א משנה יתומין שסמכו, שנמצאו אצל בעל הבית, והוא מטפל בצרכיהם ובעסקיהם, אף על פי שלא היה לו מינוי רשמי לכך, לא מאביהם ולא מבית דין, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס — חייב אותו אדם לעשר פירותיהם.

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים להיות אפוטרופוס לבניו אחר מותו, כשהוא מחזיר את כל הנכסים ליתומים כאשר הם גדלים — ישבע שלא נטל לעצמו משלהם כלום. אבל אם מינוהו בית דין להיות להם אפוטרופוס — לא ישבע. אבא שאול אומר: חילוף הדברים, שאפוטרופוס שמינוהו בית דין — הוא שישבע, ולא זה שמינהו אבי יתומים.

ב גמרא על מה שאמרו במשנה שהאפוטרופוס חייב לעשר את פירותיהם של היתומים, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך], ממה ששנינו, נאמר: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח, כח), ומן ההדגשה "אתם" למדו בברייתא: "אתם" — ולא שותפין, שאין שותף יכול לתרום עבור שותפו, "אתם" — ולא אריסין, "אתם" — ולא אפוטרופין, "אתם" — ולא התורם את שאינו שלו. וכיצד אמרו במשנה שאפוטרופוס יכול לעשר את פירותיהם של היתומים, הרי אין הפירות שלו!

אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו מדובר שהאפוטרופוס מעשר כדי להאכיל את היתומים מפירות אלה, שכיון שאינו רשאי להאכיל אותם טבל, התירו לו לעשר מה שהוא נותן להם לאכול. כאן בברייתא מדובר שאינו צריך את התבואה למזונם אלא רק כדי להניח את הפירות המעושרים במקומם, ומכיון שאינו בעל התבואה אין לו רשות לעשר.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] המבחינה גם היא בין פעולות האפוטרופוס הנעשות לצורך אכילה לבין אלה הנעשות לצורך הנחה: האפוטרופין תורמין (מפרישים תרומה) ומעשרין בנכסי היתומים, להאכיל ולא להניח. ומוכרין להן (עבורם) בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים שבבעלות היתומים, כל זה כדי להאכיל, כלומר, כדי שיהיה ליתומים מייד מה לאכול, אבל לא להניח את דמיהם. ומוכרין להן גם פירות, יינות, שמנים וסלתות, להאכיל אבל לא להניח.

ועושין להן, ליתומים, מנכסי היתומים, צרכי מצוה; לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר מצוה שיש לו קצבה, כלומר, כל מצוה שיש לה סכום קצוב. ומעירים שהכוונה בכלל זה ("כל דבר") היא לאיתויי [להביא, לרבות] שופר שעושים להם לתקוע בו. ולוקחין (קונים) להם ספר תורה, תפילין ומזוזות, וכל דבר שיש לו קצבה. ומעירים: לאתויי [להביא, לרבות] מגילה (מגילת אסתר).

ואולם אין פוסקין עליהם, כלומר, אין מתחייבים בשבילם צדקה, ואין פודין עליהן (בשבילם, ומכספם) את השבויין, ולא נותנים מנכסיהם כל דבר שאין לו קצבה, ומעירים: כלל זה ("כל דבר") בא לאיתויי [להביא, לרבות] מה שמביאים בזמן תנחומי אבלים, שאף בזה אין האפוטרופסים מוציאים מכספי היתומים.

ואין אפוטרופין רשאין לדון (לבוא לדין) על מנת לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ושואלים: לזכות אמאי [מדוע] לא? ומשיבים: אלא, לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים. כלומר, אסור להם להיכנס לדיון שבו מתחייבים היתומים אף על פי שהם חושבים שעל ידי כך עשוי לצאת ליתומים רווח יותר גדול מצד אחר.

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדה שהיא במקום רחוק ולגאול בתמורתה קרקע של אביהם שנמכרה במקום קרוב יותר, אף על פי שהוא כרגיל רווח, שיש לאדם שדות קרובות זו לזו, וכן אסור להם למכור בשדה רעה ובמקומה לגאול ביפה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דדלמא משתדפין [שמא ישתדפו, יתקלקלו] השדות שהם קונים, ונמצא שהפסידו ליתומים במה שקנו להם, ואין להם רשות לכך.

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות של יתומים וליקח (לקנות) בכסף המכירה עבדים, אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות, שזהו רכוש יציב יותר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דלמא לא משפיין [שמא אינן בריאות], כלומר, שמא קשורות בשדות הללו בעיות משפטיות, ונמצא שהאפוטרופסים מסבכים את היתומים.

ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות גם אם צריך מאיזה טעם לעשות זאת, אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות. רבי אומר, אומר אני: אף הוא, העבד, נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא, האפוטרופוס, כמוכרו לו את העבד לעצמו. אם כן, אין הבדל אם אדם אחר, או שהעבד עצמו משלם את מחירו.

וצריך האפוטרופוס לחשב עמהן, עם היתומים באחרונה, שכאשר יגדלו ויחזיר להם את נכסיהם, צריך לעשות איתם חשבון של הוצאות והכנסות של הנכסים הללו במשך הזמן בו שימש כאפוטרופוס להם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, אלא אנו סומכים על יושרו. אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים, ואם מינן אבי יתומין דווקא לאלה — הרשות בידו.

מסופר: ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה [אפוטרופוס אחד של יתומים שהיה בשכנותו] של ר' מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי [שהיה מוכר קרקעות וקונה עבדים], ולא שבקיה [הניחו] ר' מאיר לעשות זאת, שהרי אינו כדין. אחוו ליה בחלמיה [הראו לו בחלומו] "אני להרוס ואתה לבנות" (ראה מלאכי א, ד)?! שמשמים רוצים שהנכסים הללו יתמוטטו, ואם כן, מוטב לו שיניח להם לנהוג כך. אפילו הכי [כך] לא אשגח [השגיח] בחלום, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ואין שמים לב לזה.

כיון שסיפרנו על ר' מאיר, מסופר עליו עוד: הנהו בי תרי דאיגרי בהו [היו שניים שהיה מתגרה בהם] השטן, שכל בי שמשי [בין השמשות] של ערב שבת הוו קא מינצו בהדי הדדי [היו מתקוטטים זה עם זה]. איקלע [הזדמן] ר' מאיר להתם [לשם], לאותו מקום, עכבינהו תלתא בי שמשי [עיכב אותם שלושה בין השמשות של לילי שבת] שלא יריבו עד דעבד להו שלמא [שעשה ביניהם שלום]. שמעיה דקאמר [שמע אותו את השטן שאומר]: ווי, דאפקיה [אוי, שהוציאו] ר' מאיר לההוא גברא מביתיה [את האיש הזה, כלומר את השטן, מביתו] שהיה גר שם על ידי הקטטה.

מסופר: ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה [אפוטרופוס אחד של יתומים שהיה בשכנותו] של ר' יהושע בן לוי, דהוה קא מזבין ארעא וזבין תורי [שהיה מוכר קרקע וקונה שוורים] עבור היתומים, ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר] על כך, שאין הוא נוהג כראוי. ומסבירים: סבר לה [סבור הוא] ר' יהושע בן לוי כדעת ר' יוסי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: מימי לא קריתי (קראתי) לאשתי "אשתי" ולשורי "שורי", אלא לאשתי קראתי "ביתי", שהיא עקרת הבית, ולשורי קראתי "שדי", שסבר שעיקר הטבת השדה היא על ידי השור החורש בו. וכמו כן סבר ר' יהושע בן לוי שהקונה שוורים לעבודה, הרי זה כקונה קרקעות ולכן אין למחות באותו אפוטרופוס שמכר שדות יתומים וקנה שוורים.

מסופר: הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא [היו יתומים שהיו סמוכים, נמצאים ומושגחים אצל זקנה אחת], הוה להו תורתא [היתה להם פרה], שקלה וזבינתה ניהלייהו [לקחה ומכרה אותה להם, עבורם]. אתו [באו] קרובים של אותם יתומים לקמיה [לפני] רב נחמן, אמרו ליה [לו] הקרובים: מאי עבידתה דזבנא [מה מעשיה שהיא מכרה]? מה רשותה למכור את הנכסים של היתומים? אמר להו [להם]: "יתומים שסמכו אצל בעל הבית" תנן [שנינו במשנה], ואין צורך שיהיה מינוי רשמי לאפוטרופוס, אלא כיון שהם חיים אצלה והיא מטפלת בהם, די בכך.

ואמרו לו הקרובים: והא אייקר [והרי התייקר] אחר כך הבשר, והם לא נהנו מכך! והשיב להם: ברשותא [ברשות] הלוקח אייקר [התייקר הבשר] ואין זה הפסד. אמרו לו: והא [והרי] עדיין לא נקיטי דמי [קיבלו כסף] ואם כן, לא היתה זו מכירה גמורה!

אמר להו [להם]: אם כן עשתה, היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל, שאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש, ולא מקני [נקנים] אלא בכספא [בכסף], ולכן, כיון שלא קיבלו כסף יכולים הם לדרוש את הסכום הגבוה, או לחזור בהם.

ומסופר כעין זה: חמריה [יינו] של רבנא עוקבא יתמא [היתום] משכוה [משכוהו] הקונים את היין לקנותו במחיר של ארבעה ארבעה דינרים לכל חבית, ולפני ששילמו עבור היין אייקר [התייקר] וקם בשיתא שיתא [ועמד בשישה שישה], אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן לדין, אמר להו [להם]: היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי, שאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש, ולא מקני [נקנים] אלא בכספא [בכסף], ולכן ישלמו לו כמחיר הגבוה של עכשיו, או שייבטל המיקח.

ג וכמה דינים בנושא זה: משוך פירי מיתמי [אם משכו הקונים פירות מן היתומים] ואחר כך אייקור [התייקרו] הפירות — היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי שאין קונים מן היתומים אלא בכסף, וזכותם של היתומים לחזור בהם מן המיקח שנעשה. אם זול [הוזלו] הפירות אחר כך והקונים רוצים לחזור בהם, אומרים אנו: כשם שאמרו לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, כך אין כוח יתומים גרוע משל אדם אחר, וכיון שהיתה משיכה — הקנין קיים.

אמשיכו להו פירי ליתמי [משכו להם האפוטרופסים פירות ליתומים], אם אייקר [התייקר] אחר כך מחיר הפירות — לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, שזכו בהם היתומים ומחירם כשעת המשיכה. אם זול [הוזלו] הפירות — סבור מינה [חשבו הלומדים לומר ממנה] היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי, שאין קניינם אלא בכסף, וייבטל המיקח, ויקנו בשער הזול.

אמר להו [להם] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זו] רעה היא לדידהו [להם] אם ינהגו בהם כך, דזמנין דמצטרכי לפירי [שפעמים שהיתומים יצטרכו לפירות], וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי [ולא יהיה מי שיתן להם עד שיתנו כסף] מזומן, ולכן מוטב להם שבזמן שהם מושכים פירות שינהגו בהם כדרך קונים אחרים.

אם יהבי יתמי זוזי אפירי [נתנו יתומים כסף עבור פירות], אם זול [הוזלו] אחר כך הפירות — לא יהא כח הדיוט, המוכר, חמור מן הקדש, ולכן יכולים היתומים לחזור בהם, הואיל ועדיין לא היתה כאן משיכה. אם אייקר [התייקרו] הפירות — סבור מינה [חשבו לומר ממנה]: היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי, שהיתומים קונים בכסף, ומשלמים כאותה שעה ששילמו, בסכום הנמוך.

אמר להו [להם] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זו] רעה היא לדידהו [עבורם] עבור היתומים,