שבת לו ע"ב

דף לו - ב

למאי נפקא מינה - לגיטי נשים.

בני בבל היו בקיאים בכתיבת הגט לשם האשה המתגרשת. ולכן, המביא גט מבבל אינו כמביא גט ממדינת הים, ואינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועכשיו נשתנה שמם של בני בבל והם נקראים בני בורסיף ואילו בני בורסיף נקראים בני בבל, והם מאלה שלא בקיאים בכתיבת הגט, ולכן המביא גט מאלה הקרויים כיום בני בבל צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

הדרן עלך פרק במה מדליקין

פרק שלישי - כירה

מתניתין:

א. כירה, העשויה מחרס, בצורת קדירה, אשר היא צרה בתחתיתה ורחבה למעלה, ויש בה מקום להניח עליה או בתוכה שתי קדירות, והאש נמצאת תחת הקדירות, שהסיקוה בקש, זנבות השיבולים, ובגבבא, עצים דקים כקש שגובבים בשדה.

נותנים עליה תבשיל מערב שבת, כדי להשהותו עליה בשבת, כי הקש והגבבא אינם מוסיפים חום בכירה, ולא חששו חכמים שמא יחתה בגחלים. ^[3]

אבל אם הסיקוה בגפת [פסולת של זיתים או שומשמין] ובעצים, שהם דברים הגורמים לכירה להתחמם ולהוסיף הבל, גזרו חכמים שלא יתן עליה תבשיל, שמא יחתה בגחלים. ^[4] הלכך, אסור להשהות בשבת את התבשיל על הכירה, עד שיגרוף, יפנה את הגחלים מחוץ לכירה, ^[5] או עד שיתן את האפר, ועל ידי זה תצטנן הכירה ולא תעלה הבל. ^[6] ב. כירה שהיא גרופה וקטומה, בית שמאי אומרים, מותר להשהות עליה מים חמין, אבל לא תבשיל. ^[7] ובית הלל אומרים, מותר להשהות עליה חמין ותבשיל. ^[8] ג. בית שמאי אומרים, אף על פי שמותר להשהות מערב שבת חמין על כירה גרופה וקטומה, הרי בשבת עצמה רק נוטלין את הקדירה מהאש, אבל לא מחזירין את הקדירה על האש. ^[9] ובית הלל אומרים, אף מחזירין. ^[10]

גמרא:

איבעיא להו, האי דאמרינן "בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר", האם פירושו "לא יחזיר" הוא. דהיינו שרק להחזיר את הקדירה [מכירה שאינה גרופה וקטומה] אסור בשבת, אבל לשהות, להשהות את הקדירה מערב שבת, משהין אף על פי שאינו גרוף מהגחלים, ואינו קטום, לא הניח אפר על הגחלים.

ומני מתניתין? - חנניה היא, המתיר להשהות קדירה על כירה שאינה גרופה.

דתניא: חנניה אומר: כל מאכל שהוא כבר מבושל כמאכל בן דרוסאי, - [על שם ליסטים הנקרא "בן דרוסאי" שהיה מיסתפק בבישול חלקי], מותר לשהותו מערב שבת על גבי כירה, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום. ^[11]

או דילמא, מה ששנינו "לא יתן עד שיגרוף" הכוונה היא, שאפילו לא ישהה את התבשיל על גבי האש מערב שבת. ולפי זה, משנתנו, בנידון האם מותר לשהות, תנן, וביחס לשהיה נאמר במשנה, אי גרוף וקטום, אין, מותר להשהות על הכירה קדירה. אי לא, לא. וכל שכן שאסור להחזיר לכירה שאינה גרופה וקטומה. ^[12]

ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו:

תא שמע: מדקתני תרי בבי במתניתין, - מכך שהובאו במשנה שני ענינים בהם נחלקו בית שמאי ובית הלל.

בחלק הראשון נאמר: בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל.

ובחלק השני נאמר: בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין.

הרי מכאן יש להוכיח את כוונת המשנה:

כי אי אמרת בשלמא שאסור להשהות על כירה שאינה גרופה, וכרבנן החולקים על חנניא, ומשנתנו בדין "לשהות" תנן, הרי הכי קתני, תתפרש המשנה כפשוטה:

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, משהין עליה מערב שבת תבשיל כיון שאין חשש שמא יחתה בגחלים שנוצרו משריפת קש וגבבא.

ואם הסיקוה בגפת ובעצים, לא ישהא על גבי הכירה עד שיגרוף או עד שיתן אפר.

ועתה מבארת הגמרא את שתי המחלוקות שנחלקו בית שמאי ובית הלל בכירה גרופה וקטומה:

א. לענין שהיה.

ומה הן משהין על כירה גרופה?

בית שמאי אומרים: מותר להשהות רק מים חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל.

ב. לענין חזרה.

וכי היכי דפליגי בלשהות - פליגי נמי בלהחזיר.

והיינו, שבית שמאי אומרים, נוטלין מהכירה הגרופה והקטומה, אבל לא מחזירין אליה. ^[13] ובית הלל אומרים אף מחזירין. נמצא שאם נפרש שהמשנה מצריכה גריפה וקטימה גם לשהיה ["לשהות תנן"] אזי מבואר היטב שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשתי הלכות שונות.

אלא אי אמרת "להחזיר" תנן, - מה שנאמר במשנה "לא יתן עד שיגרוף", פירושו לא יחזיר קדירה בשבת לכירה עד שיגרוף, אבל להשהות על כירה שאינה גרופה מותר, וכחנניא.

ולפי זה לא הוזכר במשנה דין שהיה כלל, ולא נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, אלא רק בחזרה.

ואם כן יקשה כיצד יתפרשו שתי המחלוקות של בית שמאי ובית הלל במשנה, שהרי המשנה כולה מדברת רק בחזרה, ובהכרח כי הכי קתני:

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, ונתנו עליה קדירה מערב שבת, מחזירין, מותר להחזיר עליה בשבת עצמה, בין חמין ובין תבשיל, וכל שכן שנותנים עליה מערב שבת תבשיל שישהה עליה בשבת. ^[14]

ואם הסיקוה בגפת ובעצים, שהם דברים המרבים הבל, גזרו חכמים שאם נטל את הקדירה מהכירה בשבת, לא יחזיר לכירה, עד שיגרוף את הגחלים מערב שבת, או עד שיתן אפר, מפני שהוא נראה כמבשל. אבל להשהות עליה תבשיל מערב שבת, מותר.

ובדין חזרה נחלקו בית שמאי ובית הלל:

ומה הן מחזירין על גבי הכירה הגרופה בשבת?

בית שמאי אומרים: מחזירין חמין אבל לא תבשיל, לפי שהחזרת תבשיל נראית כאילו בא לבשל בשבת, אבל כשמחזיר חמין אינו נראה מבשל.

ובית הלל אומרים: מחזירין חמין ותבשיל.

ושוב נאמר בסיפא של המשנה: בית שמאי אומרים נוטלין מעל גבי הכירה בשבת, אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין.

ותיקשי, הא תו, למה לי? לשם מה חזרה המשנה וכפלה את המחלוקת לענין חזרה? אלא על כרחך, מוכח שהמשנה "לשהות" תנן.

נפקא מינה לגיטי נשים. כלומר בדאלך המביא גט מבבל או מבורסיף אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לדבריהם שאמרו במסכת גיטין בפר' א' (דף ו) בבל רב אמר כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עב) היכא חביל ימא אמר רב פפא סבא משמיה דרב זו פרת בורסיף ובבראשית דר' אושעיא (פרשה לח) חד תלמיד ר' יוחנן הוה יתיב קדמוי הוה מסבר ליה ולא סבר אמר ליה מה דין לית את סבר אמר ליה דאנא גלי מן אתראי אמר ליה מן הדין אתר את אמר ליה מן בורסיף אמר ליה לא תאמר כן אלא בולסיף שנאמר (בראשית י״א:ט׳) כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ובגמרא דכל ישראל יש להן חלק (סנהדרין דף קט) אמרו אמר רב יוסף בבל בורסיף סימן רע לתורה מאי בורסיף אמר רב אסי בור ספת ואדוננו האיי ז"ל אמר בבל בורסיף ובורסיף בבל כוונת דבר זה לאותה ששנינו במשנה שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פסול הרי נודע כי בבל ובורסיף עיר אחת הן והגט כשר:

סליק פרק במה מדליקין.

הדרן עלך במה מדליקין פ"ג כירה שהסיקוה בבקש ובגבבא וכו'. כירה זו היא מקום שפיתת ב' קדרות.

איבעיא להו הא דתנינן לא יתן עד שיגרוף.

או עד שיתן האפר על גבי גחלים נתינה זו בע"ש וקמ"ל דאסור לשהות ע"ג כירה אא"כ גרופה וקטומה או דילמא נתינה זו החזרת הקדירה היא בשבת וקמ"ל דאסור להחזיר אלא ע"ג כירה קטומה או גרופה אבל לשהות מותר. ומתני' מני חנניה היא דתניא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ולא קטומה.

מתני': כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עלי' תבשיל. רש"י ז"ל מפרש ענין הכירה אף בהטמנה והוא ז"ל סובר שהכל גרוף וקטום וכן קש וגבבא אינן מוסיפין הבל ולשהות המוזכר כאן במשנה ובגמ' (לדעתי) [לדעתו] הוא מותר בין בהטמנה בין בלא הטמנה אבל להחזיר המוזכר בכאן כלא הטמנה מותר בהטמנה אסור שאין טומנין בשבת אלא י"ל אם טמן מבע"י ונטל בשבת מותר הוא להחזיר שהרי הטמנה מבע"י היא זו כדתנן לקמן בענין קופה נוטל ומחזיר וכ"כ רש"י עצמו נקמן גבי מחזירין אפי' בשבת. ור"ח ז"ל אמר שאינה הטמנה אלא כיסוי של ברזל והקדירה שובת עליו והיא תלוי' באבנים או בכיוצא בהם אבל הטמינם ע"ג גחלים ד"ה אסור דקי"ל הטמנה בדבר המוסיף מבע"י אסור ואמת אמר שלא התיר ר' חנניא כמאכל ב"ד להטמין אלא לשהות דאי מטמין כיון דאינו גרוף וקטום הו"ל הטמנה בגחלים ממש דהיא אסורה מבע"י וכן רש"י ז"ל עצמו נזהר מזה בגמ' (בעינן) [בענין] תוכה וגבה דתוכה אסור בשאינה גרופה משום דהו"ל הטמנה ברמץ דאסרן מבע"י וכיון שהוא מודה שאין דברי רבי חנניא אמורין בהטמנה ושיטת כל השמועה (בדברי) [כדברי] ר"ח היא שנויה, כבר למדנו שאין הטמנה בכלל השמועה זו:

עד שיגרוף או עד שיתן האפר. מפורש בירושלמי (ג,א) הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני' הגורף צריך לטאטו בידו הדא אמרה עד שיגרוף כ"צ פי' שיגרוף לגמרי עד שלא ישארו בו גחלים כלל ולא שלהבת. הקוטם עד שיקטם כ"צ מן מה דתני מלבה עלי' נעורת של פשתן הדא אמרה אפי' לא קטם כל צרכו פי' א"צ לקטום עד שלא יהא ניכר כלל שם אש. ובגמ' דילן נמי בקוטם הכי משמע שהרי אפי' גחלים שעממו הרי הן כקטומים וכן קטמה ונתלבתה ומתני' נמי דייקא דקתני יתן את האפר משמע נתינה בעלמא מדלא קתני שיטמין באפר והטעם לפי שהמערב אפר ואש לגמרי סליק דעתי' מחיתוי האש וכבר קלקלו והסיח דעתו ממנו אבל הגורף אם נשאר שם אפי' גחלת קטנה כיון שהיא לוחשת מבערת ומדלקת כירה גדולה וא"ת אם צריך נגרוף לנמרי בתנור למה אסור א"ל לפי שהבלה גדול ומרתיח אינו נראה כגרוף ואתי להשהותע"ג כירה של גחלים ואתי לחתויי. וכתב ר"ח ז"ל וקיימא לן מתני' בתנור של נחתומין ותנור של נחתום מפורש בפ' לא יחפור (ב"ב כ:), אבל תנור דידן ככירה של נחתומין היא:

גמרא: או דלמא לשהות תנן, ואי גרוף וקטום אין אי לא לא. ומנו רבנן דפליגי אדר"ח וליכא למימר דכי תנן נמי לשהות כחנניא אתיא והא דקתני לא ישהה עד שיגרוף בפחות ממאכל ב"ד דמודה בזה חנניא הא ליכא למימר חדא דתבשיל בפחות ממאכל ב"ד לא הוי ועוד בין חמין לתבשיל בפחות ממאכל ב"ד ליכא לאפלוגי דהא מתבשלין בתחלה בשבת ועוד נוטלין ומחזירין בפחות ממאכל ב"ד ליכא למימר כלל דהא מבשל בתחלה בשבת הוא וענוש כרות ונסקל הוא. אלא כולה מתני' כמאכל ב"ד היא, ואי לשהות תנן דלא כחנניא הוא. והאי דלא אמרי' בגמ' ומני רבנן הוא משום דאכתי לא קמה לן פלוגתא דרבנן עלי' דחנני' אלא מיני' דמתני' אי לשהות תנן ומיהו לקמן נפקא לן ממתני' דר"מ ור"י. ואע"ג דכולה מתני' כמאכל ב"ד הוא לשהות (אפילו) בגרופה וקטומה אפי' בפחות מכן מותר דהא אשכחן כל היכי דליכא למיחש לחתוי דשרי כדתנן במשלשלין את הפסח לתוך התנור עם חשיכה ובקדירה חייתא דשרי ואע"פ שהוא מתבשל לגמרי בשבת (ממילא דהא כל דאתי) בהכי שרי ב"ה כדאי' בפ"ק (יז:):

עד שיגרוף. פירש רש"י ז"ל: משום דמוסיף הבל, וכבר (פרש"י ז"ל) [פרשינן] בפרקין דלעיל (שבת לד, ב) גזירה שמא יחתה בגחלים. ופירש כן הוא ז"ל מפני שהוא מפרש ענין הפרק הזה אף בהטמנה, והוא סבור שכל גרוף וקטום וכן קש וגבבא אין מוסיפין הבל.
ואני תמיה לדבריו, שהוא ז"ל גורס לעיל בסוף פרק במה מדליקין (שם) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ, ופירש הוא ז"ל רמץ גחלים ואפר מעורבין, והיינו כקטומין, אלמא אף קטומה מוסיף הבל. ועוד קשה עליו דהא מהדרינן לאוקומה למתניתין להחזיר אבל לשהות משהין ומתניתין חנניה היא, ואי בהטמנה לא התיר חנניה לשהות בהטמנה בכירה שאינה גרופה ואינה קטומה ואפילו כמאכל בן דרוסאי, משום דהויא ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור ואפילו מבעוד יום. ואף רש"י ז"ל בעצמו פירש כן לקמן (שבת לז, א) גבי תוכה וגבה, דתוכה אסור כשאינה גרופה וקטומה משום דהויא ליה הטמנה ברמץ דאסרינן מבעוד יום.
אלא עיקר משנתינו זו אינה הטמנה, אלא כמו שפירשו רב האי גאון ור"ח ז"ל. וז"ל רב האי גאון ז"ל: אין טומנין את הקדרה בדבר שמוסיף הבל בחומה ואפילו מבעוד יום, אבל שהוי על גבי כירה אינה הטמנה שלא הניח את הקדרה עצמה בתוך אש שאין קטום אלא לתלותה עליו ויש ביניהם ריוח או להניח כסא בתוך אש והקדרה עליו וכך אנו עושין, עד כאן. וממה שכתב שלא התירו להניח את הקדרה בתוך אש שאין קטום, משמע דסבירא ליה להגאון ז"ל דבתוך אש קטום טומנין שאינו מוסיף הבל, וכאותה גירסא דגרסי הגאונים ז"ל בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל שם) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, דאלמא רמץ דבר שאינו מוסיף הוא. ומיהו תימה כיון שאין הקטימה אלא קטימה כל שהוא וכדאיתא בירושלמי (פ"ג ה"א) וכדמוכח נמי בגמרא (לקמן שבת לז, א) דאמר גחלים שעממו הרי הן כקטומין, היאך אפשר שלא יוסיפו הבל, ומכל מקום למדנו מדבריו שאין משנתינו בהטמנה אלא בשהוי ובשאין הקדרה נוגעת כלל באש. ור"ח ז"ל כתב כן, שענין משנתנו אינה הטמנה אלא כעין כסא של ברזל והקדרה יושבת עליו והיא תלויה באבנים או בכיוצא בהן, אבל הטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור, דקיימא לן הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום אסור.

עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. גרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א): הגורף עד שיגרוף כל צרכו, מן מה דתני הגורף צריך לטאט בידו, הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו, הקוטם עד שיקטום כל צרכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו, כלומר שאין צריך לקטום עד שלא יהא האש ניכר בו אלא כיון שקטם קצת מוכחא מילתא שהוא מתיאש ממנו ואינו רוצה בחתוי. והכי נמי משמע בגמרא, מדאמרינן (לקמן שם) גחלים שעממו הרי הן כקטומין, והוא הטעם שאמרנו דכיון שעממו ולא חשש ללבותן מוכחא מילתא שאין קפיד (בחתוי) [בחיתויו], ועוד אמרו (שם) קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה, כלומר שהיא כקטומה.
ומכל מקום לענין גורף, נראה מהירושלמי שהוא צריך לגרוף לגמרי עד שלא ישאר בו אש כלל. ואם תאמר כיון שהוא צריך לגרוף לגמרי, מפני מה אסרו (לח, ב) בתנור גרוף. פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת ה"ו) מפני שאי אפשר שלא ישאר בו ניצוץ אחד וממנו ראוי לחתות ולהסיק. ולדבריו צריכין אנו לומר, דבכירה גרופה התירו מפני שאף על פי שנשארו בה ניצוצות מתוך שהבלה מועט אינה ראויה להתחמם בניצוצות מועטין הנשארים ולא יהיב דעתיה ולא אתי לחתויי, אבל תנור מתוך שהבלו רב יהיב דעתיה ומחתה. ודומיא דקש וגבבא, דבכירה שרי אפילו בשאינה גרופה ובתנור אסיר.
והר"ז הלוי ז"ל פירש מדוחק קושיא זו, דגריפה שאמרו לא שיהא צריך לגרוף ולהוציא חוץ מן הכירה, אלא שיגרוף ויסלק גחלים לצד אחד ויניח הקדרה במקום הגרוף, והלכך בתנור הגרוף איכא למיגזר דילמא אתי לחתויי בגחלים שבתנור. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם איתא מאי קא מיבעיא לן בגמרא (לקמן שבת לז, א), בכירה שאינה גרופה וקטומה מהו לסמוך, דודאי טפי איכא למיגזר לחתויי בגחלים בשהקדרה וגחלים בכירה עצמה ממאי דאיכא למיגזר בשהגחלים בתוכה וקדרה סמוכה לה מחוץ, וכיון שכן כיון דבגרופה מתחת קדרה שרי כל שכן כשהקדרה מחוץ לגמרי. ועוד דהא לאביי משמע לקמן (שבת לח, ב) דכופח שהסיקוהו בגפת ובעצים אי גרופה שרי, ואפילו הכי בשאינה גרופה אין סומכין לה, וזה דבר רחוק. ודוחק הוא לומר דטפי עדיף גרופה משום דמעשיו מוכיחים עליו, דכיון שגרף וסלק לצד אחד לא יהיב דעתיה תו לאחתויי ואסוחי אסח דעתיה מיניה אבל שאינה גרופה אפילו בסמיכתה איכא למגזר.
והנכון שנאמר דגרופה ממש בעינן, אלא דבתנור כיון שהבלו רב ומרתיח אינו נראה כגרוף אלא כמי שיש שם גחלים, ואתי לאשהויי או לאהדורי בכירה שאינה גרופה ואתי לחתויי, אי נמי אתי לאשהויי או לאהדורי בתנור גופיה דאינו גרוף.
והאי תבשיל דתנן במתניתין, יש לי לומר דלמאן דאמר לשהות תנן, אם הסיקוה בקש ובגבבא אפילו אינה גרופה ואי נמי בגפת ובעצים בגרופה וקטומה, משהין עליה אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי, דהא טעמא משום חתויי גחלים ובקש ובגבבא ואי נמי בגפת ובעצים כשגרף וקטם ליכא בכירה משום חתוי גחלים, וכל שכן במאכל בן דרוסאי וכל שכן במצטמק ויפה לו, אבל למ"ד להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה, האי תבשיל דמתניתין דוקא בשהגיע למאכל בן דרוסאי וכדתני בהדיא חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, אבל בשיל ולא בשיל שלא הגיע בשולו למאכל בן דרוסאי לא אלא אי שדא גרמא חיה ואי נמי בקדרה חייתא כדאיתא שלהי פרק קמא (לעיל שבת יח, ב). ודוקא כשהסיקוה בגפת ובעצים, אבל בקש ובגבבא לעולם משהין בין הגיע למאכל בן דרוסאי בין לא הגיע, דהא ליכא משום חתוי בקש ובגבבא שבכירה ולא שבכופח, אבל להחזיר לעולם אינו מחזיר אלא כשהגיע למאכל בן דרוסאי הא קודם לכן לא דנמצא מבשל בשבת.

ויש לחלוק ולומר דכל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין ואפילו בגרופה וקטומה ולא בשהסיקוה בקש ובגבבא, משום דכיון דבשיל קצת ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בקש ובגבבא יהיב דעתיה ומחתה, וכענין שאמרו בעססיות ותורמוסין (שם) דכיון דצריכין בשול גדול יהיב דעתיה ומחתה, ואפילו בקש ובגבבא שייך חתוי בכי הא דהא גזרינן ביה בתנור (לקמן שבת לח, ב). והיינו דכי אקשי בשלהי פרק קמא (שם) צמר ליורה ליגזור (איצטריכא) [איצטריכינן] לאוקומה ביורה עקורה ולא אוקמינן בגרופה וקטומה ואי נמי בקש ובגבבא, משום דצמר ליורה קודם שיקלוט את העין הרי הוא כתבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומיהו הראשון נראה עיקר, משום דבגרוף מיהא בכירה ליכא למיחש ולמיגזר למידי. וההיא דצמר ליורה לא ניחא ליה לאוקומה בכירה גרופה כיון דכולהו אינך מיירי בתנור, והלכך ניחא ליה טפי לאוקומה אף בתנור כיון דאשכח ביה נמי היתירא. ולשון תבשיל כולל הוא אף תבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי.

בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל. מדקאסרי בית שמאי תבשיל שמע מינה דאפילו בגרופה אית ליה גזירת חתוי, וכיון שכן נראה לי דחמין שהתירו דוקא בשהוחמו כל צרכן בערב שבת מפני שמצטמק ורע להם הא קודם לכן לא, דהא אפילו בחמין איכא למיגזר משום חתוי גחלים וכדתניא (לעיל שבת יח, ב) לא ימלא נחתום חבית של מים ויניחנה בתוך התנור.
ואפשר דהוא הדין לתבשיל שמצטמק ורע לו, ולא אסרו אלא בתבשיל המצטמק ויפה לו כסתם תבשיל דמצטמק ויפה לו וכדמשמע בגמרא (לקמן שבת לח, א), דאקשינן מדרבי מאיר דאמר שכח קדרה על גבי כירה ובשלה בשבת חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו בין בשוגג בין במזיד יאכל אאידך דרבי מאיר דתניא לעיל מינה (לז, א) שתי כירות המתאימות וכו' משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על גבי שאינה גרופה וקטומה ומה הן משהין בית הלל אומרים חמין אבל לא תבשיל, דשמע מינה דסתם תבשיל היינו מצטמק ויפה לו, דאי לא מאי קושיא דלמא התם במצטמק ויפה לו לפיכך אין משהין והכא במצטמק ורע לו ולפיכך מותר. אלא שיש לדחות דהתם הא פליג בה רבי יהודה ואמר חמין מותרין מפני שמצטמקין ורע להם ולפיכך מותר ותבשיל שבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו, דאלמא רבי מאיר במצטמק ויפה לו נמי שרי. אבל מדאקשינן מדרבי יהודה אדרבי יהודה איכא למידק דדלמא הכא ביפה לו וכדאמר(י') בהדיא והתם במצטמק ורע לו, אלא שמע מינה דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו. ועוד מדקתני תבשיל שבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו ולא קתני תבשיל שמצטמק ויפה לו אסור, אלמא כל שמצטמק ויפה לו נקיט בלשון תבשיל וכל מצטמק ורע לו נקיט בלשון חמין, כלומר: חמין ותבשיל הדומה לו שמצטמק ורע לו. ועוד דכל היכא דתני חמין ותבשיל משמע דתרי גווני נקיט, כלומר: מצטמק ורע לו ומצטמק ויפה לו, דאי לא ליתני חדא והוא הדין לאידך. ומדבית הלל דברייתא אליבא דרבי מאיר שמעינן לבית שמאי דמתניתין, דכי היכי דלבית הלל אליבא דרבי מאיר משמע דלא אסרו אלא תבשיל המצטמק ויפה לו הכי נמי לבית שמאי דמתניתין דאית להו כבית הלל דברייתא לא אסרו אלא במצטמק ויפה לו, הא מצטמק ורע לו הרי הוא כחמין ושרי. כך נראה לי.
ורש"י ז"ל שפירש חמין דלא צריכי בישולי דליכא למיגזר משום שמא יחתה אבל לא תבשיל דניחא ליה בבישוליה ואתי לחתויי, לאו למימרא דליכא במים משום חתוי, דהא תניא (לעיל שבת יח, ב) לא ימלא נחתום קיתון של מים ויתננו בתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ופירשו בשלהי פרק קמא (לעיל שם) גזירה שמא יחתה בגחלים, אלא טעמיה כדפרישית, דבחמין דהוחמו כל צרכן קאמר דלא אתי לחתויי דמצטמק ורע להן, אבל תבשיל אפילו בשל כל צרכו אתי לחתויי דמצטמק ויפה לו.
ובתוס' (ד"ה חמין) פירשו דלבית שמאי אפילו חמין שלא הוחמו כל צרכן שרי ואף על גב דמתבשלין ויפה להם, משום דכיון דאין יפה להם אלא עד שיוחמו כל צרכן אבל משם ואילך לא ועוד דקלין להתבשל, אף על גב דהשתא יפה להם לא אתי לחתויי דבלא חתוי מתבשלין היטב.
ומכל מקום לבית הלל שרי בכל ענין, בין חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשיל כל צרכו ובין לא בשיל כל צרכו, ואפילו לא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכל שכן מצטמק ויפה לו, דבכירה גרופה וקטומה לא חיישינן לחתויי כלל.

פרק שלישי בעזר הצור:

כירה שהסיקוה וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שקצת חלקי המסכתא באו לבאר קצת דברים שנאסרו בשבת מדברי סופרים ושקצת חלקיה ג"כ לבאר מה שהותר מכלל קצת המלאכות לכבוד שבה ושזה הפרק אמנם ענינו בביאור קצת אלו הענינים אע"פ שלא יושלמו עניני ביאורם בו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד משהין או נותנין קדירה על גבי כירה בדבר שכבר הותחל בשולו ועל איזה צד אסור והשני בענין זה ג"כ ובדבר שלא נתבשל כלל עדיין כגון נתינת צונן לתוך חמין וביצה בצד המיחם ודומיהם על איזה צד מותר ועל איזה צד אסור וכן להחם את הצונן על איזה צד אסור או מותר והשלישי בקצת איסורי סופרים בעניני ביטול כלי מהיכנו וקצת דיני מוקצה ואיסור טלטול זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל בש"א נוטלין ולא מחזירין ובה"א אף מחזירין אמר הר"ם פי' נותנין עליה ר"ל נותנין מערב שבת וישאר עד למחרת בית הלל מתירין להשהות על הכירה הנזכרת חמין ותבשיל ובש"א חמין בלבד בה"א מחזירין בשבת על גבי גרופה וקטומה או על גבי שהוסקה בקש ובגבבה ובש"א אין מחזירין כלל ומה שאמרו בית הלל מחזירין בתנאי שלא תונח הקדרה לכל דבר אלא שתהיה באויר עד שתשפוך ממנה ויחזיקנה ומה שאמרו בית הלל שאסור לשהות תבשיל על גבי כירה אא"כ הוסקה בקש ובגבבה או שתהיה גרופה וקטומה הוא בתבשיל שנתבשל חצי בישולו לפי שנאמר גזרה שמא יחתה בגחלים לגמור בשולו אבל אם לא נתבשל כלל עד שנתייאשו מבישולו עד הבוקר או אם נגמר בישולו עד שאינו צריך לאש והאש הוא מפסיד אותו מותר לשהותו על גבי גחלים ואינו צריך להוציא אש והוא אמרם עד שיגרוף וגם אינו צריך להשים דשן על הגחלים כדי שיועמו והוא אמרם עד שיתן את האפר והוא שקורין אותה קטומה תרגום דשן קטמא והוא האפר וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו דבר חי בעת הטמנתו כגון בשר או ירך ויהיה מותר לשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיר דעתו וקש הוא התבן וגבבה זבל השדות וגפת פסולת הזיתי' נשאר אחר סחיטתם והוצאת שמנם:

אמר המאירי ענין משנה זו נתבלבלו המפרשים בין בפירושה בין בפסק שלה והוא שגדולי הרבנים פירשוה מטעם מוסיף הבל על הדרך שיתבאר באיסור הטמנה ואמר שאם הסיקוה בקש ובגבבה הואיל ואין גחלים שלהם מוסיפין הבל נותנין עליה תבשיל בלא גריפה וקטימה ר"ל תבשיל שנתבשל ובסמוך יתבאר אם דוקא לשהות או אף להחזיר אבל בגפת ובעצים לא יתן עליה תבשיל עד שיגרוף או יקטום שכל שאינו גורף או קוטם מוסיף הבל הוא ומכאן אתה רואה לדבריהם ששהיית הקדירה על הכירה שגחלים שלה מוסיפים הבל והטמנה בדבר המוסיף הבל בדין אחד וכשם שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל אף בסלוקו מעל הכירה כך המטמין בדבר שאין מוסיף הבל על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אסור כשם שאין הטמנה בדבר המוסיף כך אין הטמנה על גבי דבר המוסיף אע"פ שמטמין בדבר שאינו מוסיף או אפילו שלא יטמין כלל אלא שישהנה מגולה שאף בדרך זה מ"מ מוסיף הבל הוא ומ"מ בגרופה או קטומה מותר כמו שאמר עד שיגרוף וכו' ולמדת שבגרופה וקטומה הואיל ואינו דבר המוסיף מותר לשהות או להטמין עליה בדבר שאינו מוסיף ומכאן אתה סומך למנהגנו שאנו טומנים בבגדים ובדבר שאינו מוסיף על כירה קטומה ואע"פ שהם בעצמם פירשו בפרק במה טומנין כלומר הבא לסלק מעל הכירה שמשמען של דברים שעל הכירה מיהא אין טומנין פירושה באין גרופה וקטומה וכן מה שאמרו למעלה סלק המסלק את של לילה והטמין המטמין את של יום מחרת אלא שנחלקו ב"ש וב"ה שלא התירו ב"ש אלא במים אע"פ שגירף וקטם הואיל ואין צורך כל כך לתוספת הבל שבהם אבל תבשיל שהוא צריך עדיין בישול לא וב"ה מתירין אף בתבשיל והלכה כדבריהם אלא שקשה לפרש לדעת זה מה שאמרו קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת והרי הטמנה זו בדבר שאין מוסיף הבל הוא ואסר להושיבה ולהשהותה על גבי גפת ומה תוספת הבל לגפת על גחלת קטומה אלא שהם מפרשים שהגפת כל שאדם טומן בהם דבר חם מוסיף הבל בכל שעה אבל הגחלים הקטומות מתנוונות והולכות וחמימות שלהם קלוש ועוד שהגפת הוא מושיבה עליהם וכורך קרקעית הקדירה בהם אבל זו אינו מושיב הקדירה על הגחלים ממש ועוד טעם אחר ועיקר שהמטמין בגפת מראה בדעתו שמכוין להחם כמה שיוכל אבל זה מראה בדעתו שאין דעתו בחמימות גדול שהרי ממעטו בידים בקטימתו או בגריפתו זו היא שיטת גדולי הרבנים ויראה טעם לדבריהם שאלו לא באו עליה מטעם מוסיף הבל אלא משום שמא יחתה כמו שיתבאר לשטה האחרת תינח בקטומה בגרופה היאך שהם מפרשים גרופה שמפנה קרקעית הכירה מהן לגמרי ואף בירושלמי אמרו כן שפרשו הגרוף כל צרכו דתני הגורף צריך לטאט ביד הקוטם אף אם לא קטם כל צורכו דתני מלבה עליו נערת פשתן אלמא אינו צריך לקטום עד שלא יראה האש כלל והרי אמרו גחלי' עוממות כקטומות ויש מפרשים טעם לדבריהם מפני שפרק זה טמון בין שתי הטמנות הטמנה שבסוף פ' הדלקה והטמנה שבפרק במה טומנין אלמא אף פרק זה מטעם איסור האמור בהטמנה הוא והוא כשמשהא או מטמין בדבר המוסיף הבל ובכלם שמא יטמין ברמץ כמו שהתבאר:

זו היא שיטת גדולי הרבנים אלא שגאוני הראשונים שבספרד כתבו שמשנה זו וכל הנמשך אחריה בגמ' אין בהם סרך לטעם מוסיף הבל שלא נאמר טעם זה אלא בהטמנה ומחשש הטמנה ברמץ ובסלוק מעל הכירה אבל שהיה על הכירה איסור אחר הוא ואין לו שייכות בתוספת הבל ולא נגעו בה אלא מחשש חיתוי גחלים ועל זה אמרו שאם הסיקוה בקש וגבבה נותנים עליה תבשיל מפני שקש וגבבה מתנונים והולכים ואין משאירים אחריהם גחלים שנחוש עליהם לחיתוי אבל בגפת ועצים לא יתן עד שיגרוף או יקטום שמא יחתה הא בגריפה וקטימה אין חוששין לחיתוי שהרי אנו רואים שהוא רוצה למעט את חומם בש"א חמין אבל לא תבשיל שמא מתוך שאדם רוצה בבישול יבא לחיתוי ושמא תאמר בגריפה מיהא היאך הוא בא לחתוי שמא אי אפשר שלא ישתיירו שם גחלים מפוזרות וכל שכן למי שמפרש גרופה לגורפן בצד אחד שבכירה ואע"פ שבירושלמי אמרו כל צרכו פירושו כל צרכן ממקום שגרף הא מ"מ כלם יגרפו לצד אחד וב"ה מתירין אף בתבשיל הואיל והוא גורף או קוטם פרח לו חשש חיתוי ומ"מ הטמנה על גבי כירה לא דברו ממנה במשנה זו אף בגרופה וקטומה לא אמרו אלא בקדירה מגולה על הכירה ר"ל שלא בהטמנה הא בהטמנה אסור שעל ידי הטמנה מוסיף הבל ואין היתר להטמנה בתוספת הבל הן שיבא התוספת מחמת הדברים הטומני' הן שיבא מחמת הטמנה על המקום שגחלים שבו מוסיפין הבל שהרי בקופה שטמן בה אמרו שאסור להניחה על הגפת כמו שביארנו ואיסור הטמנה בדבר המוסיף פירושו אפי' מבעוד יום ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואפי' בגרופה וקטומה ומעתה מנהגנו אין לו סעד ואף חכמי התוספות כתבו עליו שטנה מפני ששאלו היאך חששו שלא להטמין בדבר המוסיף הבל אע"פ שאין שם איסור תורה מחשש שמא יטמין ברמץ ובשהיה על כירה קטומה לא חששו לחיתוי ואם על האש עצמו לא גזרו קטומה מפני שאינה קטומה כ"ש שאין לגזור גפת אטו רמץ והשיבו שלא התירו שהיה זו אלא בקדירה שאינה טמונה כגון אותה של סעודת ליל שבת אבל הטמנה הואיל ומגלה דעתו שלחמימותה הוא מחזר לצורך מחר ודאי מתירא הוא על כך ומחזר להטמינה בדבר המוסיף הבל מגופו ויש בה חשש שמא יטמין ברמץ וכ"ש שהיה על כירה קטומה בשום הטמנה הילכך או ישהא על הקטומה בלא שום הטמנה או יסלק ויטמין בדבר שאין מוסיף הבל וכן ערערו על מה שנהגו להטמין קיתון של מים חמים ליתן לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל המוטמן מצטמק ורע לו ופעמים שזה שבקומקום אין היד סולדת בו ושבקדירה היד סולדת בהן ומתבשל זה בתוך זה ואפי' היתה היד סולדת בשניהם עירוי אינו ככלי ראשון ונמצא כשמערה המים פסקה רתיחתן לאלתר ר"ל תכף שיוצאים מן הקומקום כדין כלי שני שאמרו עליו שאינו מבשל ומתבשלים בתוך כלי ראשון ומים מבושלים שפסקה רתיחתם יש בהם משום בישול וכן הזהירו שלא ליתן מים בקדירה סמוך לבין השמשות אא"כ ירתיחו המים ויתבשלו מבעוד יום ואע"פ שדברים נכונים הם למנהג שלנו בעיקר ההטמנה מיהא ראיתי לגדולי קטלוניא שאף לשיטה זו מנהגנו כהלכה הוא שמנהגנו אינו בדין הטמנה אלא בדין שהיה כמו שכתבנו שאין הקדירה נוגעת בגחלים והטמנה ענינה שהקדירה מסלקים מעל הכירה ומטמיני' בגפת ובשאר המטמינים אבל זו יושבת בכסא של טיט או של ברזל ואע"פ שמכסים אותה בבגדים וכיוצא בהם אינה הטמנה לגחלים אלא שיש כאן הטמנה מצד אחר שמותרת בפני עצמה הואיל ונעשית מבעוד יום ובדבר שאינו מוסיף ושהייה מצד אחר שמותרת לעצמה ג"כ:

ואחר שביארנו שמשנתנו אין ממנה מניעה למנהגנו לאיזו מן השטות הואיל וקטומה היא אנו צריכים לבאר דין שאינה קטומה בפירוש משנה זו לענין פסק וצריך אתה לידע מה ששאלו עליה בגמ' והוא שאמרו האי לא יתן לא יחזיר הוא כלומר משחשיכה הא לשהות ר"ל נתינה מבעוד יום ולשהותה משחשכה אף בשאינה גרופה וקטומה מותר וכדעת חנניה שאמר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה שאי אפשר להעמידה בנתבשל כל צורכו ולהתיר שהייתה אף לדעת חכמים שאם מצטמק ורע לו הוא לא היו ב"ש אוסרים ואם מצטמק ויפה לו הרי דינו כהגיע למאכל בן דרוסאי שאף הוא מבושל הוא אלא שמצטמק ויפה לו ולדעת זה אתה מפרש משנתנו כן כירה שהסיקוה בקש וגבבה מחזירין עליה תבשיל אף משחשיכה אבל בגפת ועצים לא יחזיר משחשיכה אלא בגרופה וקטומה הא לשהות משהין אף בלא גרופה וקטומה ומהו שהתרנו לשהות בלא גרופה וקטומה ב"ש אומרים חמין לבד וב"ה אומרים אפי' תבשיל ואף חזרה זו שהתרנו בגרופה וקטומה מחלוקת ב"ש וב"ה היא לב"ש נוטלים אותה משם אבל לא מחזירין ולב"ה מחזירין ונמצא לדעת זה שלדעת ב"ה מחזירין בקטומה ומשהין בשאינה קטומה אחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אע"פ שמצטמק ויפה לו ואין חוששין לחיתוי וכדברי חנניא או דילמא לשהות תנן ר"ל שאף בשהייה מצריכין בה גריפה וקטימה וכך היא הצעה של משנה כירה שהסיקוה בקש וגבבה משהין עליה תבשיל אעפ"י שלא בישל כל צורכו הא בגפת ועצים לא ישהא אלא בגרופה וקטומה והשהאה זו דוקא חמין לב"ש ולב"ה אפי' תבשיל וכשם שנחלקו בהשהאה כך נחלקו בחזרה שלב"ש משהין אבל לא מחזירין ולב"ה לא סוף דבר משהין אלא אף מחזירין ונמצאת למד שאף השהייה אינה אלא בגרופה וקטומה ושלא כחנניא שמתיר אף בלא גריפה וקטימה ואי אתה מפרשה בשאינו מבושל אף כמאכל בן דרוסאי ואף לדעת חנניא שבזו היאך היו ב"ה מתירים אף החזרה אלא ודאי בשמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכיון שנתבשל אין לנו בצימוקו אחר שקטם שאין בקטימה בישול למה שנתבשל אלא שמעמיד ואע"פ שמצטמק לעינינו אף בחום המעמיד הוא כן ולארך השעה לא מצד בשול:

ומעתה תדע שגדולי הפוסקים פסקו שלא כחנניה ואף בשהייה צריך גריפה וקטימה ונמצא שבשאינה קטומה אם הוסקה בקש וגבבה נותנין מבעוד יום ומשהין משחשיכה וכן מחזירים הא בגפת ועצים אין משהים כלל ואין צריך לומר שאין מחזירין בגרופה וקטומה משהים בכל צד אפי' חי לגמרי או נתבשל קצת ויפה צמוקו ואין צריך לומר נתבשל לגמרי ולהחזיר מותר בנתבשל אע"פ שיפה לו צמוקו משנתבשל כבן דרוסאי הא פחות מכן לא יחזיר שבשול הוא וכבר הביאו גדולי הפוסקים שהזכרנו ראיה לדבריהם ומצד שיצא עליהם ערער אנו צריכין להכריע ביניהם כפי קבלתנו והוא שגדולי הפוסקי' הביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו מהו לסמוך בה תוכה וגבה הוא דאסור וכו' אלמא אסור לשהות ואע"פ שהמערערים תמהו על ראייתו לומר שאף היא אפשר לפרשה בחזרה כלומר חזרתה על גבה ותוכה הוא שנאסרה אבל סמיכתה מותרת אף משחשיכה אין ערר זה כלום שאם בחזרה מה ענין תוכה בכאן ותוכה ודאי אף בקטומה אסור שהרי מטלטל בגחלים אלא ודאי לשהות ואסרו בתוכה אע"פ שדעתו לשהותה עד שיכבה הכל ואפי' אין דעתו לשהותה עד שיכבה הרי בסלוקה אין כאן טלטול שכשהוא מגביהה בנחת אין בה טלטול לגחלים ואפי' אתה קורא זה טלטול הרי הוא טלטול מן הצד והרי אף נטילת חררה שמקצתה מגלה ומקצתה מכוסה בגחלים מותרת כמו שיתבאר ועוד ראיה לדעתי שהרי הביאוה ראיה משתי כירות ובענין שהייה ואם בחזרה היאך היה שואל חזרה ומשיב שהייה וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו כירה שהסיקוה בגפת או בעצים סומכין לה ואין משהין עליה וגחלים שעממו או שנתנו עליהם נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ואע"פ שהמערערים כתבו שזו באה אליבא דר' יהודה מ"מ סתם נאמרו הדברים וכן האריכו בראיות תמצאם בהלכותיהם וראיה נכונה לדבריהם אע"פ שלא הביאוה הוא שבסוף הסוגיא אמרו מצטמק ויפה לו אסור וטרחו לבאר הדברים שצמוקם יפה וודאי אי אפשר למאכל בן דרוסאי שלא יהא צמוקו יפה ואע"פ שקצת בעלי שיטה זו פוסקים אף בצמוקו יפה שמותר הרי הסוגיא שלא כדבריהם וכן אע"פ שיש מפרשים להחמיר במצטמק ויפה לו יותר מתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי אין הדברים ראויים לשמעם ואף שיטת המשנה אי אתה מפרשה במחזיר אלא בחסורי מחסרא ואין חסרון בלא דוחק וכשר הדבר לפרשה בלשהות עד שתהא משנתנו מסתפקת בשלה ולא תצטרך לבקש טרפה ממקום אחר וכן בסוגיא זו ר' אושעיא ורבה בר בר חנה כך הם סוברים ואין דבריו של רב ששת במקום שניהם ואע"פ שרבא סייע בה לרב ששת לדבריו של רב ששת אמרה ולא מהלכת עצמו:

ואע"פ שגדולי הפוסקים כתבו בחררה כדי שיקרמו פניה ובצלי כדי שיגיע למאכל בן דרוסאי וזו ודאי כחנניה אין זו סתירה להם כמו שחשבו המערערים שהפת והצלי משהגיעו לשיעור זה לא יבאו לידי חיתוי שאם יחתה יבואו לידי חירוך הואיל ואין מחיצה בין האש וביניהם אבל קדרה אינה כן ובירושלמי אמרו מה בין פת לתבשיל תבשיל דרכו ברותח פת אין דרכה ברותחת תמן אמרי' פת חמה חמתה בצדה הא מקודם שהגיעו לשיעור קרימת פנים ומאכל בן דרוסאי ודאי אסור שאין החיתוי מביא לידי חירוך:

בפירש"י בד"ה קש זנבות השבולין עכ"ל ר"ל שנקרא ראש השבולת בקרא וכל השאר נקרא זנב השבולת ויהיה זנבות השבולין שבפרש"י הוא הנקצר עם ראש השבולת וגבבא הוא הנשאר בשדה נקרא אישטובל"א ולדברי התוספות יהיה בהיפך וק"ל:

בד"ה פליגי כו' את המותר לשהות כגון חמין כו' עכ"ל דדבר האסור לשהות לבית שמאי לא הוה איצטריך ליה לאסור בלהחזיר וק"ל:

תוספות בד"ה לא יתן כו' ולא אסרו מוסיף הבל אלא בהטמנה כו' עכ"ל עיין בזה באורך בר"ן:

בד"ה חמין ותבשיל כו' ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתניתין בחמין ותבשיל כו' עכ"ל אבל לא קשיא להו דא"כ מתניתין דלא כחנני' דמתיר נמי בלא בשיל כל צרכו דאיכא למימר דמתניתין נמי ס"ל הכי ולא נקט בשיל כל צרכו אלא לרבותא דלא יחזיר אבל לרבנן קשיא להו שפיר דאימא דמודו בבשיל כל צרכו ולא פליגי אחנניא אלא בלא בשיל כל צרכו ומתניתין לענין לשהות נמי דוקא בשיל כל צרכו נקט מיהו לפי האמת רבנן פליגי אדחנני' נמי בבשיל כל צרכו דהא למאי דבעי למימר לשהות תנן מתניתין כרבנן וסתם חמין ותבשיל כל צרכו נמי משמע ודו"ק:

בא"ד ואפי' אי סתם חמין ותבשיל לא הוי בשיל כו' עכ"ל ר"ל אפילו אם סתם חמין ותבשיל דנקט גבי דין שהיי' לא בשיל כל צרכו דוקא משמע לענין חזרה ע"כ אפילו חמין ותבשיל שבשלו כל צרכן משמע לב"ש בגרופה ולב"ה באינה גרופה מדקאמר ואף רבי אושעיא כו' ואין להקשות דאכתי מנא ליה מדר' אושעיא דמחזירין אפילו בשבת דאימא דהוחם בכירה שהוסק בקש ובגבבא דמודו ביה ב"ש דמותר לשהות על גביו די"ל דמכל מקום כיון דהיתרא דמתניתין בלשהות לגבי קש וגבבא אפילו בשבת הוא אית לן למימר דומיא דהכי איירי היתרא דלשהות לב"ה בגפת ובעצים דאפילו בשבת הוא אך קשה דאימא דהך דרבי אושעיא בהוחם ע"י סמיכה דשרי לכולי עלמא כדלקמן ולהכי שרי ביה חזרה אפילו בשבת ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וא"ת ואם סתם חמין כו' בין בשיל כל צרכו בין לא כו' עכ"ל אי הוה איירי דוקא בלא בשיל כל צרכו לא הוי קשיא להו דמ"ש חמין מתבשיל לב"ש דאיכא למימר בחמין לא שייך בישול כמו בתבשיל וכן אי הוה איירי דוקא בבשיל כל צרכו איכא למימר דתבשיל מצטמק ויפה לו הוא ואסור משא"כ חמין שהוחמו כל צורכן דמצטמק ורע לו הוא דהכי אמרינן בהדיא לקמן בברייתא אבל כיון דמתניתין בין בבשיל כל צורכו ובין לא בשיל כל צורכו איירי קשיא להו שפיר מבשיל כל צורכו דאסור בתבשיל משום דיפה לו אלא בשיל כל צורכו דחמין דיפה לו נמי הוא ודו"ק:

בד"ה וב"ה אומרים אף כו' דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין כו' עכ"ל ויש לדקדק דהא לקמן בשמעתין אמרינן דקתני נוטלין משום מחזירין ויש לומר דלקמן ניחא דתנא נוטלין משום מחזירין דקתני בסיפא אבל הכא נוטלין משום לא מחזירין דבסיפא לא הוה ליה למתני אי לאו דאפילו בשבת ולקמן לא בעי למימר דתנא נוטלין דאפילו בשבת דאם כן תקשי כדפריך לקמן דקתני קטמה אין לא קטמה לא אבל הכא במתניתין לא קתני בהדיא קטמה גבי נוטלין וק"ל:

בא"ד ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת כו' עכ"ל ר"ל לפום מאי דבעי למימר לא יתן לא יחזיר אבל למאי דמוקמי ליה לא יתן לשהות תנן לא קשיא מידי ודו"ק:

ברש"י כירה עשויה כעין קדירה וכו' לקמן בדף ל"ח ע"ב מפרש בגמ' צורת כירה ומשם נלמד שהוא כלי חרס שיש לו תוך והוא כשיעור מקום שיוכלו לעמוד בתוכו שתי קדידות לבשל ורחבו כשיעור רוחב קדירה ופתוח למעלה וגבהו הוא שוה למעלה כמו למטה לאפוקי תנור הוא רחב למטה וקצר למעלה ומחמת זה נקלט חומו בתוכו טפי וא"כ מה שפירש כאן כעין קדירה אינו ר"ל שהוא קצר למטה כקדירה אלא ר"ל שהוא כלי חרס עשוי מטיט וחרסית כקדירה ויש לה חלל ותוך שיכולים ליתן קדירה בתוכה אבל לפעמים נותנים ג"כ הקדירה ע"ג דהיינו על הפתח הפתוח למעלה שמניחין עליו כיסוי מתכת שמעמידים עליו קדירה או על עובי שפתו כמו שמבואר לקמן ולכך קתני במתני' נותנים עליה תבשיל וכתב רש"י כל זה כדי שלא תבין שכירה השנויה במתני' היא עשויה כעין כירות שלנו שאין להם שום תוך ולכך אין דינם כדין המשנה:

ד"ה עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וכו' דין דברים המוסיפין הבל מפורש לקמן בפ' במה טומנין בדבר המוסיף הבל דהיינו שמעמידים קדירה רותחת במוכין או בצמר או לתוך גפת או זבל וכדומה ומכסין הקדירה כדי שתהא נשארת רותחת ולעיל בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ד) אמרו בגמ' מפני מה אין מומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלים ויטמין גזירה שמא יחתה בגחלים והטעם כיון שהם דברים המוסיפים הבל יש להם דמיון לרמץ שמוסיף הבל ולכך גזרו אלו גזירות אטו רמץ ולא התירו להטמין מבעוד יום אלא בדברים שאין מוסיפין הבל כגון סדינים וכיוצא בהן ומתני' דהכא איירי בדין שהיית קדירה דהיינו שמעמידים הקדירה ע"ג כירה ואין טומנין הקדירה בתוך הגחלים וגם אין מכסים אותה אלא שמשהין הקדירה ע"ג כירה עד שחשיכה או עד למחר אלא שרש"י מדמה דין שהייה לדין הטמנה דטעם דמתני' נמי משום דאם לא גרפו או לא נתנו אפר על גבי גחלים הוא מוסיף הבל וגזרינן שמא יחתה אבל אם גרפו הגחלים מן הקדירה לצדדים או נתנו עליהם אפר שוב אין מוסיף הבל ולא גזרינן שמא יחתה ועיין בהר"ן שמפרש מה הביאו לרש"י לפרש כן:

ד"ה אבל לא תבשיל וכו' ואתי לחתויי אע"ג דבגרוף וקטום איירי גזרי ב"ש גרוף וקטום אטו אינו גרוף א"כ פי' גרופה וקטומה אין פירושו שהוציא כל הגחלים לחוץ אלא שגרפם לצדדים מן הקדירה ועי' ברבינו נסים אי נמי נתקיימה מחשבתו וכו' ר"ל שכוונתו ומחשבתו הוא שיתבשל הקדירה ונעשה ונתקיים ונגמר רצונו בשבת ולכך מחזי כמבשל בשבת ובספר ח"ש כתב בכאן חסד דבור אחד ברש"י וצ"ל לא מחזירין משום דמחזי כמבשל עכ"ל אבל מ"מ טעמו של ב"ה א"א לפרש אלא מטעם חיתוי דכשאינה גרופה לא יחזיר דחיישינן לחיתוי אבל בגרופה וקטומה יחזיר דליכא למיחש לחיתוי וכן משמע בתוס' לקמן בדף ל"ח ע"ב ד"ה פינה ממיחם למיחם רבהזרה נמי שייך טעם גזירת חיתוי:

בתוס' ד"ה כירה ותבן הוא הנקצר וצריך לומר דלפי סברת התוס' גבבא היינו מה שנקצר עם השיבולין ולכך נקרא גבבא שנגבב ונקצר מן השדה:

בא"ד בתבנא סרי' ע"ש דקאי אהא דתני התם דאסור להחשיך בשבת על התחום להביא קש ותבן ומתחלה ס"ד דטעמא דמחובר הוא ואי אפשר לטלטלו בשבת ולכך פריך בשלמא קש וכו' ומשני בתבנא סרי' וטעמא דאסור להחשיך על התחום משום דהוי מוקצה אבל קש גם במסקנא לפי התרצן הוי איסורו מטעם מחובר אלמא מה שנשאר בשדה במחובר נקרא קש גם לפי המסקנא ולכך אתי שפיר דהביאו התוס' הא דמסיק בתבנא סרי' לומר שגם במסקנא של התרצן מסיק הכי ולא הדר מסברת המקשה וצריך ליישב לפירש"י סוגיא דפרק שואל דרחוק הוא שנעלמה מרש"י ויש ליישב דרש"י ס"ל דלעולם זנבות השיבולין מה שנקצר עם השיבולין נקרא קש ואע"ג שרוב פעמים הוא נקצר עם השיבולין מ"מ אפשר שימצא במחובר כגון שלא קצרו ולכך קאמר שם בגמ' בשלמא קש משכחת במחובר ר"ל שאפשר לאשכוחי במחובר אע"פ שרוב הוא נקצר עם השיבולין אבל שם תבן ס"ל לגמ' דלא נקרא תבן אלא מה שבתלוש יהיה מה שיהיה הן מה שרגילין לקצור עם השיבולין הן מה שאין רגילין לקצור לעולם לא נקרא תבן אלא בהיותו כבר תלוש אבל במחובר לא נקרא תבן ולכך פריך אלא תבן היכי משכחת לה:

ד"ה לא יתן עד שיגרוף וכו' ועוד דחנני' שרי להשהות אף כשאינה גרופה וכו' ר"ל ואהא דתנן לקמן דאין טומנין בדבר המוסיף הבל ליכא מאן דפליג אלא ודאי לא אסרו מוסיף הבל אלא בהטמנה דהיינו כשטומנין ומכסין הקדירה לצורך מחר שבזה שייך לגזור שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים כדי שלא יצטנן עד למחר אבל כשתהיה הקדירה מגולה ועומדת בכירה וגם א"צ לחתות לצורך הלילה אם היא גרופה וקטומה אע"ג שמוסיף הבל מותר לכ"ע דלא דמיא זה להטמנה ברמץ אבל כשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניא אפי' בחמין ותבשיל שנתבשל כל צרכו אפי' מצטמק ורע לו כמו שכתבו התוס' לקמן לדברי ר"מ ור' יהודה בד"ה אי אמרת להחזיר תגן משום דכיון דהגחלים הן בעין לפנינו גזרינן דלמא אתי לחתויי אע"ג שאינו צריך וחנניא ס"ל דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה אע"ג שאינה גרופה וקטומה דכיון שכבר נתבשל שליש יתבשל מעצמו ולא יצטרך לחיתוי ועיין בהר"ן ותמצא כל ענין זה מבואר באריכות וגם עיין לקמן בתוס' בדבור ראשון דפ' במה טומנין:

ד"ה חמין ותבשיל וכו' ואמאי דלמא מתני' אפי' כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין וכו' אין לפרש דס"ל להתוס' דהאמת הוא כן שרבנן מודו בתבשיל שנתבשל כל צרכו דמשהין אפי' ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה דהא פירשו התוס' לקמן בדף שאחר זה בד"ה אי אמרת בשלמא להחזיר תנן דר"מ ור' יהודה דהיינו רבנן דפליגי אחנניא דהא לא אשכחן בברייתא שום פלוגתא דחנניא אסרי באינה גרופה אפי' במצטמק ורע לו וגם כתבו שם דרב דמתיר בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ואוסר בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכן רבי יוחנן דאוסר בלא נתבשל כל צרכו ומתיר בנתבשל כל צרכו אתי דלא כשום תנא אלא ודאי צריך לפרש דברי התוספות דר"ל למה אמר גמרא ומני חנניא היא מנא ליה הא דלמא מתני' אתי לפי סברא זו נמי אפי' כאותן תנאים דפליגי אחנניא ודלמא תנא דמתני' לא פליג אחנניא אלא בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו אבל בתבשיל שנתבשל כל צרכו מודו אבל לפי האמת לא אשכחן תנא בהדיא דסבר הכי:

רש"י אחר ד"ה אבל לא תבשיל כו'. צ"ל ד"ה לא מחזירין בשבת דמחזי כמבשל והס"ד:

תוס' בד"ה חמין ותבשיל כו' דמודו רבנן כו'. נ"ב הכל בלשון דילמא הוא אבל לפי האמת אינו כן כדמוכח לקמן ודו"ק:

תוס' ד"ה נ"מ. דבבל הוה שם מדינה כו'. אינה קושיא כ"כ די"ל דגם עיר היתה ששמה כשם המדינה וכ"מ בעירובין (ר"ד ס"ג) רבינא סר סכינא בבבל ובפשטיה הוא שם עיר דומיא דכפרי וחרתא דארגיז דאיתא שם לעיל מינה והתוס' נראה דגם שם פי' דהוא שם המדינה מדכתב בד"ה ר"ח ורבינא דסר סכינא בבבל משמע שהיה רחוק הרבה מר"א. ור"ל מדלא הזכיר הש"ס רק שם המדינה אולם בגיטין סה סע"א משמע דיש עיר בשם בבל. [וכ"מ פשטיה דקרא (בדניאל ד כ"ז). אמנם נ"ל ראיה לדברי התוס' משום דבורסיף משמע (ביומא יו"ד א') דהוא שם מדינה מדקאמר שם כלח זו פרת דבורסיף] :

תוס' ד"ה כירה. דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפרישית כצ"ל:

[תד"ה וב"ה. והל"ל אא"כ גרף. עי' גה"ש. ול"נ דהתוס' דייקו שפיר דהא אמימר שם דרמי דראב"ע אהדדי וכן אידך מ"ד דמשני זבלו מוכיח עליו ע"כ לא ישר בעיניהם לפרש כגון שהעמיק] :

תוס' ד"ה וב"ה אומרים וכו' והל"ל אא"כ גרף. לענ"ד הא מצינו כזה במ"ק דף ד ע"ב עד שיעמיק כו' כגון שהעמיק:

גמרא איבעי' להו האי לא יתן [ע"ג כירה שאינה גרופה] לא יחזיר הוא אבל לשהות משהין ומני חנניא היא.
פירוש אף דאם נפרש האי לא יתן לא יחזיר הוא נצטרך לחסר המתני' כדאיתא בגמרא לקמן. מ"מ דחקינן ומוקי אנפשי כדי להעמיד המתני' כחנניא דהלכתא כוותי' וכדאי' בתוס' [ד"ה לעולם א"ל] אבל אי נוקי מתני' כרבנן ודאי אין לפרש האי לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהין ולומר דע"כ לא פליגי רבנן אחנניא וסברי דאסור להשהות אלא בלא נתבשל כ"א כמאב"ד. אבל בנתבשל כ"צ מודו לי' לחנניא. דודאי אין לנו לומר כן ולחסר המתני' אלא נניח המתני' כפשטי' ונימא דלרבנן גם בנתבשל כ"צ אסור להשהות. דהא באמת הכי סברי.
ובתוס' (ד"ה חמין) כתבו דע"כ משמע לי' לבעל איבעי' דסתם חמין ותבשיל היינו אפילו לא בישל כ"צ. דאל"כ דלמא מתני' אף כרבנן דבנתבשל כ"צ דלמא אפילו רבנן מודו דמשהין [וכ"פ במהרש"א] ולמ"ש אין דבריהם מוכרחי' כלל. ועיין במהרש"א מה שכתב אבל לא קשיא להו דא"כ מתני' דלא כחנניא וכו' ובמחכ"ת פשוט דלק"מ דהתוס' רוצים להוכיח דלישנא דחמין ותבשיל א"א לפרשו רק בדרך דגם מאכב"ד בכלל. ואין באפשרות לומר דמיירי דוקא בבישל כ"צ. וא"כ ממה דאמרינן א"ד להחזיר תנן וחנניא היא היינו דנפרש דתבשיל היינו אפילו לא בשיל כ"צ אבל עדיין אינו הוכחה דא"א לפרש דתבשיל הוא רק כ"צ. לזה הוכיחו מדאמרינן וחנני' היא והא אפשר לאוקמי כרבנן. ולומר דמיירי בבישל כ"צ. אלא ע"כ דפסיקא הדבר שבוודאי נכלל בכללו גם תבשיל כמאכב"ד. ופשוט:

בר"ן ד"ה ומנ"ל דהכי הוא מסקנא, דהכי א"ר חלבו, תמוה לי, דאיך אפשר דהוכחת הרי"ף הוא מזה, הא הרי"ף לא הביא כלל לדר' חלבו, ובאמת טעמא לא ידענא בהשמטה זו, והב"י סי' רנ"ג נתן טעם להשמטת הרמב"ם דהראה זה בדקדוק לשונו במה שכתב על גבו דמשמע תוכו לא, ועדיין לא הנוח לן על הרי"ף:

פרק כירה. במתני' כירה וכו' לקמן גבי מהו לסמוך פירש"י סתם כירה מטלטלת היא ולא ידעתי מאי בעי רש"י בזה ומאי נ"מ. וגם מ"ט לא פי' רש"י כן במתני'. וע"ד רחוק קצת אמרתי לפי שראיתי במרדכי ר"פ במה טומנין מה שאנו טומנין בחפירות שעל הכירה שלנו לא מקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל משום דלא שייך גזירה אלא בדבר המטלטל ולא בדבר המחובר עי"ש משמע אפי' יש בגומא אפר ורמץ ג"כ דוקא כשהוא נותן בקופה אסור ולא בחפירה שבקרקע וצ"ע לדינא. מ"מ לפ"ז י"ל דלמ"ד להשהות תנן ומיירי מדיני הטמנה לרש"י ע"כ כירה מטלטלת היא דבלא"ה לא שייך הטמנה דאפי' אי נימא דמטמין בגחלים לתוכו דכירה הוה הגחלים מטלטלי' מ"מ על גבה דמיירי מתני' עיקור ההטמנה הוא הכירה בעצמו והוא אינו הטמנה אלא א"כ מתטלטל לע"ד. ואי להחזיר תנן ובחזרה איכא טעמא דמחזי כמבשל בשבת מיירי אפי' במחובר מש"ה הניח רש"י במתני' הדבר בסתם. אמנם איבעי' דסמיכה ס"ל לרש"י דאינה אלא בשהו' וכהרי"ף. דאע"ג דרש"י ס"ל הלכה כחנני' מ"מ האיבעי' הוא דלא כהלכתא וכמו שפירש"י גם האיבעי' דלקמן שכח קדירה לבר מהילכתי' וס"ל לרש"י דאיבעי' דסמיכה הוא דוקא לשהות ולא להחזיר כלל מטעם שיבואר לפנינו אי"ה דנקט תוכה וגבה ולא נקט לתוכה ועל גבה כי בחזרה שייך להחזירן לתוכה. ויבואר לפנינו אי"ה וכיון דאיבעי דסמיכה אלשהות קאי ע"כ דכירה דמייתי עלה מטלטלת היא כתבתי לחדד וצ"ע:

שהסיקוהו בקש ובגבבא. כולי שמעתתא ריהטא דקש וגבבא אינו גרוף שוה לגפת ועצים גרוף ובטור וברמ"א פסק בכופח בעי קש וגבבא גרף ועיין ב"י סי' רנ"ג תמה בזה ובהג"ה הרל"ח אות ה' מפרש הכי מתני' בקש וגבבא הרי הוא ככריים של גפת דמהני גריפה. ובגפת ועצים הרי הוא כתנור דלא מהני גריפה ולעולם בקש גריפה בעי. דחד דרגא מעיילינן ע"ש ונ"ל הכרחו ממ"ש תוס' שם לקמן דלאביי לא מתוקם מתני' דכופח בגרוף א"כ בקש נמי ליתסר דהא קש לא עדיף מגפת גרף ע"ש וקשה א"כ רב אדא בר אהבה במאי פליג על אביי. אע"כ רב אדא בר אהבה ס"ל לפרש מתני' בקש גרף הרי הוא ככריים בגפת גרף. אבל שאינו גרף הו"ל כגפת שהוא כתנור לענין זה:

נותנין עליה תבשיל. יל"ד דכולהי תנאי ואמוראי נקטי משהין או מקיימין וא"כ אי ס"ד מתני' להשהות תנן מ"ט נקט נותני' ולא נקט מקיימין. ונ"ל דבמרדכי איכא פלפולא אי שרי ליטול הקדירה בשבת כי איכא גחלים סביבות ובמג"א סי' רנ"ג ס"ק י"ח מייתי לי' דאיכא משום מכבה העליונות ומבעיר התחתונות ואפשר דהוי פסיק רישי' ולמאן דמחייב במלאכה שאינה צ"ל חיוב חטאת נמי איכא בהאי הבערה וכיבוי ע"ש. ומסיק שם רמ"א שנזהרין לנתקו קצת קודם שבת מן הגחלים שלא יהי' מסובב בגחלים ועי"ש וכו' דלמ"ד דבר שאין מתכוין צריך לנתקו ממש. ונראה אפי' אי נימא דבגרף וקטם ליכא למיחש לכל זה. מ"מ בקש וגבבא שאינו גרוף אע"ג דלענין איסור שהי' שוה לגרופה. אבל לענין איסור כיבוי והבערה איכא למיחש דלמא בלילה כשיטל מן האש יהי' עדיין בוערות וצריך לנתק בערב שבת ממקומו לתתו מחדש במקום שאין האש מסבבו ושייך לשון נותן עליו תבשיל ונהי דחזרה לא מיקרי כיון שלא הניח ע"ג קרקע ודעתו להחזירה מ"מ לא תני מקיימי' לרמז דין הנ"ל. ואיידי דתני נותני' תני נמי לא יתן אפי' אי בקטימה לא שייך הנ"ל. כי אני מסתפק אי קטימה מועיל. ואין להקשות א"כ בבריית' דקטמה ונתלבתה דקתני מקיימין עלי' ונוטלי' איך יטלו בשבת הא לא העתיקו מע"ש דנקט לשון מקיימי' ואע"ג דקטמה הרי הדר נתלבתה. י"ל ברייתא מיירי ע"ג. א"נ אתי' כמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור ודבר שאין מתכוין מותר:

וי"ל קושי' מהרש"א דנוטלי' דמתני' הו"ל למידק קטמה אין לא קטמה לא די"ל מתני' אתי' כמ"ד דבר שאין מתכוין אסור. ומיירי בתוכה א"כ אין נוטלי' מתוכה אא"כ קטמה מטעם הנ"ל. ובהנ"ל י"ל ג"כ סלק המסלק והטמין המטמין ס"פ במה מדליקין וק"ל. ובזה י"ל בבריית' נקט ר"מ עקר לא יחזיר ור' יהודה נקט נוטלין משום דלר"מ אין חידוש בהיתר נטילה בגרוף וקטם. משא"כ ר' יהודה ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ודבר שאין מתכוין אסור הוצרך לאשמועינן נוטלין:

והנה ר' יונה הובא בהרא"ש ס"ל דמתני' אין צולין בשר וביצה אתיא ככ"ע דלרבנן אין צולין אלא כדי שיצולו כמב"ד ואז גורפי' וקוטמין ע"ש ס"ל להר' יונה דבפחות כמב"ד אפי' גריפה וקטימה לא מהני. דלא כהרז"ה ורשב"א שכתבו כיון דגרוף אין לחלק בין בישול כמב"ד או לא. ולרבינו יונה א"ש לשון נותני' וכו' דתנן לעיל אין צולין אלא כדי שיהי' כמב"ד ונגרוף ונקטום טרם חשכה. אבל הכא בקש וגבבא נותני' וכו'. ולפ"ז י"ל להרי"ף וסייעתו דס"ל אין הלכה כחנני' אפ"ה דחיק בעל האיבעי' למימר חסורי מיחסרא. משום דאי להשהות תנן קשי' לי' לשון נותני' עליה תבשיל וע"כ להחזיר תנן וחסורי מיחסרא. או דלמא הלכה כרבינו יונה וא"ש לשון נותני' וממילא לא מחסרי' מתני' בכדי ולשהות תנן. ועיין כסף משנה שהקשה רמ"ך על רמב"ם מה שייך לומר שע"י גריפה וקטימה מסיח דעתו הרי אנו רואים שרוצה שיתבשל וצימוקו יפה לו אע"כ טעמא משום הכירא בעלמא ע"ש. ולרמב"ם צ"ל מ"מ שייך ביה היסח דעת כיון שעכ"פ נתבשל כמב"ד. וס"ל לר' יונה דבבשיל ולא בשיל דאין שום אדם יכול לאוכלו גם הרמב"ם מודה דלא שייך לומר היסח הדעת ולא מהני גריפה וקטימה. וא"כ למאי דס"ל להרמ"ך דהטעם משום שיהי' לו הכירא ולא שיסיח דעתו. גם רבינו יונה מודה דאין לחלק בין כמב"ד לפחות מיכן. והמעיין בכ"מ מ"ש אחר זה בשם רמ"ך דס"ל דבתנור נמי מועיל גריפה. יראה דס"ל כיון דהטעם משום הכירא א"כ גם בתנור מועיל הכירא. וס"ל דאביי ורב אדא בר אהבה פליגי בהא. דלאביי טעמא משום הכירא ומועיל אפי' לתנור ולרב אדא בר אהבה משום היסח הדעת ובתנור אינו מסיח הדעת כי הבלו רב וס"ל לרמ"ך הלכה כאביי דתני' כוותי' ע"ש:

ועל פי הצעה זו לפמ"ש מהרש"א בסוגי' דתנור דאיבעי' מהו לסמוך קאי לרב אדא בר אהבה. דלאביי פשיטא דמותר לסמוך. א"כ הך איבעי' דמהו לסמוך היינו אי טעמא משום היסח הדעת וכרב אב"א וכבר הנחנו לעיל אי טעמא משום הסיח הדעת אית' לדר' יונה דבשיל ולא בשיל לא מהני בי' גריפה כי היכי דאינו מועיל לתנור. (הכי ס"ל לר' יונה) וא"כ ממילא איכא למימר הא דנקט משנתינו נותני' עליה תבשיל לאו דנותני' מחזירים משום דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא. אלא משהין ונקט נותני' משום הא דכתבנו לעיל. ומוכח כהרי"ף דהאיבעי' קאי אי להשהות תנן ולא כחנני'. ומיהו אין זה הכרח כל כך וכבר כתבתי לעיל שי"ל טעם אחר במה דתנן לשון ונותני' עליה עיי"ש:

והנה לקמן מסקי' רב ששת דוקי' דמתני' קמ"ל. פירש"י הא קרמו שרי והתוס' הקשו על פי' זה ע"ש. ולע"ד ליישב דהוה ס"ד למידק אין נותני' חררה עג"ג ולא פת לתוך התנור עד שיקרמו פני' מבע"י. ואז יגרוף ויקטום דה"א כאביי לתנור נמי מהני גריפה וקטימה דהטעם משום הכירא וכדעת הרמ"ך קמ"ל דיוקא דמתני' הא קרמו שרי לגמרי דגריפה אינו מועיל לתנור וכרב אדא בר אהבה דהטעם משום היסח הדעת:

והנה בהא דאמרי' קטמה והובערה וכו' ש"מ מצטמק ויפה לו מותר שפירש"י דאי ברע לו פשיטא והקשו תוס' דלמא לאפוקי מדר"מ ור' יהודה שאוסרים אפי' מצטמק ור"ל. ותו הקשה מאי פריך מאי למימרא דלמא קמ"ל דלא אהדרי' למלתא קמיית':

תו יל"ד איך הוי ס"ד דאהדרי' למלתא קמיית' מי לא ידע ברייתא דר"ח קטמה ונתלבתה. וי"ל דס"ל לענין הסיח מהני קטמה אע"ג דהובערה וכדמוכח מברייתא דר"ח אך זה מועיל למצטמק ורע לו אבל ליפה לו מה הסיח הדעת שייך כקו' רמ"ך הרי ניחא ליה בלי ספק. והכא אי מיירי ברע לו פשיטא כיון דכבר קטמה וגילה דעתו דלא ניחא לי' פשיטא אין מי יאסור. וע"כ מיירי ביפה לו דלא שייך היסח הדעת רק בעי הכירא וכיון שהובערה בטל לי' הכירא וקמ"ל אפ"ה שרי משום דמצטמק ויפה לו מותר. ומשני שאני הכא דקטמה ולא הבין מה שתי' כי סבור עדיין קיטומו ניכר ואיכא היכרא במקצת ופריך אי איכא היכרא מאי למימרא ומשני לא כי אלא דאינו ניכר כלל וסד"א אהדר' למלתא קמייתא כהרמ"ך דלענין מצטמק ויפה לו לא מהני היסח הדעת קמ"ל דהיסח מהני וכהרמב"ם. ולפי הנ"ל מוכח מרבב"ח אמר ר' יוחנן דס"ל משום היסח הדעת וכרב אדא בר אהבה וממילא מוכח דדיוקא דמתני' הא קרמו פניה שרי וכחנני'. וא"כ רבב"ח לטעמי' דס"ל בעלמא אליבא דר' יוחנן אין הלכה כסתם משנה ור"ש לא פליג אדרבב"ח משמי' דר"י אלא בהא דאיהו ס"ל אליבא דר"י הלכה כסתם משנה. ומיהו בין למר ובין למר סתם משנה כחנני' ריהטא וזה סיוע לשיטת רש"י ותוס' ורבינו האי גאון ז"ל וסיעתו:

אמנם יל"ד בש"ס דקאמר רב שמואל משמי' דר"י מצטמק ויפה לו מותר וא"ל רב יוסף והא רב ושמואל וכו' וא"ל אטו לא ידענא וכו' וקשה ודקארי לי' מאי קארי ליה וכי גברא אגברא קרמית. ונ"ל דהוי סד"א דרב שמואל לא בפי' שמיעא לי' מר' יוחנן אלא מכללא דרבב"ח אמר ר' יוחנן דש"מ מצטמק ויפה לו מותר ולא הי' נראה לו לדחות דקמ"ל אהדר' למלתא קמייתא. ומש"ה הקשה לו הא רב ושמואל אמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור וטוב שלא לעשות פלוגתא בין האמוראים ולומר ר' יוחנן נמי ס"ל מצטמק ור"ל אסור ודרבב"ח אמר ר' יוחנן נמי אסור ס"ל וקמ"ל דאהדר' למלתא קמיית' ועל זה השיב לו לא כן אלא בפי' שמיע לי' מר"י דיפה לו מותר והשתא ממילא נימא דרבב"ח אר"י נמי מצטמק ויפה לו קמ"ל ולא דאהדרי' למלתא קמייתא. וזה דלא כמש"ל:

ולפ"ז למסקנא קטמה והובערה אהדרי' למלתא קמייתא אלא מצטמק ויפה לו מותר ודלא כברייתא דנתלבתה ויפה השמיט הרמב"ם הך דהובערה עי' לח"מ:

עליה תבשיל. האי עליה פירש רב היינו על גבה ולא תוכה. ובפירוש תוכה כ' הרב"י סי' רנ"ג דלרש"י היינו על קרקעות הכירה וע"ג על חללה ולהטור תוכו על עובי חללה וע"ג על שפתי דופנות הכירה ע"ש ויצא לו כן ממ"ש רש"י דה"ל מטמין ממש ברמץ מבואר דהיינו בקרקעות הכירה ומה אעשה שרש"י בעצמו לא פי' כן לקמן ד"ה גבה הוא דאסור עובי שפתה או כיסוי שעל חללה עכ"ל. משמע על עובי חללה ה"ל תוכו כהטור. ולכאורה מוכרח הוא דאי ס"ד דתוכו דרב חלבו היינו חלל הכירה מה"ת לאסור הא לא הו' כמטמון ממש ברמץ ולא מחזי נמי כמבשל טפי מעל שפתי דופנה. אע"כ רב מפרש תוכה ממש. ואמנם בעל האיבעי' בלשונו תוכו וגבו הוא דאסור ע"כ חלל הכירה תוכו קרי לי' דאל"ה הרי להחזיר תנן וחזרה לתוכו אסור ומאי תוכו וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש בדעת הרי"ף אע"כ תוכו דבעל האיבעי' היינו חלל הכירה וגבו שפתי דופנו. ובזה יובנו דברי ר' יוסף דהוי ס"ל תוכו תוכו ממש ועל גבו ממש אבל לסמוך שפיר דמי. ויל"ד מאי ממש דקאמר רב יוסף. ועוד למסקנא דתני' כוותי' דאביי דלסמוך לתנור אסור מ"ט נקטה מתני' תוכו וגבו ושביק סמיכה. וי"ל דמהרש"א הקשה תפשוט מדאביי דמותר לסמוך וי"ל דודאי לעולם יש עילוי דרגא בין תנור לכירה ולמסקנא דכל סמיכה מותר בכירה. א"כ נימא בתנור אסור סמיכה דלא שליט בה אוירא. אבל סמיכה דשליט בה אוירא שרי גם בתנור:

אמנם בהס"ד לא הו"מ למיפשט האיבעי' דמהו לסמוך דהו"מ דלמא סמיכה דלא שליט אוירא הכא והכא אסורא. ודשליט אוירא שרי בכירה ואסור בתנור. ומש"ה הוצרך למיפשט מברייתא דסמיכה מותר בכירה בכל גוני. וממילא נחתינן דרגא לאסור בתנור סמיכה דלא שליט אוירא ולהתיר היכי דשליט אוירא ומיושב קו' מהרש"א:

והנה רב יוסף הוי ס"ל תוכו ממש היינו קרקעות התנור ובזה לא שליט אוירא. ודייקי' מיני' הא סמיכא בכי האי גונא דלא שליט אוירא שרי. והקשה עליו אביי ותני' כוותי' דסמיכה בתנור אסור. וא"כ ע"כ תוכו אין תוכו ממש שהוא קרקעות התנור אלא עובי חללו ושליט בי' אוירא אסור ודייקינן מיני' הא סמיכה כי האי גונא דשליט אוירא אסור:

תבשיל. מבואר דדברי ב"ה היא דלב"ש אין משהין ומחזירין תבשיל בשום אופן וא"כ נוראות נפלאתי על הר"ן ז"ל שכ' דלב"ש הוא דאין מחזירי' בע"ש מבע"י אבל לב"ה מחזירין דכל מלאכת שבת מותרין עם חשיכה א"כ רישא דקתני עד שיגרוף ויתן האפר דמשמע מבע"י כמ"ש תוס' והרז"ה ב"ש הוא וא"כ איך קתני נותני' עליו תבשיל הא לב"ש תבשיל לעולם אסור. ואפי' אי נימא דבקש וגבבא מודה ב"ש מ"מ בגפת ועצים לא יתן אתבשיל קאי ולא מהני גריפה לב"ש. ואולי הר"ן לא מדייק מלא יתן דמיירי בע"ש. ומסברא דנפשי' קאמר דב"ש אוסר אפי' בע"ש וא"כ רישא ב"ה הוא ודוחק:

בגפת ובעצים לא יתן. כ' רש"י פי' פרקין בהטמנה משום דתני לי' בין ב' פרקי הטמנה ע"ש ויש להקשות א"כ תפשוט דלשהות תנן דהוה טעמי' משום הטמנה ואע"ג דתני נמי דיני חזרה שאינו משום הטמנה אלא משום מחזי כמבשל בשבת. מ"מ איידי שיהוי תני חזרה. ושיהוי עיקור דהרי איירי בפרקי הטמנה. אלא אי אמרת להחזיר תנן ולשהות משהין א"כ אין כאן דיני הטמנה כלל ומאי שייטי' דפרק כירה בין ב' פרקי הטמנה דהרי רש"י רש"י בנה בנין על זה:

ולכאורה י"ל אה"נ למ"ד להחזיר תנן איכא בחזרה נמי משום הטמנה ורש"י דפי' במתני' משום מחזי כמבשל בשבת משום דרש"י רהיט בפי' מתני' כמ"ד לשהות תנן. אבל לקמן גבי אמר ר' ששת מחזירי' אפי' בשבת באמת פירש"י משום הטמנה והיינו טעמא משום דרב ששת ס"ל להחזיר תנן בשמעתין וא"כ לדידי' ע"כ החזר' משום הטמנה דאל"כ מאי שייטי' הכא. אבל היותר נראה דלא פי' כן לקמן אלא להס"ד אי הוי אמרי' מחזירי' בליל שבת דוקא א"כ מ"ט לא יחזיר בשבת כיון דעודן בידו ודעתו להחזירו. ע"כ ה"א נהי מחזי כמבשל ליכא תו. אבל הטמנה הוי אבל לקושטא דמלתא דמחזירי' בגרופה אפי' ביום שבת. א"כ באינה גרופה הטעם משום מחזי כמבשל וערז"ה ור"ן מ"ש בזה ודקדוקי הנ"ל צריך ישוב קצת:

לא יתן עד שיגרוף פי' רש"י משום מוסיף הבל עד שיגרוף ויקטום לכסותם או לצננם והקשו תוס' הא א"נ קטמה מוסיף הבל טפי מכמה דברים גפת וזיתים. ולזה י"ל כמ"ש תוס' לקמן ר"פ במה טומנין דעכ"פ החום פוחת והולך אבל הר"ן הקשה שרש"י סותר עצמו שהרי גרס ס"פ במה מדליקין מפני מה אין טומנין במוסיף הבל מבע"י גזירה שמא יטמין ברמץ ש"מ רמץ מוסיף הבל הוא לרש"י ולפע"ד בודאי רמץ חם הוא טפי לשעה וסופו להתקרר אם לא שיחתה בו ויבער הגחלת שבתוכו כל עת. כדי שישאר חומו. ועתה מי שבא להטמין קדרתו בדבר המוסיף הבל הרי כל כוונתו להוסיף חום לקדרתו ואם יטמינו ברמץ שהוא עתה חם ומוסיף הבל איכא למיחש לאחר שעה כשהתחיל הרמץ להתקרר יחתה בה להבעיר גחלתה להחזיק חומו. שהרי כל עיקור תחילת כוונתו הי' להטמין קדרתו במוסיף הבל ע"כ חיישי' כנ"ל משא"כ כשקדרתו רותחת עומדת אצל האש והוא בא וקוטם ונותן אפר כדי לצוננו נמצא עיקור קטימתו לצוננו ולהסיר חומו כדפרש"י לכסותו לצוננו וליכא למיחש שמא אח"כ יחתה בהרמץ להבעיר שהרי כל עצמו אינו בא לכסותו אלא לצוננו מה"ת ניחוש שיבא להחם. והמעיין בלשון רש"י יראה כי כן כוונתו. ומצאתי און לי בירושלמי ר"פ במה טומנין דאתמר שם אסרו טמונה מפני כירה וכירה מפני טמונה ובעל קרבן העדה נדחק ע"ש ולפע"ד הא דגריס רש"י לעיל ס"פ במה מדליקין מפני מה אסרו להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה שמא ירתיח ופרש"י שימצא קדרתו צוננת וירתחנה ולא נזדקקו לגזרה זו אלא אחר שגזרו להטמין במוסיף הבל מבע"י ובכלל זה נאסרה השיהוי על הכירה בלי גריפה וקטימה כשיטת רש"י והוצרך לכסותו ולצננו ועי"ז שכיחא טובא שימצא קדרתו צוננת בשבת ואיכא למיחש שירתיחנה. משא"כ אלו לא נאסור השיהוי והי' משהין הקדירה ע"ג אש שאינו גרוף וקטום. כמו שקדרות בין השמשות רותחות הן כן הי' רובם בשבת רותחי' ומשום מידי דלא שכיחא שיעממו גחליו וימצא קדרתו צוננת לא הי' אוסרים כל ההטמנות אך אחר שכבר גזרו לגרוף ולקטום ולצננו איכא למיחש לירתחנה. ובזה עלו דברי הירושלמי כהוגן וה"פ אסרו טמונה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל מפני כירה שאסרו השיהוי. ואסרו כירה בלי גרוף וקטום מפני הטמנה בדבר המוסיף הבל שהוא בכלל גזרה זו וכדעת רש"י:

ודע דאף על גב דיש לומר דכירה בכלל גזרת מוסיף הבל היא מודה רש"י שאינה. הטמנה שהרי אינו טומן בתוכה וכמו שתפסו עליו כל הראשונים אלא בגזרת הוספת הבל היא ונפקא מיני' כשאין הכירה חום כ"כ שיוסיף הבל מותר להעמיד עליו בשבת וליכא למימר הא בשבת אסור להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל ז"א דהטמנה אין כאן ודוקא כשמוסיף הבל הוי בכלל גזירת הוספת הבל אבל כשאינו מוסיף הבל הטמנה אין כאן. ונ"ל מה שתפסו הראשונים על רש"י ז"ל והקשו הרי אינו טמון בתוכו היינו שחשבו על רש"י שהטמנה ממש חשיב לי' והשיאם לזה מה שראו שרש"י פי' לקמן גבי מחזירים אפילו בשבת דהוי סד"א הוי הטמנה חדשה והא התם גרוף נקטום. ולרש"י הו"ל אינו מוסיף הבל ואפ"ה חשיב ליה הטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל ומשום הטמנה אתי' עלה. ומש"ה תפסו עליו הא לא הטמין שהרי הקדירה עומד בגלוי ואמנם לפמ"ש לעיל לק"מ דמודה רש"י דגרוף וקטום מוסיף הבל טפי מגפת וזיתים. אך כשעושה מעשה לצוננם אינה בכלל גזירת תוספות הבל שיחתה בגחלי' שהרי דעתו לצוננם. וכל זמן שמשהה הקדרה א"נ מחזירו על אותה דיעה ראשונה שכיסה כדי לצננו ליכא גזירה. אבל כשנראה שבטלה דעתו ראשונה וחזרה חדשה באה לכאן. הוי לי' ככל מי שמטמין ברמץ לא מטמין אלא גזירת תוספות הבל משום הכי הוצרך להשמיענו מחזירים אפילו בשבת ואינו הטמנה חדשה. ולעולם אין דעתו של רש"י משום הטמנה רק גזירת הוספת הבל אפי' אינו מוטמן. ואם תשאילני א"כ יאסור לעמוד קדירה ע"ג זפת בלי שיהי' הקדירה מוטמן. ז"א דהדבר ידוע דכל שאין הקדרה מכוסה אין הבל הזפת מועיל נגד אוירא דשליט עלי' מעלמא. משא"כ חום האש. וכל דברי רש"י נכונים וברורים בעזה"י. ומ"ש רש"י לקמן גבי לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה הו"ל מטמין ממש ברמץ יבואר לפנינו אי"ה:

ומה שהקשו תוס' עוד הא לחנני' אפי' באינה גרופה משהי' לקמן ר"פ אין טומנין כ' תוס' בשם רשב"ם דאה"נ לחנני' ליכא דיני הטמנה אלא בבשיל ולא בשיל ורמזה מהרש"ל כאן. אלא שהרשב"א בחי' כאן דחה זה לרש"י דהא פי' גבי לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה הו"ל מטמין ממש ברמץ משמע אפי' בכמב"ד שייכו הטמנה. וגם פ"י כ' דס"ל לרש"י דיני הטמנה לחנני' בין השמשות ולא מבע"י וכמ"ש תוס' לקמן ל"ט ע"ב ד"ה ממעשה וכו' ע"ש וגם על זה ק' מה שפרש"י דהו"ל מטמין ממש ברמץ ומיירי במשהה מבע"י ש"מ מבע"י נמי איכא הטמנה ותו קשיא ממ"נ אי איכא גזירת חיתוי לחנני' מה לי מבע"י או בין השמשות דזה לא תליא בפלוגתת חנני' ורבנן אי היתה הגזירה מבע"י או ב"ה דוקא. והנה ראיתי בפי' המשנה לרמב"ם ר"פ במה טומנין אשר צריך ביאור קצת והוא עפ"י גרסתו לעיל דגזרו על מוסיף הבל מבע"י משום שמא ירתיח. וביאור דבריו שם הוא כך לפע"ד שראו לגזור על תוספות הבל בשבת משום שיטמין ברמץ רותחות או בכל תולדות אור כי יאמר מה לי מוסיף הבל ע"י גפת או ע"י תולדות אור ונמצא מבשל בשבת דאפילו נתבשל כמב"ד או יותר מ"מ ה"ל מבשל בשבת או לכל הפחות מחזי כמו מבשל בשבת. וראו חז"ל לגזור בחדא גזירה תוספת הבל בע"ש אע"ג דאז א"נ יטמין בתולדות לאור אין בכך כלום כי ע"ש יום חול הוא מ"מ ראוי חז"ל כל המטמין בע"ש בדבר המוסיף סופו להטמין בשבת בדבר המוסיף שהרי ע"י שמוסיף והולך הבלא מע"ש סוף הקדירה להעלות רתיחה בשבת ויבוא לגלותה להשקיטה מרתיחתה ואח"כ כשיכסנה הו"ל מטמין בשבת וכולי חדא גזירה ואי לא הא לא קיימא הא כנלע"ד פי' דבריו עפ"י גרסתו:

וכן נ"ל לפי גרסת רש"י וסיעתו דבין השמשות אסרו דבר המוסיף הבל משום גזירת רמץ ותולדות אור דהו"ל מבשל ולא משום חיתוי כי ההטמנה בעצמה הוי בישול או כעין בישול וא"כ שאלו מפני מה אסרו מבע"י דליכא למיגזר אטו רמץ דקשה ויטמין. כי באותה שעה עדיין ליכא איסור ברמץ. ואפילו נימא דרמץ גופה אסורה מבע"י אטו חשיכה דהו"ל מבשל. מ"מ ליכא למגזר גפת מבע"י אטו רמץ. ורמץ אטו חשיכה. ומשני משום חיתוי גחלים שהטמין ברמץ בע"ש סופו לחתות בגחלתי' בשבת שתתחיל הרמץ להצטנן ויחתה גחלה לקיים חומה נמצא ההטמנה ברמץ בע"ש גופה איסורא הוה משום שיחתה בה ולא משום מטמין משחשיכה וכיון שהאיסור באותה הרמץ עצמה גזרו על כל המוסיף הבל אטו רמץ שסופו לחתות בה:

מיהו כל זה לרבנן דחנני' ואך חנני' לית לי' גזירת חיתוי לרש"י ונמצא הדין הוא כך בין השמשות ומכ"ש בשבת אסור בכל מוסיף הבל משום גזרת רמץ דהו"ל כמבשל בשבת. ורמץ גופי' מבע"י נמי יש לאסור מה"ט אטו חשיכה והיינו דרב חלבו דבתוכו הו"ל מטמין ממש ברמץ והטמנה דרמץ ממש אסור מבע"י אבל בגפת וזתים ושארי מוסיף הבלא וה"ה ע"ג כירה אינו גרוף וקטום דכל זה השיהוי הוא בכלל גזירת מוסיף הבלא וכיון דלחנני' ליתא להך גזירה ליתא נמי להא:

ולפ"ז לעיל ס"פ במה מדליקין מפני מה אמרו וכו' הגרסא אמר רבה וכן הוא ברי"ף ולא גרסי' רבא שהרי רבא ס"ל תרוייהו תנינהו והלכה כחנני' ולא אסר מבע"י כלל. וכן פרש"י לעיל ס"פ במה מדליקין כמ"ד להשהות תנן ע"ש משום דקאי כוותי' הך שמעתא. ועי' לעיל י"ח ע"ב והשתא דאמרת שמא יחתה בגחלים וכו' משמע דאל"ה לא הוי לן לחדות הך דשמא יחתה והוה אמרי' דמותר להטמין מבע"י ורק בין השמשות משום מחזי כמבשל וכנ"ל ולפ"ז י"ל רב יוסף דס"ל לאוקמא כב"ש ומשום שביתת כלים ה"נ ניחא לי' ברייתא משום שביתת כלים ולית לי' חיתוי וגזירת הטמנה מבע"י כלל ורבה ס"פ ב"מ הנ"ל לטעמי' דהתם דלית לי' שביתת כלים ואית לי' גזירת חיתוי. ועיין לקמן ל"ט ע"א פלוגתת רבה ורב יוסף ותוס' ד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וכו' ותן לחכם ויחכם עוד:

ולעיל י"ח ע"ב דפירש"י ובשיל שפיר דאי בשיל כל צרכו ר"ל משום דהסוגיא דלא כחנני' דלדידי' לית לי' גזירת חיתוי כדמשמע לישנא א"נ ר"ל דהתם בתוכו של תנור דהוי לעולם אינו גרוף. ולרש"י בתוכו דאינו גרוף הו"ל מטמין ממש ברמץ ואסור אפי' לחנני':

והנה הר"י כ' על רש"י בחנם דחק לפרש כן דאיכא למימר דקאי אחזרה בגרוף אסור לתוכה כבמסקנא ופי' דא"א לומר כן דאי לא יתן לא יחזיר א"כ גם בתנור כן הוא ומאי קאמר לא יתן בין מתוכו פשיטא הא אפילו בכירה אסור מתוכו אע"כ להאי לישנא דלא יתן לא יחזיר מותר להחזיר לתוכו בגרוף וקאי רב חלבו אשריותא דלשהות באינו גרוף ע"ש. ולפע"ד מלשון רש"י דהו"ל כמטמין ממש ברמץ משמע דרב חלבו לא קאי אקש וגבבא דלא הוי כמטמין ברמץ דאין כאן לא גחלת ולא רמץ ובודאי מותר לשהות בתוכו ולא קאי אלא אגפת ועצים. אבל בקש וגבבא מותר לשהות מתוכו תדע דאלת"ה א"כ לימא לעולם לשהות תנן וארישא קאי ואשריותא דקש וגבבא שלעולם מיירי באינו גרוף ואסור בתוכו אע"כ שאין זה שום סברא לאסור בתוכו דקש וגבבא וכל זה בכירה אבל בתנור אסור בין מתוכו ובין מע"ג וליתא לדברי פ"י ז"ל אבל לולי דבריו הייתי אומר לפי הנ"ל דלא שנו לא שייך אלא אשריותא דנקט בהדיא כגון בסיפא דקתני מחזירי' ועל זה שייך לא שנו דמחזירי' אבל ברישא איסורא קתני לא יתן עד שיגרוף והתירא לא קתני שמותר כשגרוף אלא מדיוקא נשמע הא גרוף וקטום שרי' ולזה שייך אמר רב חלבו גרף וקטם נמי לא אמרן אלא ע"ג אבל מתוכו לא. והשתא דקאמר לא שנו משמע דקאי אאיסורא דלא יתן וזה ליתא וא"כ הוכרח לפירושו. דקאי אשריותא דלשהות דקתני בהדי' לפי מה שמחסרי' מתני' אבל לשהות משהין אעפ"י שאינו גרוף אם לא נימא דלמא קאי אשריותא דקש וגבבא נותנים עליה תבשיל וכבר כתבנו שזה א"א. ואם אפשר דקאי אקש א"כ צדקו דברי פ"י ולעולם לא בחנם דחק לפרש כן:

עד שיגרוף. מלשון זה הבין הרז"ה דמיירי בין השמשות רוצה לומר ברגע קודם לזה גורף בעוד שהוא יום. ואח"כ מחזיר והתוס' למדו שאיירי מבע"י ממש ונראה זה ההכרח למ"ד להחזיר תנן אבל למ"ד להשהות תנן לא מיירי ברישא בחזרה י"ל חזרה מותר מבע"י ולפ"ז י"ל מ"ש רש"י לקמן מחזירי' אפילו בשבת ביום שבת משום דקאמר ואף ר' אושעי' סבר וכו' והא ר' אושעי' הוא מהאמוראי' דס"ל להשהות תנן ולדידי' מה"ת להסביר מתני' בע"ש שהוצרך להשמיענו מחזירי' אפי' בשבת אע"כ ביום שבת קאמר במחרת:

והנה בירושלמי איתא דעד שיתן האפר ונעורת פשתן לי"ט הוצרכה פי' בקרבן עדה בי"ט שחל בע"ש שאסור לגרוף ולטאט בידו משום אשווי' גומות לכן נקט נתינת אפר וצ"ל דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר בי"ט ולצורך שבת. ויש לעיין לפמ"ש מג"א סי' תקכ"ז בתחלתו דבי"ט בע"ש מקדימי' לומר ברכו שאין לעשות מלאכה סמוך לחשיכה שאין יכולים אורחי' לבוא דלא שרי אלא על ידי הואיל וא"כ הכא ממ"נ זמן מוקדם לשבת שרי להחזיר בלא גריפה וקטימה. ובקרוב לשבת ולהרז"ה סמוך לבין השמשות אסור לקטום בי"ט שחל בע"ש דהא לא חזי היום תו לאורחים ולא שייך הואיל. וי"ל להנ"ל מאן דאית ליה הואיל והוא רבה פרק אלו עוברין ס"ל להשהות תנן ולא מיירי מתני' מחזרה דע"ש וכמ"ש לעיל דהכי אית ליה לרבה ס"פ ב"מ גבי מפני מה אמרו אין טומנין וכו' ולמאן דאית ליה להחזיר תנן ס"ל כר"ח דצרכי שבת נעשי' בי"ט בלא הואיל והכי ס"ל לתוס' להלכתא פ"ק דביצה גבי הכנה דרבה עיי"ש:

ועוררני תלמיד א' דבזה ניחא לפמ"ש תוס' דמשום דהלכה כחנני דחיק לאוקמא מתני' כוותי' ולחסורי'. משמע מזה דבין יהיה סתם מתני' כוותי' או לא לעולם קבלה בידי חכמי התלמוד דהלכה כחנני' א"כ הך איבעי' אי להשהות או להחזיר הוא דלא כהלכתא רק לאסבורי מתני' וזה דוחק ולהנ"ל ניחא דנפקא מיני' לדינא איסור חזרה בע"ש אי להחזיר תנן אסור ואי להשהות מותר. ונכון הוא להנ"ל. איברא לכאורה נראה ההיפוך מדקאמר בלשון האיבעי' או דלמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא וכ"ש להחזיר' האי וכ"ש דוחק לומר דכ"ש להחזיר בשבת דמאי צריך למילף מכח כ"ש שהרי מפורש בסיפא אע"כ משום ע"ש נקטי' ובין למ"ד לשהות ובין להחזיר לעולם אסור ע"ש וליתא לכל הנ"ל

ומותבינן אשמעתין דא"כ מאי קאמר אלא א"א להחזיר תנן תרי בבי למה לי והקשה גליון תוס' דלמא רישא בחזרה דע"ש וסיפא בשבת ומה שתי' דבלישנא דלשהות ליכא תרי בבי ואפ"ה ידעי' איסור חזרה דע"ש ליתא להנ"ל דבמכ"ש אתי' ומה שתי' מהר"ם א"כ דברי ב"ש למה לי. זה קשה גם אי לשהות תנן וכ"ש להחזיר א"כ איסורא דב"ש למה לי בסיפא. והנה העולם מקשים מאי פריך דלמא אבל לא מחזירין קאי אחמין בשבת ושרי להחזיר חמין בע"ש ולא בשבת והכי קתני לא יחזור בע"ש עד שיגרוף וכו' ואז מחזיר חמין לב"ש ונוטלין בשבת ולא מחזירין החמין בשבת אבל תבשיל כלל לא. וי"ל דהרא"ש כ' דחזרה דע"ש כולה חדא גזירה היא ע"ש שהסביר הענין. והנה תינח אי חזרה דחמין שרו לגמרי ודתבשיל גזרו חדא גזירה לאסור חזרה אפי' בע"ש. אבל אי נמנו לאסור חזרה דחמין בשבת ולא בע"ש א"א למיסר תבשיל בע"ש דלא הוי חדא גזירה והבן זה. ואע"כ חמין מותרים לגמרי ולא מחזירי' אתבשיל קאי וא"כ תרי בבי למה לי וא"ש. אך כל זה אי להחזיר תנן ומותר להשהות. אך אי לשהות תנן נמצא איסור חזרה דתבשיל מע"ש לאו מטעם חדא גזירה דחזרה נאמר אלא מטעם שיהוי. דחזרה בע"ש לא גרע משיהוי ולב"ש אסור אפי' בגרופה ושפיר תני בבא שני' לאסור חזרה דחמין בשבת וא"ש:

ועיין לקמן בברייתא דשתי כירות. פירש"י לא יחזיר בשבת עכ"ל. והוא נראה שפת יתר דהא באותה ברייתא לא נקטה עד שיגרוף שנטעה לפרש חזרה דע"ש שיהי' צריך לפרש בשבת. ומה בעי כלל בזה. ובלשון הברייתא יל"ד עקר ד"ה לא יחזיר מה לשון דברי הכל הלא לב"ש לא השהה כלל ואיך יחזיר והל"ל מודי' ב"ה שלא יחזיר. בשלמא במשנתינו ללישנא להשהות תנן ליכא לאקשויי איך אמר ב"ש לא מחזירי' הא לא השהה י"ל איסור חזרה אחמין קאי וכנ"ל אבל בברייתא דב"ש אוסר הכל להשהות איך שייך חזרה. ותו קשי' לישנא ומה הן משהין ב"ש אומרים ולא כלום. מה שייך שיהוי בלא כלום. והנלע"ד להסוברים דקדרא חיית' מותר להשהות לכ"ע א"כ י"ל תחלת שיהוי דבריית' אקדירה חיית' קאי משהי' על הגרופה. ותו קאמר ופורט ומה הן משהי' ואמרו ב"ה תחלה חמין ותבשיל. אלא שידוע משום שהי' רבי' הי' דברי ב"ה מוקדמי' לב"ש לעולם. אלא שמרוב ענוותנותם הקדימו במשנתיהם דברי ב"ש לדברי עצמן. נמצא כשהשיב ב"ש לב"ה ולא כלום רוצה לומר ולא כלום מהדברים שהתרתם היינו לא חמין ולא תבשיל אבל קדירה חיית' שרי' וע"ז שייך שפיר מה הן משהין. ושייך נמי עקר ד"ה לא יחזיר שאם עקר הקדרה חיית' לא יחזירנו וא"ש. ומבואר במג"א דלא מיקרי חיית' אלא אם העומד שם סמוך לחשיכה ממש דאל"ה נעשה בשיל ולא בשיל בכניסת שבת. וא"כ לא שייך חזרה אלא בשבת עצמו ושפיר פירש"י לא יחזיר בשבת וק"ל:

חמין אבל לא תבשיל. התוס' הוכיחו דסתם תבשיל הוא כמב"ד דאל"ה דלמא מתני' רבנן וע' מהרש"ל ומהרש"א שניהם לדבר א' נתכוונו לא שהאמת כן הוא אלא דלמא רבנן מודו לחנני' בנתבשל כל צרכו וצלע"ג דלמא ידע ברייתא דר"מ ור' יהודה שהם רבנן דחנני' שאומרים אפי' מצטמק ורע לו. ואין לנו תנאים אחרים זולתם. ואע"ג דבלא"ה ע"כ צריכים לומר פליג עלה בחדא. ז"א פלוגת' אלא חנני' ור' יהודה פליגי אליבא דב"ש ור'ה. ותרווייהו ס"ל פלוגת' דב"ש וב"ה בחמין ותבשיל אלא לחנני' פליגי בחזרה ולר' גם בשיהוי. אבל להמציא לנו רבנן אמצעי' ביניהם לא שמענו כיוצא בזה ואיך יכלו תוס' להעמיד הוכחה על זה. גם דקדקתי בלשון התוס' שכ' הא אי מתני' להחזיר תנן הוי כחנני' ולא כרבנן. והכי הול"ל מי דחקי' לאוקמי כחנני' לימא דאתי' ככ"ע אבל הנלע"ד בכוונת תוס' דהא כל עצמו דחק לומר חסורי מחסרא דתיקום מתני' כהלכת' ותינח אי מבואר מתני' כחנני' אבל אם אכתי אינו מבואר דהרי לחנני' אפילו כמב"ד שרי ובמתני' תנן תבשיל ונוכל לטעות דאתי' כשום רבנן דסברי דלא כחנני' ונהי דאנן ידעי' דליכא רבנן דסברי הכי מ"מ איך סמך רבי על זה בסתם מתני' ואם לא נועיל לברר הלכה כחנני' מה"ת לחסר מתני'. אלא ע"כ מוכח סתם תבשיל הוא כמב"ד ומבואר כחנני' וע"ה בלשון תוס' ותראה כוונתם כהנ"ל. וא"ש הפוסקי' דלא סברי כהתוס' הם הסוברי' דלאו מהאי טעמא מחסר למתני' משום הלכתא כחנני' אלא מטעמא אחרינא וליתא להוכחת תוס' ועי' בסמוך:

והנה בתוס' ד"ה אא"ב להחזיר תנן הקשה הר"ח וכו' ותי' מגיני שלמה דמתני' לעיל ע"ג גחלים לא יחתה שמא יתחרך וכ"כ רמב"ן במלחמות ה'. ולפע"ד הוקשה להר"ח דעכ"פ הפשטן שרצה להוכיח דרב דאמר לא שנו אלא ע"ג וכו' ס"ל להחזיר תנן קשה ולטעמיך למה מחסיר רב המתני' דהא רב ושמואל אסרו מצטמק ויפה לו ולית הלכתא כחנני' ומהיכי תיתי יחסיר רב המשנה. וע"כ צריך לומר כי היכי דתיקום סתם מתני' דר"פ כירה כסתמא דולא חררה ע"ג גחלים אע"ג דלרב לית הלכתא כהני מתניתא מ"מ ניחא לי' דלא לסתרו מתני' א"כ ע"כ אין לחלק בין ע"ג גחלים בלי הפסק קדירה. א"כ הדרא קו' הר"ח לדוכתי' וא"ש:

ואמנם הרשב"א בחי' כ' דבגרף מותר אפי' בשיל ולא בשיל. והא דנקטה מתני' תבשיל דמשמע רק כמב"ד איידי שריותא דחזרה דליתא אלא בכמב"ד דאל"ה הו"ל מבשל בשבת. ומבואר בדבריו דללישנא דלהחזיר תנן לא צריכי' לדחוקי כנ"ל דבדיוק נקט תבשיל. ולפ"ז מצינו למימר מש"ה מחסר רב המשנה שלא יצטרך לדחוק דנקט תבשיל גבי' שיהוי איידי חזרה. ולעולם י"ל ולחלק בין חררה עג"ג ובין משנתינו ולק"מ קו' הר"ח על רש"י וק"ל:

אלא דלפ"ז אזדא לי' הוכחות תוס' דתבשיל הוא כמב"ד ופירשנו כוונתם דהרי כל עצמו אינו בא לחסר משנתינו אלא דתיקום כחנני' וכנ"ל. ולפמ"ש כאן אין זה הכרח דלמא עיקור כוונתו דלא נצטרך לדחוק ולומר איידי דחזרה ולזה י"ל דהמהרש"א הקשה דהו"ל לתוס' להוכיח בקיצור אי תבשיל כל צרכו משמע הא כמב"ד לא משהינן הו"ל מתני' דלא כחנני' וש"ס קאמר ומני חנני' היא. ותי' דלעולם כחנני' ונקט תבשיל איידי ע"ש וא"כ הוכיח תוס' אי לא ניחא לי' למימר איידי א"כ ע"כ מחסר מתני' משום הלכתא כחנני' וא"כ שפי' הוכיחו התוס' וכהנ"ל ואי רוצה לחסר מתני' משום דלא ניחא לי' למימר תי' הרשב"א דנקט תבשיל איידי א"כ תי' מהרש"א לא ניחא ומוכח מכח קושי' מהרש"א הקצרתי וק"ל:

שוב רצה התוס' להוכיח דתבשיל הוי נמי נתבשל כל צרכו מדרמי' ר"מ אדר"מ ואע"ג שיש לדחות ואפי' אי סתם חמין ותבשיל וכו' מבואר במהרש"א בכוונתם דלמסקנא ס"ל לענין חזרה הוי תבשיל כל צרכו ולענין שיהוי אין להם הכרח לזה דכן כפל המהרש"א לקמן בתוס' ד"ה א"ת בשלמא וכו' ע"ש. אך צ"ע דלקמן סוף ד"ה קשי' דר"מ מבואר מלשונם דהחליטו מדתבשיל דחזרה היינו נתבשל כ"צ ה"ה תבשיל דשהי' ומאי טעמא כ' תוס' הכא כמסופקי' ונראה לי דלכאורה אם נפרש ב' גווני תבשיל מ"מ אין כאן סכינא חריפא דמפסקא למתני' דיש לומר ברישא לענין שהות מיירי מתבשיל שלא נתבשל כ"צ בע"ש והשה' אותה ואמרה מתני' זה התבשיל בעצמו כששהה עד שמתבשל כ"צ נוטלי' אבל לו מחזירי' וע"כ נסתפקו התוס' בדבר אולי תבשיל דשיהוי אינה שוה לתבשיל דחזרה אך כל זה בדיבור תוס' דמתני' אך לבתר הכי מסקי תוס' דמיירי נמי מחזרה דע"ש ואותה חזרה אינו קאי על התבשיל הזה ששיהה דנימא שכבר נתבשל כ"צ אלא מלתא באפי' נפשי' הוא ול"ש לומר תרי מיני תבשיל ע"כ החליטו תוס' לקמן דתבשיל דכולי' מתני' בבישול כ"צ מיירי:

ולא תבשיל וכו' ופרש"י א"נ נתקיימה מחשבתו ומחזי כמבשל לב"ש כ' רש"י כן דאוסר לעשות מלאכה בע"ש ותיגמר בשבת ושפיר שייך בשיהוי מחזי כמבשל אבל לב"ה לא שייך טעם זה כיון דמבעוד יום שפות קדירה על הכירה מאי מחזי כמבשל איכא וק"ל:

ואיידי דאיירי אמינא לפי הגירסא עבר ושכח דהוי ממש תרתי דסתרי דעבר משמע מזיד ושכח משמע שוגג וי"ל דבמזיד פשוט לי' לאיסורא ושוגג להיתרא במצטמק ויפה לו והכא שאל בפשע תחלת זמן סילוק הקדרות כדאי' ס"פ ב"מ סילק המסלק. ולבסוף נאנס ושכח קמבעי' לי' וזה תלי' בדברי אגודה בש"ע יו"ד סי' רל"ב סי"ב ורמז עליו מג"א סי' ק"ח ס"ק י"א וק"ל:

אבל לא מחזירין לקמן בבריית' דתני' כוותי' דאביי תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא אין סומכין לו וכו' ואצ"ל לתוכו ע"ש נקט לתוכו בלמ"ד נראה דברייתא כחנני' דבחזרה שייך מחזירין לתוכו ולא שייך בשיהוי מקיימי' לתוכו וזה נ"ל כוונת הרי"ף מדנקט בעל האיבעי' תוכו וגבו הוא דשרי ר"ל ולא קאמר לתוכו וע"ג הוא דשרי דהוה משמע להחזיר ומדנקט תוכו ש"מ לשהות קאמר. וה"נ מייתי ממתני' דתנור לא יתן בין מתוכו ולא תנן לתוכו ש"מ גבי תנור בודאי לשהות תנן ומדלא אשכח אביי חילוק בין תנור לכירה אלא סמיכה ש"מ לענין איסור שיהוי שווין הם ולפ"ז צ"ל הא דאיבעי' מהו לסמוך בלמ"ד והול"ל סמיכה מהו. הכי מיבעי' מהו לסמוך אפי' בחזרה תוכו וגבו אסור אפי' בשיהוי ולסמוך שרי אפי' בחזרה. או דלמא ל"ש. ולפ"ז כי פשיט לי' מב' כירות ע"כ סמוך אחזרה דר' יהודה דמתיר לחזור וכן כי פשיט לבסוף מבריית' סומכין לה ואין מקיימי' ה"נ פשיט מדלא קתני מקיימין בסמיכה ואין מקיימין ע"ג ש"מ סומכים אפי' בחזרה ואיפשט' כל מה דבעי מיני' הן סמיכה בשיהוי הן בחזרה. ורמב"ם לא פסק כן עמג"א סי' רנ"ג סק"ה. ועוד קשי' א"כ מאי מייתי רי"ף ראי' מדפשיט מבריית' דלשהות. הא להנ"ל מפורש חזרה בכל הני ברייתות. מש"ה נאיד רמב"ן מדברי' אלו:

וב"ה אומרים אף מחזירי'. פירש"י הואיל וגרף צ"ע מ"ט שביק קטם. ומה בעי בכל זה וי"ל:

כירה פרק שלישי

במשנה כירה שהסיקוה כו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף כו'. ופרש"י עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא לעיל שמא יחתה בגחלים. ולכאורה יש לתמוה על פרש"י דמלבד מה שהקשו עליו בתוספות ובחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל עוד יש לתמוה על עיקר פירושו מי הכריחו לכך כיון דסוף סוף בטעמא דמוסיף הבל גופא אין הטעם אלא משום שמא יטמין ברמץ ומשום שמא יחתה בגחלים כדאיתא לעיל (דף ל"ד ע"א) ואם כן בפשיטות מצי לפרש דכיון שאינה גרופה מהגחלים אסור משום עיקר גזירה דשמא יחתה ועוד דהא לעיל פ"ק קמא (דף י"ח ע"ב) מסיק הש"ס להדיא בטעמא דברייתא בהא דלא תמלא אשה קדירה עססיות כו' ולא ימלא נחתום חבית של מים דהוי משום שמא יחתה בגחלים ואמרינן תו התם והשתא דאמרינן שמא יחתה האי קידרא חייתא שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור אלמא דכולה מילתא דלשהות אסור היינו משום שמא יחתה גופא אף על גב דהתם בתנור איירי דמוסיף הבל טובא אפ"ה לא נזכר שם טעמא דמוסיף הבל אלא עיקר טעמא דשמא יחתה לחוד וא"כ אמאי שביק רש"י עיקר טעמא ונקיט הטפל ולכאורה היה נראה בזה דרש"י ז"ל הוצרך לפרש כן למאי דמסקינן דמתניתין להחזיר תנן וכחנניא דלא חייש לשמא יחתה בלשהות היכא שהגיע למאכל ב"ד ואפ"ה אסור להחזיר אפילו בע"ש כדקתני לא יתן עד שיגרוף וכמו שדקדק רבינו תם ז"ל ואם כן ע"כ הוצרך לפרש דטעמא דחזרה טעמא אחרינא הוא משום דהו"ל כמטמין בידים בדבר המוסיף הבל וכמו שפי' רש"י להדיא לקמן בהא דרבי חלבו וכמו שאבאר בעזה"י וכיון דדמי להטמנה תו לא שייך לחלק אפילו לחנניא בין הגיע למאכל ב"ד דאפילו בבשיל כל צרכו אסור להטמין וכמו שכתבו התוס' לקמן בר"פ במה טומנין ויבואר עוד בשמעתין בטוב טעם אי"ה ואף על גב דמפירוש רש"י לקמן גבי מחזירין אפילו בשבת שמפרש לענין יום שבת וליל שבת א"כ משמע לכאורה דבערב שבת לא שייך ענינא דלהחזיר ודלא כפירוש התוספות מ"מ משום הא לא איריא דאפשר דרש"י נמי מודה לפירוש התוס' דלמ"ד להחזיר תנן איירי רישא דמתניתין בערב שבת מדקתני לא יתן עד שיגרוף אלא דאפילו הכי הוצרך לפרש לקמן דמחזירין אפילו בשבת היינו ביום דאם לא כן פשיטא דסיפא איירי בשבת ולא בערב שבת מדקתני נוטלין כמו שדקדק ר"ת כך נראה לכאורה אלא דא"א לומר כן דהא תיכף בדיבור הסמוך מפרש רש"י בד"ה דנותנין חמין היינו אחר שגרפה וא"כ נראה מזה דמפרש השתא למתניתין אליבא דמ"ד לשהות תנן ופליגי ב"ש וב"ה בגרוף דלמ"ד להחזיר תנן הא פליגי בלשהות באינו גרוף וע"כ משום דאע"ג דרש"י ז"ל גופא פסק כחנניא לקמן אפ"ה כיון דרש"י ז"ל פרשן הוא ולא פסקן ניחא ליה לפרש כולה מתני' לפי פשטא דלישנא כמ"ד לשהות תנן דלא איצטריך למימר חסורי מחסרא וכה"ג אשכחן בלשון רש"י ז"ל בכולא תלמודא שמפרש בפשיטות דלא כמסקנא דהלכתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. לכך נראה לעניות דעתי דרש"י ז"ל סובר בפשיטות דנהי דלעיל בסוגיא דפ"ק גבי לא ימלא נחתום חבית של מים וקידרא חייתא משמע דשייך עיקר טעמא דשמא יחתה היינו משום דהתם לענין תוכה איירי שמעמידה ע"ג הגחלים ממש כדקתני לתוך התנור מש"ה חיישינן לשמא יחתה משא"כ הכא דאיירי שמעמידה ע"ג הכירה ולא בתוכה כדמסיק רבי חלבו בשמעתין דאף למאן דמוקי דרבי חלבו אסיפא מ"מ מודה מיהא דמתני' על גבה נמי איירי אף בלשהות באינה גרופה א"כ ליכא למיחש לשמא יחתה לכך הוצרך לפרש דאפ"ה אסור להשהות באינה גרופה למ"ד לשהות תנן משום דמוסיף הבל ולא גרע מהטמנה דאסור במוסיף הבל אפילו היכא דליכא גחלים כלל כ"ש הכא שסמוכה לגחלים וכמו שאבאר בעזה"י בסמוך ליישב קושיית התוספות על פרש"י בזה ואבאר גם כן פלוגתא דחנניא ורבנן בהאי סברא גופא. ומיהו בר מן דין נלע"ד דעיקר פרש"י מוכרח דהא לקמן (דף ל"ט ע"ב) אמשנה דתנור מסיק הש"ס להדיא לחלק בין תנור וכירה וכופח דכולא מילתא תליא במוסיף הבל ומסקינן להדיא דכופח נפיש הבלא מכירה וזוטר מתנור אלמא שזה עיקר הטעם דבכירה דלא נפיש הבלא מהני גרוף וקטום דתו לא מיקרי מוסיף הבל וכמו שאבאר בלשון התוספות בסמוך משא"כ כופח ותנור דנפיש הבלא אפילו בגרוף וקטום נמי מוסיף הבל ומש"ה אסור לשהות עליהן ואי כפירוש התוס' והמפרשים דעיקר טעמא משום שמא יחתה גופא א"כ איפכא מסתברא דתנור וכופח דנפיש הבלייהו תו ליכא למיחש לשמא יחתה שאין צריך כ"כ לחתות ואף שהרמב"ם ז"ל מפרש דבתנור אף שגרפו אפ"ה א"א שלא ישאיר אף ניצוץ א' וחוזר והובער כיון דנפיש הבלא משא"כ בכירה מ"מ רש"י ז"ל לא נראה לו לפרש כן מכמה טעמי חדא כיון דבגרופה נמי אסרי ב"ש חמין ולא תבשיל וה"נ קאמר רבי מאיר לקמן אליבא דב"ה וא"כ לא ידענא טעמא אי גזרו גרופה אטו שאינה גרופה א"כ חמין נמי ליתסר ואי לא גזרו מ"ט דתבשיל דאסור כיון דלא שייך טעמא דשמא יחתה כלל ואף שרוב המפרשים פירשו דאיירי שגרף מקצתן ונשארו קצת גחלים ואפ"ה שרו ב"ה כיון דגלי דעתא דלא ניחא ליה לחתות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא א"כ בתנור גרוף וקטום נמי נימא הכי דגלי דעתא דלא ניחא ליה וכמו שאבאר בזה בכוונת רש"י ז"ל לקמן גבי קטמה והובערה ע"ש ועוד דבקטמה גופא משמע שלא קטמה לגמרי והגחלים בוערים כדאמרינן לקמן נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ואמאי אכתי ניחוש לשמא יחתה אח"כ ואי משום דגלי דעתא א"כ בתנור אמאי לא מהני קטמה מה"ט גופא מה שא"כ לפרש"י אתי שפיר דעיקר טעמא משום דמוסיף הבל משא"כ בגרוף וקטום תו לא מוספא הבלא וכמו שפרש"י בסוף פ"ק דף כ' בד"ה קטום ע"ש משא"כ בתנור וכופח לעולם מסקו הבלא אף בגרוף וקטום מש"ה אסורין ועוד דלקמן בשמעתין אמרינן נמי לענין לסמוך אף ע"ג דסליק הבלא מאידך משמע דאיסורא משום דמוסיף הבלא ולשיטת התוספות צריך עיון ליישב זאת הראיה כ"ש דלא אתי שפיר מאי דמסיק שם דלמא שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירא ואי משום שמא יחתה אדרבה יותר יש לחוש לחיתוי כיון דשליט אוירא אע"כ כפירש"י דטעמא משום דמוסיף הבל ואהא מסיק שפיר כיון דמידליא שליט אוירא ולא מוסיף הבלא ולענ"ד שכל זה ראיה ברורה ומוכרחת לשיטת רש"י ז"ל:

ועוד נ"ל דהוכרח רש"י לפרש כך לפי מה שאבאר בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל איירי מתניתין בבשיל כל צרכו ואפ"ה למ"ד לשהות תנן דאי גרוף וקטום אין אי לא לא ומשמע לכאורה דאחמין נמי קאי וכמו שאבאר וא"כ אי ס"ד דטעמא משום שמא יחתה לחוד אמאי אסור בחמין שבשל כל צרכו הא הו"ל מצטמק ורע לו ובודאי לא אתי לחתויי להפסידן ומאי שנא מקידרא חייתא ושאר דברים דלא שייך חיתוי דמסקינן לעיל סוף פ"ק בפשיטות דהשתא דאמרינן דטעמא שמא יחתה כל הני שרינן לכך הוצרך רש"י לפרש דהכא אין עיקר הטעם משום שמא יחתה בזה המאכל אלא משום דהוי דבר המוסיף הבל ודמי להטמנה שלא חילקו חכמים כלל בגזירה זו דשמא יטמין ברמץ ובכל גווני אסור כמו שאנו מוכרחין לומר סברא זו בפשיטות לשיטת התוס' מהטעם שאבאר בסמוך כנ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה אבל לא תבשיל דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי אי נמי נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל עכ"ל לפי הגירסא שלנו. אבל מהרש"ל ז"ל הגיה בלשון רש"י דהאי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל הוא דיבור בפני עצמו אבבא דסיפא דקאמרי ב"ש נוטלין אבל לא מחזירין ובאמת שכן פי' הר"ן ז"ל להדיא אלא שהשמיט הא דנתקיים מחשבתו וכתב בפשיטות דמיחזי כמבשל ובאמת נ"ל דלמאי דמפרשינן להאי טעמא אסיפא אהא דקאמרי נוטלין אבל לא מחזירין דלכל הפירושים איירי בשבת א"כ לא צריכין לטעמא דנתקיים מחשבתו אלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דב"ש כיון שמחזירו בשבת מיחזי כמבשל ולפ"ז א"א לפרש כן בלשון רש"י ז"ל שכתב דנתקיימה מחשבתו משא"כ לגירסא שלנו אתי שפיר דכיון דארישא קאי דאיירי בלשהות לא שייך לומר בטעמא דב"ש דמיחזי כמבשל אלא משום שנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ואי שרית ליה להשהות סבר דמותר לקרב הבישול בשבת ואתא לקרב הבישול בידים כמו שאבאר בסמוך בשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל אף בנתבשל כמאכל ב"ד או אפילו בבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו ויותר מזה מצאתי ראיתי בלשון רש"י שנדפס בספר האלפסי שכתב וז"ל אבל לא תבשיל דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי א"כ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל ב"ש אומרים נוטלין אבל לא מחזירין דמיחזי כמבשל עכ"ל וזה הלשון מבואר להדיא כמו שכתבתי ודקדקתי ועתה אבוא לפרש דבריו ולקיים הגירסא שלפנינו בא' משני דרכים הדרך האחד משום דלא פסיקא ליה לרש"י ז"ל לפרש דטעם הראשון דב"ש גזיר בתבשיל משום דאתא לחתויי כיון דבגרוף איירי ונהי שהר"ן ז"ל כתב דכיון דניחא ליה בישולא גזרינן גרוף אטו שאינו גרוף מ"מ מסתימת לשון רש"י ז"ל נראה דלא נחית להכי דכל כי האי גזירה חדשה לא הו"ל לסתום אלא לפרש אע"כ דרש"י ז"ל מפרש דהאי גרוף וקטום לאו בגרף כל הגחלים איירי אלא שגרף מקצתן כמ"ש הבעל המאור וסייעתיה וכמו שאבאר שהיא ג"כ שיטת התוס' ונהי דלבית הלל סגי בהכי דתו לא מוספא הבלא ולשמא יחתה הא לא חיישינן כיון שאינו דרך הטמנה בתוכה אלא על גבה וכולה כדפרישית בסמוך מ"מ ב"ש סברי דכיון שלא גרף וקטם כל הגחלים שפיר חיישינן לשמא יחתה כיון דניחא ליה בישולא אלא דאכתי לא ברירא ליה לרש"י ז"ל הא מילתא בפשיטות לפרש דגרף וקטם איירי במקצת ולחלק בין כולן למקצתן וכמו שאבאר בלשון רש"י ז"ל לקמן גבי קטמה והובערה לכך חזר רש"י לפרש בדרך אחר דטעמא דב"ש דאע"ג שגרף לגמרי ולא שייך שמא יחתה אפ"ה אסור משום דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כן נ"ל נכון:

ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דכיון דבסמוך מיבעיא לן אי מתני' לשהות תנן או להחזיר משום הכי מפרש רש"י ז"ל לכולה מתניתין במילתא דפסיקא לכולי עלמא דבמה שפירש בדיבור הקודם בד"ה עד שיגרוף מטעמא דמוסיף הבל היינו לכל הפירושים לא מיבעיא למאן דמוקי למתניתין כחנניה הא לא חייש לשמא יחתה בלשהות וע"כ דאפ"ה לא יחזיר עד שיגרוף משום דהו"ל כמטמין בדבר המוסיף הבל כדפרישית וכמו שאבאר עוד שיטת רש"י בלשון התוספות ואף למאן דמוקי למתניתין כרבנן אפ"ה ע"כ לאו משום שמא יחתה איירי דא"כ מ"ש כירה דשרי ומ"ש תנור דאסור אלא ע"כ דעל גבה לא חיישינן לכ"ע לשמא יחתה גרידא אלא משום דמוסיף הבל לחוד כדפרישית. ולפ"ז השתא נמי מ"ש רש"י ז"ל בד"ה ב"ש אומרים חמין אחר שגרפה היינו משום דבאחר שגרף ודאי שרו ב"ש לכ"ע משא"כ קודם שגרף לא פסיקא ליה לרש"י ז"ל לפרש כיון דלמ"ד לשהות תנן איירי דוקא בגרף. ולפ"ז השתא נמי בד"ה אבל לא תבשיל הוצרך לפרש שני פירושים טעם הראשון דניחא ליה בישולא ואתא לחתויי היינו למ"ד להחזיר תנן והאי בבא קמייתא דפלוגתא דב"ש וב"ה איירי באינה גרופה ומש"ה חיישי ב"ש לשמא יחתה משא"כ למ"ד לשהות תנן דאיירי בגרופה לא שייך לפרש כן לכך הוכרח לפרש נמי טעמא דנתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל כנ"ל נכון לקיים הגירסא שלנו וכגירסת רש"י בספר האלפסי ודוק היטב:

מיהו ממה שהוצרך רש"י לאהדורי אטעמא דב"ש דאסרו בתבשיל ע"כ צ"ל דאיירי מתני' נמי בבשיל כל צרכו דאי בבשיל כמאכל ב"ד לחוד לא הוי צריך רש"י להנך טעמי אליבא דב"ש דהא אשכחן לב"ש בפ"ק דאוסר בכל המלאכות שהתחיל מבעוד יום ונגמרין בשבת היכא דאתא לידי חיוב חטאת א"כ ה"נ אף שנתבשל כמאכל ב"ד שייך ביה בישול לפי שיטת רש"י ז"ל כמו שדקדקו הפוסקים מלשון רש"י בדוכתי טובא דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל שכ"כ להדיא בפ"ט מהלכות שבת דחייב חטאת בכה"ג וא"כ פשיטא דב"ש אוסרים מטעם שנגמר בישולו בשבת וכה"ג קשה נמי לב"ה דאמר ומחזירין אפי' בשבת ואי בלא בשיל כל צרכו הרי חיוב חטאת נמי יש בו אע"כ דבבשיל כל צרכו איירי ואף למאן דמוקי לרישא דמתני' אפילו בלא בשיל אלא כמאכל ב"ד אפ"ה סיפא דאף מחזירין ע"כ לשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל איירי דוקא בבשיל כל צרכו ודלא כשיטת התוספות שאבאר בסמוך בעזה"י. מיהו לפי מאי דמסיק הרא"ש ז"ל בפירקין דאפשר דרש"י ז"ל לא מחייב בבישול אחר בישול כמאכל ב"ד אלא בנצטנן והרתיח ולא בעומד בחמימותו א"כ שפיר מצינו לפרש מתני' בתבשיל כמב"ד למאן דמוקי לה כחנניה ודו"ק ועיין לעיל בפרש"י (דף כ"ב) בד"ה קטם דמשמע דבמבשל בידים שייך בישול אחר בישול וצ"ע:

בד"ה אף מחזירין הואיל וגרף. מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין בסוגיא דרבי חלבו אמר רב ע"ש:

בתוס' בד"ה לא יתן עד שיגרוף פי' בקונטרס ואין נראה לר"י כו' עד סוף הדיבור. במה שהקשה דגרוף וקטום מוסיף הבל כבר כתבו התוס' עצמן בריש פרק במה טומנין בשם ר"י בר ברוך לחלק דחום שע"י האש מתקרר והולך משא"כ בדבר המוסיף הבל מחמת עצמו ע"ש. אלא דר"י בעל התוספות התם נמי לא משמע ליה לחלק בכך כמ"ש ג"כ שם אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר"י דהא מצינו למימר בפשיטות דכיון דלא התירו לו אלא על ידי גריפה וקטימה מידכר דכיר והיכירא טובא דלא ליתי למיטעי להטמין ברמץ שאינו גרוף וכי אתא לקמן למישאל אמרינן ליה שצריך לגרוף תו ליכא למיחש למידי משא"כ לענין הטמנה אי שרינן ליה להטמין בגפת ומלח שמוסיף הבל סבור דמותר להטמין אף ברמץ ויטמין ברמץ ואתי לחתויי אח"כ בגחלים שישכח שהוא שבת וכיוצא בזה כתב מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא שמה שכתבתי הוא יותר פשוט. ולכאורה אדרבא לשיטת התוספות קשה יותר דלמאי דמסיק ר"י דבלשהות אפילו בלא גזירה דשמא יטמין איכא למיחש לשמא יחתה גרידא ואפ"ה סובר חנניה דבמב"ד לא גזרינן ומאי שנא בהטמנה דמודה חנניה אע"ג דהו"ל גזרה לגזרה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה וע"כ צ"ל בזה כמ"ש התוספות בשם ר"ת בריש פרק במה טומנין דבהטמנה שהיא לצורך מחר חיישינן טפי לשמא יחתה וכל זה נראה לו דוחק לרש"י לפרש כן דאכתי הו"ל לחנניה למישרי להטמין כשהגיע למב"ד בדבר שאין בו גחלים כלל משא"כ לשיטת רש"י א"ש כדפרישית דטעמא דחנניה דבלשהות לא חיישינן לשמא יחתה במב"ד דלא גזרינן תוכה אטו גבה ורבנן סברי דגזרינן וכ"כ ג"כ מורי זקיני ז"ל. מיהו בעיקר קושיית התוס' דפשיטא להו דחנניה מודה דאסור להטמין אף מבעוד יום בדבר המוסיף הבל כיון דקיי"ל כחנניא כמ"ש רש"י ותוס' לקמן ולא משמע להו לאוקמי כולה מתני' דלקמן דלא כחנניה ואכתי לא ידענא מאי פשיטות' דהא לקמן (דף ל"ט ע"ב) קאמר רב חסדא דממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו חכמים הוא דבטלה הטמנה אף מבעוד יום וכתבו שם התוספות דבלאו מעשה דטבריא איכא לאוקמי כולה מתני' דלקמן בבין השמשות דוקא וא"כ הא קאמר עולא התם הלכה כאנשי טבריא ולפי פשטא דשמעתין משמע דלעולא לא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות דוקא ולא מבעוד יום ואע"ג דרב נחמן אסיק כבר תברינהו אנשי טבריא לסילוניהון מצינן למימר דרב נחמן לשיטתו דמשמע לקמן דלא ס"ל כחנניה כמו שאפרש שם בעזה"י גבי הא דמפליג בין מצטמק ויפה לו כו' משא"כ למאן דס"ל כחנניא אין לתמוה כ"כ אם נאמר דס"ל כדעולא דלא מיתסר הטמנה אלא בין השמשות. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות על רש"י והמעיין ומדקדק היטב בלשון רש"י ז"ל בס"פ במה מדליקין בהא דאמר רבה מפני מה אמרו אין מטמינין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום משום שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה שרש"י ז"ל מפרש מילתא דרבה דוקא למאן דס"ל בפירקין דכירה דלשהות נמי אין משהין אלא בבשיל כל צרכו ולפ"ז מבואר מלשונו דמאן דס"ל כחנניה ליתא נמי למימרא דרבה ולא מיתסר נמי להטמין מבעוד יום אף במוסיף הבל אלא בין השמשות הוא דמיתסר כדמשמע ממתניתין דסוף פירקא דלעיל ועלה קאי מתניתין דכירה וכמו שאבאר עוד בסמוך ועוד אבאר בזה באריכות אי"ה בסוגיא דמעשה טבריא דלענ"ד כל הסוגיא דהתם מוכרח ומסייע לשיטת רש"י ופירושו כאן ואין להאריך יותר ודו"ק:

בד"ה חמין ותבשיל נראה לר"י דסתם חמין ותבשיל כו' עד סוף הדיבור. נראה כוונת ר"י בכל זה הדיבור להכריח דמחזירין אפילו בשבת אף חמין ותבשיל שלא נתבשל כל צרכו ולאפוקי משיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל דהוי מבשל גמור ושייך ביה חיוב סקילה וחטאת משא"כ לשיטת ר"י ז"ל מותר אף לכתחלה בגרוף וקטום דכיון שהגיע למאכל ב"ד קודם שבת הו"ל כמבושל ואין בישול אחר בישול והיינו דרצה ר"י ז"ל להוכיח כן מתחלה מלשון חמין ותבשיל סתם דאיירי בין בבשיל כל צרכו ובין בבשיל כמב"ד ואח"ז מסיק דאפילו את"ל דסתם חמין ותבשיל לא איירי בבשיל כל צרכו דאפשר שאין דרך להשהות או להחזיר בשיל כל צרכו אלא להטמין או שנאמר בבשיל כ"צ פשיטא דלכ"ע לא חיישינן שמא יחתה. ולפ"ז היה באפשר לומר דבשיל כ"צ מותר להחזיר אף בשאינה גרופה לב"ה ולב"ש מיהא בגרופה ע"ז כתבו דא"א לומר כן ומוכחי לה מסוגיא דרבי חייא ורבי אושעיא לקמן דע"כ לענין להחזיר פשיטא לתלמודא דאין לחלק בין כל צרכו או כמב"ד אלא עיקר החילוק לב"ה בין גרופה לשאינה גרופה כיון שהטעם משום דמיחזי כמבשל כן נ"ל בכוונת התוספות דלעיקר דינא דלהחזיר איירי דאי לענין לשהות הא פסקו לקמן כחנניה ועוד אפשר דלענין לשהות נמי רוצין להוכיח דאיכא שום סברא דבשיל כ"צ ומצטמק ויפה לו חמיר טפי מלא בשיל אלא כמב"ד ומצטמק ורע לו כדמסקו דמוכח מדב"ש ומדב"ש נשמע לב"ה נמי אף לפי פסק ההלכה וכמו שאבאר לקמן בד"ה אמר רב ששת בעזה"י ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד היינו אפילו לא בשיל אלא כמב"ד כו' עכ"ל. ומשמע דפשיטא להו מיהא דהיכא דלא בשיל כמב"ד לא הוי בכלל חמין ותבשיל ואע"ג דלמ"ד לשהות תנן ופלוגתא דבית שמאי וב"ה בגרוף וא"כ אפילו בלא בשיל כמב"ד נמי שרי לב"ה כיון דבגרוף לא שייך גזירה דשמא יחתה אלא דאפ"ה נקיט חמין ותבשיל דהיינו לפחות כמב"ד משום פלוגתא דלהחזיר דבלא בשיל כמב"ד ודאי אסור לכ"ע דהוי מבשל ממש. ועוד דלב"ש ודאי אסור אפילו להשהות כיון שלא נתבשל קודם שבת כלל הרי נגמר הבישול בשבת ולדידיה אסור דלא עדיף מאונין ופשתן וכל הנך דפ"ק דאסרי ב"ש היכא דנגמר בשבת כל היכא דאי עביד בידים חייב חטאת וה"נ דכוותא ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל ועיין עוד לקמן בסמוך:

בא"ד דהא כי מוקי להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה כו' ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו טפי בפשיטות דאי ס"ד דסתם חמין ותבשיל הוי דוקא בשיל כ"צ א"כ לא אתי שפיר כחנניה דמתיר אף כמב"ד דאיכא למימר דמתני' נמי לא נקיט דוקא כ"צ אלא לרבותא דאסור להחזיר ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהין דהא לקושטא דמילתא לב"ה שרי אף להחזיר בכמב"ד לשיטת התוס' ואדאשמעינן רבותא דאיסורא בלהחזיר לבית שמאי טפי הו"ל לאשמעינן כחא דהתירא לב"ה בין בלשהות בין בלהחזיר אלא דנ"ל ליישב דבריו דארישא דמתני' קאי דקתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל ובדין הוא דלא הו"ל למיתני תבשיל אי הוי משמע דוקא כ"צ כיון דאפילו כמב"ד שרי אלא דאפ"ה נקיט תבשיל משום רבותא דסיפא בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף דאפילו בשיל כ"צ אסור להחזיר באינו גרוף וכיון דנקיט ברישא דמתניתין סתם תבשיל דהיינו כל צורכו משום הכי נקיט כולה מתניתין בהאי לישנא דסתם חמין ותבשיל כן נראה לי בכוונת מהרש"א ז"ל. ועוד נראה לי דלענין רבותא לבית הילל בלשהות סמך אמתניתין דסוף פרק קמא דקתני בהדיא עד שיקרום פניה מבעוד יום ודייקינן לקמן הא קרמו פניה שרי דהיינו כחנניא ותו לא איצטריך למיהדר ומיתני האי רבותא הכא וכיון דממילא ע"כ לענין לשהות שרו בית הלל לשהות אף באינו גרוף א"כ ממילא ידעינן דהא דשרי נמי ב"ה להחזיר אף בגרוף היינו נמי אף בכמב"ד דהא מסקינן דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר א"כ משמע דהיינו בחד גוונא ממש ובהכי א"ש טובא במאי דמסקינן חסורי מחסרא ותנא לה להאי בבא דלהחזיר בסוף ומפסיק במציעתיה בלשהות והיינו כדפרישית כי היכי דליהוי להחזיר דומיא דלשהות דפשיטא לן דאפילו כמב"ד שרי ממתניתין דסוף פ"ק. ולפ"ז אתי שפיר דאיצטריך למיתני הכא טפי לשון חמין ותבשיל דהיינו כ"צ דוקא לענין רבותא דלהחזיר אסור לב"ה באינו גרוף אף בבשיל כ"צ. מיהו לענ"ד אין אנו צריכין בזה לפירושו של מהרש"א ז"ל אלא דיש לפרש דברי התוס' בפשיטות דודאי למאן דמוקי למתני' כחנניא פשיטא להו דסתם חמין ותבשיל היינו אפילו כמב"ד דהא לעיל סוף פ"ק תנינן להדיא כדי שיצולו ואפ"ה מוקמינן לה דהיינו כמב"ד כחנניה וא"כ ה"נ מפרשינן לה בכה"ג כיון דלחנניה אין שום חילוק בין כמב"ד לבשיל כ"צ לפי שיטת התוס' דאף לענין להחזיר למאי דלא ס"ל כהרמב"ם ז"ל כמ"ש בסמוך אלא דעיקר דבריהם דאפילו למאן דבעי לאוקמי מתניתין כרבנן אפ"ה סתם חמין ותבשיל היינו אף כמב"ד דנהי דמחלקי באינה גרופה אפ"ה בגרופה אין לחלק ומוכחא לה מדלא מוקי אפילו למ"ד להחזיר נמי אפילו כרבנן אלא ע"כ דהלשון חמין ותבשיל ע"כ היינו אף כמב"ד לכ"ע כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואמאי ודלמא מתניתין אפילו כרבנן כו' דמודו רבנן דמשהין כו' עכ"ל. ואע"ג דמלשון התוספות בד"ה לעולם אימא לך משמע דהא דמיבעיא ליה אי להחזיר תנן ואיצטריך לאוקמי דחסורי מחסרא היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כחנניה דקי"ל כוותיה וא"כ צ"ל דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא אי לשהות תנן היינו משום דנ"ל דוחק לומר חסורי מחסרא ולפ"ז מאי קשיא להו הכא דנימא להחזיר תנן ואפ"ה לוקמה כרבנן והא מהי תיתי כיון דאפילו אי מוקי לה כרבנן נמי ע"כ דהלכתא כחנניה וכדדייקינן לקמן דסתם מתניתין דפ"ק נמי דייקא כחנניה דהא קרמו פניה שרי ואם כן בוודאי ניחא לן טפי לאוקמי כחנניה ולא כרבנן דלא ליפלוג סתמא אסתמא אלא דאפ"ה קשיא להו שפיר בהא דקאמר ומני חנניה היא דמשמע מהאי לישנא דמתני' גופא דייקא כחנניא והא ליתא דהא מיתוקמא שפיר בין כחנניא ובין כרבנן ויתכן יותר למאי דפרישית בסמוך בכוונת התוס' דלחנניא ודאי הוי סתם חמין ותבשיל כמב"ד דמיקרי לדידיה כ"צ ולרבנן הוי כל צרכו ממש אע"כ דלשון חמין ותבשיל לכ"ע משמע אף כמב"ד ובהכי אתי שפיר נמי מה שכתבו דמצי לאוקמי כרבנן דמודו בכ"צ והא ליתא למאי דמסקינן לקמן דרבנן דחנניא היינו רבי מאיר ורבי יהודה ואינהו קאמרי להדיא דבאינה גרופה אין משהין ולא כלום דמשמע אפילו כ"צ ולמאי דפרישית אתי שפיר דאכתי אי סתם חמין ותבשיל מצי איירי בבשיל כ"צ לחוד טפי הוי שייך לומר דתנא דמתניתין ס"ל כחנניא בחדא וכר"מ ור"י בחדא ומפליג בין כמב"ד ובין בשיל כ"צ ומשום הכי נקיט בהאי לישנא דחמין ותבשיל אע"כ דלישנא דחמין ותבשיל משמע להדיא אף כמב"ד כן נ"ל נכון ודו"ק :

בא"ד ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוי כו' צ"ל הא דאסרי כו' עכ"ל. כבר כתבתי דאע"ג דמצד הלשון דחמין ותבשיל לא משמע להו השתא מידי אפ"ה פשיטא להו מסוגיא דגמרא ברבי אושעיא דסברא פשוטה היא דלענין להחזיר בשבת לא שייך לחלק בין כל צרכו ובין כמב"ד אלא בין גרוף לשאינו גרוף לב"ה ונראה דהיינו טעמא דמיחזי כמבשל וא"כ אדרבה כל מה שמבשל יותר שייך לגזור טפי כמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דאפ"ה אין לחלק משום מראית עין שהרואין אינן יודעין אם מבושל כ"צ או כמב"ד אלא דלפ"ז השתא דאתא להכי אזלא לה נמי הוכחא קמייתא דהתוספות דלעולם איכא למימר דסתם חמין ותבשיל היינו כל צרכו ואפ"ה לא תקשי אמאי לא מוקי לה בלהחזיר נמי כרבנן דודאי לא מצי לאוקמי בהכי כיון דלמ"ד להחזיר מסיק בחסורי מחסרא דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר וכתבתי ג"כ דהא דתני להו בהאי סידרא היינו דנימא דלשהות באינו גרוף ולהחזיר בגרוף שוין לגמרי וא"כ מה"ט גופא אתיא מתני' כחנניא דהא בהא דשרי ב"ה ודקאמרי אף מחזירין היינו אפילו בכמב"ד כדפשיטא להו להתוספות מסברא א"כ בלשהות נמי איירי ע"כ בכה"ג דהגיע למב"ד והיינו כחנניא ולא כרבנן וצ"ע ודוק היטב:

מיהו בעיקר הוכחת התוס' בהא דרב אושעיא דלקמן יראה דלפרש"י לקמן דמחזירין אפילו בשבת היינו ביום השבת וא"כ צ"ל דקים להו היכא הוי עובדא ואזלא לה הוכחת התוספות ובלא"ה לפי מה שאפרש לקמן דבמצטמק ורע לו אפילו ב"ש מודו דשרי דלא שייך כלל שמא יחתה להפסיד א"כ שפיר מוכיח לקמן בגמרא מדרבי אושעיא דע"כ לא נתבשל כ"צ דאי בבשיל כ"צ מאי ולא אמרו לנו דבר דקאמר כיון דאפילו ב"ש מודו דשרי אע"כ דכמב"ד הוי ואפשר דקים להו דמזיגת הכוס לא שייך בישול כ"צ ובר מן דין נלענ"ד דלענין חמין לא שייך לחלק בין כמב"ד או בשיל כ"צ וכ"כ מורי זקיני ז"ל וע"כ דהכי הוא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל ואין להאריך:

בד"ה וב"ה אומרים אף מחזירין אפילו בשבת כו' מדקאמר בגמרא כו' אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול כו' עכ"ל. וכבר כתבתי דאפשר דרש"י ז"ל נמי נחית להכי אלא דיותר נראה דלשיטת רש"י הא דאמרינן לקמן אף בשבת היינו לאפוקי דלא נימא דמתניתין הוי דוקא בספק חשיכה דומיא להא דאמרינן במשנה הסמוכה בס"פ במה מדליקין ספק חשיכה וטומנין את החמין וסד"א דעלה קאי אף מחזירין משא"כ בודאי חשיכה הו"א דאסור משום הכי קאמר אף בשבת זה נ"ל נכון וכמ"ש התוס' כה"ג בסוגיא דמעשה טבריא (דף ל"ט ע"ב) בד"ה ממעשה ושם אבאר בארוכה בעזה"י ואפשר דלפ"ז אין מקום ג"כ לדיוקו של ר"ת ז"ל דבשיעור זוטרא כי האי שייך שפיר למיתני לא יתן עד שיגרוף דלא יתן בספק חשיכה עד שיגרוף קודם חשיכה בסמוך להחזרה כנ"ל ואע"ג דרש"י ז"ל כתב לקמן דמחזירין אף בשבת היינו ביום השבת אפשר משום דאין דרך להחזיר בלילה כ"א לצורך אכילת הלילה דרכו להחזיר סמוך לחשיכה או בספק חשיכה ומה שהוא רוצה לצורך אכילת היום דרכו להחזירו ג"כ סמוך לאכילתו וכ"ש בחמין דאיירי לקמן שהוא מצטמק ורע לו וא"כ מסתמא אינו מחזירו בלא"ה לצורך מחר כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל והוא נכון לדעתי ודו"ק ויבואר עוד בסמוך:

בא"ד ולמאן דאסר להחזיר אסר אף בחול לב"ה כו' עכ"ל. והיינו כדמסקו בסוף הדיבור דמשיעור שלא יוכל להרתיח מיקרי חזרה אלא דאכתי קצרו במקום שהיה להם להאריך שלא כתבו טעם החזרה דע"ש טפי מלשהות אלא שהרא"ש ז"ל כתב משום דגזרינן חזרה דע"ש אטו חזרה דשבת ומשום הכי מסיק נמי דלא מיתסר חזרה דע"ש אלא בשהגיע מיהא לכמב"ד דבכה"ג שייך האי גזירה דסביר דמותר לקרב בישולו בשבת אבל כשלא הגיע לכמב"ד לא שייך האי גזירה דאתי להחזיר בשבת דהכל יודעין דאסור לבשל בשבת כיון שלא נתבשל קודם שבת אפילו כמב"ד. אלא דלפ"ז קשיא לי מ"ט דב"ש דמפלגי בין חמין לתבשיל בחזרה דע"ש באינה גרופה ויש ליישב בדוחק:

מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל בענין אחר דהא דקתני לא יתן עד שיגרוף היינו בספק חשיכה דאיירי במתניתין דלעיל סוף פ"ב דקתני וטומנין את החמין ועלה קתני דאסור להחזיר באינה גרופה בכירה שהסיקוה בקש ובגבבא דשמא יחתה בשעת חזרה ממש ועוד דהו"ל כמטמין לכתחילה בדבר המוסיף הבל כפירש"י והא דפליגי נמי ב"ש וב"ה בגרופה היינו נמי משום טעמא דשמא יחתה בשעה שמחזירה וקמיפלגי ב"ש בין חמין לתבשיל מה"ט גופא דשמא יחתה דשייך טפי בחמין מבתבשיל ובשיעורא זוטא כי האי שייך שפיר לשון עד שיגרוף קודם בין השמשות דהיינו עם חשיכה דקתני לעיל סוף פ"ב וכדפרישית לעיל ואכתי ס"ד דבשבת אפילו לבית הלל אסור דבין השמשות לא החמירו כ"כ דכיון שאינו אלא שבות בעלמא לא גזרו בין השמשות ועוד דבין השמשות סתם קדירות רותחות הן משא"כ בשבת מש"ה מסיק בסיפא דנוטלין אבל לא מחזירין דאיירי בשבת ואפ"ה לב"ה שרי אפילו בתבשיל והיינו דאמרי' לקמן מחזירין אף בשבת כנ"ל נכון. ואין לתמוה בזו הסברא דהא התוס' עצמן כתבו לקמן במעשה דאנשי טבריא שיש מקום לחלק בהכי בין ע"ש בין השמשות ובין שבת ממש לענין הטמנה וכמו שאפרש שם בעזה"י וא"כ לשיטת רש"י למ"ד להחזיר לפי האמת נמי מפרש כן ובזה אין אנו צריכין לדחוק במה שכתבו התוס' והקשו כאן מה שיעור הוא נותן בע"ש ודוק היטב. ולקמן במעשה דאנשי טבריא אבאר בהכרח שכן הוא שיטת רש"י ז"ל:

בגמרא אלא אי אמרת להחזיר תנן הא תו למה לי קשיא לי לפי פירוש התוספות בד"ה וב"ה אומרים דרישא דקתני לא יתן עד שיגרוף איירי בע"ש וסיפא איירי בשבת מדקתני נוטלין אבל לא מחזירין א"כ מאי מקשה הכא הא תו ל"ל הא שפיר איצטריכא לאשמועינן תרתי אליבא דב"ה ולב"ש נמי איכא למימר דבשבת אוסר אף בחמין דגזור חמין אטו תבשיל מה שאין כן ברישא בגרופה מע"ש דלא מיתסר אלא משום חזרה דשבת כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש ז"ל א"כ שפיר מפליג בין חמין לתבשיל דלא גזור נמי חמין אטו תבשיל וע"ש אטו שבת דהו"ל גזירה לגזירה. ולכאורה היה נ"ל דמרישא לחוד נמי שפיר שמעינן דב"ה שרו אף בשבת דאלת"ה אמאי נקיט חמין ותבשיל דמשמע מיהו דבשיל כמב"ד כמ"ש התוספות ותיפוק ליה דאפילו בלא בשיל כמב"ד נמי שרי בגרופה כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל וכמעט שכל הפוסקים הסכימו בזה אלא ע"כ דנקט חמין ותבשיל שריותא דשבת עצמו דבפחות מכמב"ד ודאי אסור דהו"ל מבשל ממש אלא שאין זה מוכרח ומספיק כ"כ לכך נ"ל דלישנא דמתני' קשיא ליה להגמרא דאי סיפא לענין שריותא דשבת אתי לא הו"ל למיתני בהאי לישנא דאף מחזירין כיון דרישא נמי משמע לענין חזרה אלא הכי הו"ל למיתני בהדיא וב"ה אומרים מחזירין אף בשבת. ועדיין צ"ע ודו"ק:

מיהו כ"ז לשיטת התוס' אח"ז ראיתי בתוספות ישנים שהרגישו בכל מה שכתבתי ע"ש בש"ס החדשים דפוס פפ"ד משא"כ לשיטת רש"י לקמן דמחזירין אף בשבת היינו אפילו ביום השבת ודאי לק"מ דהא מילתא ודאי לא שמעינן מפשטא דלישנא דאף מחזירין ואף לפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י דרישא היינו לענין ע"ש בין השמשות וסיפא דקתני נוטלין אבל לא מחזירין היינו בשבת ממש דאפי' הכי אתי שפיר ואדרבה לפ"ז מיושב לשון רש"י ז"ל שכתב דעיקר הקושיא דהא תו ל"ל היינו אמילתא דב"ש ולכאורה לשון מיותר הוא דהא כ"ש דמילתא דב"ה מיותר טפי ולמאי דפרישית אתי שפיר דמב"ה לא קשה מידי דאיכא למימר דאשמועינן האי רבותא גופא דאף בשבת ממש מחזירין אלא דאכתי מילתא דב"ש לא אתי שפיר דלקושטא דמילתא לא משמע לתלמודא לחלק ולומר דבע"ש בין השמשות מפליג ב"ש בין חמין לתבשיל ובשבת ממש אוסר אף בחמין דלא מסתבר לחלק בהכי כנ"ל אלא דבלא"ה יש לומר בלשון רש"י דאי הוי שום רבותא או נפקותא בבבא דסיפא לב"ש לא הוי קשה כלל מדב"ה דהא בלא"ה ברישא גופא נמי מילתא דב"ה מיותר למ"ד להחזיר תנן דהא כבר תני לא יתן עד שיגרוף משמע דבגרופה אפילו תבשיל שרי דהא אמתניתין נותנין עליה תבשיל קאי אע"כ דמשום מילתא דב"ש הדר ותני מילתא דב"ה אגב גררא וה"ה בסיפא כנ"ל ודו"ק:

פרק שלישי כירה

מתני' כירה שהסיקוה וכו' נותנין עליה תבשיל מדנקט עליה ולא נקט רבותא יותר דאפי' לתוכה מותר מכלל דלתוכה באמת אסור. וא"כ לא קמ"ל רב חמא בר גוריא משמיה דרב [לקמן דף ל"ז] מידי דמשנתינו היא. ואי נימא דמשנתנו לא מוכחא לאסור תוכה דאיכא למימר דנקט עליה למימר דאינה גרופה אפי' עליה אסור ונקט עליה לרבותא לצד האיסור אלא דלפי זה מכלל דלסמוך שרי אפי' באינה גרוף דאל"כ קשה כיון דרבותא לצד האיסור קמהדר ניתני סומכין וג"כ לרבותא דאינה גרופה אפילו לסמוך אסור אלא ודאי דלסמוך באמת שרי. וא"כ מאי קמיבעיא ליה בגמ' מהו לסמוך. נפשוט מדאיצטריך רב למימר תוכה אסור מכלל דמשנתנו אינו מדוייק וכנ"ל ומכלל דלסמוך שרי ויש לדחות די"ל דרב היא גופא קמ"ל דתוכה אסור וממילא דעלי' דמשנתנו בדוקא קתני ולא משום רבותא של צד האיסור וממילא גם לסמוך אסור באינה גרופה ועלי' דנקט לרבותא של צד ההיתר דאפי' עליה מותר ותוכה באמת אסור:

ועוי"ל דרב איצטריך דלא נימא דעלי' דנקט לרבותא של החזרה דאפי' עליה דיש מקום לאסור משום אהל קמ"ל כיון שהדפנות עשויות מותר וכמו"ש התוס' בסד"ה וב"ה ולעולם דגם תוכה מותר ואיצטריך רב לאשמועי' דתוכה אסור:

רש"י ד"ה אבל לא תבשיל דניחא לי' וכו' א"נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל רש"ל הגיה דצ"ל אחר לא מחזירין כוונתו דבשהיי' לא שייך נתקיימה מחשבתו. ונראה דב"ש לשיטתייהו אזלי דס"ל לעיל במתני' (ד' י"ז) אין שורין דיו וכו' אלא כדי שישורו מבעוד יום וכן כל הני דחשיב שם במתני' ולכך מיחזי כמבשל לגבי שהייה נמי:

בד"ה פליגי נמי בלהחזיר את המותר לשהות כגון חמין לב"ש ותבשיל לב"ה. הנה הפליג רש"י פלוגתייהו מאוד דלב"ש אפי' חמין אסור להחזיר ולב"ה מותר להחזיר אפי' תבשיל ומנ"ל לרש"י ודלמא [מתירין[ ב"ה החזרת חמין שאוסר ב"ש דב"ש נוטלין אבל לא מחזירין אחמין לחוד קאי דתבשיל היכי משכחת לה נוטלין כיון שאוסר השהיי' אלא ודאי אחמין לחוד קאי ודלמא על זה לחוד הוא דפליג ב"ה ואמר אף מחזירין וחמין מתיר להחזיר אבל לא תבשיל ומנ"ל לרש"י דב"ה מתיר אפי' החזרת תבשיל בשלמא אי מחזירין תנן א"כ מפורש ברישא כירה שהסיקוה בקש וגבבא מחזירין עליה תבשי' והה"ד בגפת גרוף. אבל ללישנא דלשהות תנן א"כ עכ"ל בסיכא דב"ה מתירין אפי' תבשיל. ורש"י הוכיח זה מלשון הגמ' דקאמר אי לשהות תנן ואי גרף אין וכו' ומכ"ש להחזיר משמע שאין שום חומרא בחזרה יותר מבשהי' רק שהוא כ"ש ועוד כיון שכבר כתבתי דאם להחזיר תנן גם תבשיל מותר להחזיר שכן התחיל כירה שהסיקוה בקש וכו' מחזירין עליה תבשיל ואם איתא דאם לשהות תנן אסור חזרת תבשיל לב"ה א"כ למה עשה נ"מ בין לישנא דלשהות ובין לישנא דלהחזיר רק לענין שהייה באינה גרופה והלא יש ג"כ נ"מ בחזרה של תבשיל בגרופה אלא ודאי דגם ללישנא דלשהות ג"כ מתירין ב"ה גם חזרת תבשיל ושפיר עולה פירש"י לפי הגמ' אלא שעל הגמ' גופא קשה מנ"ל להגמ' ללישנא דלשהות להתיר לב"ה גם חזרת תבשיל. [ובני הבחור ישראל שי' אמר שהוכיח זה מלשון המשנה דקאמרי ב"ה אף מחזירין ולמה ליה למימר אף והוה ליה למימר ובה"א מחזירין אלא אתי למימר אף מחזירין כלומר כל מה שהותר השהיי' הותר החזרה שאף החזרה הוא כמו השהיי' או אף מוסיף על הנטילה שאף שהחזירה היא מותר כמו הנטילה וא"כ גם תבשיל מותר ונראה משום דמשנתנו אתי כר"י לקמן לכל הלשונות. ללישנא דלשהות תנן אתיא לגמרי כר"י ואי להחזיר תנן עכ"פ אתי' בהא כר"י בחמין ותבשיל ונוטלין ומחזירין וכיון דלר"י לא מצינו לב"ה שום חילוק בין חמין לתבשיל לשום דבר לכך אינו רוצה לחלק ביניהם גם לענין חזרה:

תוס' ד"ה לא יתן וכו' דאפי' גרופה וקטומה היא מוספת הבל. ונלע"ד דסברת רש"י כמו שכתב הר"ן דאפי' אינו גורף כל הכירה רק מקום הקדירה שעיקר הגירוף והקיטום הוא לזכרון שלא יבא לחתות ואית ליה היכירא ולפי זה אין מקום לקושיתם דאפי' אחר שגרף מוסיף הבל וכן קושיית הר"ן מה מועיל נתינת האפר והלא זהו רמץ שמעורב גחלים ואפר דשאני הכא שעושה כדי למעט החום ואית ליה היכירא:

ד"ה ובה"א וכו' ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דאי בחול לא הוה צריך למיתני נוטלין. ולכאורה דבריהם תמוהים ובשבת מי ניחא למה הוצרך למימר נוטלין כיון שכבר תנן דמשהין ולענין מה הוא משהה אם לא כדי ליטלן בשבת ואטו כדי להצניען עד מוצאי שבת הוא צריך וא"כ מהיתר השהייה ממילא ידעינן הותר הנטילה ונראה דודאי הוה ידעינן היתר נטילת התבשיל משם מתוך הקדרה אבל היתר נטילת הקדרה הוה אמינא דאסור משום נטילת אוהל קמ"ל דגם זה שרי ולא מיחשב סתירה וכשם שכתבתי לעיל דנקט עליה לרבותא דמותר להחזיר ואין בנתינה עליה בשבת לב"ה משום משוה אוהל ה"נ אשמועי' דאין בנטילה לב"ש משום סתירה:

ובזה ניחא דלפום מה שמבינין בכוונת התוס' שיש בנטילה גופא איזה חידוש להתיר הנטילה בשבת א"כ כשם שיש רבותא לב"ש בגרוף אף שאוסר החזרה מתיר הנטילה הכי נמי יש רבותא לב"ה באינו גרוף שאוסר החזרה ואעפ"כ מותר הנטילה, וא"כ קשה למה השמיענו התנא היתר הנטילה לב"ש בגרוף דלא נ"מ מידי אליבא דהילכתא שהרי הלכה כב"ה שאף החזרה מותרת וק"ו הנטילה וטפי הוה לי' למיתני היתר הנטילה באינו גרוף אליבא דכ"ע והוה לי' למיתני ברישא למ"ד להחזיר תנן כירה שהסיקוה בקש וכו' מחזירין וכו' בגפת ועצים נוטלין אבל לא מחזירין עד שיגרוף ואין לומר דבאמת באינו גרוף אף הנטילה אסורה זה אינו שהרי לקמן בגמ' קאמר ולטעמיך נוטלין ממנה דקתני קטמה אין לא קטמה לא הרי שאומר זה בלשון בתמי'. וא"כ ודאי שהנטילה מותרת אף באינו גרוף לכ"ע. וא"כ הוה לי' למיתני זה ברישא לכ"ע ואליבא דהילכתא ולפי מ"ש דעיקר רבותא של הנטילה הוא משום סתירת אוהל ולענין אוהל ודאי שאין חילוק בין גרוף לאינו גרוף וכיון דלב"ה מותר החזירה בגרוף אפי' בשבת כבר שמענו שאין בזה משום אוהל וממילא אין בנטילה משום סתירת אוהל ולא איצטריך למיתני היתר הנטילה לב"ה כלל רק לב"ש איצטריך דלדידיה לא שמענו היתר החזירה דלדידי' החזירה בלא"ה אסורה וקמ"ל היתר הנטילה שאין בזה משום סתירת אוהל [וע' לקמן בגמ' מ"ש עוד בזה]:

ובעיקר הוכחת התוס' דע"כ בשבת איירי דאי בחול לא הוה צריך למיתני נוטלין הקשה הרש"א דדלמא תני נוטלין משום מחזירין כדאמרי' לקמן בברייתא דתני נוטלין משום מחזירין. ולדידי אין זה קשיא דאי משום איידי א"כ ברישא דתני כירה שהסיקוה וכו' הוה לי' למיתני נוטלין משום איידי ומדשבקי' ברישא ותני לה בסיפא ש"מ דיוקי דייק התנא ולא תני איידי. ומוכח משם דמיירי בשבת ורישא באמת מיירי בע"ש ואז אין שום רבותא בנטילה רק בסיפא:

בא"ד מדקאמר בגמ' מחזירין אפי' בשבת משמע דעיקר פלוגתייהו בחול וכו' אמנם רש"י פי' לקמן (דף ל"ח ע"ב) ד"ה מחזירין אפי' בשבת ולא תימא פלוגתייהו משחשיכה וכו' משום דמוכחא מלתא אבל ביום לא מוכחא כ"כ ומשמע דרש"י ס"ל דאין בע"ש קודם הלילה דין חזרה כלל והנה לסברתו דאין דין החזרה בע"ש קשה קושית ר"ת איך שייך עד שיגרוף דהא בלילה אי אפשר לגרוף והוה לי' למימר אא"כ גרף. ואף דאיכא למימר דרש"י לא דייק דבר זה וכן צריך לומר בדברי הטור והרא"ש דס"ל דהא דאסור להחזיר באינה גרופה היינו בנתבשל כ"צ וגזרינן מבע"י אטו משחשיכה ופירש הב"י הטעם דודאי לא יעשה כן משחשיכה לגמור בישול בשבת והקשה הב"ח א"כ משנתינו דאוסר החזרה מבע"י כדמוכח מלשון עד שיגרוף א"כ מיירי בנתבשל כ"צ א"כ הדרא קושית התוס' [ד"ה חמין] לדוכתא נוקי גם כרבנן ומודו רבנן בנתבשל כ"צ והתוספת שבת תירץ דסובר הרא"ש דרבנן אסרי אפי' בנתבשל כ"צ ואני תמה ומה יענה בדברי ר' יוחנן [לקמן דף ל"ז ע"ב] דאמר כירה שהסיקוה וכו' בגפת וכו' משהין וכו' ותבשיל שלא בישל כל צרכו עקר לא יחזיר עד שיגרוף וכו' ור' יוחנן איירי בהדיא בלא נתבשל כ"צ וא"כ לדעת הרא"ש דאינו אסור אלא בלילה ואיך אמר עד שיגרוף ועכ"פ דברי הרא"ש קשיא לר' יוחנן אלא ודאי שהרא"ש לא דייק עד שיגרוף ואף שהרא"ש לקמן גבי מחזירין אפי' בשבת מביא דיוק זה מכל מקום דוק בדברי הרא"ש שם שכתב וכן דקדק רבינו תם מלשון עד שיגרוף רצונו בזה ר"ת דייק כן אבל הרא"ש בעצמו לא דייק רק הוא סומך עיקר על ההוכחה דאמר אפילו בשבת מכלל דעיקר פלוגתייהו בע"ש וא"כ גם רש"י לא דייק עד שיגרוף ולרש"י יש לנו אפילו טעם מדוע קתני עד שיגרוף דהא לרש"י כל עיקר הקיטום הוא להיכר שלא יבא לחתות דהא אפי' לא גרף אלא מקום הקדרה בלבד מותר וכמוש"ל וא"כ דמשום היכירא הוא צריך להיות הגריפה בשביל השהי' אבל אם גרף בלא"ה לא מהני ולכן כתב עד שיגרוף כלומר שיגרוף בשביל דבר זה. ואף דקאי שכבר גרף שהרי משחשיכה א"א לגרוף מ"מ קתני עד שיגרוף כלומר שיגרוף בשביל דבר זה:

אמנם בני האלוף הרבני המופלג מוהר"ר יעקבקא סג"ל אמר שגם רש"י ס"ל סברת התוס' שבמשנתינו נזכרה שני מיני חזרה אחד בע"ש ואחד בשבת והא דדייק רש"י בדף ל"ח ע"ב לפרש אפילו בשבת היינו ביום המחרת היינו משום דאי בליל שבת למה הוצרך לפרש דאפילו בשבת ולהביא ראי' מדר"א והרי הדבר מפורש במשנה מדאמר ב"ש נוטלין וכהוכחת התוס' לכן הוכרח רש"י להמציא עוד חזרה שלישית והיינו ביום השבת:

לגיטי נשים. דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו: מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין . קדירה לתוכה: קש. זנבות השבולין: גבבא. הנגבב מן השדה אישטובל''א : גפת. פסולת של שומשמין שהוציא שומנן: עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים: או עד שיתן אפר. על גבי גחלים לכסותם ולצננם: בית שמאי אומרים. נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה: אבל לא תבשיל. דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי א''נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל: לא מחזירין. בשבת דמיחזי כמבשל: אף מחזירין. הואיל וגרוף: גמ' קטום. היינו נתן אפר על הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא: תרי בבי. בית שמאי אומרים חמין וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין: ומה הן משהין. בגרוף וקטום: פליגי נמי בלהחזיר. את המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי וחמין ותבשיל לב''ה: אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי קתני. כלומר ע''כ הכי מפרשא: ב''ש אומרים נוטלין ולא מחזירין. ע''כ אתבשיל קיימי דהא שרו בחמין: הא תו למה לי. הא תנא ליה רישא אבל לא תבשיל:

נפקא מינה לגיטי נשים. מה שפי' בקונטרס לענין שינה שם עירו ושם עירה אין נראה לרשב''א דבבל הוא שם מדינה ולא שם העיר כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עא.) כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל וקאמר נמי התם. עד היכן היא בבל ולא אשכחן שום דוכתא עיר ששמה בבל אלא מדינה היא ואין כותבין שם מדינה בגט: מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא. נראה לר''י דקש היינו זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא אשטובל''א בלעז ותבן הוא הנקצר עם השבולת דהכי משמע לקמן בפרק שואל (לקמן דף קנ:) דקאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה ומסיק בתבנא סריא והא דאמר בריש המקבל (בבא מציעא דף קג.) גבי מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר ניחא לי דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתיתקש דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפירש רש''י אלא משום דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט ליה: לא יתן עד שיגרוף. פירש בקונטרס משום תוספת הבל ואין נראה לר''י דאפילו גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה דברים השנויין בבמה טומנין ועוד דחנניה שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא אסרו מוסיף הבל אלא דוקא בהטמנה אבל להשהות שרי וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי: חמין ותבשיל. נראה לר''י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בשיל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי דהא כי מוקי מתניתין להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה דשרי חמין ותבשיל להשהות על גבי כירה אפילו בשאינה גרופה אפילו לא בשיל כל צרכו ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין ע''ג כירה שאינה גרופה וקטומה אלא ודאי משום דסתם חמין ותבשיל כמאכל בן דרוסאי נמי משמע ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין (דף לח.) גבי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר אע''פ שיש לדחות ושם אפרש בע''ה ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוה בשיל כל צרכו צריך לומר הא דאסרי בית שמאי להחזיר היינו אפילו חמין שהוחמו כל צרכן וכן לבית הלל באינה גרופה מדקאמר בגמרא (דף לח:) ואף רבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דאמר רבי אושעיא פעם אחת כו' והעלנו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ואי לא אסיר בהוחמו כל צרכן מנא ליה דמחזירין אפילו בשבת דילמא הוחם כל צורכו הוה ואם תאמר ואם סתם חמין ותבשיל הוי בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אם כן סברי בית שמאי מצטמק ויפה לו אסור כיון דאסיר תבשיל שבישל כל צרכו ואם כן היכי שרי חמין שלא הוחמו כל צרכן והא יפה לו הוא ואור''י דודאי תבשיל אסרי בית שמאי משום דלעולם יפה לו אע''ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להם אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להן כדמוכח לקמן לא אסרי בית שמאי דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן: וב''ה אומרים אף מחזירין. אפילו בשבת מחזירין כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול ועוד מדקדק רת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וא''ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע''ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר''י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דילמא קומקמוס של חמין רותח הוה ועוד אומר ר''י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע''י וקשה לרשב''א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לנ: ושם) דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור''י דכי אסרו חכמים אהל עראי ה''מ כשעושה הדפנות תחלה ואח''כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאיליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין (עירובין דף קב.) גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא משמע דבלא שיור אסור אע''ג דהדפנות כבר עשויות אור''י התם משום דדמי אהל טפי אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות: