ועוד שואלים: חיובם של עדים זוממים דממונא [שתשלום ממון] הוא שהרי הם משלמים בדיוק כפי הסכום שזממו לגרום למי שהעידו עליו להוציא, ולא יותר, ליתני [שישנה] גם כן בברייתא של ר' אושעיא, שהרי אין דינו כקנס שהוא תשלום יותר ממה שמזיק בפועל! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' עקיבא שאמר: אין עדים זוממים משלמין ממון על פי הודאת עצמן ששיקרו בעדותם, ומכאן שתשלום זה שמשלמים עדים זוממים הוא מדיני קנסות, שאין אדם משלם קנס על פי הודאת עצמו.

ושואלים: אי סבר לה [אם סבור הוא תנא זה] כשיטת ר' עקיבא אם כן ליתני תרי גווני [שישנה בברייתא שני מיני] שור שר' עקיבא מחלק בדיניהם: ליתני [שישנה דין] שור דאזיק [שהזיק] שור, וליתני [ושישנה דין] שור דאזיק [שהזיק] אדם,

דתנן [שכך שנינו במשנה], ר' עקיבא אומר: אף שור תם שחבל באדם וחבל אותו אדם בשור — משלם בעל השור במותר (בעודף הנזק שנגרם לאדם על הנזק שנגרם לשור) נזק שלם, ומכאן ששור שהזיק אדם נחשב כמועד תמיד, ויש לו איפוא דין מיוחד לעצמו!

ומשיבים: מכאן אין להקשות, הא תבריה [הרי כבר שבר] ר' עקיבא לגזיזיה [את אגרופו] כלומר, ר' עקיבא עצמו אינו משווה שור שחבל באדם לשאר מזיקים, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: יכול אף תם שחבל באדם ישלם מן העלייה (ממיטב ממונו ולא מגוף המזיק) כשאר אבות נזיקין — תלמוד לומר בשור הנוגח אדם "כמשפט הזה יעשה לו" (שמות כא, לא) לומר: מגופו של המזיק משלם, ואינו משלם מן העלייה ואם כן אין מקום למנותו בין אבות הנזיקין שבברייתא, שנאמר עליהם להלן שבכולם משלם ממיטב כספו, ולא מן המזיק.

ועוד מקשים: האונס והמפתה והמוציא שם רע דממונא [שממון] הוא שמשלם, ליתני [שישנה אותם] בברייתא של ר' אושעיא!

ומשיבים: מה נפשך [רצונך] כלומר, בכל דרך שתרצה, מכל צד שתבין בנושא זה — לא היה מקום לשנות דבר זה, שהרי אי [אם] מדובר בחלק הנזק שמשלם בכל אלה — הלוא כבר תנא ליה [שנה לו] לחוד נזק, אי [אם] צער הוא משלם — תנא ליה [שנה אותו], אי [אם] בשת משלם — תנא ליה [שנה אותו], אי [אם] פגם הוא משלם — היינו [זהו] נזק שהרי תשלום "פגם" שמשלם לאנוסה הוא תשלום הנזק שנגרם לה עקב האונס. מה אית לך למימר [מה יש לך עוד לומר] שמשלם האונס והמפתה? קנסא [קנס], אולם כפי שהסברנו בקנסא לא קמיירי [בקנסות אינו עוסק] אלא מונה רק נזקים שיש בהם תשלום ממון בלבד.

ועוד שואלים: המטמא והמדמע והמנסך, דממונא [שממון] הוא שמשלם שהרי משלם רק את התמורה לנזקים שגרם, ליתני [שישנה]!

ומשיבים: מה נפשך [רצונך], אי [אם] סבור הוא שהיזק שאינו ניכר ומוחש, כגון אלה שהנזק שבהם אינו נראה לעין, שאף שגרם במעשיו שבכך יפסלו וייאסרו לגמרי, שמיה [שמו] היזק — הא תנא ליה [הרי שנה] נזק, ובכלל זה גם נזק שאינו נראה לעיניים, ואין הבדל בין המטמא לבין השורף. ואי [אם] סבור הוא כי היזק שאינו ניכר לא שמיה [לא שמו, אינו נחשב] נזק, אם כן מה שמשלם המזיק הוה ליה קנסא [הרי הוא קנס], ובקנסא לא קמיירי [ובקנס אינו עוסק].

על סמך הדברים הללו מנסים להציע: לימא קסבר [האם לומר שסבור] ר' חייא היזק שאינו ניכר — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, דאי [שאם] שמיה [שמו, נחשב] היזק — הא תנא ליה [הרי כבר שנה] נזק, וכיון שמונה נזק לעצמו וגם אלה לעצמם, משמע שסבור שנזקים כגון אלה שאינם ניכרים באמת אינם כלל נזק! ודוחים: מכאן אין הוכחה, תנא היזקא דמינכרא [שנה לחוד היזק שניכר] ותנא היזקא דלא מינכרא [ושנה לחוד היזק שאינו ניכר] אבל אפשר לומר כי סבור שכל אלה הם נזק ממש, ולא קנס.

ועוד שואלים בהשוואת הנוסח במניינים השונים של אבות הנזיקין. בשלמא לתנא דידן [נניח לתנא שלנו, של משנתנו] תנא מניינא [שנה מנין] (של ארבעה אבות) במשנה, שיש בכך הדגשה למעוטי [למעט] את המנויים בברייתא של ר' אושעיא, ולהדגיש שאין הם בכלל רשימה זו, ואף ר' אושעיא תנא [שנה] בברייתא שלו מניינא [מנין] כדי למעוטי [למעט] אותם שנמנו בברייתא של ר' חייא. אלא מניינא [המניין] של ר' חייא למעוטי מאי [למעט מה הוא בא]? די היה לו אם היה רק מפרט את אבות הנזיקין בלא למנות את מספרם!

ומשיבים: אף הוא בא למעוטי [למעט] מוסר (מלשין), ומפגל, כהן המקריב קרבן של אדם אחר ואומר שיהא לשם קרבן אחר, ועל ידי כך מזיק לבעל הקרבן, שצריך לשוב ולהקריב קרבן אחר. ונזקים אלה אינם כלולים אף במניינו של ר' חייא.

ושואלים: ובאמת מדוע לא חשבם? וליתני [ושישנה] גם את אלה! ומסבירים את השאלה: בשלמא [נניח] מפגל אפשר לומר בתשובה לשאלתנו כי בקדשים לא קמיירי [אינו עוסק] כשדן בהלכות נזיקין, אלא רק בדברי חולין. אלא מוסר מאי טעמא לא תני [מה טעם לא שנה]? ומשיבים: שאני [שונה] מוסר דדיבורא [שדיבור] בלבד הוא שגורם לנזק, ובדיבורא לא קמיירי [ובדיבור אינו עוסק] אלא בנזקים שנגרמו על ידי פעולה ממשית.

ומקשים: והא [והרי] מוציא שם רע דדיבורא [שאף הוא דיבור] הוא וקתני [ושנה אותו]! ומשיבים: דיבורא דאית ביה [דיבור שיש בו] מעשה הוא, שהרי דין מוציא שם רע חל רק במי שנשא אשה ובא עליה ואחר כך מעליל עליה, ונמצא שיש בכך גם צד של מעשה.

ומקשים: והא [והרי] עדים זוממין דיבורא דלית ביה [דיבור שאין בו] מעשה הוא, שהרי אינם אלא מעידים עדות שקר, וקתני [ושנה אותו]! ומשיבים: התם, אף על גב דלית ביה [שם, אף על פי שאין בו] מעשה, רחמנא קרייה [התורה קראה אותו] מעשה, דכתיב [שנאמר] "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) משמע שעדות זאת נחשבת לו כנסיון לעשות מעשה.

ועוד בבירור והשוואת השיטות, בשלמא לתנא דידן [נניח לשיטת התנא שלנו] של משנתנו, תנא [שנה] אבות — מכלל דאיכא [שיש] תולדות וצריכות פירוש לעצמן, אלא לר' חייא ולר' אושעיא, הרי אם אומר אתה אבות — מכלל דאיכא [שיש] תולדות, תולדותיהן מאי ניהו [מה הן], שלכאורה מנו את כל סוגי הנזקים, כולם!

אמר ר' אבהו: משמעות הביטוי "אבות" כאן אינה לומר שיש להם תולדות, אלא לומר: כולן, כל המנויים ברשימה — דינם כאבות, האמורים במשנתנו, לשלם ממיטב שחייב המזיק בכל אלה לשלם מן המיטב שבנכסיו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] כלומר, כיצד נלמדת הלכה זו? ומשיבים: אתיא [באה] ההלכה על ידי גזירה שווה מן המילים "תחת" או "נתינה" או "ישלם" או "כסף" שבכל אחד מסוגי נזיקין אלה כתובה אחת המלים הללו, וממה שמפורש בו למדים על מקומות שנאמרו בהם רק מלים אלה, בדרך גזירה שווה.

א שנינו במשנה: לא הרי השור כהרי המבעה וכו'. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] כלומר, מה טעם היה לומר את כל הדיון הזה של "לא הרי"? שלכאורה אין למדים ממנו דבר נוסף על הידוע לנו מכבר. אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: הכי קאמר [כך הוא אומר], יש להבין את המשא והמתן כתשובה לשאלה שלא נזכרה במפורש במשנה עצמה, והיא: מדוע הוצרכו כל אבות הנזיקין להיכתב בתורה? לכתוב רחמנא חדא [שתכתוב התורה רק אחד מהם] מן האבות, ותיתי אידך מיניה [ויבוא, יילמד, האחר ממנו]; הדר [חזר] ואמר התנא בתשובה כי חדא מחדא [אחת מאחת] לא אתיא [באה], כלומר אי אפשר ללמוד אב אחד מחבירו, משום שבכל אחד יש צדדים מיוחדים ("לא הרי... כהרי"), ומשום שאי אפשר ללמדם זה מזה, הוצרכו להיכתב כולם.

ובהמשך הדברים במשנה נאמר: ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר], כלומר, מה צורך בהמשך זה של הדיון? אמר רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא: הכי קאמר [כך הוא אומר], אף כאן יש תשובה לשאלה נוספת שלא נתפרשה במשנה, והיא: