שנאמר: "כל גיא ינשא" (ישעיה מ, ד). וכששמע רב יוסף דברים אלה הבין שרבא מכיר בטעותו, שנראה כמתגאה על רבו, ומרגיש שצריך להכניע עצמו לפניו, ונתפייס.

א תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן הדגן — אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר בו בעודו לח. ומותר באורז, וכן בחילקא, בטרגיס ובטיסני (מיני גריסים מגרגירי חטה). הנודר מן פירות השנה — אסור בכל פירות האדמה והעץ הצומחים באותה השנה, ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות שנולדו באותה שנה, לפי שאינם נקראים "פירות" סתם. ואם אמר "גידולי שנה זו אסורים עלי" — אסור בכולן.

הנודר מן פירות הארץ — אסור בכל פירות הצומחים מן הארץ, ומותר בכמהין ופטריות שאינם נקראים "פירות הארץ". ואם אמר "גידולי קרקע עלי" — אסור בכולן.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה: על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר "שהכל נהיה בדברו", ותניא [ושנויה ברייתא]: על המלח ועל הזמית (מין מרק) ועל כמהין ופטריות אומר "שהכל נהיה בדברו". משמע שכמהים ופטריות אינם נקראים גידולי קרקע! אמר אביי: מירבא רבו מארעא [גדלים, צומחים הם בפועל מן הארץ] אבל מינק מאוירא ינקי [לינוק, מן האויר הם יונקים] ולא מארעא [מן הארץ]. ומקשים: והא קתני [והרי שנה] שם "על דבר שאין גידולו מן הארץ" ובכללם כמהים ופטריות, ואיך ניתן לומר שכמהים ופטריות גידולם מן הארץ! ומשיבים: תני [שנה, ותקן] באותה משנה: על דבר שאין יונק מן הארץ.

ב משנה הנודר מן הכסות — מותר בלבישת שק, וביריעה, ובחמילה (מין יריעה גסה) שאינם בכלל כסות רגילה. אמר "קונם צמר עולה עלי" — מותר לו להתכסות בגיזי צמר כיון שאינם בכלל מלבוש, ואינו אסור אלא באריג של צמר. וכן אם אמר "קונם הפשתן עולה עלי" — מותר להתכסות באניצי פשתן (פשתן שלא נטווה), שלא נתכוון אלא ללבישת אריג של פשתן.

ר' יהודה אומר: הכל מתפרש לפי הנודר: אם טען (נשא) מטען של צמר ופשתים והזיע, והיה ריחו קשה (לא נוח) לו, ומתוך כך אמר "קונם צמר ופשתים עולה עלי" — מותר להתכסות בבגדי צמר ופשתן, ואסור להפשיל לאחוריו כמשא, לפי שבשעת הנדר היתה כוונתו לנשיאת צמר ופשתן ולא ללבישתם.

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא] : הנודר מן הכסות — מותר בשק וביריעה ובחמילה, ואסור בפונדא (חגורה רחבה) ובפסקיא (חגורה) ובסקורטיא ובקטבליא (מלבושי עור) ואנפליא (גרביים של עור) ופליניא (סינור עור) ומכנסים וכובע. ושואלים: מאי [מה] פירוש "איסקורטי" שהוזכרה כאן? אמר רבה בר חנה: הכוונה היא לכיתונא דצלא [כותנות של עור].

תניא [שנויה ברייתא] : יוצאין בשבת לרשות הרבים בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים ואין הם נחשבים כמשא שנושא בשבת, אלא כמיני לבוש, אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת להגן מפני הגשמים, שאין אלה נחשבים כלבוש אלא כמשא. הרועים יוצאין בשבת בשקים שעליהם, שכך דרכם לצאת, ולא רועים בלבד אמרו אלא כל אדם מותר לצאת בהם, אלא שדברו חכמים בהווה (במציאות הרגילה) שבדרך כלל נוהגים כך רועים.

ד שנינו במשנה: ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר כו'. תניא [שנויה ברייתא] : כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר? אם היה לבוש צמר, והצר והציק לו הבגד, ומתוך כך אמר "קונם צמר עולה עלי", במקרה כזה — אסור ללבוש ומותר לטעון עליו אריגי צמר. ולהיפך, אם היה טעון פשתן והזיע, ואמר "קונם פשתן עולה עלי" — במקרה כזה מותר ללבוש ואסור לטעון. שמפרשים את דבריו לפי המצב והטעם שבו נדר.