א משנה הנודר מן הדגן — אסור בפול המצרי יבש שאף הוא נקרא דגן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינו אסור אלא בחמשת המינין של דגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמת ושיפון) בלבד. ר' מאיר אומר: הנודר מן התבואה — אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן — אסור בכל ואף בפול המצרי היבש וכיוצא בו, ומותר בפירות האילן ובירק.

ב גמרא מדברי ר' מאיר האומר כי הנודר מן הדגן אסור בכל, למימרא [אפשר להסיק ולומר] ש"דגן" כל דבר דמידגן [שנדגן], שנאסף בבת אחת ועושים אותו כרי משמע. מתיב [מקשה] רב יוסף: נאמר לאחר שקרא המלך חזקיהו לעם לתת את המעשר והתרומה כראוי: "וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל [ראשית] דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרב הביאו" (דברי הימים ב לא, ה), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי "דגן" — כל דמידגן [שנדגן] משמע, מאי [מה] משמעות "כפרץ הדבר הרבו"? שמכאן משמע שמלבד דגן תירוש ויצהר הוסיפו להביא עוד דברים שאינם חייבים במעשר מדין תורה. ואם "דגן" כולל כל דבר שנדגן, אם כן מה נוסף ב"כל תבואת השדה"? אמר אביי: דבר זה לא בא אלא לאתויי [להביא, להוסיף] פירות האילן וירק שאין עושים מהם כרי, ואף מהם הפרישו מעשר.

ג שנינו במשנה שר' מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל. אמר ר' יוחנן: הכל מודים בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין ובזה לא נחלקו חכמים על ר' מאיר. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי אלה הם הקרויים תבואה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי "תבואה" כל מילי [הדברים] משמע, כלומר, כל יבול שמוציאה האדמה, על כן קמשמע לן דלא משמע [השמיע לנו שאין משמעות] הביטוי כל מילי [הדברים].

מתיב [מקשה] רב יוסף: הלא נאמר "וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל... וכל תבואת שדה ", וכפי שהסברנו הביטוי "תבואת השדה" בא לרבות את כל הדברים הגדלים בשדה! אמר רבא, צריך לחלק: "תבואה" לחוד, כלומר, סתם תבואה משמעה רק מיני הדגן, "תבואת שדה" לחוד ובכלל זה גם שאר יבולי האדמה.

ד מסופר: בר [בנו] של מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי [ציווה שיתנו שלושה עשר אלפי זוזים] לרבא מן עללתא [היבול] של נכסיו שבנהר פניא. שלחה רבא את הבעיה הזו לקמיה [לפני] רב יוסף: "עללתא" היכי מיקריא [איך היא נקראת], מה נכלל בהגדרה של "עללתא"? אמר רב יוסף: מתניתין [משנתנו] היא: ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין, משמע שתבואה היא רק חמשת המינים, ולזה התכוון הנותן, וכמו כן ב"עללתא". אמר ליה [לו]: אביי: מי דמי [האם דומים] הדברים? "תבואה" לא משמע אלא מחמשת המינין, "עללתא" שפירושה יבול — כל מילי [הדברים] משמע.

אהדרוהו לקמיה [החזירוהו, הביאו את כל הדיון הזה לפני] רבא. אמר: הא [זה] לא קא מיבעיא [היה מסופק] לי ש"עללתא" — כל מילי [הדברים] הגדלים משמע. אלא הדא [זה] הוא דאיבעיא [שנסתפק] לי: שכר בתים ושכר ספינות מאי [מה] דינו? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דפחתן, לאו עללתא היא [שהם פוחתים, אין זה נקרא יבול]. כי יבול אפשר לקרוא לפירות או לרווחים הבאים ונוספים תדיר. אבל בתים וספינות, כיון שהם נפחתים עם השימוש בהם, שמה נאמר כי מאחר והריוח מהם כולל בתוכו את דמי הפחת, אין זה בכלל יבול. או דילמא [שמא] כיון דלא ידיע פחתייהו עללתא היא [שאין ידוע, ניכר, הפחת שלהם הם נקראים גם כן יבול]. אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב יוסף את תגובתו של רבא. אמר רב יוסף בתרעומת: וכי מאחר שלא צריך לן [אותנו] והוא סבור שיודע את התשובה בעצמו, אמאי [מדוע] שלח לן [לנו] לשאול? איקפד [הקפיד] רב יוסף על כך.

שמע רבא שהוא מקפיד, ואתא לקמיה במעלי יומא דכפורי [ובא לפניו בערב יום הכיפורים] כדי לפייסו. אשכחיה לשמעיה דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא [מצא את שמשו של רב יוסף שהיה מוזג לפניו כוס יין]. אמר ליה [לו] לשמש: הב [תן] לי את הכוס דאמזיג ליה אנא [שאמזוג לו אני]. יהב ליה, וקא מזיג איהו כסא דחמרא [נתן לו השמש, ומזג הוא, רבא, כוס יין]. כי קא שתי [כאשר שתה] רב יוסף את היין אמר: הדין מיזגא דמי למיזגא [מזיגה זו דומה למזיגה] של רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא שהיה מוזג יותר מים ממה שהיו שאר אנשים מוזגים. שהיה רב יוסף עיוור ולא ראה את רבא כשנכנס. אמר ליה [לו] רבא: הוא ניהו [זה הוא] כלומר, אני עצמי הוא.

אמר ליה [לו] רב יוסף לרבא: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא [אל תשב על רגליך עד שתאמר לי פירושו של דבר זה]: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" (במדבר כא, יח-יט)?

אמר ליה [לו] רבא: כך יש כך לדורשו: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל — אז תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: "וממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו במתנה — נחלו אל, עושה אותו ה' נחלה לו, שנאמר: "וממתנה נחליאל". כיון שנחלו אל — עולה לגדולה, שנאמר: "ומנחליאל במות". ואם הגביה עצמו ונתגאה בתורתו — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: "ומבמות הגיא" (במדבר כא, כ), ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר: "ונשקפה על פני הישימן" (במדבר כא, כ). ואם חוזר בו מגאוותו — הקדוש ברוך הוא מגביהו