סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

דאתו למימר להו [שיבואו המוכרים לומר להם]: נשרפו חיטכם בעלייה, שאם תארע שריפה לא ישתדלו המוכרים להציל את התבואה, שהרי כבר קיבלו את הכסף עבורה והיא מעתה קניינם של היתומים.

יהבי להו זוזי ליתמי אפירי [נתנו להם הקונים כסף ליתומים עבור פירות], אם אייקר [התייקרו] הפירות — לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ויכולים היתומים לחזור בהם, כיון שלא היתה משיכה, אם זול [הוזלו] הפירות — סבור מינה [סברו, רצו לומר] היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי שקנין היתומים בכסף, ואין הקונים יכולים לחזור בהם.

אמר להו [להם] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זו] רעה הוא לדידהו [בשבילם], דזמנין דמצטרכי לזוזי, וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי [שפעמים שהם צריכים לכסף ואין, לא יהיה, מי שייתן להם עד שיתנו להם בפועל פירות].

א אמר רב אשי: אנא [אני] ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה [חתמנו על שטר של אימו] של זעירא יתמא [היתום], שהיתה אפוטרופוס שלו, דמזבנא ארעא [שמכרה קרקע] לצורך תשלום כרגא (מס הקרקע) בלא שקדמה לכך אכרזתא [הכרזה]. והותר לה לעשות כן, משום דאמרי נהרדעי כך אמרו חכמי נהרדעא]: לכרגא, ולמזוני [ולמזונות] שמפרנסים את הבנים מנכסי המת, ולקבורה של המת — מזבנינן [מוכרים אנו] את נכסי היתומים בלא אכרזתא [הכרזה]. כי כרגיל נכסי יתומים נמכרים רק אחרי הכרזה פומבית מראש, כדי לקבל את המחיר הגבוה ביותר, ואילו כאן, שיש צורך דחוף במזומנים, התירו למכור אף בלא הכרזה.

מסופר: עמרם צבעא [הצבע] אפוטרופא דיתמי הוה [אפוטרופוס של יתומים היה], אתו [באו] הקרובים של היתומים לקמיה [לפני] רב נחמן, אמרי ליה [אמרו לו]: קא לביש ומכסי מיתמי [הריהו לובש ומתכסה מנכסי היתומים]! אמר להו [להם]: שמא הוא עושה זאת כי היכי דלישתמען מיליה [כדי שיישמעו דבריו] שמתלבש יפה על חשבונם משום שהוא צריך לטפל בנכסיהם, ואם ייראה כאדם עני לא ישימו לב אליו.

אמרו לו: קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד [הריהו אוכל ושותה משלהם ואינו עשיר מספיק] שיכול להוציא סכומים כאלה משל עצמו! אמר להם: אימור [אמור] אולי מציאה אשכח [מצא], ומשום כך יכול להרשות לעצמו לחיות ברווחה. אמרו לו: והא קא [והרי הוא] מפסיד, שגורם הפסדים לנכסי היתומים! אמר להו [להם] רב נחמן: אייתו [הביאו] לי סהדי [עדים] שהוא מפסיד ואיסלקיניה [ואסלק אותו] מאפוטרופסותו, שכך אמר רב הונא חברין [חברנו] משמיה [משמו] של רב: אפוטרופוס שמפסיד את נכסי היתומים מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו]. דאיתמר [שנאמר]: אפוטרופא [אפוטרופוס] שמפסיד, רב הונא אמר בשם רב: מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו], דבי [החכמים מבית מדרשו] של ר' שילא אמרי [אומרים]: לא מסלקינן ליה [אין אנו מסלקים אותו]. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו].

ב שנינו במשנה שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומיםישבע. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אי לאו דאית ליה [אם לא שהיתה לו], לאפוטרופוס, הנאה מיניה [ממנו], מאביהם בחייו לא הוה ליה [היה נעשה] אפוטרופוס לבניו, ומשום חובת שבועה שיטילו עליו בית דין בעתיד לא אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלהיות אפוטרופוס.

ג עוד שנינו במשנה: מינוהו בית דיןלא ישבע. וטעמו של דבר: מלתא בעלמא [דבר, טובה, בלבד] הוא דעביד לבי דינא [שעושה לבית הדין], ואי רמית עליה [ואם תטיל עליו] גם חובת שבועה אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלהיות אפוטרופוס ואיש לא ירצה בזה, ונמצאים היתומים ניזוקים.

ד עוד שנינו במשנה: אבא שאול אומר: חילוף הדברים. ומבררים את דעתו: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שאם מינוהו בית דיןישבע?בההיא [באותה] הנאה שיש לו דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא [שיוצא עליו קול, שם, שאדם נאמן] הוא, דהא סמיך עליה בי דינא [שהרי סומך עליו בית הדין] ומינה אותו לתפקיד שיש בו אחריות, לכן משום שבועה שמטילים עליו לא אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלקבל את האפוטרופסות.

ולעומת זאת, אם מינהו אבי יתומיםלא ישבע, ומדוע? — מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי [דבר של טובה בלבד הוא שעושים האנשים זה לזה], ואי רמית עליה [ואם תטיל עליו] שבועה אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלקבל עליו את האפוטרופסות. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא [הלכה] כאבא שאול.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה ישבע, כלומר, גם אפוטרופוס שמינוהו בית דין וגם זה שמינהו האב ישבעו, והלכה כדבריו.

תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא קמיה [לפני] ר' אבהו: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומיםישבע, מפני שהוא נושא שכר, מפני שתוך כדי התעסקותו בנכסיהם, יש לו רווח מסויים. אמר ליה [לו]: את אייתת קבא וכיילת ליה [אתה הבאת קב של מידה ומדדת אותו] כמה הרוויח בכך? אלא אימא [אמור]: מפני שהוא כנושא שכר, שמן הסתם עושה זאת בגלל הנאה שנהנה מאביהם בעבר, ונמצא שהיה לו שכר על אפוטרופסותו, ולכן צריך להישבע.

ה משנה המטמא טהרות של חבירו, והמדמע, שמערב תרומה בחולין של חבירו, והמנסך יין של חבירו לעבודה זרה, ובכל אלה, על ידי מעשיו גרם נזק כספי לחבירו, אם עשה זאת בשוגגפטור מלשלם את מה שהזיק, ואם עשה זאת במזידחייב לשלם.

ו גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפירוש "מנסך" האמור במשנתנו, רב אמר: מנסך ממש, כלומר, לוקח מן היין ומנסך ממנו לעבודה זרה, ושמואל אמר: הכוונה היא מערב, כלומר, מערב יין נסך ביין כשר, ועל ידי כך אוסר את כל היין בהנאה.

ושואלים: מאן דאמר [מי שאומר] מערב, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מנסך ממש? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מנסך קם ליה בדרבה מיניה [עומד לו בעונש גדול ממנו], שהרי הוא עובד עבודה זרה, שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה, ולכן אינו נענש גם בעונש ממון.

ואידך [והאחר], רב, סבור כדברי ר' ירמיה, שאמר ר' ירמיה: כאשר אדם מנסך יין של חבירו, משעת הגבהה שהגביה את היין כדי לקחת אותו לעצמו הוא הזמן שקנה אותו להיות כנכסיו, והתחייב אז בעונש הממון, אבל מתחייב בנפשו משום עבודה זרה לא הוי [איננו] עד שעת ניסוך ממש, נמצא שתחילה חל עליו כבר חיוב ממון, ואינו פוקע ממנו אחר כך כאשר התחייב מיתה.

ושואלים: למאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מנסך ממש, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מערב? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מערב

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר