכתבו על דבריו ב"מקור ברוך" סימן טו וב"אגרות משה" ה קכח ועוד אחרונים.] ב. וב"קצות החושן" תירץ קושיא הנ"ל על פי דברי רבי אליעזר ממיץ [הובאו דבריו ברא"ש נדרים לד ב] שכל שיש בידו לזכות יכול הוא להקדיש, אם כן הוא הדין נמי הכא, כיון שבודאי לא יחזור בו הישראל, שהרי שארית ישראל לא יעשו עולה, הוה ליה כבידו לזכות, ויכול הוא להפריש. ורבי עקיבא איגר הקשה על תירוץ "קצות החושן": הרי רק כאשר יזכה בחפץ יחול הקדשו והפרשתו, ואילו בסוגיא משמע שהלוי יכול להפריש ולאכול את פירותיו מיד, וראה עוד מה שהביאו ב"מילואי חשן" (130) שם. וב"דבר יעקב" אות ח. ג. ובתוספות [כתובות קב א ד"ה אליבא] כתבו: שמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב: הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אף על פי שלא הגיע לידו. ותמה שם ברש"ש דהא אינו אלא ממחוסרי אמנה, ואילו מתוספות משמע שהרי הוא יוצא בדיינים! ? וראה ב"קובץ שיעורים" בבא בתרא אות שעד שתוספות הוכיחו את דבריהם מהא דיכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, שמע מינה דקני, והא דיכול לחזור בו הוא משום דהוי כמו הקנאה על תנאי - שלא יחזור בו. [בעצם הא דשייך הקנאה בגמירות דעת בלא קניין ראה "נודע ביהודה" חו"מ קמא סימן כח, "חזון איש" חו"מ כב ד"ה כלל גדול, ב"ק כא ה, הגרנ"ט קידושין ח א [סימן קג ד"ה והנראה] ו"קובץ שיעורים" קידושין אות מא].

^[26] כתב בנמוקי יוסף: ונראה לי ד"לאו עושה מעשה עמך" הוא מיקרי, כיון שמדבר כזב, וכדרבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כו' שיכול לסמוך על מקרא שכתוב שארית ישראל כו' [וראה קידושין מה ב בגמרא ורש"י ד"ה לא יעשו עולה, וצריך תלמוד.]

^[27] נתפרש על פי פשטות לשון הגמרא ואישתכח דקא אכיל טבלים, שאם לא נתנו לבן לוי אחר הפרשתו הפרשה, אפילו אם תימצי לומר שרשאי הישראל לחזור בו, וזה מתאים לתירוצו השני של רבינו מאיר בתוספות הרא"ש [בהערה לעיל], אבל למאן דאמר שבלא הקנאה אי אפשר להפריש צריך לפרש דאוכל טבלים משום שאין לו רשות להפריש, ולשון אישתכח לאו דוקא - על פי "פרי יצחק" הובא ב"מילואי חושן" (סוף ציון 130).

^[28] כתבו התוספות: הוה מצי למיפרך, אי הכי מאי למימרא, הרי אם קנאו הלוי בקניין גמור, אין שום חידוש בדבר לומר שרשאי הוא לעשותו תרומת מעשר, אלא דבלאו הכי פריך שפיר מרישא. והריטב"א כתב: הא קא משמע לן דשרי לאפרושי תרומת מעשר שלא מן המוקף. [ראה בזה בריטב"א לעיל לח א ובציון 277 ובתוספות גיטין ל ב ד"ה וכי.] ובתוספות הרא"ש דחה את דברי הריטב"א: אם כן למה ליה למנקט בן לוי.

^[29] אפשר לפרש שהמוכרים אמרו ללוקח, איננו רוצים לתת לך את השומשמין שמכרנו לך, והרי זה כאילו אין לנו שומשמין למכור. אי נמי - המוכרים לא רצו לומר שהם חוזרים בהם, ועל כן אמרו ללוקח שכביכול אין להם שומשמין בביתם.

^[31] על פי רש"י. וראה מה שהביא בזה ב"דבר יעקב" בשם "בית אהרן". ובריטב"א פירש את קושיית הגמרא בפשיטות, מדוע רבא פטר אותו בלא שיקבל מי שפרע, וענה להם רבא: הכי נמי, שעליו לקבל מי שפרע כו'.

^[32] ב"גליון הש"ס" לרבי עקיבא איגר הביא מספר "באר שבע" שיש לגרוס: ואמרי לה רב טביומי שמיה, היות ומצאנו בסנהדרין צז א שרב טבות ואמרי לה רב טביומי היה ההוא מרבנן שלא היה משנה בדיבורו אפילו בעד כל חללי דעלמא. [כל מה שבחללו של עולם.]

^[33] נחלקו הראשונים האם רב פפי בא לחלוק על לישנא קמא רק בסיפור המעשה, או שאף לדינא פליגי ולדעת רב פפי לא נסתלקה אחריותו של המוכר אלא כאשר הוא יקבל מי שפרע בפועל, ולא די במה שאמר חוזר אני בי מן המקח. וראה במאירי שהביא פלוגתא נוספת: אם חזר בו הלוקח אימתי נפטר המוכר מאחריותו.

^[34] רש"י כתב: שאילו קיבלתים לתת השומשמין. ובפשוטו כוונתו לקבלת המעות, אם כן משמע, שאם היה רק אומר בפיו שהוא ימכור את השומשמין, לא היה בהכרח נמנע מלחזור בו, וצריך תלמוד: אם כן מאי רבותא דההוא מרבנן! ? ואפשר שכוונת רש"י היא כך: אי אפשר שהמעשה היה כפי שסופר לעיל, שהמוכר חזר בו אחרי שקיבל מעות, כי בדידי הוי מעשה, ואינני משנה מדיבורי כלל, אפילו דיבור בעלמא, אם כן כל שכן ובודאי, שאם הייתי מקבל מעות, לא הייתי חוזר בי.

^[35] ראה שבת לג ב: בהדי פניא דמעלי שבתא:. בין השמשות ובערוך ערך פניא.

אלא משכון דנקיט [שמחזיק] למה ליה [לו]? ללא ספק לקח אותו כדי להיות בטוח שאכן יקבל את כספו. אלא לאו שמע מיניה [האם לא תלמד מכאן] כי מאי [מה פירוש] "אינו משמט" דקאמר [שאמר] רבן שמעון בן גמליאל — אינו משמט בכולו, ומאי [ומה פירוש] "משמט" דקאמר [שאומר] ר' יהודה הנשיא — להך פלגא [לאותו חצי] שלא נקיט עליה [מחזיק עליו] משכון.

ובהא קמיפלגי [ובנושא זה חלוקים הם], שרבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: כנגד כולו הוא קונה, ור' יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו הוא קונה. ואם כן מחלוקת תנאים היא בשאלה זו.

ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "אינו משמט" שאמר רבן שמעון בן גמליאל — כוונתו להך פלגא דנקיט עליה [לאותו חצי שמחזיק עליו] משכון, ואכן, מכלל הדברים אפשר ללמוד שר' יהודה הנשיא סבר [סבור]: להך פלגא דנקיט עליה [לאותו חצי שמחזיק עליו] משכון נמי [גם כן] משמט. ומה ששאלת אלא משכון שנקיט [שהוא מחזיק בו] למה [לו]? — התשובה היא כי הוא לזכרון דברים בעלמא [בלבד], כלומר, המשכון בא לחיזוק ההבטחה שאכן ישולם החוב, ואולם המשכון עצמו אינו עושה כל מעשה קנין.

א מסופר: רב כהנא יהבי ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא [נתנו לו כסף עבור פשתן ולבסוף התייקר הפשתן]. אתא לקמיה [בא לפני] רב לשאול מה יעשה. אמר ליה [לו] : במאי דנקיטת זוזי [במה, כמות שכבר קבלת זוזים, כסף] — הב להו [תן להם], ואידך [והשאר] — הבטחה בדברים בלבד נינהו [הם], ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. שמי שחוזר בו מדיבור בלבד שלא נעשה עמו מעשה קנין, אין בכך אפילו חסרון אמנה.

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בכך; דברים, כלומר, הבטחה בדברים בלבד, בלא קנין רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה אם חוזר בו. ור' יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו שר' יוסי בר' יהודה אומר: מה תלמוד לומר (מה מלמדנו) הכתוב "והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו), והלא "הין" בכלל איפה היה, ומדוע יש לומר גם "איפת צדק" (שם) וגם "הין צדק"? אלא לומר לך ברמז: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק. משמע, שמצוה היא שיקיים אדם מה שהבטיח! אמר אביי: הכתוב ההוא כוונתו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. כלומר, שאסור לאדם שיבטיח ובאותה שעה יתכוון בלבו שלא לקיים. אבל אם באותה שעה בלבו לקיים, ואחר כך נשתנו התנאים וחזר בו — אין בכך משום חסרון יושר.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו שר' שמעון אומר: אף על פי שאמרו שהטלית קונה דינר זהב, שאם משך טלית נקנה הדינר, ואין דינר זהב קונה טלית, מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. משמע שבכל מקרה, החוזר בו עובר משום חסרון אמנה!

ומסבירים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בענין זה. שכן שנינו במשנה: מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים. הלך הבן ופסק להם מזונות בתוך תנאי השכירות, ולא פירש איזה מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו האב: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב ולפי כבודם ראויה להם כל סעודה שבעולם. אלא עד (כל עוד) שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם שמה שאמרת "מזונות", כוונתך: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד, כנהוג.

ויש לומר: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר ששינוי בדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה, היכי [איך] אמר ליה [לו] זיל הדר [לך חזור] בך? ומשיבים: זו אינה קושיה, כי שאני התם [שונה שם] שהפועלים גופייהו [עצמם] לא סמכא דעתייהו [דעתם] עליו. מאי טעמא [מה הטעם] — מידע ידעי [יודעים הם] שעל אבוה [אביו] סמך.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו התחילו במלאכה נמי [גם כן] אינם סומכים עליו, ומדוע אמר לו שיאמר להם לפני שהתחילו? ומשיבים: אם התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו [סומכת דעתם], אמרו [אומרים הם]: ודאי מימר אמר קמיה דאבוה וניחא ליה [אומרים הם ודאי אמר לפני אביו ונוח בעיניו] ולכן הוצרך להודיעם קודם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שחזרה מדברים יש בה משום מחוסרי אמנה? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: האומר לחבירו מתנה אני נותן לך — יכול לחזור בו. ותחילה תוהים על הלשון "יכול" — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם הוא רוצה לחזור בו יכול הוא לחזור ואי אפשר לכפותו לתת. אלא כך צריך לומר: מותר לחזור בו. משמע שדברים אין בהם משום מחוסר אמנה! אמר רב פפא: ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתייהו [שסומכת דעתם] של המקבלים, שוודאי יקיים דבריו, אבל במתנה מרובה יודעים שאדם עשוי להתחרט, ואין רואים בכך החלטה גמורה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להסביר את דברי ר' יוחנן. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי: כור מעשר יש לך בידי שהפרשתי מתבואתי, והרי אני נותן אותו לך. בן לוי רשאי לעשותו את הכור הזה או חלקו לתרומת מעשר על מקום אחר שקיבל בו מעשר, שיכול לסמוך על המבטיח שלא ישנה בדיבורו. ומעתה אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה [נניח אם אתה אומר שאינו יכול לחזור בו] — משום הכי רשאי [כך רשאי]. אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה, אמאי [אם אומר אתה שיכול לחזור בו, מדוע] רשאי הוא לעשותו תרומה? שמא יחזור בו הנותן, ואז אישתכח דקא אכיל טבלים [ימצא שהוא אוכל טבלים]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנטלו ממנו הלוי וחזר והפקידו אצלו.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה של ההלכה]: נתנו לבן לוי אחר — אין לו עליו אלא תרעומת. ואי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, אמאי [מדוע] אין לו עליו אלא תרעומת? כיון דמשכיה [שמשכו] נעשה כשלו, ואם כן חוב ממונא אית ליה גביה [יש לו אצלו]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכן] שמדובר כאן באופן שלא נטלו. ומסבירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שהיתה כאן הבטחה בלבד, ומכאן שאף הפרת הבטחה יש בה משום חסרון לאמונה.

מסופר, ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי [אדם אחד נתן כספים עבור שומשמים]. לסוף אייקר שומשמי [לבסוף התייקרו השומשמים] הדרו בהו [וחזרו בהם] האנשים ואמרו ליה [לו]: לית לן שומשמי, שקול זוזך [אין לנו שומשמים קח את כספך]. לא שקיל זוזיה איגנוב [לקח אותו אדם את כספו ונגנב הכסף]. אתו לקמיה [באו לפני] רבא לדון. אמר ליה [לו] רבא לקונה: כיון דאמרי [שאמרו] לך שקול זוזך [קח את כספך] ולא שקלית [לקחת], לא מבעיא [נצרכה לומר] שכ שומר שכר דלא הוי [אינו נחשב], אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי [גם כן איננו נחשב]. אמרו ליה רבנן [חכמים] לרבא: והא בעי לקבולי עליה [והרי צריך זה שחזר בו לקבל על עצמו] "מי שפרע"? אמר להו הכי נמי [כך הוא גם כן] שיקבל "מי שפרע", — או ישלם.

אמר רב פפי, אמר לי רבינא: לדידי [לי, עצמי] אמר לי ההוא מרבנן [אחד החכמים] ורב טבות שמיה [שמו], ואמרי לה [ויש אומרים] שרב שמואל בר זוטרא שמיה [שמו], והוא היה אדם כזה דאי הוו יהבי ליה [שאם היו נותנים לו] כל חללא דעלמא [חלל העולם] לא הוי קא משני בדבוריה [היה משנה בדיבורו]. וסיפר: בדידי הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה [בי היה מעשה, אותו יום ערב שבת בין השמשות היה], והוה יתיבנא ואתא ההוא גברא וקאי אבבא [הייתי יושב ובא אדם אחד ועמד בפתח]. אמר לי: אית לך שומשמי לזבוני [יש לך שומשמין למכור]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If that half is canceled as well, then why does he need the collateral that he is holding? The lender clearly took the collateral to enable him to collect at least part of his debt after the Sabbatical Year. Rather, do we not conclude from it: What is the meaning of the statement: The Sabbatical Year does not abrogate the loan, that Rabban Shimon ben Gamliel is saying? It means that the Sabbatical Year does not abrogate the entire loan. And what is the meaning of: The Sabbatical Year abrogates the loan, that Rabbi Yehuda HaNasi is saying? It is referring to that half of the loan that he did not take on the basis of collateral.

And they disagree with regard to this: As Rabban Shimon ben Gamliel holds that a down payment effects acquisition of merchandise commensurate with the entire amount of the transaction, and Rabbi Yehuda HaNasi holds that a down payment effects acquisition of merchandise commensurate with its value. Apparently, the amoraic dispute parallels the tannaitic dispute.

The Gemara rejects that parallel: No, what is the meaning of the statement: The Sabbatical Year does not abrogate the loan, that Rabban Shimon ben Gamliel is saying? It is referring to that half of the loan that he took on the basis of collateral. This indicates by inference that Rabbi Yehuda HaNasi holds: The Sabbatical Year also abrogates that half of the loan that he took on the basis of collateral. The Gemara asks: Then why does he need the collateral that he is holding? The Gemara answers: He requires it as a mere reminder to increase the likelihood that the loan will be repaid, and it does not prevent cancellation of a loan.

§ The Gemara relates: Buyers gave money to Rav Kahana to purchase linen. Ultimately, the price of linen increased. Rav Kahana came before Rav to ask his opinion. Rav said to him: Give them a quantity of linen equivalent in value to the money that you received, and concerning the rest, your verbal commitment is merely a statement, and reneging on a verbal commitment that was unaccompanied by an act of acquisition does not constitute an act of bad faith.

The Gemara comments: This is as it was stated: There is an amoraic dispute with regard to reneging on a verbal commitment that was unaccompanied by an act of acquisition. Rav says: It does not constitute an act of bad faith. And Rabbi Yoḥanan says: It constitutes an act of bad faith.

The Gemara raises an objection: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: What is the meaning when the verse states: “A just ephah, and a just hin, shall you have” (Leviticus 19:36)? But wasn’t a hin included in an ephah? Why is it necessary to state both? Rather, this is an allusion that serves to say to you that your yes [hen] should be just, and your no should be just. Apparently, it is a mitzva for one to fulfill his promises. Abaye says: That verse means that one should not say one matter with his mouth and think one other matter in his heart. It is prohibited for one to make a commitment that he has no intention of fulfilling. Rav Kahana made his commitment in good faith and reneged due to changed circumstances. That is not prohibited.

The Gemara raises an objection. Rabbi Shimon says: Even though the Sages said that when one party takes possession of a garment, the other party acquires a gold dinar, but when one party takes possession of a gold dinar, the other party does not acquire a garment, in any case, that is what the halakha would be. But the Sages said with regard to one who reneges on a transaction where one party pulled the gold dinar into his possession: He Who exacted payment from the people of the generation of the flood, and from the people of the generation of the dispersion, and from the inhabitants of Sodom and Gomorrah, and from the Egyptians in the Red Sea, will in the future exact payment from whoever does not stand by his statement. And one who negotiates, where the negotiation culminates with a statement in which he commits himself to acquire the item, did not acquire the item without a formal act of acquisition. But with regard to one who reneges on his commitment, the Sages are displeased with him. Apparently, one who reneges is considered to have acted in bad faith.

The Gemara explains: This matter is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna (Bava Metzia 83a): There was an incident involving Rabbi Yoḥanan ben Matya, who said to his son: Go out and hire laborers for us. His son went and allocated sustenance for them, as part of their employment terms, without specifying the type of sustenance. And when he came to his father, his father said to him: My son, even if you prepare for them a meal like the feast of Solomon during his era, you will not fulfill your obligation to them, as they are the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob, and due to that status they are deserving of any meal that they want. Rather, this is what you should do: Before they begin engaging in their labor, go out and say to them: Your employment is on the condition that you have the right to claim from me only the customary meal of bread and legumes.

The Gemara asks: And if it enters your mind that reneging on a verbal commitment unaccompanied by an act of acquisition constitutes an act of bad faith, how did Rabbi Yoḥanan ben Matya tell his son to renege? The Gemara answers: This is not difficult; it is different there in that case, as the laborers themselves do not rely on the son. What is the reason they do not rely on the son? It is due to the fact that they know that he relied on his father giving his approval when committing to feed them.

The Gemara asks: If so, then even if the laborers began engaging in their labor, they still would not rely on the son. Why then did his father instruct him specifically to tell them of the change before they began their labor? The Gemara answers: Once they began engaging in their labor they would certainly rely on the son’s commitment, as they would say: He must have come before his father and stated the conditions of their employment, and his father is amenable to those terms. Therefore, it was necessary to inform them before they began working.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan say this, i.e., that one who reneges on a verbal commitment acted in bad faith? But didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: One who says to another: I am giving you a gift, is able to renege on his commitment? The Gemara asks: He is able to renege? It is obvious that he is able to renege, as in the absence of an act of acquisition no one can compel him to give the gift. Rather, it means: It is permitted for him to renege on his commitment. Apparently, one who reneges on a verbal guarantee is not considered to have acted in bad faith. Rav Pappa said: And Rabbi Yoḥanan concedes that in the case of a small gift one may not renege, as the recipients rely on him to fulfill his verbal commitment. By contrast, in the case of a large gift the recipients are aware that one might reconsider, and therefore they do not rely on his statement and do not assume that his decision is final.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that this is the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to an Israelite who said to a Levite: You have a kor of first-tithe produce that is in my possession and that I separated from my produce, the Levite may render all or part of this kor teruma of the tithe for first-tithe produce that he has in another place. Granted, if you say that one is unable, i.e., it is not permitted for him, to renege, it is due to that reason that the Levite may render it teruma of the tithe for other produce. But if you say that one is able, i.e., it is permitted for him, to renege, why may he render it teruma of the tithe for other produce? The owner of the produce could renege, and in that case it will eventuate that he is consuming untithed produce, as the teruma of the tithe that he separated did not belong to him.

The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the Levite took the first-tithe produce from him and then deposited it with him, so that it already belongs to the Levite.

The Gemara asks: If so, that this is the circumstance addressed in the statement of Rabbi Yoḥanan, say the latter clause of that halakha: If the owner of the produce gave the first-tithe produce to a different Levite, the first Levite has only a grievance against the owner, but not any legal claim. And if it enters your mind that this is a case where the first Levite took the first-tithe produce from the owner and then deposited it with him, why does the Levite have only a grievance against him? Once the first Levite pulled the produce into his possession it is his, and therefore, he has property in the possession of the owner of the produce. Rather, must one not conclude from it that this is a case where the Levite did not take the produce and deposit it? The Gemara affirms: Conclude from it that there was only a verbal commitment, and that proves that reneging on a verbal commitment constitutes an act of bad faith.

The Gemara relates: There was a certain man who gave money as payment for sesame. Ultimately, the price of sesame increased, and the sellers reneged and said to him: We have no sesame; take your money. The buyer did not take his money, and the money was stolen. They came before Rava to adjudicate the case. Rava said to the buyer: Once they said to you: Take your money, and you did not take it, it is not necessary to say that their legal status is not that of a paid bailee. But my ruling is that their legal status is not even that of an unpaid bailee. The Sages said to Rava: But aren’t the sellers who reneged required to accept upon themselves the curse: He Who exacted payment? Rava said to them: Indeed, they must pay or accept the curse.

Rav Pappi said that Ravina said to me: One of the Sages, and Rav Tavot is his name, and some say Rav Shmuel bar Zutra is his name, and he is one who even if they were to give him the entire expanse of the world he would not deviate from the truth in his speech, said to me: There was an incident in which I was involved. On that day, it was twilight on Shabbat eve, and I was sitting, and a certain man came and stood at the entrance. He said to me: Do you have sesame to sell?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקיימא לן כר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה איתמר דברים בלא מעות רב אמר החוזר בו אין בו משום מחוסר אמנה ורבי וחנן אמר יש בו משום מחוסר אמנה. ומותבינן לרב מדר' יוסי דאמר הן שלך ולאו שלך צדק.

ופריק אביי ההוא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. תוב איתבינן עליה הא דתניא ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו'.

ופרקי' תנאי היא יש תנא שאמ' דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה והוא ר' יוחנן בן מתיה ופשוטה היא. ולא עמדה כתנאי וקיימא לן כר' יוחנן.

ומקשי' ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזו' בו ופרקי' התם במתנה מרובה משום דלא סמכה דעתי' דמקבל ולפיכך אין בה משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת דסמכה דעתיה התם אמר יוחנן דאית בה משום מחוסר אמנה וכל שכן במשא ובמתן דודאי סמכה דעתיה יש בו משום מחוסר אמנה דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר וכו' דקני ואי הדר ביה הוה מחוסר אמנה ולא מצית למימר זה כשמשכו הבן לוי לזה כור של חטי' וחזר בן לוי והפקידו אצלו דתני סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי משכו קנאו וממונא אית ליה גביה אלא בדלא משכו ש"מ:
ירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו ואם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אין לו לחזור חדה דאת אמר בעשיר אבל בעני נעשה נדר. רב מפקד לשמשיה אימת דנימא לך תתן מתנה לבר נש אין הוא מסכן הב ליה לאלתר ואין הוא עתיר אימליך בי תנייתא. ההוא דאמר לרב שמואל בר זוטרא אית לך שומשמי לזבוני א"ל לית לי שומשמי אמר ליה ליהוו הני זוזי גבך דחשכא לי אמר ליה הא ביתא קמך אפילו שומר חנם לא הוי:
פיסקא ר' שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:

לר' יוחנן ודאי תנאי היא. פי' דליכא למימר מאי אינו משמט דקאמר ת"ק כלל כלל וכדר' יוחנן ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא אפי' כנגדו משום דלזכרון דברים בעלמא תפוס ליה וכדאמרי' לרב דכיון דקאמר ר' יוחנן כנגד כולו הוא קונה דאלמא אדם נותן ערבון על מה ששוה יותר מן הערבון עצמו גבי משכון הוה לן למימר דשקל ההוא משכון אכולו אבל לרב דאמר שאין אדם נוטל ערבון אלא כנגדו גבי משכון איכא למימר כנגדו נמי לא דכיון דפלגא אוזפיה בלא משכון שהרי משכונו אינו אלא כנגדו אידך פלגא נמי לאו אמשכון אוזפא דמ"ש דבפלגא בעי משכון ופלגא לא בעי משכון אלא הכל לא על המשכון הלוהו ולזכרון דברים בענמא תפוס ליה:

ההוא גברא דיהב זוזי השומשמי וכו' אמרו ליה תא שקיל זוזך וכו', אסיקנא דהאי מעשה לא הוה מעולם ולא אתברר בגמרא למסקנא מאי דיניה ואסכימו רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו הגדול ר' יצחק בן אלפאסי ז"ל דרב פפא ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבכי ההוא מעשה מוכר מחייב באחריותן דכהלואה נינהו גביה דהא להכי יהבינהו ניהליה וכל אימת דלא קביל עליה מי שפרע לאו כל כמיניה דלימא ליה שקול זוזך דלא בעינא לאתחיובי בהו ומקבילנא עלי מי שפרע דעד דקביל עליה ברשותיה קימי הילכך אי איתניסו משלם ואע"ג דמשלם כיון דאינו מעמיד לו מקח מקבל עליה מי שפרע.
ובתוספות ראיתי במס' עירובין שהם סבורין להוכיח דמעות ביד מוכר קודם משיכה לא הוו הלואה גביה ולא שואל נמי הוי עלייהו מדאמרי' לעיל נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת וכולא סוגיא ואי ס"ד מותר מוכר להשתמש בהן ולהוצאה יהבינהו נהליה והוה שואל עלייהו או לוה כי לא הוציא נמי מעל כדאמרן לעיל בפ' המפקיד ואי אמרת אפי' נאנתו מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי והם ז"ל סבורין דמותר הוא ודאי להשתמש בהם והוי שומר שכר עלייהו אבל נאנסו לא דקי"ל כרב נחמן דאמר נאנסו לא ואליבא דידיה הוא דמסיעי' הכא לריש לקיש ממתניתא ואמרי' דלא מעל עד דמשיך.
ולי נראה כדברי הגאונים דודאי בתורת דמים הן בידו ומותר להשתמש בהם וכיון דשניהם על דעת כן עשו חייב באונסין הוא מעתה. ולא דמי למפקיד מעות לשולחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתיה ויצטרך לאלו.
ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למ"ד משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת מקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הילכך לא מעל עד שיוציא כי ההיא דפ' השואל [דאמרינן] ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבו אבל מפקיד מעות מותרין לשולחני לרב הונא מתחלה הלואה הם וכשהוא רוצה אותם ממנו נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שלחני לחזרה וה"ה לאונסין כדפרישית בפ' המפקיד ומ"מ נותן דמים כיון שהוא מותר להשתמש בהם ונתחייב באונסין אע"פ שחזר בו לא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו.
עוד יש לומר דלר' יוחנן כיון דמעות קונות אע"פ שאמרו יכול לחזור בו עד שימשוך משום שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה לענין אונסין דמעות אדינא דאורייתא מוקמינן להו וחייב בהן המוכר כדין תורה והיינו דאמרי דלר' יוחנן מעל משעת נתינת מעות ואמאי והא בטלוה רבנן לקנית מעות וקיי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא ש"מ לא תקנו אלא שיחזור בו ומחזרה ואילך מתבטל מקח, ומ"מ נראין דברי רבינו באומר תא שקיל זוזך דלא מיפטר בהו מפני שיש עליו לקבל מי שפרע, אבל אי קביל עליה אע"ג דאנפקינהו להנהו זוזי והשתא א"ל שקול זוזך ויהבינהו ליה פטור.
ושוב זכיתי בהלכה זו לנוסחא מוגהת בכתב ידו של רבינו בהלכות שלו ז"ל, והוסיף כ"ש אי הנפקינהו בצרכיה אע"ג דהוו פקדון גביה קמו להו ברשותיה והוו להו כהלואה ומשמע האי לישנא דבהלואה פשיטא דלדידיה אתנוס ואע"ג הוו פקדון מעיקרא וליכא עליה מי שפרע אלא מיהו איכא למימר דהאי גברא לא רמנהו ליה אלא א"ל הרי מעותיך מזומנין לך אינם שלי מעתה ובחוב אע"פ שאמר לו כך ודאי חייב דלא מפטר אלא בנתינה כדמוכח בריש פרק הזורק גט אבל נתנו בידיו או זרק לו ולא קבל ודאי פטור הוא.
וגרסינן בהאי ענינא בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"א) אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד הרי זה גטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הוא נתינה דתנן בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללישכה וכי איצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו נתינה בעל כרחו הויא נתינה ואתקיף עלה רב ואיתימא רב שימי דילמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין שלא מדעתו לא ומשמע דהלכה כרבא, ולא מידחייא משום ההיא אתקפתא, והכי כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. ושמעינן מינה דבהלואה יכול לומר לו הילך מעותיך ואם לא רצה לקבלם זורק לתוך ידו או לתוך חיקו ופטור.
ושמעתי שאפי' תמצא לומר דהא דרבא דחוייה היא משום אתקפתא דרב פפא ואיתימא רב שימי גבי מלוה לעולם פטור שלא נחלקו אלא בנתינה כגון ע"מ שתתני לי מאתים זוז אבל בפריעה דכ"ע פריעה הוא וגבי ערי חומה נמי מתנה הוא דהא ממכר הוא אלא דרחמנא אמר שיתן לו דמיה ותחזור לו.
ואי קשיא לך הא דגרסי' במס' קידושין גבי פקדון מי דמי התם בתורת פקדון אתא לידיה סברא אי שדינא להו איחייבנא בהו אבל הכא אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, פריך רב אחאי אתו כולהו נשי דינא גמירי משמע דגבי פקדון מדינא אי שדיא להו מחייבא בהו דהא קס"ד דדינא גמירן ולאו מילתא הוא דודאי בפקדון אפי' לא זרקו לתוך חיקו מכיון שאמר לו הרי פקדון שלך לפניך איני שומרם פטור והתם סברי קאמרי' משום דמיחזי להו אינשי ולנשי הכי דגבי פקדון מחייבא אבל בקידושין אי לא בעייא להו תשרינהו דהא פשיטא להו לאינשי ואפי' לנשי דפטורין, ופריך רב אחאי הא נמי איכא נשי דלא גמירן שדעתן קלה וסברן לעולם שחייבות.
ואיכא מרבנן מאן דאוקמא לההיא בשהפקידו אצלה לזמן קצוב שבתוך זמן אין חזרתה חזרה. וזה שבוש סוגיא, ולי נראה דודאי בפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דא"ל תא שקיל פקדונך מיד ליד ואמר לה לא מקבלינא דבתר הכי מיפטרא והתם לא בעיא למיקם בעענות דאי הוה לה למיטען בהדיא הוה ניחא לה למימר ליה לא בעינא בקדושיך אלא משום שתיקה דשתקה וקבלה דמעות דמעכבא להו בידה אתינן עלה ולאו משום טענות.
ועוד מצאתי ראיה לשומר הרוצה להוציא פקדון מידו מיהא דאמרי' בפרק השוכר את האומנין טול את שלך איצטריכא ליה סד"א שומר חנם נמי לא הוי כלומר דאיני שומר מכאן ואילך קאמר ליה קמ"ל דלא מפיק נפשיה משומר אלא איני תופסו על שכרי קאמר ליה וכדמפר' וש"מ שאילו פירש לו איני שומר מעתה טול את שלך והלה לא רצה פטור ומיהו גבי פריעת בעל חוב כיון דמעות דלוה נינהו צריך נתינה ואי נתינה דבעל כרחו הויא נתינה בפניו זורק לתוך ידו או לתוך חיקו או לתוך חצירו בפניו פטור כדכתיבנא.
ומצאתי בתוס' פרק הגוזל מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו אמר לו בא וטול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב משמע דאי לאו משום אונסא דאנס מקבל עליו על כרחו ואומר טול את אלו ואתיא כפשטיה דרבא:

הא דמותבינן לרב מדר' יוסי בר' יהודה דאמר מה תלמוד לומר הין צדק וכו' אלא שיהא הין שלך צדק. איכא למידק, דההיא אפילו לר' יוחנן קשיא, דאלו לר' יוחנן דברים אין בהן לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא, ואלו לר' יוסי בר' יהודה קאי נמי בעשה, תירץ הראב"ד ז"ל, דהכי קא מותבינן, בשלמא לר' יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כר' יוסי בר' יהודה, והא דקאמר יש בהן משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר, אבל לרב ודאי קשיא, דאפילו עשה נמי אית בה. ופריק אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה, דההיא דר' יוסי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאמר. והיינו דכתב הרי"ף ז"ל טעמיה דאביי בהלכות, לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לר' יוחנן איתיה.

הא דפריק רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה. לאו למימרא דבמכר לית בה משום מחוסר אמנה, אלא לרבותא בעלמא נקט ליה לרב פפא מתנה, לומר דאפילו במתנה דפירש ר' יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו, מודה הוא דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת, אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה, בין במכר מעט בין במכר רב, כך נראה לי. ובתוספות פירשו, דהכי קאמר, מודה ר' יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת היא.
וקיימא לן כר' יוחנן. וכתב הר"ז הלוי ז"ל, דדוקא בחד תרעא, אבל בתרי תרעי לא, והביא ראיה מדר' שמעון דקאמר (לעיל בבא מציעא מד, א) מי שהכסף בידו [ידו] על העליונה, כלומר מוכר, אבל לוקח לא, ואפילו הכי אסיקנא בשלהי איזהו נשך (בבא מציעא עד, ב) דמודה ר"ש בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו, ומדר' שמעון נשמע לדידן, דמאחר שנשתנה השער קליש ליה אסורא. ואינה ראיה, דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי, דינא הוא דליתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית ליה פסידא מיהא, דהיינו בתרי תרעי, אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי, כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה, דמאן דזבן ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמו מקח זה לזה. ותדע לך, דהתם נמי בין לר' שמעון בין לרבנן, אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע, אלמא חייב הוא להעמיד דבורו אפילו בתרי תרעי, כך נראה לי. עוד הביא הרב ז"ל ראיה, מעובדא דבני רב הונא בר אבין (קדושין דף ח, ב) דזבון אמתא ואותיבו נסכא עלה, לבסוף אייקר אמתא, אתו לקמיה דר' אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. דאם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה, היאך אמר להו הכי, דמי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה בעיני חלושה מאד, דאטו אינהו הוו הדרי בהו דלימא להו דיש בדבר משום מחוסרי אמנה, אדרבה אינהו בעו לקיים מקח, ומוכר הוא דבעי למהדר ביה, משום דאייקר אמתא, ובני רב הונא הוו בעו מיניה דר' אמי אי מצי הדר ביה מוכר אי לאו, ואמר להו אין, ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע, נמי ודאי הוה אמר להו, כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע, וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף ז"ל (כנ"ל מח, א בד"ה הא דא"ר חסדא) דדברים ומשכון אינו מקבל עליו לקבל עליו כלום, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, למה ליה לר' אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואלו היה המוכר עכשיו בפניו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו. אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה, וכן דעת הראב"ד ז"ל.

בההוא מעשה דשומשמי. אסיקנא דלאו הכין הוה מעשה כדסבירא ליה מעיקרא, דהא דאמרינן אמרו ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע וכו' לא היו דברים מעולם, ולא אתברר בגמ' עובדא כי ההוא מאי דיניה, וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות משמיה דרב האי גאון ז"ל, דרב פפי ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו, ולומר, דבכי ההוא מעשה, מוכר מיחייב באחריותן, דכהלואה נינהו גביה, דהא לאנפוקינון יהבינון ניהליה לוקח למוכר להנהו זוזי, ועד דמקבל עליה מי שפרע, לאו כל כמיניה דמוכר דלימא ליה ללוקח תא שקול זוזך, אלא ברשותיה קיימי, ואי איתניסו איתניסו ליה, ואע"ג דמשלם, מקבל עליה מי שפרע, דהא אינו מעמיד לו מקח. ומכל מקום אם קבל עליו מי שפרע ונאנסו לאחר מכאן, נראה מלשון הרב דנאנסו לבעל המעות, ומסתברא דוקא כשהמעות שנתן לו עדיין בעין ולא הוציאם, דכיון שקבל עליו זה מי שפרע, הרי המעות אלו ברשות הבעלים, אבל אם הוציאם כבר, אע"פ שייחד מעות אחרים תחתיהם וקבל עליו מי שפרע ונאנסו, נאנסו למוכר, דמכיון שהוציאם הוו להו הלואה גמורה, ואין אדם פוטר עצמו מחובו באומר תא שקול זוזך, עד שיתנם או עד שיזרקם לתוך ידו. או לתוך חיקו, בין מדעתו בין בעל כרחו, וכדמשמע בגיטין פרק הזורק (גיטין עח, ב). גבי וכן לענין החוב, דמשמע התם דאינו פטור אלא באומר לו מלוה ללוה זרוק לי והפטר, אי נמי באומר לו זרוק לי בתורת גיטין. אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב (ד"ה ההוא) דאי קביל עליה מי שפרע, אע"ג דאפקינהו להנהו זוזי והשתא אמר ליה שקול זוזך ויהבינהו להו פטור. אבל בתוספות (לעיל בבא מציעא מג, א ד"ה מאי איריא ובסוגיין בד"ה אלא) אמרו, דמעות ביד מוכר קודם משיכת הפירות לא הוו הלואה גביה, ושואל נמי לא הוי עלייהו דדייקי לה מדאמרינן לעיל (בבא מציעא מח, א) נתנה לספר מעל והא בעי ממשך תספורת וכו', ואי סלקא דעתך לוקח להוצאה יהבינהו ניהליה והוי שואל עלייהו או לוה, אפילו לא הוציא נמי לימעול, וכאותה שאמרו לעיל בפרק המפקיד (בבא מציעא מג, א) ואי אמרת אפילו נאנסו מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי, ונתנה לספר ולספן ולכל אומניות נמי לימעול, אלא שמע מינה שאינו ביד המוכר לא מלוה ושואל נמי לא הוי עלייהו, והילכך מוכר אינו חייב באחריות דמי מקח שבידו, אלא בגנבה ואבדה, דומיא דההיא (שם) דמפקיד מעות אצל השלחני, וכרב נחמן דאמר נאנסו לא, וקיימא לן כוותיה, מיהו בגנבה ואבדה חייב כי התם, הואיל ונהנה מהנה, וכדאמר רב נחמן התם, ואליבא דידיה הוא דמסייעינן הכא לריש לקיש ממתניתין דבלן.

גמרו המקח ביניהם בדברים לבד חוזרים לכשירצו ומ"מ יש בחזרתם חסרון אמנה אלא שחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו בחבוריהם דוקא שלא נשתנה השער וחזר לו אבל חזר בו מחמת שנוי השער ויוקר שלו אין כאן חסרון אמנה וראיה לדבריהם ממה שאמרו באיזהו נשך שלדעת ר' שמעון שאמר מעות קונות דוקא בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא קנה אלא שמקבל מי שפרע ומדר' שמעון נשמע לדעת מעות אינם קונות שכל שנשתנה השער קלש האיסור וכל שבדברים יש בהם חסרון אמנה בנשתנה השער אין בו חסרון אמנה וכן ראיה לדבריהם מדין נסכא האמור למעלה שאף בדברים ומשכון הואיל ומשכון כמי שאינו ואין שם אלא דברים הותרה חזרתן ולא הוזכר שם חסרון אמנה אחר שנתיקר ורוב פוסקים כתבוה אף בנשתנה השער וראיה לדבריהם גם כן משמועה שבסוף איזהו נשך בההוא גברא דזבין נדוניא דבי חמוה שאפילו בתרי תרעי הצריכו למי שפרע וחסרון אמנה לענין דברים הוא כמי שפרע לדברים ומעות ומעשה נסכא לא בא אלא ללמד עקר הדין וכן ראיה שהרי במתנה יש בצדדין שבה חסרון אמנה כמו שיתבאר בסמוך ומתנה ודאי בנשתנה השער היא שמא כשרצה ליתן היה סבור בו שישמשנו ובסוף לא הנאהו שמושו או כל כיוצא בזה:

אמר לחברו ליתן לו מתנה וחוזר בו אף בזה יש בה חסרון אמנה ודוקא במתנה מועטת שדעת המקבל סומכת עליו אבל במתנה מרובה הואיל ואין דעתו סומכת אין בה חסרון אמנה ומ"מ אם בשעה שאומר לו ליתן יש בלבו שלא ליתן יש כאן זילותא ומדה מגונה ואף התורה רמזה פחותות מדה זו הין צדק שיהא הן שלך צדק שלא תדבר אחת בפה ואחת בלב והוא שאמרו בתלמוד המערב נתן מתנה לחברו ובקש לחזור מותר בשעה שאומרה צריך שיאמרה בדעת גמורה וכן יראה מתלמוד המערב שאף במה שאין בו חסרון אמנה אם הותנה לעני יש בחזרתו כיעור שהעניים מתוך שעיניהם נשואות לבעלי צדקה סומכים הם על כל מה שנאמר להם ונמצא מחליש את דעתם ומדכא את רוחם והוא שאמרו בתלמוד המערב רב מפקיד לשמשיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נש אי הוה מסכן הב ליה מיד ואי הוה עתיר אימלך תנינות ואע"פ שזה החכם רוצה לומר רב אמרה כשמועה עצמו ואין הלכה כמותו מ"מ למדנו הימנה לענין מתנה מרובה ובמכר מיהא אין לחלק בין דעתו סומכת לאין דעתו סומכת שכל שנמכר ודאי דעתו של אדם סומכת:

התנה איזה דבר ויש לזה המתנה אדון וגביר עליו עד שאין דעת המקבל סומכת עד שידעו רוח המושל עליו ורצונו הרי זה יכול לחזור ואם נראין הדברים שהיה לזה להעלות על דעתו שכבר נתרצה המושל עליו בכך אסור מעשה היה באחד מחכמיהם שאמר לבנו לשכור לו פועלים הלך ופסק להם מזונות כשבא אצל אביו אמר לו אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה אי אתה יוצא ידי חובה אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית שעד שלא התחילו במלאכה לא היתה דעתם סומכת שיתרצה האב בתנאי הבן ואם התחילו במלאכה כבר עלה על דעתם שנתרצה האב והיה שם חסרון אמנה ומ"מ דרכם של חסידים לקיים דבורם בכל מה שהם מתנים וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם אע"פ שלא הוציאו בפה היו מקיימים כמו שגמרו בלבם והוא שאמרו ב"ב פ"ח א' דובר אמת בלבבו כגון רב ספרא:

השביעית משמטת את המלוה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ המלוה את חברו על המשכון אין זה משמט שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא חצי החוב אינו משמט אלא שמ"מ יש לך לחזר אחר דבריו כדי ללמוד ממנו דין אחר והוא שיש לך לשאול היאך עלה על דעתו לומר שבמשכון שוה דינר יגבה חוב מאה מנה אלא שנראה הטעם הואיל ואלו בא בעל משכון לפדותו בשוויו הרי זה אומר לו או תן כל מה שיש לי עליו או הנח משכונך וצא ולמדנו שאין הלה יכול לומר לו הואיל ומשכונך אינו שוה אלא סלע שגוף המשכון אינו קנוי אי אפשר להיות לך עליו יתר משוויו והרי לך שוויו והשאר עלי מלוה אלא הרי זה אומר יהא המשכון בידי עד שתפרע כל מה שיש לי עליו וכן הדין במי שהלוה על המשכון בכדי שוויו ונתקלקל באונס והלה אומר הואיל ונתקלקל החזירהו בשוויו והשאר חוב עלי וכבר חלקו רבים על מעשה ולמדתיה מכאן:

תרומת מעשר כבר ביארנו שהיא ניטלת שלא מן המוקף אפילו היה זה במדינה אחת וזה במדינה אחרת ומ"מ דוקא בשהוא שלו לגמרי אבל אם אמר ישראל לבן לוי יש לך בידי מעשר אינו רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר שהרי הישראל יכול לחזור בו ואם נתנו ללוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואפשר שימצא שיאכל טבלים ואם נתנו לו וחזר והפקידו אצלו הרי הוא שלו ומפריש ממנו על מקום אחר:

זה שנתן מעות על הפירות ונתיקרו וחזר המוכר במקחו וקבל עליו מי שפרע ואמר להלה בא וטול מעותיך הרי נסתלק מעליו דין שמירה ואינו אפילו שומר חנם וכל שאבדו אף בפשיעה פטור אא"כ בא בפשיעה הנקראת היזק בידים לא קבל עליו מי שפרע אע"פ שאמר ללוקח בא וטול מעותיך הרי הן עדין באחריותו שהרי זה מעכב בדין שלא ליטלם עד שיקבל עליו הלה מי שפרע והם הרי עדין אצלו כהלואה גמורה שהרי כשקבל המעות קבלם להיות משמרם ברשותו לגמרי להשתמש בהם כשלו וחייב אף באונסין ואם חזר הלוקח ועל חזרתו אמר לו המוכר אחר שאתה חוזר בא וטול מעותיך נסתלק אחריותו מיד אע"פ שלא קבל עליו הלוקח עדין מי שפרע ומ"מ יש אומרים דוקא מאחריות אונס וגנבה אבל מ"מ נעשה הוא שומר חנם עדין להתחייב בפשיעה זהו דעת גדולי הפוסקים והמחברים:

וגדולי המפרשים חולקין לומר שכל שאמר בא וטול מעותיך אפילו חזר המוכר ולא קבל עדין מי שפרע נסתלק אחריותו שהרי על כרחו הניחם בביתו והוא לא רצה ליטלם והרי הוא מזומן לקבל מי שפרע כל זמן שירצה והלא אף בהלואה עצמה אם אמר לוה טול מעותיך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם לא רצה ליטלם כתבו גדולי המפרשים שנסתלק הלה מאחריותם ויש מצטרפין לדעת ראשון אלא שחולקין לומר שאף בחזר לוקח ואמר המוכר טול מעותיך חייב באחריותן עד שיקבל מי שפרע אנן סהדי שאין דעתו להוציא המעות מתחת ידו עד שיקבל עליו מי שפרע:

הכי נמי מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישר' שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' מש"ה רשאי כו' קשיא לי ואפי' אי לא מצי למיהדר ביה והא אכתי לא זכה לי' בן לוי ולא ברשותי' קאי והו"ל [כתורם] שלא מן המוקף ומ"ש האי ממאי דאמרי' בשילהו פ' כל גט אלא אמר רב אשי ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר ומקשה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלמא אעפ"י שהבטיחו והודיעו מדתו אסור לעשותו תרומת מעשר על מקום [אחר] כיון דלא זכי בי' ולא בא ברשותו והכא היכי שרי ר' יוחנן לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ולומר תשעה כורין שיש לי מעשר יהו מתוקנים על אותו כור שיש לי שם שיהא אותו כור תרומת מעשר על אלו אינו רשאי דכיון שלא זכה בו ואינו ברשותו זה נקרא שלא מן המוקף ואנו חוששין שמא באותה שעה שהוא קורא עליו שם תרומה אינו בעולם ונאבד ואין בדבריו כלום ונמצא אוכל את שלא שהן טבל גמור ור' יוחנן שהתיר ואמר רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר לאו בכה"ג קאמר שיאמר זה יהא תרומה על אותו אלא כך יאמר הכור הזה שאמר ישראל זה ליתן לי יהא תרומה על תשעה כורין שיש לי לכשיבא לידי ואפרישנו ואקבענו תרומה ולא אמר שיהא תרומה מיד אלא לכשיבא לידו כדאמרי' התם שני לוגין שאני עתיד להפריש הוי הם תרומה שסומך על אותה ההפרשה העתיד לעשות ושותה ולכשיפריש הוי מתוקנים למפרע ה"נ הכא כיון שאסור ישראל לשנות דיבורו ולחזור סומך עליו הלוי שיתנהו לו ומתקן פירותיו בכור זה בענין זה שיאמר לכשיבא לידו יהא תרומה על אלו התשעה כורין אבל לומר עליו יהא תרומה על אלו בכל מקום שהוא עומד אסור כיון שאינו ברשותו ולא חייל עלי' שם תרומה כלל התם במלתי' דרב אשי אין לפרש כך שמא יעשנו לכשיבא לידו שהרי ישראל אומר לו הילך דמיו שאינו נותן לו המעשר ואפ"ה אומר חוששין שמא עשאו תרומת מעשר ש"מ דהתם מיירי שיאמר כל מקום שהוא יהא תרומה על אלו ומש"ה אמר רב אשי דאינו רשאי לעשותו דשמא באותה שעה אינו בעין ונמצאו דבריו בטלין והכי מיירינן שיעשנו תורמת מעשר על תנאי זה שיאמ' לכשיבא לידי יהא תרומה על אלו וסמכינן על דיבורו שיתנהו לו ולא יחזור בו ומש"ה דבריו קיימין:

רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה. רש"י פירש טעם במלוה על המשכון אינו משמט משום דלא קרינן ביה לא יגוש אך לא יתיישב הכא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה דמה בכך מכל מקום קרינא לא יגוש באידך פלגא. ויש לומר דמלוה על המשכון אינו משמט כדדריש בספרי את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו. ורבי שמעון בן גמליאל דסבר כנגד כולו הוא קונה במלוה על המשכון נמי ואינו שוה אלא פלגא חשוב כשל אחיך בידך. ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא לדמויי מלוה על המשכון שאינו שוה אלא פלגא לערבון של מטלטלין דילמא מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דאינו משמט אף שלא כנגד המשכון משום דמדמה ליה לערבון דקרקע דקונה הכל אבל בערבון דמטלטלין לכולי עלמא כנגדו הוא קונה. ויש לומר דלא דמי למכר קרקע דקרקע שוה אלף זוז נקנית בקנין שוה פרוטה ולכך כי פרע חצי דמיה על מנת להשלים הפרעון קנה הכל ולהכי אין לדמות לזה מלוה על המשכון. ועוד דמלוה על המשכון לא קני ליה בשעת הלואתו ואפילו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדרבי יצחק יכול לפדותו כשירצה ואין לדמותו למכר קרקע דקנה הכל לגמרי אלא לערבון של מטלטלין דלא קנה אפילו כנגדו אלא לגבי מי שפרע. ובפרק השולח מוקי טעמא דאינו משמט משום דקני למשכון כדרבי יצחק. וקשיא דאימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בסוף האומנין והכא משכנו בשעת הלואה מדקתני המלוה על המשכון דכהאי גוונא אמרינן בסוף והא הלוהו על המשכון קתני וגם מדקאמר לזכרון דברים בעלמא ושלא בשעת הלואה הכל שקיל לגוביינא. ויש לומר דהכי פירושו התם כיון דקני משכון כדרבי יצחק שלא בשעת הלואה אם כן גם בשעת הלואה מקרי של אחיך בידך. מצאתי בתוספות מכתיבת יד. לימא כתנאי המלוה על המשכון וכו' השתא מדמה ערבון דמקח וממכר למשכון דלגבי מלוה דכי היכי דערבון שאינו שוה אלא חציה קונה כנגד כולו משכון נמי שאינו שוה אלא פלגא קונה כנגד כל החוב דדרשינן בספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתה דהיינו של אחיך בידך ומפרש בפרק השולח דאין שביעית משמטתו משום דבעל חוב קונה משכון פירוש כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ולכך אפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבוד המשכון ליחשב של אחיך בידך ולהכי חשיב ליה למשכון כמו ערבון של ענין מקח וממכר שקונה החוב הנשאר על ידי המשכון ואף על פי שאינו שוה כנגד כל החוב. ומיהו יש תימה היאך מדמה אותם התלמור דכיון דמלוה על המשכון אינו קונה אותו כשמשכנו בשעת הלואתו ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא אין לומר בו כנגד כולו הוא קונה כמו בקרקע אלא כמו במטלטלין לענין מי שפרע דאמרינן לעיל דלא קני ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שהוא קונה משכון כיון שאינו קונה לגמרי שהרי יכול לדמותו אין לדמותו לכנגד כולו דמכר קרקע. ועוד דאפילו היה קונה לגמרי ולא היה לוה יכול לפדותו אלא מדעת מלוה אין ראוי לומר בו כנגד כולו הוא קונה לענין שמטה כמו במכר קרקע שהרי במכר קרקע בדין הוא שיהא קונה במקצת המעות כל הקרקע שהרי אם היה מקנה לו קרקע שוה אלף זוז בפרוטה ואינו עתיד ליתן לו יותר פשיטא שהיה קונה ומטעם זה יקנה גם כשעתיד לאחר הזמן ליתן המותר שבמה שנותן לאלתר מקנה לו הכל אבל לענין שמטת מלוה שעל המשכון ליכא כי האי טעמא. משאנץ.

רב כהנא יהבו ליה זוזי אכתנא וכו'. אמר ליה במאי דתפיסת זיל הב להו. פירוש או קבל מי שפרע ומשום דרב כהנא לא מקבל לטותא דרבנן אמר ליה להדיא זיל הב ליה ואידך דברים הוא וכו'. יש מפרשים דאליבא דנפשיה אמר ליה דאלו לרבי יוחנן יש בהם משום מחוסרי אמנה אף על גב דאייקר והיינו דאמרינן עלה דאיתמר וכו' דאלמא בכי הא פליגי ורב לטעמיה קאמר. ואחרים פירשו דכל בתרי תרעי מודה רבי יוחנן וכעובדא דרב חייא בר יוסף דלעיל והכא רב לכולי עלמא אמר ליה ואפילו לרבי יוחנן. והא דאמרינן עלה דאיתמר וכו' נסחי איכא דגרסי איתמר וזה דעת רבינו אבל מדברי רש"י נראה דדוקא כשנשתנה השער אמר רב שאין בהם משום מחוסרי אמנה אבל בשלא נשתנה השער יש בהם משום מחוסרי אמנה דכי אותביה לרב מדרבי יוסי בר יהודה ופריק אביי אליבא דרב ההיא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. פירש רש"י בשעה שאומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל נשתנה השער אחר כך והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עד כאן לשונו. וקשיא לי דאם כן כי אותביה ליה לרב מברייתא דרבי שמעון אמאי איתותב מינה ואמרינן תנאי היא לימא דההיא בשחזר בו בלא שינוי השער. ויש לומר משום דרישא מיירי אפילו בנשתנה השער לגבי מי שפרע וכדמוכח בעובדא דרבי חייא בר יוסף ודכותיה סיפא אף על פי שנשתנה השער. כן נראה לי. תו קשיא לי אמאי אצטריך אביי לומר שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב לוקמיה אפילו בשהיה פיו ולבו שוין בשעת אמירה וחוזר בו אחר כך בלא שינוי השער ויש לומר דקושטא דמילתא בעי לשנויי ליה והנכון דרב אפילו בשחוזר בו בחדא תרעא קאמר שאין בו משום מחוסרי אמנה. הריטב"א ז"ל. ולקמן אכתוב בזה בסייעתא דשמיא.

מיתיבי רבי יוסי בר יהודה אומר. הוה מצי לאקשויי ממתניתין דשביעית דתנן והמקיים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע הא שאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא ניחא ליה להקשות מדרבי יוסי ברבי יהודה משום קרא ומההיא דטלית קונה דינר זהב נמי פריך משום דקתני בהדיא והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש ז"ל.
הא דמותביה לרב מדרבי יוסי ברבי יהודה איכא למידק דההיא אפילו לרבי יוחנן קשיא דאלו לרבי יוחנן דברים אין בהם לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא ואלו לרבי יוסי ברבי יהודה קאי נמי בעשה. תירץ הראב"ד ז"ל דהכי קמותבינן בשלמא לרבי יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כרבי יוסי והא דקאמר יש בהם משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר אבל לרב ודאי קשיא דאפילו עשה נמי אית בה ופרקה אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה דההיא דרבי יוסי שלא ידבר אחת בפה וכו' והיינו דכתב הרי"ף טעמיה דאביי בהלכות לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לרבי יוחנן איתיה. הרשב"א ז"ל.
וכתב הר"ן ז"ל דאפשר דמעיקרא נמי לתרווייהו פרכינן. עד כאן.

והלא הין בכלל איפה. פירוש וכיון דכתב רחמנא איפה למה לי דכתב הין כיון דבאיפה שהוא שיעור גדול חשש הכתוב לחסרון כל דהו כל שכן להין שהוא שיעור מועט. ואי סלקא דעתך דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וכו' קשיא לי מה ראיה היא דשאני הכא שאינו יכול לעמוד בדיבורו כיון דצריך לעשות להם כסעודת שלמה בשעתו והא עדיפא מנשתנה השער ולא עוד אלא שלא על דעת כן פסק ואין בזה משום מחוסרי אמנה. ויש לומר דכיון שאף הפועלים לא עלה על דעתם לסעודת שלמה והיו מתרצים בסעודת כל אדם כדרך פועלים מוטב שיתן להם כך ולא שיחזור בו אם לא ירצו פת וקטניות. כן נראה לי. שאני התם דפועלים גופייהו וכו' לישבה אליבא דרבי יוחנן אומר הכי. משאנץ.

אי הכי אפילו התחילו נמי. פירוש דבשלמא לדידי כיון שהתחילו הרי יש כאן יותר מדברים בעלמא ויש בו משום מחוסרי אמנה. והאמר רבי יוחנן וכו'. קסלקא דעתין דבכל מתנה קאמר ואפילו במתנה מועטת שאסור לחזור בו וכל שחוזר בו משום שינוי השער כמתנה מועטת דמיא. הריטב"א ז"ל.

מודה רבי יוחנן במתנה מועטת. לאו למימרא דבמכר לית ביה משום מחוסרי אמנה אלא לרבותא בעלמא נקט לה רב פפא מתנה לומר דאפילו במתנה דפירש רבי יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו מודה הוא בה דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה בין בממכר מועט בין בממכר רב. כן נראה לי. ובתוספות פירשו דהכי קאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת הוא. הרשב"א.
ויש מי שאומר דכיון דלא אמר רבי יוחנן אלא במתנה מועטת במכר נמי לא אמרינן אלא בשלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער הרי זו כמתנה מרובה ולא סמכא דעתיה. ולפי זה הא דאמר ליה רב לרב כהנא אידך הוה ליה דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לאו בשמעתיה בלחוד אודי ליה. והא דאמרינן עלה דאיתמר ומייתי פלוגתא דרב ורבי יוחנן לאו למימרא דבהא פליגי אלא משום דדמיא למה דאיתא לפלוגתייהו וכן דעת הרז"ה. הר"ן.
והביא הרז"ה ראיה מדרבי שמעון דאמר מי שהכסף בידו ידו על העליונה כלומר מוכר ולא לוקח ואפילו הכי אסיקנא בשילהי איזהו נשך דמודה רבי שמעון בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו ומדרבי שמעון נשמע לרבנן דמאחר שנשתנה השער קלש ליה איסורא. ואינה ראיה דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי דינא הוא דלתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית להו פסידא מיהא דהיינו בתרי תרעי אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה דמאן דזבין ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמי מקח זה לזה ותדע לך דהתם נמי בין לרבי שמעון בין לרבנן אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע אלמא חייב הוא להעמיד דיבורו אפילו בתרי תרעי. כן נראה לי. עוד הביא הרב ראיה מעובדא דבני רב הונא וכו' דזבין אמתא ואותיבו נסכא וכו' אתו לקמיה דרבי אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה היאך אמר להו הכי מי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה חלושה מאד בעיני דאטו אינהו הוו הדרו בהו דלימא להו שיש בדבר משום מחוסרי אמנה אדרבה אינהו בעו לקיים מקח דמוכר הוא דבעי למהדר ביה משום דאייקור אמתא ובני רב הונא הוו בעו מיניה דרבי אמי אי מצי הדר ביה מוכר אם לאו ואמר להו אין ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע ודאי הוה אמר להו כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף דדברים ומשכון אינו מקבל מי שפרע. אבל עכשו שאין המוכר צריך לקבל עליו כלום אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו למה ליה לרבי אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נומה הימנו ואלו היה המוכר עכשו בפנינו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה וכן דעת הראב"ד.

במתנה מועטת דסמכא דעתייהו. ולכך במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת שהרי מסר לו מקצת ואם כן סמכא דעתיה של לוקח שיקיים מקחו ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסרי אמנה. תוספות חיצונות.

הכי נמי מסתברא וכו'. עד משכחת לה דאכיל טבלים. פירוש אלא ודאי לא מצי הדר ביה משום מחוסרי אמנה והיא כמתנה מועטת חשיבא. שהרי אין לו בזה אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל אדם שירצה. וקשיא לי מה הכי נמי מסתברא הכרחא הוא. ויש לומר דדילמא שאני הכא שחייב לתת לו על כל פנים ואינו נותן משלו כלום הילכך מפני בן לוי אחר אין לו לשנות דבורו שיהא חוטא ולא לו מה שאין כן במתנה מועטת שיש לו לתת לו משלו ואפילו הכי אמרי הכי נמי מסתברא דמתנה מועטת לית בה קפידא וכטובת הנאה דהתם חשיבא הריטב"א.

רשאי בן לוי לעשותה וכו'. כתב ר"מ אף על פי שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט אי נמי לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו. הרא"ש ז"ל.

שנטלו ממנו וחזר והפקידו וכו'. הוה מצי למפרך אם כן מאי למימרא וכו' כמו שכתבו בתוספות דליכא למימר דאתא לאשמועינן דשרי שלא מן המוקף דאם כן למה ליה למנקט בן לוי. הרא"ש.

אלא שמע מינה בדלא נטלו שמע מינה. ואם תאמר היכי סלקא דעתיה לעיל דמיירי בנטלו ושרבי יוחנן אינו מודה במתנה מועטת אם כן תיקשי ליה אהא דלעיל קאמר רבי יוחנן דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה דהיינו כמו מתנה מועטת כדפירשתי לעיל. ויש לומר דהוה סלקא דעתיה דאינו מודה במתנה ומשום הכי סבירא ליה למקשה דאפילו במתנה מועטת לא סמכא דעתיה טפי מגבי מתנה מרובה והא דקאמר לעיל דיש בהם משום מחוסרי אמנה היינו מפני שהרי לקחן ונתן לו מקצת הדמים ואינו נותן לו שום דבר ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת הוה סלקא דעתיה דמקשה דאינו מודה רבי יוחנן דודאי אין בהם משום מחוסרי אמנה דלא סמכא דעתיה דמקבל כל כך. ומשני דעל כרחך מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וההיא דלעיל במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת ומהאי טעמא ניחא מאי דקאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דאיפכא הוה ליה למימר מודה רבי יוחנן במתנה מרובה דהכי הוה ניחא טפי למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מודה הכא במתנה אני נותן לך דהיינו מתנה מרובה דמותר לחזור בו ואין בדברים משום מחוסרי אמנה ואמאי הזכיר מתנה מועטת כלל אלא שמע מינה דלהכי נקט ליה להשמיענו דמילתא דרבי יוחנן דלעיל היינו כמו מתנה מועטת. תוספות חיצוניות.
והלכתא כרבי יוחנן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ומתנה מועטת אסור לתזור בו ולא אתפריש כמה היא מתנה מועטת והכל לפי מה שהוא. ואמרינן בירושלמי דאפילו במתנה מרובה שיכול לחזור בו דוקא שהמקבל עשיר וכו'. וכל מי שאומר לשום אגני או עניה שיעזור לו בצורך נשואין חייב לקיים משום נדר וכן כל כיוצא בזה. הריטב"א.

כתב הריא"ף ז"ל בהלכות ירושלמי אמר ליתן וכו'. וכתב ה"ר יהונתן ירושלמי אמר ליתן וכו' כלומר במתנה מרובה מיירי ואמרינן מעולם לא נתכוון בדעת גמורה לקיים מה שאמר. אבל במתנה מועטת אינו יכול לחזור בו ובלבד שבשעה שאמרה נתכוון לגמור הדבר כמו שאמר ולא שנתכוון לדחותו מעליו לפי שעה ואזלינן לאומדן דעתא דבמתנה מרובה לעולם לא נתכוון אלא לדחות ובמתנה מועטת נתכוון לגמור מסתמא אלא אם כן ניכר לכל שלא אמר אלא לדחות. ובהאי פירושא לא קשה ירושלמי עם תלמוד בבלי. עוד כתב הריא"ף ז"ל ורב דהוה מפקיד לשמשיה וכו' אפילו במתנה מועטת דהיינו במתנה למסכן גילה דעתו מעיקרא שלא נתכוון לו לדחות מעליו שיהא מטריחו יותר מדאי אי נמי יש לפרש דבמתנת מסכן שהיא מועטת היה גומר בלבו לקיים ובמתנה לעשיר שהיא מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאינו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר על כן הצריכו שישאלנו פעם שנית. עד כאן.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: ונראה לומר דלגבי מקבל מתנה שהוא עני אפילו במתנה מרובה יש בה משום מחוסרי אמנה כדאמרינן בפיך זו צדקה ולהכי אמר רב לשמעיה אי עתיר הוא האי גברא דאמינא לך למיתן ליה מתנה אימלך בי תניינות ואי במתנה מועטת לא הוי בעי רב דלימליך ביה שליח דלא ניחא דלהוי עלה מחוסר אמנה אלא במתנה מרובה מיירי. וצריך עיון על שיטת הירושלמי ודלמא לא אמר אם מסכן הוא הב ליה מיד אלא במתנה מועטת וכי היכי דלא ליקום עליה בבל תאחר אמר ליה אם מסכן הוא הב ליה לאלתר דהא קיימא לן דצדקה מחייב עלה לאלתר. וצריך עיון. עד כאן.

כתוב בספר המאור פסק הריא"ף הלכה כרבי יוחנן וכו'. עד אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם הדעת מורה כך אבל אין פני ההלכה נראין כן ואין מוציאין פני ההלכה ממראיתה בשביל הסברא. ועוד כי דברי רבי יוחנן הם אפילו במתנה ובמתנה מועטת וכיון דבמתנה היא הוה ליה כתרי תרעי ומי יימר דילמא מעיקרא חזא רווחא בעיסקא דהוה ליה ריוח והשתא לא חזא ואיקצר רווחיה דהוה ליה כתרי תרעי הילכך לא פליגי בהא מילתא. ע"כ.

עוד כתוב בספר המאור ומה שכתב הריא"ף ז"ל בהאי עניינא דמחוסרי אמנה תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר וכו'. צד תמיה לי מילתא וכו' עד ולסיועיה לרב וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם נראה לי דהא דרבי יוסי ברבי יהודה עדיפא ממחוסרי אמנה אלא רשע נמי מיקרי דקא עבר על עשה ולרבי יוחנן לא הוה מקשה מיניה דאפשר דאיידי דאמר רב אין בהן משום מחוסרי אמנה אמר איהו נמי מחוסרי אמנה ואפשר דאפילו מצות עשה נמי אית בהו ועל כן אמר אביי לההיא דשלא ידבר אחת בפה וכו' אבל אם אמר בדעת גמורה משום מחוסרי אמנה איכא רשע לא מיקרי במתנה מרובה הוא דהוי מחוסר אמנה לרבי יוחנן. עד כאן.

כיון דאמר לך שקול זוזך לא מיבעי וכו'. מכאן נראה דקודם לכן שומר שכר היה על אותן המעות. ואם תאמר אם כן השתא נמי ליהוי שומר חנם ומאי שנא מאומנים שהם שומרי שכר וקיימא לן דכולן שאמרו טול את שלך וכו' דאלמא כיון דמעיקרא הוי שומר שכר כי אמר טול את שלך נחית חד דרגא והוי שומר חנם. יש לומר דשאני התם שיש לאומן לקבל שכרו וכיון דכן לא סגיא דלא להוי עליה שומר חנם כיון דתפיס ליה אאגריה ואף על גב דאמר לו טול את שלך. אמרו לו רבנן לרבא וליקביל עליה מי שפרע אמר להו אין הכי נמי. האי לישנא מוכח בהדיא דכיון שקבל עליו מי שפרע פטור מגנבת המעות ואף על גב דהאי שעתא דאמר ליה שקול זוזך עדיין לא קיבל מי שפרע ואינו יכול לחזור בו בלא מי שפרע אפילו הכי כלתה שמירתו מן המעות מכיון דאמר ליה שקול זוזך. דאי לאו הכי הוה ליה למימר והא בעי לקבולי מי שפרע ועוד מאי אין הכי נמי וזה דקדוק ברור ושלא כדברי קצת חכמים שאמרו שחייב הוא באחריותן עד שיקבל מי שפרע. ואף רש"י כן פירש אין הכי נמי או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע. ואף על פי שפירש רבינו והא בעי לקבולי מי שפרע ודילמא לא הוה מקבל וזוזי דידיה הוו הכי פירושו שהם היו סבורים שפטרו כבר והלך לו בלא שיקבל מי שפרע. ולכך הקשו לו היאך פטרתו בלא מי שפרע דדילמא לא הוה מקבל ואמר להו אין הכי נמי או משלם או מקבל מי שפרע. כן נראה לי. הריטב"א.

אמר רב פפא אמר לי רבינא דאמר ליה ההוא מרבנן וכו'. כלומר דלאו הכי הוה עובדא אלא כדמפרש ואזיל. וכתב הריא"ף בהלכות דלא פליגי אדינא דלישנא קמא קאתי ולומר דבההיא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי וכו' אבל בתוספות כתבו דלאו לאפלוגי אדינא דלעיל קאתי אלא מעשה שהיה קאמר לאשמועינן דכי אמר ליה הא ביתא קמך אפילו שומר חנם לא הוי אבל לעולם הני זוזי פקדון נינהו בידא דמוכר ולא מחייב באונסין גמורין דידהו הלכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך פטור וכו' וראיה לדבר דלא מחייב באונסין מדפרכינן לעיל גבי נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת ואי סלקא דעתך מחייב באונסין וכו' כדאמרינן בפרק המפקיד לדידך דאמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא וכו' כמו שהקשו בתוספות לעיל פרק המפקיד. הר"ן.

וכתב הרמב"ן ולי נראה כדעת הרי"ף. ולא דמי למפקיד מעות לשלחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתא ויצטרך לאלו. ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למאן דאמר משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת המקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הילכך לא מעל עד שיוציא כי ההיא דפרק השואל ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבה אבל מפקיד מעות מותרין לשלחני לרב הונא מתחלה הלואה הם וכשהוא רוצה אותם ממנו נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שלחני לחזרה והוא הדין לאונסין כדפרישית בפרק המפקיד ומכל מקום נותן דמים כיון שהוא מותר להשתמש בהם ונתחייב באונסין אף על פי שחזר בו לא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו. עוד יש לומר וכו' כמו שתירצו התוספות לעיל פרק המפקיד. עד כאן.

משמע מדברי הריא"ף דאי קבל עליה מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך ואיתניסו פטור. ואין דבר זה ברור אצלי דכיון דאמרינן דהני זוזי אתי לידיה כדין מלוה הרי במלוה ודאי אם אמר לו לוה למלוה הרי מעותיך מזומנים לך תא שקול זוזך לא מיפטר בכך עד שיתנם לידו וכשנתנם לידו או לרשותו נמי ומלוה לא רצה לקבלם איפלגו בה מפרשים אי נתינה בפניו אפילו בעל כרחו הוי נתינה דאיכא מאן דאמר לא הוי נתינה אלא מדעתו כאתקפתא דרב פפא פרק מי שאחזו מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב שימי דילמא אפילו בפניו מדעתו אין שלא מדעתו לא. אבל רבינו האי גאון כתב בתשובה דהלכתא כרב דאמר אבל בפניו נתינה אפילו בעל כרחו הוי נתינה ולא מידחיא משום ההיא אתקפתא דרב פפא. וכן כתב הרמב"ן דשמעינן מיניה דבהלואה יכול לומר לו הילך מעותיך ואם לא רצה הלה לקבלם זורק לתוך ידו או לתוך חיקו או לתוך חצרו בפניו ופטור. אבל מכל מקום בטול את שלך ליכא מאן דאמר בהלואה דפטור. ואפשר לדחוקי ולפרש כיון דהני זוזי לא אפקינון וכבר קבל עליה מי שפרע הרי בטל מכאן תורת מקח ולית ליה רשות לאפוקינון מכאן ואילך אלא כפקדון הוו גביה דבעי למהדרינהו למאריה ובפקדון ודאי כיון דאמר ליה טול את שלך ודאי פטור דשומר מצי לאפוקי נפשיה משמירה בדיבורא. וכן כתב הרמב"ן והביא ראיה מהא דגרסינן לקמן בפרק האומנין טול את שלך אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא אפילו שומר חנם לא הוי קמשמע לן כלומר סלקא דעתך אמינא דאיני שומר מכאן ואילך קאמר ליה קמשמע לן דלא מפיק נפשיה משומר אלא איני תופסו על שכרי קאמר ליה. וכך פירש רש"י התם ושמע מינה שאם אמר לו בפירוש איני שומר מעתה טול את שלך אף על גב דהלה לא רצה ולא קבל דבריו פטור ואפילו שומר חנם לא הוי מכאן ואילך והכא נמי בהנהו זוזי דמקח ושמעתין כיון דלא אפקינון וקיבל עליה מי שפרע דינא דפקדון אית ליה כדפרישנא כנ"ל לדעת ריא"ף. שיטה.

בד"ה מודה ר"י כו' ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת עכ"ל הכי מוכח מדמייתי הך דר"י דיש בו משום מחוסרי אמנה איוקר וצ"ל לפ"ז בהך עובדא דר' חייא בר יוסף משום דברים דיש בו משום מחוסרי אמנה נמי לא הניחו ר' יוחנן לחזור אלא דעדיפא מיניה קא"ל דבעי' לקבולי מי שפרע לפי סברתו דכנגד כולו הוא קונה ור' חייא דהוה סבר כנגדו הוא קונה ורצה לחזור אפשר דבהא נמי הוה סבר כרב דבדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה וק"ל:

מת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה כו'. לפי פשוטו פרש"י בחומש דאיפה היא מדת היבש והין מדת הלח וכן מוכח בכמה מקומות בתלמוד אבל מ"מ ההין בכלל איפה היא חלק ששית ממנה דהין י"ב לוגין ואיפה ע"ב לוגין כפרש"י בשמעתין ואין להקשות דתקשי ליה נמי במשורה שהיא מדה קטנה בלח למה לי והלא בכלל איפה היא די"ל כדאמרינן פרק הספינה במשורה שלא ירתיח וק"ו מה משורה שהיא א' מל"ו בלוג הקפידה כו' וק"ל:

אבל אמרו מי שפרע מדור וכו' וממצרים בים כו' קללו בפורענות רשעים שזה עושה כמעשיהם אשר פיהם דבר שוא ואין עומדין בדיבורם משא"כ בבני ישראל שנאמר בהו שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וק"ל:

רש"י בד"ה מעשה כו' הפועלים שצום כו' הד"א:

בד"ה יכול לחזור כו' לכופו אלא כו' הד"א:

תוס' בד"ה אלא אפי' כו' האומנים טול שלך כו' כצ"ל:

גמרא מיתיבי ר"ש אומר. א"ל דלמא (רב) [ר"ש] איירי בחד תרעא והכא [רב] מיירי בתרי תרעי כפי' רש"י בד"ה שלא ידבר כו' ולעיל במיתיבי ר"י בר יהודה אומר י"ל כמ"ש הרמב"ן במה שהרי"ף הביאו [שלא ידבר אחד בפה] אע"ג דכבר פסק כר' יוחנן [בדברים] משום דמודה ר"י במתנה מרובה [דמותר לחזור] וקרא אטו מועטת כתיב [ולכך הביא הרי"ף דהאי קרא שלא ידבר אחד בפה אף לר"י] ה"נ אטו חד תרעא כתיב מיהו בזה י"ל דאיירי [קרא] מסתמא שהוא חד תרעא [וא"כ גם במיתיבי דלעיל קשה לוקמי בחד תרעא] וי"ל שיש לו דיוק בו מדקאמר ולאו שלך צדק שהוא מיותר דבקרא לא כתיב אלא הן ואם ה"ה [לאו] לא היה צריך למימרא אלא משום דבמקח וממכר לא שייך לומר אלא הן שלך צדק בין בלוקח בין במוכר ולאו צ"ל בשאר מילי דעלמא במתנה [ר"ל בהבטחה שמבטיחו להיות בשב ואל תעשה] והתם בין בחד תרעא בין בתרי תרעי וכו' [ודומיא דהכי בהן נמי אף בתרי תרעי] וא"ל דלמא במיתיבי ב' ג"כ י"ל דומיא דרישא דמייתי לענין מי שפרע אין חילוק בין ב' תרעי כדלעיל בעובדא דר"ח בר יוסף או דקאמר מ"מ כך הלכה וכו' (ז) והאמת נראה דרש"י רק לדוגמא נקטיה דכיון דאינו מדבר אחד בפה למה יחזור בחנם [ולכך נקיט רש"י בנתיקר אבל באמת אין חילוק]:

גמ' בדידי הוי עובדא וכו'. לכאורה דלמא שניהם אירע ועיין:

בתוס' בד"ה מודה ר"י וכו' כמו מתנה מועטת. דסמכא דעתיה דדלמא יותזל:

בתוס' בד"ה אלא אפי' כו'. לחד שינויא דתוספות לעיל סוף המפקיד ד"ה מאי אריא. הוציא הנותן מעות על מקח הוי ג"כ ש"ש עליו. ובדינא דעובדא הראשונה עיין ברי"ף ואשר"י:

גמרא אר"פ מודה ריו"ח כו'. כצ"ל בל"ו וכמו שהוא ברש"י:

גמ' שם אא"ב ל"מ למיהדר ביה מש"ה רשאי. ק"ל כיון דעדיין לא קנאו איך יכול להפריש משאינו שלו וי"ל דזה דמי להא דמוקי רב בגיטין (ל) הא דתנן התם המלוה כו' מפריש עליהן במכירי כהונה ופרש"י דאסחי כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני וה"נ מסחי דעתייהו דודאי לא ישנה וכן התוס' בב"ב (קכג ב) השוו מכירי כהונה לדברים בעלמא וכתבו דכל כמה דלא הדר הוי כמוחזק וכ"מ מסדור הרמב"ם הני תרי דיני אהדדי בפ"ז מהל' מעשר (והע"מ והגרי"פ אישתמיט להו לציין דין זה להרמב"ם שם הל"ח) ועמש"כ בגיטין שם גם יש לדמות זה להא דבעי בירושלמי פ"א דתרומות ה"א על הא דתורם את שאינו שלו דאינה תרומה אם הפריש מהפקר (שהופקר אחר מירוח) שם מצייר בגוונא אחרינא אבל נראה דה"ה בכגון זה אם נאמר דאין ת"ת כיון שאינו שלו א"ד כיון דלא הוי של חבירו תרומתו תרומה ולא איפשיטא ונאמר דריו"ח יסבור כהצד דת"ת והכא ג"כ כהפקר דמי כנ"ל ונלע"ד דבזה יבא כפשטיה הא דא' רבא בנדרים (לד ב) היתה לפניו ככר של הפקר אמר ככר זו הקדש כו' ולא נצטרך לאוקמה שהיתה בד"א שלו כמש"כ הרא"ש והר"ן זה נ"ל נכון מאד בעז"ה שוב ראיתי בירושלמי שם בסמוך מביא הך דינא דריו"ח ומשמע שם דהטעם הוא דהוי כמו שעשאו שליח לתרום מזה ת"מ על שאר מעשרותיו וכר"י דאמר בעה"ב שתרם אהמ"ע מה שעשה עשוי וזהו כאבא אליעזר ב"ג בגיטין (סד"ל) ושם איתא עוד דאחר שעשאו הלוי ת"מ על מעשרותיו שוב אינו יכול הבעה"ב לתתם ללוי אחר ע"ש ותמיהני על הרמב"ם שהשמיט זה ואולי שסובר דגמרא דילן פליגא דלהירו' דמטעם שליחות קאתי עלה וכדמייתי מהא דאם משתרם בעל ת"ת לא שייך זה לדברים דשליחות א"צ קנין (חו"מ ר"ס קפ"ב):

גמ' שם אמר לי רבינא לדידי אמר לי ההוא כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. היינו משום דמעיקרא היה ש"ש כו'. ואף להועוד י"ל שבתוס' לעיל (מג) בד"ה מאי דהכא לריו"ח הוה אפי' כשואל מ"מ מיד דהדרו בהו אף בלא אמירת שקול זוזך לא מצי תו לאשתמושי בהו ולא הוו עלייהו אלא כש"ח אבל לפי מה שדקדקו בעצמם בס"פ חלון ד"ה שמא מלישנא דהכא דאי לא אמר שקול זוזך הוי עלייהו ש"ש קשה ואולי יכוונו דהתם ה"ט דהוי ש"ש משום דתפיש ליה אאגרי' לכן כשא"ל טול כו' אינו מכוון רק לומר דלא תפישנא ליה אאגראי אבל הכא ע"כ כוונתו שאינו חפץ תו לשמרם כלל:

גמ' ישראל שאמר כו'. נ"ב מיי' פ"ז מהלכות מעשר:

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: שֶׁיְּהֵא 'הֵן' שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְ'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק (ויקרא יט, לו). קשא מאחר דזה איירי במקח וממכר בשלמא אם אמר לו למכור ואמר 'הֵן' שסמך הלוקח על דבריו ועשה מה שעשה יש בזה משום מחוסר אמנה אם יחזור בו אך בלאו אם אמר לו למכור ואמר 'לָאו' אם אחר כך חוזר בו ואומר 'הֵן' מה עשה קלקול באומרו תחלה 'לָאו' ואחר כך 'הֵן'?
ונראה לי בס"ד דמשכחת לה דעושה היזק בהיכא שהוא רוצה למכור ואמר שלא למכור ואחר כך חזר ואמר למכור, והיינו ראובן ביתו שכן לשמעון, והיה ביתו קטן ונפל ובא לבנותו אך הרגיש ששמעון רוצה למכור ביתו ולכן קודם שבנה שאל את שמעון אם רצונך למכור הבית כדי שאקנהו וארחיב בו בנין ביתו כי הוא מתערב היטב עם ביתו של ראובן, והשיב שמעון 'לָאו' אין ברצוני למכור כלל והוכרח ראובן לבנות ביתו ואחר שבנה בנין גם על הצד של בית שמעון חזר שמעון ואמר למכור והוכרח ראובן לקנותו אך הפסיד אותו הבנין שבנה מצד ביתו של שמעון כי עתה צריך לעקור הבנין ההוא כדי לערב ביתו של שמעון עם ביתו ולהרחיב ביתו בביתו של שמעון ועל זה הלאו שאמר בתחלה בשקר שהוא רוצה למכור ואמר 'לָאו' וזה סמך על דבריו ובנה הבנין ועתה שחוזר ואומר למכור הנה הוא מוכרח להפסיד הבנין שבנה אומר כאן שצריך להיות 'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב, וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית וכו'.. פירוש אם משך זה הטלית קונה הלה דינר הזהב ואף על פי שלא קבלו עדיין אינו יכול לחזור בו אבל אין דינר זהב קונה טלית דאם לא משך הטלית אפילו שקבל הלה דינר הזהב יכול לחזור בו כי דינר הזהב חשיב מטבע ואין מעות קונות, מכל מקום כך הלכה כלומר אפילו שזה החוזר בו עתיד לבא עליו פרענות על שחזר בדבורו כן הלכה דיכול מן הדין לחזור בו ואין בית דין יכולין לעכב ולמחות בידו ורק אומרים עליו מי שפרע מדור המבול וכו' כן פירש רש"י ז"ל בדף מ"ח עיין שם ומקשי בתלמודא מסיפא דהך ברייתא דקאמר והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא אפילו בדברים בלבד יש בהם משום מחוסר אמנה דהא קאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני תנאי היא וכו'.

בְּנִי, אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ דלא תימא דקאי על אותם סעודות שהיו עושים לו בזמן שנטרד והיה מחזר ממקום למקום והיו המאמינים שהוא שלמה מזמנין אותו ועושים לו סעודות נכבדות שמביאים לפניו יותר ממה שהביא אברהם אבינו לפני האורחים אף על גב שהיה אורח אחד לבדו לכך הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ רצונו לומר בעת מלכותו שהיתה סעודתו לעם רב שלא יגיע לכל יחיד ויחיד כפי שמגיע לכל אחד מהשלשה באותה סעודה של אברהם אבינו.
וזכר יצחק ויעקב גם כן לפי שגם יעקב אבינו ע"ה כשהביא סעודה ליצחק אשה לקח שני גדיי עזים מן הצאן ככתוב (בראשית כז, ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב.

גמ' ור"י אמר יש בהם. עיין בר"ש פ"י משנה ט' דשביעית:

שם ההוא שלא ידבר. עיין כתובות דף פו ע"א רש"י ד"ה פריעת:

שם ומוד' ר"י. אף דלא שייך כאן דמודה לבר פלוגתיה דהא רב ס"ל דבכ"ע יכול לחזור מ"מ נקט ומודה לומר דמוציא מכלל שאמר וכעין זה בגיטין דף פג ע"א מודה ר"א במגרש. כ"כ רשב"א בחידושיו שם:

שם רב שמואל בר זוטרא שמיה. כ' הבאר שבע סי' יג דצ"ל רב טביומי שמיה דהכי אית' בסנהדרין:

מיתיבי ר"ש אומר וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש רש"י ד"ה שלא ידבר וכו' אבל אם נשתנה השער דמשמע דבלא שינוי השער גם לרב הוי מחוסר אמונה, והא דמשני שלא ידבר א' בפה, ולא משני בקיצור דההוא בלא נשתנה השער, צ"ל כמ"ש הרמב"ן ליישב להרי"ף הא דהביא לדאביי דלא ידבר א' בפה אף למה דקיי"ל כר"י, היינו דלמסקנא דר"י מודה במתנה מרובה, א"כ ע"כ לא אתי קרא להכי, דא"כ לא הו"ל לחלק בין מרובה למועט דבקרא סתמא כתיב, אע"כ דלמסקנא גם לר"י הקרא שלא ידבר א' בפה ה"נ י"ל לשיטת רש"י דרב ס"ל דרק נשתנה השער יכול לחזור, אבל בלא נשתנה מודה, ולהכי פריך מברייתא דהן צדק דכיון דאתו מקרא אין לחלק אבל לר"י הא באמת ס"ד דבכל ענין הוי מחוסר אמנה אף במתנה מרובה, א"כ מאי פריך מברייתא דר"ש דלמא הברייתא מיירי בלא נשתנה, והנה אם נאמר כשיטת תוס' דהא דס"ל לר"ש דלוקח א"י לחזור היינו בלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער גם הלוקח יכול לחזור היה ניחא די"ל דברייתא דקתני אין דינר זהב קונה טלית וסתמא קתני משמע דשניהם יכולים לחזור, וע"כ דמיירי בנשתנה השער ושפיר פריך הש"ס. אולם לשיטת רש"י בעצמו לקמן (דף עד ע"ב) בפוסק ע"מ לקבל מיד אף בב' תרעי אין הלוקח יכול לחזור, ליתא לדברינו ויקשה כנ"ל. וצ"ע:

גמרא אא"ב לא מצי למיהדר מש"ה רשאי. תמוה לי הא מ"מ לא קנה הלוי וא"י לקרות שם תרומה עליה בדבר שאינו שלו, וראיתי בספר קצות החשן (סימן ר"ד) שהביא קושי' זו בשם השיטה מקובצת, והוא כתב לתרץ עפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף לד) בשם הרמב"ם דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר ויכול לזכות בו יכול להקדיש כיון דבידו לזכות בה. ה"נ כיון דודאי הישראל לא יחזור כיון דהוי מחוסר אמנה הו"ל כבידו לזכות ומהני לכל דבריו לקרות שם תרומה ומעשר. ולענ"ד אינו דדברי הרמב"ם רק דמהני ההקדש לאחר שיזכה ולא הוי כמקדיש דשלב"ל. אבל מ"מ פשיטא דקודם שזכה לא חל ההקדש. ואלו הכא משמע דתיכף הוי תרומות ומעשר ופוטר להפירות מטבל דהרי מדקתני רשאי לעשות וכו' היינו דא"צ לחוש שמא יחזור הישראל ויאכל טבל למפרע. הרי מבואר דבאוכל מפירותיו קודם שבא לידו לא הוי כאוכל טבל. ובזה עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון דאינו שלו איך חל עליו שם תרומה קודם שיזכה מישראל. ולזה נראה עיקר כמו שתי' השיטה מקובצת דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכרי על תבואה שלו. ומה שהקשה בס' הנ"ל הא המעשר אינו לישראל ואין בו אלא טובת הנאה ואיך יכול לקרות שם. לענ"ד הא מבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ב מהל' תרומות) דהישראל יכול להפריש תרומת מעשר וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר. וא"כ שפיר יכול להרשות להפריש כאלו מפריש בשליחותו:

תד"ה אלא אפילו ש"ח כו' משום דמעיקרא ש"ש. והנה לפמ"ש תוס' בעירובין (דף פא ע"ב) בתי' הב' דהא דקאמר רבא לא מבעיא ש"ש לא הוי היינו דבלא אמר טול את שלך הוי ש"ש דיכול להשתמש במעות א"כ אזד' לתירוצם דהא הכא היה ג"כ ש"ש ואעפ"כ מהני טול את שלך דלא יהיה אפילו ש"ח. ונראה ליישב קושי' תוס' דהתם בהאומנין במה דאמר טול את שלך והבא מעות אין במשמעות דרוצה לסלק משמירה אלא דהוי כמודיע לו דאינו רוצה לתפוס אאגרא ונותן לו רשות ליטול את שלו ולהביא מעות אח"כ. והא (דלא) הוי ש"ש לא מטעם סילוק שמירה אלא מכיון דאין רצונו למתפס אאגרא ממילא לא הוי ש"ש. משא"כ בעלמא כשהש"ש אומר טול את שלך דבזה מודיע שאין רצונו להיות שומר ממילא נסתלק לגמרי ואף ש"ח לא הוי, כנלענ"ד נכון בעזה"י. ויעויין בהרי"ף שכ' דלפי המסקנא דרבא אמר אמלתא אחריתא דחינן כלל לדינא דהראשון דלא מהני טול את שלך כיון דיש לו רשות לאפקועינהו ונעשה לוה ע"ש. ובאמת לכאורה דחוק לדחות הדין דאף דהיה על מעשה אחר מ"מ מנ"ל לדחות גוף הדין אבל לכאורה יש מקום לומר בזה האופן דאף לס"ד דרבא אמר בזה המעשה. י"ל דרבא לשיטתיה דאמר מתני' מסייע לר"ל וי"ל דרבא ס"ל לדינא כנ"ל ואסור להשתמש במעות. אבל לדידן דקיי"ל כר"י הו"ל לוה ולא מהני שקול זוזך:

בפרש"י בד"ה שלא ידבר כו' אבל אם נשתנה השער כו' אין כאן חסרון אמנה עכ"ל. ויש שדקדקו מל' רש"י דרב ור"י לא פליגי אלא בב' תרעי כגון שנשתנה השער אבל בחד תרעא רב נמי מודה דיש בו משום חסרון אמנה אבל סתמא דלישנא לא משמע הכי. ועוד שכבר כתבתי דלפירוש רש"י בפ' איזהו נשך משמע להדיא דשינוי השער גרידא לא מיקרי ב' תרעי אלא דוקא היכא שהתנה לקבל לסוף זמן מרובה אבל בלא"ה אין לחלק כלל בין שינוי השער או לא הן לענין מי שפרע או לענין קנין גמור אליבא דר"ש שם וא"כ ה"ה הכא לענין חסרון אמנה אע"כ דמ"ש רש"י כאן נשתנה השער אורחא דמילתא נקט שאין דרך לחזור בו אלא כשנשתנה השער ודע שבעל המאור כתב להיפך דבשינוי השער ר"י נמי מודה דלית ביה משום חסרון אמנה וג"ז נסתר ממ"ש וע"ש באריכות ובספר המלחמות להרמב"ן:

בגמרא ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כו' א"ל כיון דאמרי לך שקול זוזך כו'. ע' באריכות בלשון הרי"ף והרא"ש ובמ"ש לעיל דף מ"ג בל' התו' בד"ה מאי איריא הוציא וכו' ע"ש:

בתוספות בד"ה אלא אפי' ש"ח נמי לא הוי והא דאמר בפרק האומנין כו' היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר עכ"ל. ולכאורה משמע דדברי התוספ' כאן היינו לפי תירוצם הראשון בדף מ"ג דאף קודם שחזר בו לא הוי המוכר בדמי המקח כי אם ש"ח ואם כן הכא כיון שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך אפי' ש"ח נמי לא הוי דלא דמי לההיא דפרק אומנין אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל כמה שלא חזר בו מותר המוכר להשתמש בדמי המקח וה"ל שואל עלייהו משום היתר תשמיש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאף שא"ל תא ושקול זוזך אכתי ליהוי כשומר"ח כההיא דאומנין דה"נ מעיקרא הוי חייב באונסין אלא דמלשון סוגיא דשמעתין משמע להדיא כתירוץ השני דהא אי לאו שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך לא עלה על דעת רבא לפטרו מגניבה אלמא דקודם החזרה ה"ל מיהא ש"ש וא"ל דהא דאמר רבא כיון דא"ל תא ושקול זוזך לאו דוקא אלא בלא"ה נמי אין עליו דין שומר כלל וכ"כ הרא"ש באריכות ע"ש. אלא דלפ"ז קשה קושית התוספות מפ' האומנין מעיקרא ליתא כיון דהכא לא תליא מידי בתא ושקול זוזך ויש ליישב דסברת התוספות כאן דנהי דקודם החזרה היה חייב בשמירת המעות כש"ש או כשואל מ"מ לאחר שחזר בו ואמר לית לן שומשמי מיד נפטר משמירת ש"ש ולא הוי אלא כש"ח אף בלא תא ושקול זוזך דדמי המקח ה"ל פקדון גביה וא"כ כשהוסיף לומר תא ושקול זוזך ע"כ להסתלק אפי' משמירת ש"ח אמר כן ודו"ק:

אתמר דברים רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה וכו'. עמ"ש אני עני בשער יוסף סימן ט' ובקונטריס רוח חיים בדרוש הארכתי בס"ד:

הין שלך צדק ולאו שלך צדק. הפשוט והאמת דלאו כהן ועתה נזדמן ספר עיון יעקב וראיתי שנדחק ללא צורך:

מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה. אפשר דנקט הני לומר דאינו עומד בדיבורו הוי כעובד ע"ז כמ"ש כל המחליף בדיבורו וכו' ולכן נקט הני דהוו עע"ז. והעולם קיים על האמת וזה מחליף האמת. ונקט דור המבול שהיו מריעין זה לזה ולא תימא דדוקא כשלא יש אחדות להכי נקט דור הפלגה שהיה ש' ביניהם ונאבדו והמחליף הוי כעע"ז ובין כך ובין כך נענש:

דאתמר רב אמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר יש בהם וכו'. רבינו שמשון בסוף שביעית נקט בפשיטות דאין בהם מחוסרי אמנה ותמה עליו הרב מהראנ"ח ח"א סימן קי"ח דהלכה כר' יוחנן וכן יש לתמוה על רש"י בקמא דף ע"ט ע"ש. ואני בעניותי כתבתי בענין זה בספרי הקטן שער יוסף בקונטריס אשר בסוף סימן ט' ע"ש באורך: [ועיין מ"ש לפנים פ"י דשביעית בס"ד]:

אלא משכון דתפס. למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש: אינו משמט בכולו. כלומר אינו משמט כלל: מכלל דר' יהודה כו'. קושיא הוא: במאי דנקיטת זוזי הב להו. ואי לא מקבלת מי שפרע: ואידך. המותר: דברים נינהו. בלא מעות רב לטעמיה דאמר כנגדו הוא קונה: הין בכלל איפה. שההין י''ב לוגין ואיפה שלשה סאין שהן ע''ב לוגין: אלא שיהא הן שלך כו'. כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה כו'. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה: אבל אמרו חכמים כו'. סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה: תנאי היא. דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג: מעשה בר' יוחנן כו'. משנה היא בהשוכר את הפועלים שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים: לא סמכא דעתייהו. על דברי הבן: מימר אמר קמיה. כבר הודיעו מה פסק לנו ונתרצה: מי אמר רבי יוחנן הכי. דיש בדברים משום חסרון אמנה: יכול לחזור בו. וקשיא לן יכול פשיטא דהא לא משך ואין כח בב''ד לכופו: אלא. ודאי על כרחך מותר לחזור בו קאמר ואשמעינן דאפילו חסרון אמנה ליכא: מודה ר' יוחנן במתנה מועטת. שאין מותר לחזור משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמר דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה: לבן לוי. כל לוי קרוי בן לוי: כור מעשר יש לך בידי. שעישרתי מפירותי ואתננו לך: תרומת מעשר. שהלוי מפריש מעשר לכהן מעשר מן המעשר: משום הכי רשאי. שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא יתננו ללוי אחר והא מתנה מועטת היא שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה: אין לו עליו. אין לו לבן לוי ראשון על ישראל זה: אלא תרעומת. שהבטיחו בתוחלת נכזבה: אלא ש''מ בדלא נטלו. ויש בדברים משום חסרון אמנה: אפילו שומר חנם נמי לא הוי. ואפילו פשעו בשמירתן פטורין: והא בעי לקבולי כו'. ודלמא לא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידיה הוה: הכי נמי. או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע: בדידי הוה עובדא. אותו מעשה דשומשמין על ידי היה ולא כן היה שאילו קיבלתים לתת את השומשמין לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם ולא על כן באנו לדין אלא כך היה:

מודה רבי. יוחנן במתנה מועטת. ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת: וחזר והפקידו אצלו. ה''מ למפרך אי הכי מאי למימרא אלא דבלאו הכי פריך שפיר מסיפא: אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי. והא דאמר בפרק האומנין (לקמן דף פ:) טול שלך והבא מעות שומר חנם היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר וכשא''ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה שומר שכר: כל הא ביתא קמך לא מבעיא כו'. והא דאמר בפרק הפרה (ב''ק דף מז: ושם) הכניס ברשות בעל החצר חייב ר' אומר עד שיקבל עליו בעל החצר שמירה י''ל דשמעתין אתיא כרבי דשמואל התם פסיק הלכתא כרבי ואע''ג דרב התם פסיק הלכתא כתנא קמא קיימא לן כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר ליה כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי:

בבא מציעא מט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד