והקדיחו (התקלקל) ביורה (כלי בישול) שצובעים בה — נותן לו הצבע את דמי צמרו. ונדייק: דמי צמרו — אין [כן] משלם לו, דמי צמרו ושבחו (את תוספת הערך) — לא משלם לו. לאו [האם לא] מדובר כאן שהקדיחו לאחר נפילה, כלומר, לאחר שנפל הצמר לכלי ונצבע יפה, ואחר כך התקלקל, דאיכא שבחא [שיש שבח] בצמר, ושמע מינה [ולמד מכאן] כרב אסי שאומן קונה בשבח כלי, ולכן אינו צריך לשלם את השבח!

אמר שמואל: אין מכאן ראיה שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהקדיחו בשעת נפילה עצמה, דליכא שבחא [שאין כאן שבח]. ושואלים: לפי דרך זו, אבל אם הקדיחו לאחר נפילה מאי [מה] יהא הדין? נותן לו דמי צמרו ושבחו? לימא [האם לומר נסיק מכאן] ששמואל לית ליה [אין לו, אינו סבור כדברי] רב אסי, ולדעתו אין אומן קונה בשבח כלי?

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: הכא במאי עסקינן [כאן במשנה זו במה אנו עוסקים] — כגון שהצמר וסמנין (חומרי הצביעה) שניהם של בעל הבית, והצבע אגר ידיה [שכר ידו, שכר מלאכתו] הוא דשקיל [שלוקח] ולא דבר אחר. ולכן אין האומן קונה בשבח כלי, ואולם במקרה שהסמנים של הצבע — קונה בשבח הכלי.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאף הסמנים של בעל הבית והכל נתקלקל בידי הצבע, "נותן לו דמי צמרו וסמנין" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר במשנה] ולא דמי צמרו בלבד! אלא צריך לומר ששמואל דחויי קא מדחי ליה [רק בדחיה הוא דוחה אותו], שהוא אומר שממשנה זו אין הוכחה שאומן קונה בשבח כלי, משום שאפשר לפרשה באופן אחר, אבל הוא עצמו לא פירש מה דעתו בענין זה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: הנותן טליתו (בגד) לאומן לתקנו וכיוצא בזה, גמרו האומן את מלאכתו והודיעו לבעלים שגמר — אפילו מכאן, מזמן זה, ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט, יג), כיון שלא החזיר לו עדיין את טליתו. אם נתנה לו את הטלית בחזרה בחצי היום — כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום "בל תלין".

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שאומן קונה בשבח כלי, אמאי [מדוע] עובר משום "בל תלין"? הרי האומן קנה את הכלי, ומה שהוא מקבל בתמורה הוא בגדר מחיר הכלי, ואינו שכר עבודה שעליו נאמר דין הלנת שכר!

ומשיבים: אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מדובר פה במלאכת גרדא דסרבלא [כיבוס בגד עבה] דליכא שבחא [שאין בכך שבח ותוספת] לבגד, ואין מה שיקנה בו האומן.

ומקשים: סוף סוף למאי יהבה נהליה [למה נתן לו את הבגד הזה]? — לרכוכי [לרכך אותו], הלא כיון דרככיה היינו שבחא [שריכך אותו זהו השבח] שהוסיף בבגד ויקנה בו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאגריה לביטשי [ששכר אותו לדריכות, דריסות בכוח], שדורך על הבגד במים עד שמתרכך, וקצב לו שכרו לפי חישוב של ביטשא ביטשא במעתא [דריכה דריכה במעה] דהיינו [שזו היא] שכירות ולא קבלנות, שהרי הוא משלם לו על פי עצם עבודתו, ולא על תוצאת עבודתו שהיא בגד מכובס שמקבל ממנו.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתנו מתחילה] שלא אגריה לביטשי [שכר אותו לדריכות] אלא נתן לו את הבגד על מנת לקבלו מכובס, כמו שנותנים לאומן, מסייע ליה [לו] הדבר לרב ששת. דבעו מיניה [ששאלו אותו] את רב ששת: האם קבלנות שכר עבודה של אומן, שאינו מקבל שכר עבור זמן עבודתו אלא עבור התוצאה, האם עובר עליו משום "בל תלין" אם לא שילמו לו הבעלים שכרו ביום שגמר מלאכתו או אינו עובר? ואמר להו [להם] רב ששת: עובר על כך.

ושואלים: לימא [האם לומר] מכאן שרב ששת פליגא [חולק] על דברי רב אסי הסבור שאומן קונה בשבח כלי? אמר שמואל בר אחא: רב ששת דיבר במקרה של קבלנות מיוחדת שהיא שליחא דאיגרתא [שליחות של איגרת], ששכרו להעביר לו איגרת למקום מסויים, שאין בכך כל שבח שיקנה בו האומן אלא רק העברת חפץ בלבד, ובזה יש דין של "בל תלין".

ומציעים: דיון זה אם אומן קונה בשבח כלי, לימא כתנאי [האם לומר ששנוי כבר כמחלוקת תנאים]. ששנינו שנחלקו בבעיה הבאה: אם נתנה אשה לצורף זהב ואמרה לו: "עשה לי שירים (אצעדות), נזמין וטבעות מזהב זה ואקדש (ואתקדש) לך בשכר עבודתך ", כיון שעשאן — מיד היא מקודשת, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה.

ומבררים: מאי [מה] פירוש "ממון" שהוזכר כאן שצריך שיגיע לידי האשה, לדעת חכמים על מנת שתתקדש? אילימא [אם תאמר] אותו ממון, כלומר, הצמידים הללו, מכלל שר' מאיר החולק על חכמים סבר [סבור] שאותו ממון לא, שאינה מתקדשת בו? אלא במאי מקדשא [במה היא מתקדשת]? אלא פשיטא [פשוט] כי מאי [מה] פירוש "ממון"? ממון אחר, שלדעת חכמים צריך לתת לה ממון נוסף כדי לקדש אותה בו. ואילו ר' מאיר סבור שבנתינת התכשיטים לידה היא מתקדשת.

וכהקדמה לבירור הענין אומרים מה היו הנחות היסוד; וסברוה [וחשבו] מתחילה מי שמציעים כי אכן בענין שבח כלי נחלקו דכולי עלמא [שלדעת הכל] ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כלומר, ההתחייבות של הבעלים לשלם לפועל עבור השכירות היא מתחילה ועד סוף, שבכל רגע ורגע שהוא עובד כבר חלה חובה על הבעלים לשלם את השכר, אלא שאין משלמים מיד, ושכר זה נזקף כעין חוב. ואם כן שכר עבודה של פועל הוא הלוואה. ודכולי עלמא [וכן שלדעת הכל] המקדש אשה במלוה אינה מקודשת, ואם כן בשכר עבודתו לבד אינה מקודשת, ולפי זה

מאי לאו [האם לא] באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר [סבור]: אומן קונה בשבח כלי, וכיון ששבח הכלי נקנה לו, הרי כאשר הוא נותן לה את התכשיטים הרי זה כנותן לה משלו דבר בעל ערך ומתקדשת בו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין אומן קונה בשבח כלי, ואם כן אין לאומן כל קנין בתכשיטים אלא הלוואה בלבד, ואינה מתקדשת לו בה?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] אין אומן קונה בשבח כלי, אלא הכא [כאן] בשאלה האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קא מיפלגי [חלוקים הם], ש

ר' מאיר סבר [סבור]: אין לשכירות אלא לבסוף, שבגמר המלאכה יש חיוב ממון על השוכר לשלם, ומשום כך אין זו הלוואה אלא סכום כסף שהיא צריכה לתת לו באותה שעה, ואם הוא נותן לה את התכשיטים בלא לתבוע ממנה — הרי זה כאילו נתן לה את הכסף הזה, והיא מתקדשת בו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש לשכירות מתחילה ועד סוף, ומשום כך כסף השכירות מלווה הוא, ואינה מתקדשת בו אלא בכסף נוסף שיתן לידה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והכא [וכאן] בענין מקדש במלוה קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר [סבור]: המקדש במלוה — מקודשת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: המקדש במלוה — אינה מקודשת.