אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא [אם שיש עדים שיודעים מה היה כתוב בשטר], ליכתבו ליה שטרא מעליא [שיכתבו לו שנית שטר יפה], שהרי הם יכולים להעיד על מה שהיה, ולכתוב! ואי דליכא סהדי, אנן מנא ידעינן [ואם שאין עדים, מניין אנו יודעים] מה היה כתוב בשטר? אמר רבא: תהא במאמינו, ששורף השטר מאמין לבעליו שכך היה כתוב בו ובכל זאת פטור לדעת רבה, משום שלא הזיק ממון בידיו.

אמר רב דימי בר חנינא: הא [זו] שאמר רבה — מחלוקת ר' שמעון ורבנן היא. לשיטת ר' שמעון שאמר שכל דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב] — מחייב [חייב] על כך, לרבנן דאמרי [לחכמים שאומרים] שדבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב] — לא מחייב [חייב], וכן הוא דעת רבה הפוטרו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' שמעון שאומר דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב] — בדבר שעיקרו ממון, שהדבר שהזיק היה בעל ערך כשלעצמו, כפי שאמר רבה, שאמר רבה: אם גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו במועד — פטור השורף מלשלם לגזלן, שהכל מצווים עליו לבערו ומצוה עשה. אם שרפו לאחר הפסח — מחלוקת ר' שמעון ורבנן [וחכמים],

לדעת ר' שמעון דאמר [שאומר] שדבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב] — חייב השורף, וצריך לשלם לגזלן, כי אף שהיה החמץ אסור בהנאה יכול היה הגזלן להחזיר אותו בעינו לנגזל ולהיפטר, ועכשיו שנשרף צריך להשיב לו דמי אותה כמות של חמץ, ואילו לרבנן דאמרי [לחכמים שאומרים] שדבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב] — פטור, ואולם בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן [האם אנו אומרים] גם כן אף לדעת ר' שמעון שכממון הוא נחשב? והרי השטר אינו ממון כשלעצמו!

אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי [מי שדן דין של גורמים], שהוא מחייב גם מי שגרם נזק עקיף — מגבי ביה [גובה בו] מן השורף שטרו של חבירו דמי שטרא מעליא [שטר מעולה, מושלם], ומאן דלא דאין דינא דגרמי [ומי שאינו דן דין של גורמים] — מגבי ביה [גובה בו] מן השורף דמי ניירא בעלמא [נייר סתם]. ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] כזה, וכפייה [וכפה אותו] רפרם לרב אשי ששרף שטר של אחר בצעירותו, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא [וגבה בו כמו קורה נבחרת שעושים לצלמים, פסלים], כלומר, גבה שטר זה בשלימות.

א שנינו במשנה: אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח, יכול הגזלן להחזירו לנגזל כמות שהוא אף שהוא עתה אסור בהנאה וחסר ערך, כי אומר לו "הרי שלך לפניך". ושואלים: מאן [מיהו] התנא שסבור שאומרין גם באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"? אמר רב חסדא: שיטת ר' יעקב היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שור שהמית את האדם ודינו לסקילה, הרי עד שלא נגמר דינו בבית דין לסקילה, אם מכרו — מכור, אם הקדישו — מוקדש, אם שחטו — בשרו מותר, אם החזירו שומר לבעליו — מוחזר.

ואולם משנגמר דינו כבר לסקילה ונאסר בהנאה, אם מכרו — אינו מכור, הקדישו — אינו מוקדש, שחטו — בשרו אסור, החזירו שומר לבעליו — אינו מוחזר, שהרי הוא אסור בהנאה, ואין לו כל ערך. ר' יעקב אומר: אף משנגמר דינו, אם החזירו שומר לבעליו — מוחזר.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], שר' יעקב סבר [סבור] שאומרין גם באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך", ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאין אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך" ומשנתנו בענין חמץ שעבר עליו הפסח כשיטת ר' יעקב היא?

אמר ליה [לו] רבה: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אמרינן [אומרים אנו] באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך", וכולם סבורים כדין משנתנו בענין חמץ, שאם כדבריך שחכמים ור' יעקב בברייתא חולקים בבעיה הכללית של השבת איסורי הנאה, אם כן נפלגו [שיחלקו] באותה ברייתא בחמץ בפסח אם מחזירו בעינו, שהוא איסור הנאה ברור. אלא אמר רבה: הכא [כאן] באותה ברייתא בשאלה אחרת, והיא: האם גומרין דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי [חלוקים הם],

רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין גומרין דינו של שור שלא בפניו, ומשום כך חייב — דאמר ליה [שאומר לו] הבעלים לשומר שמחזיר לו עתה את השור: אי אייתיתיה ניהליה [אם היית מביא אותו, את השור, אלי] לפני שנגמר דינו הוה מעריקנא ליה לאגמא [הייתי מבריח אותו לאגם] ואי אפשר היה לדון אותו שלא בפניו, והיה השור נשאר בהיתירו. השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה [עכשיו מסרת אותו בידי מי שאיני יכול להתדיין עימו], שלא החזרת אותו אלי לפני שנמסר לבית דין, ומשום כך אתה חייב לשלם לי, ואין השבה של עכשיו מועילה. ור' יעקב סבר [סבור]: גומרין דינו של שור גם שלא בפניו, ולכן אין הבעלים יכול לטעון טענה זו, משום דאמר ליה [שאומר לו] השומר בתשובה: מאי עבדי ליה [מה כבר עשיתי לו לשור]? סוף סוף הוה גמרי ליה דינא [היו גומרים לו את דינו] שלא בפניו בכל מקום שהוא, ואין ממש בטענת הבעלים.

מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רב חסדא שסבור היה כי משנתנו שיטת ר' יעקב היא, לרבה בר שמואל, אמר ליה [לו]: תנית מידי [האם שנית דבר] בענין דיני איסורי הנאה לגבי השבת גזילה? אמר ליה [לו]: אין [כן], תנינא [שניתי]: נאמר "והשיב את הגזלה" (ויקרא ה, כג), מה תלמוד לומר בהמשך "אשר גזל", מה בא זה ללמדנו? — כוונתו יחזיר כעין שגזל,

מכאן אמרו: גזל מטבע ונפסל, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה שפוסלת אותה מקרבן, ושור עד שלא נגמר דינו — אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך".

ומעתה נברר: מאן שמעת ליה דאמר [מי שמעת אותו שאומר] שעד שלא נגמר דינו של השור — אין [כן] אפשר להחזיר אותו, משנגמר דינו — לא? — שיטת רבנן [חכמים] היא החולקים על ר' יעקב בברייתא, וקתני [ושנה] שחמץ ועבר עליו הפסח — אומר לו "הרי שלך לפניך", ומכאן מוכח שלא כדברי רב חסדא, אלא שאף חכמים מודים בהשבת איסור הנאה בעינו. אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה בר שמואל: אי משכחת להו [אם תמצא אותם, את החכמים] לא תימא להו ולא מידי [אל תאמר להם דבר] ואל תפרסם שלא צדקתי בדברי.

ב אגב שהובאה ברייתא זו דנים במה ששנו בה: גזל פירות והרקיבו — אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך". ומקשים: והתנן [והרי שנינו] במשנתנו: גזל פירות והרקיבו — משלם כשעת הגזילה! אמר רב פפא: כאן במשנתנו מדובר שהרקיבו כולן, שמה שגזל ממנו נשתנה שינוי של ממש שאינו יכול לומר "הרי שלך לפניך", ולכן צריך לשלם, ואילו כאן בברייתא מדובר שהרקיבו מקצתן, ולכן יכול להחזיר לו ולומר "הרי שלך לפניך".

ג משנה נתן לאומנין (בעלי מלאכה) חפץ לתקן, וקלקלו אותו — חייבין לשלם. ודוגמאות לדבר: נתן לחרש (נגר) שידה תיבה ומגדל (סוגים שונים של ארוניות) לתקן וקלקל — חייב לשלם. והבנאי שקיבל עליו לסתור (לפרק) את הכותל, ושיבר בתוך כדי כך את האבנים או שהזיקן ועתה אין הן ראויות עוד לשימוש — חייב לשלם. ואם היה סותר מצד זה של הכותל ונפל הכותל מצד אחר והזיק — פטור, אבל אם מחמת המכה שהיכה בכח הותזה אבן והזיקה — חייב.

ד גמרא שנינו במשנה שאם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן, וקלקל — חייב לשלם. אמר רב אסי: לא שנו כן אלא במקרה שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעץ בהן מסמר (או כל תיקון אחר כיוצא בזה הנעשה בכלי שלם), ונעץ בהן מסמר ושיברן בתוך כדי כך, שמשלם האומן עבור הכלי שקלקל. אבל אם נתן לחרש עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן לפני שמסרם לבעל הבית — פטור מלשלם על אבדן הכלי, ואינו חייב אלא במה שגרם נזק לעצים.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אומן קונה בשבח כלי, כלומר, האומן זוכה בכלי על ידי זה שהוא עובד בו ומעלה את ערכו, ומשום כך הכלי נחשב כשייך לאומן עד שיתננו לבעליו, ומשום כך אם קלקל את הכלי הזה — הריהו כמקלקל את שלו ואינו צריך להחזיר אלא את העצים בלבד.

ומנסים לסתור את דברי רב אסי ממה ששנינו בתחילת המשנה, תנן [שנינו במשנתנו]: נתן לאומנין וקלקלו — חייבין לשלם. מאי לאו [האם לא] מדובר פה במקרה דיהיב להו [שנתן להם] עצים ובכל זאת הם משלמים דמי כלי! ודוחים: לא, מדובר שנתן להם שידה תיבה ומגדל לעשות בהם תיקון כלשהו.

ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף, בהמשך המשנה] שידה תיבה ומגדל, מכלל דרישא [שבתחילה] מדובר במקרה שנתן להם עצים! אמרי [אומרים] בדחיה לכך: פרושי קא מפרש לה [מפרש הוא] את הדברים שאמר בתחילה. שתחילה אומר כלל שהאומנים אחראים לקלקול, ומפרש: כיצד נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם? — כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל.

ומעירים: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר לומר] כפירוש זה, שבלשון "כיצד" קתני [שנה]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שרישא [בתחילה] מדובר במקרה שנתן לו עצים, אם כן השתא אשמעינן [עכשיו, הרי השמיע לנו כבר] שאם נתן לו עצים — חייבין לשלם, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שאומן קונה בשבח כלים, אם כן נתן לו שידה תיבה ומגדל מבעיא [נצרכה לומר] שחייב לשלם?

ודוחים: אי [אם] משום הא [ראיה זו] לא איריא [אינו שייך], ואפשר לדחות אותה ולומר שתנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סופה לגלות, להסביר, את תחילתה], שלא תאמר כי רישא [תחילתה] עוסקת בנותן שידה תיבה ומגדל, אבל עצים לא, לכן תנא סיפא [שנה בסוף] שידה תיבה ומגדל, מכלל זה תלמד דרישא [שתחילתה] מדברת בנותן עצים, ואפילו הכי [כך] חייב לשלם, ואם כן מן המשנה אין להביא הוכחה כלל.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שאפשר לסייע לו] לרב אסי ממה ששנינו במשנה: הנותן צמר לצבע לצובעו