תנו רבנן [שנו חכמים] המוציא שיער שיעורו כדי לגבל בו את הטיט, שנוהגים לערב שיער בטיט כדי לחזקו. וטיט שיעורו כדי לעשות בו פי כור של צורפי זהב.

שנינו במשנה ששיעור הסיד להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי לסוד קטנה שבבנות. תנא [שנה] החכם בתוספתא: כדי לסוד אצבע של קטנה שבבנות, שבעזרת הסיד היו מרככים ומעדנים את העור. אמר רב יהודה שכך אמר רב, מלפנים היה לסיד שימוש אחר: בנות ישראל שהגיעו לפירקן בסימני התבגרות ולא הגיעו עדיין לשנים של בגרות ורוצות להשיר את השערות, וכן נשים הרוצות להשיר שערותיהן לנוי, אם היו בנות עניים — טופלות (מורחות) אותן (את עצמן) בסיד. בנות עשירים — טופלות אותן בסולת. בנות מלכים — טופלות אותן בשמן המור, וכןפי שנאמר: "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור" (אסתר ב, יג). ואגב שואלים: מאי [מהו] שמן המור? רב הונא בר חייא אמר: סטכת (מין שמן מבושם). ורב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שממצים מזית שעדיין לא הביאה שליש בישולו, והשמן חריף ומסייע להשרת השיער. תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביאה שליש. ולמה סכין אותו — לפי שמשיר את השיער ומעדן את הבשר.

ולענין הסיד מסופר: רב ביבי הויא ליה ברתא [היתה לו בת], טפלה בסיד אבר אבר ונתייפתה עד שכתוצאה מכך שקל בה [נטל בשבילה] ארבע מאות זוזי [זוז] כמתנות נוסף לנדונייתה. הוה ההוא גוי בשבבותיה [היה גוי אחד בשכנותו] של רב ביבי. הויא ליה ברתא [היתה לו לאותו גוי בת] ורצה לעשות כמוהו, טפלה בחד זימנא [בפעם אחת] ומתה. אמר: קטל [הרג] רב ביבי לברתי [את בתי]. אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא [שנוהג לשתות שכר] — בעיין בנתיה טפלא [צריכות בנותיו טפילא בסיד], שהשיכר מגדל את השיער, אנן דלא שתינן שיכרא [אנחנו שאיננו שותים שיכר] — לא בעיין בנתן טפלא [אין בנותינו צריכות מריחה בסיד].

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר ששיעור הטפילה הוא כדי לסוד כלכול, ור' נחמיה אומר לסוד אנדיפי. ושואלים: מאי [מהו] כלכול ומאי [ומהו] אנדיפי? אמר רב הסבר הדברים הוא: צידעא ובת צידעא [הרקה, והמקום שתחת הרקה]. ומקשים: למימרא דשיעורא [שהשיעור] של ר' יהודה נפיש [הוא הגדול]? הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [והרי מוחזק בידינו ששיעורם של חכמים הוא הגדול]! ומשיבים: שיעורו של ר' יהודה הוא זוטא מדרבנן [קטן מזה של חכמים], ונפיש [וגדול] משיעורו של ר' נחמיה. מיתיבי [מקשים] על הסבר זה ממה ששנינו בברייתא, שאמר רבי: נראין דברי ר' יהודה ושיעורו בסיד חבוט (שהומס במים), ודברי ר' נחמיה בביצת הסיד (גושי סיד). ואי סלקא דעתך צידעא ובת צידעא, אידי ואידי [ואם עולה על דעתך שאלה הם הרקה ומה שתחת לרקה, אלה ואלה] בסיד חבוט הוא הוא שמשתמשים! אלא אמר ר' יצחק, אמרי דבי [אומרים בני בית המדרש] של ר' אמי: מה שאמר ר' נחמיה "אנדיפי" פירושו — אאנדיפא, שמורחים בסיד את תוכו של כלי חרס המכיל יין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: וכי אדם עושה מעותיו אנפרות [הפסד, בזבוז]?! שהרי בכך הוא מקלקל את גם את הסיד וגם את היין! אלא אמר רב כהנא: סיד זה אין שמים בכלי אלא מסמנים בו מבחוץ שנתות, שמסמנים על ידן שיעורים שונים בכלי. וכדתנן [כפי ששנינו במשנה]: בבית המקדש שנתות היו במידה של הין למדידת היין, שבה היו מסמנים עד כאן לקרבן פר (חצי ההין), עד כאן לקרבן איל (שליש הין). עד כאן לקרבן כבש (רבע הין). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מאי [מהו] "אנדיפא" — אפותא [המצח], ועליו היו טופלים סיד לא להשרת השערות, אלא רק להעדין ולרכך את העור, ולשם זה אפשר להשתמש בסיד סמיך. וראיה לשימוש לשון זה כי הא דההוא בר גלילא דאיקלע [כמו בן גליל אחד שהזדמן] לבבל, ואמרו ליה [לו]: קום [עמוד] ודרוש לנו בתורת הסוד הנקראת "מעשה מרכבה". אמר להו [להם]: אדרוש לכו [לכם] כפי שדרש ר' נחמיה לחבריה [לחבירו]. ונפקא ערעיתא מן כותלא ומחתיה באנדיפי ומית [ויצאה צירעה מן הכותל ועקצה אותו במצחו ומת]. ומכאן שלשון "אנדיפי" משמעו — מצח. ולגוף הדבר אמרו ליה [לו] על אותו גלילי במשחק מילים: מן דיליה דא ליה [משלו זו לו], שנענש בשל גאוותו שרצה לדרוש ברבים במעשה מרכבה.

ג משנה אדמה שיעורה לענין איסור הוצאה בשבת כחותם המרצופין (השקים הגדולים) שמשתמשים באדמה כדי לחתום את פי השק שיהיה ניכר אם נפתח, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אין צורך בשיעור מרובה זה ודי בכדי חותם האיגרות. זבל וחול הדק שיעורם כדי לזבל קלח של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: בפחות מזה, כדי לזבל צמח של כרישא (כרתי, חציר). חול הגס, שיעורו — כדי ליתן על מלא כף סיד. קנה שיעורו — כדי לעשות ממנו קולמוס. ואם היה הקנה עבה ואינו ראוי לכתוב בו, או שהיה מרוסס (שבור לרסיסים), שיעורו כדי לבשל בו ביצה הקלה לבישול שבביצים, כשהיא כבר טרופה (מעורבת ובחושה) ונתונה באילפס.

ד גמרא שנינו במשנה ששיעור חול הגס הוא כדי ליתן על מלא כף סיד. ותנא [שנה] החכם בתוספתא שהכוונה היא כדי ליתן על פי כף של סיידין ולא כף אכילה. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שחול מעלי ליה [מועיל לו] לסיד, ולכן נותנים אותו בסיד? אמר רב חסדא: שיטת ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני האבילות על חורבן בית המקדש לא יסוד אדם את ביתו בסיד שכולו לבן, אלא אם כן עירב בו תבן או חול, שכגון זה אין מראהו נאה כל כך. ר' יהודה אומר: תבן מותר, חול אסור, מפני שהוא, החול, בהיותו מעורב בסיד יוצר טרכסיד (מעין מלט לבן). והרי שר' יהודה הוא הסבור שנוהגים לשים חול בתוך הסיד. רבא אמר: אפילו תימא [יכול אתה לומר] שמשנתנו כשיטת חכמים החולקים על ר' יהודה, ואולם יש לומר כי קילקולו זהו תיקונו. שאמנם סבורים חכמים שהחול מקלקל, אך כיון שלאחר חורבן מותר להשתמש רק בסיד מקולקל קצת, יש בעירוב החול משום תיקון.

ה שנינו במשנה ששיעור קנה להוצאת שבת הוא כדי שאפשר לעשות ממנו קולמוס, ולא נתפרש גודלו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: הוא קולמוס המגיע לקשרי (פרקי) אצבעותיו. בעי [שאל] רב אשי: האם מדובר כאן בקשר (פרק) העליון של האצבעות או הקשר התחתון? לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

שנינו שאם היה הקנה עבה, שאינו ראוי לכתוב בו דנים אותו כעץ הסקה, אם די בו כדי לבשל ביצה טרופה. תנא [שנה] החכם בתוספתא: טרופה משמעו — טרופה בשמן ונתונה באילפס. אמר ליה [לו] מר בריה [בנו] של רב הונא לבריה [לבנו]: מי שמיע לך [האם שמעת]? ביצה קלה הכתובה במשנה זו מאי היא [מהי]? אמר ליה [לו]: ביעתא דצילצלא [ביצה של תור] אמר לו: מאי טעמא [מה טעם] אומר אתה כך? משום דזוטרא [שהיא קטנה]? אם כן אימא [אמור]: ביצה דציפרתא [ציפור דרור]! אישתיק [שתק] ולא ידע להסביר. ואחר כך שאל: מידי שמיע [וכי נשמע] לך, ידוע לך, בהא [בבנין זה]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב ששת: מדובר כאן בביצת תרנגולת. ומאי קרו [ומה הסיבה שקוראים] לה "ביצה קלה" — כי שיערו חכמים שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. והקשה לו: ומאי שנא [ומה שונה] שכל שיעורי שבת האמורים במאכלי אדם הם כגרוגרת והכא [וכאן] כביצה? אמר ליה [לו], כך אמר רב נחמן: כגרוגרת בלבד מביצה קלה, ואין משערים בכל הביצה.