שבת לה ע"ב

אלא יש לומר שהכוונה היא לאכילת תרומה. שלא אכלי [אוכלים] הכהנים תרומה עד דשלים [שייגמר] בין השמשות שלפי שיטת ר' יוסי שהוא מעט אחר זה של ר' יהודה.

א בשיעור בין השמשות אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: כשנראה בשמי הערב כוכב אחד עדיין יום הוא, שנים — בין השמשות, שלשה — לילה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, אמר ר' יוסי, אין המדובר לא בכוכבים גדולים הנראין אף ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא מאוחר בלילה, אלא בכוכבים בינונים.

אמר ר' יוסי בר' זבידא: העושה מלאכה בשני בין השמשות, בזה שבין ערב שבת לשבת ובזה שבין שבת למוצאי שבת — חייב להביא קרבן חטאת על מלאכה בשבת ממה נפשך. כי בין שנאמר שבין השמשות הוא יום או לילה — ודאי היה זה פעם אחת יום או לילה ועשה מלאכה בשבת. אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשמשא אריש דיקלי אתלו שרגא [אתם שאינכם בקיאים בשעורי חכמים, בעוד השמש בראשי הדקלים, הדליקו נרות שבת]. ושאלו השמש: ביום המעונן מאי [מה נעשה]? שהרי אין מבחינים אז בחמה בראש אילנות? אמר לו רבא: במתא חזי תרנגולא [בעיר ראה את התרנגולים] שלקראת הערב מתיישבים הם על קורותיהם. ואילו בדברא [בשדה] הסתכל על עורבי [העורבים]. שאף הם חוזרים לקניהם לקראת הערב אי נמי אדאני [או גם כן הבט על צמחי האדני] הפונים לצד מערב בלילה, ומשמתחילים לפנות לכיוון מערב הרי שהערב מתקרב.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שש תקיעות תוקעין בערב שבת להודיע על השבת הנכנסת. ומפרטים מה באה כל אחת מהן מלהודיע ולרמז: תקיעה ראשונה עשויה כדי להבטיל את העם ממלאכה שבשדות. תקיעה שניה — להבטיל ממלאכה את העובדים בעיר, ולסגור את החנויות. שלישית — להדליק את הנר לשבת, אלו דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: תקיעה שלישית הרי היא כדי להודיע לאלו המניחים תפילין כל היום שיש להם לחלוץ את התפילין, שהרי אין מניחים תפילין בשבת. ושוהה אחר התקיעה השלישית כדי זמן הדרוש לצליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, שמא שכח מישהו וזקוק לכך לצורך שבת, ותוקע ומריע ותוקע, כלומר, תקיעה, תרועה ותקיעה, ושובת. שאז הגיעה שבת לכל דבר.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לבבליים המשנים מן המנהג, שהם תוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין, כלומר עם שמיעת קול התרועה. על כך שואלים: האם אכן הבבליים רק תוקעין ומריעין ולא מוסיפים לתקוע שוב? והרי אם כן הוו להו [יהיו] בסך הכל רק חמשה תקיעות, ולא שש כפי שאמרנו! אלא יש לגרוס: שתוקעין וחוזרין ותוקעין ומריעין, ושובתין מתוך מריעין. וזאת משום מנהג אבותיהן אשר בידיהן.

מתני ליה [שנה לו] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו]: התקיעה השניה שתוקעים בערב שבת היא כדי להודיע שיש להדליק את הנר. ושואלים: כמאן [כדעת מי], לפי איזו שיטה אמר דבר זה? שהרי אין זה לא כדברי ר' נתן ולא כדברי ר' יהודה הנשיא, אלא וודאי אמר לו שהתקיעה השלישית היא כדי להזכיר שיש להדליק את הנר, וכמאן [כדעת מי] אמר כן — כר' נתן.

ובאותו ענין תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בהרחבה: שש תקיעות תוקעין בערב שבת. התחיל לתקוע תקיעה ראשונה — נמנעו העומדים בשדה ועובדים שם מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות. ואולם אין הפועלים הקרובין הסמוכים לעיר, רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו הרחוקין ויכנסו כולם כאחד. שאם לא כן, יחשדו במאחרים שהמשיכו לעבוד לאחר התקיעה. ועדיין בזמן זה החנויות שבעיר פתוחות ותריסין (דלתות החנויות שהיו מניחים אותן לפני החנות ומסדרים עליהן את הסחורה) מונחין במקומם. התחיל לתקוע תקיעה שניה, נסתלקו התריסין ממקום הנחתם וננעלו החנויות. ואולם בבתים, עדיין החמין מונחין על גבי הכירה להתבשל, וקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית — סילק המסלק את התבשיל מן הכירה, והטמין המטמין חמין לשבת במקום שלא יפוג החום, והדליק המדליק נרות שבת. ושוהה התוקע כדי זמן הדרוש לצליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.

אמר ר' יוסי בר' חנינא: שמעתי שאם הזדקק אדם ובא להדליק נר שבת אחר שש תקיעות — מדליק ואינו חושש, שאפילו זמן התקיעה הששית עדיין אינה שבת. וראיה לדבר — שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן (שמש) הכנסת להוליך שופרו שבו היה תוקע על גג גבוה באמצע העיר לביתו, וברור אם כן שבתוך שיעור זמן זה עדיין אינו שבת. אמרו לו: אם כן אתה סבור, הרי נתת דבריך לשיעורין, שבכל מקום יהא שיעור אחר לכניסת השבת, לפי מרחק מקום התקיעה מבית השמש. אלא מקום צנוע (מוסתר) יש לו לחזן הכנסת בראש גגו בו היה תוקע, ששם מניח את שופרו. ומיד אחר תקיעה אחרונה נכנסת השבת, ואין שהות בינתיים, שכן לדעת הכל לפי שההלכה היא שאין מטלטלין בשבת לא את השופר ולא את החצוצרות.

ג על ההלכה האחרונה שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהשופר מיטלטל בשבת, וחצוצרות אינם מיטלטלין! אמר רב יוסי : לא קשיא [אין זה קשה], שכן אפשר לומר כי כאן שהתירו לטלטל שופר מדובר בשופר של יחיד, משום שיש לו שימוש אף בשבת, וכאן שאסרו לטלטלו — מדובר בשופר של צבור שאין לו שימוש בשבת ולכן הוא נחשב כמוקצה. אמר ליה אביי: וביחיד למאי חזי [למה, לאיזו מלאכה המותרת בשבת ראוי] השופר? — הואיל וראוי לגמע (להשקות) בו מים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

אלא ביחס לאכילת תרומה על ידי הכהנים שטבלו מבעוד יום קאמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי, לומר: שאינם רשאים לאכול בתרומה כשמסתיים בין השמשות דרבי יהודה. דלא אכלי כהנים תרומה - עד דשלים גם בין השמשות דרבי יוסי.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כשנראה ברקיע רק כוכב אחד - עדיין הוא יום.

כשנראים בו שנים כוכבים, הרי זה זמן בין השמשות.

וכשנראים שלשה כוכבים הרי זה לילה.

תניא נמי הכי: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה.

אמר רבי יוסי: שלשה כוכבים שאמרו שהוא סימן לתחילת הלילה, לא בכוכבים גדולים הנראין ביום אמרו, ולא בכוכבים קטנים שאין נראין אלא מאוחר בלילה, אלא בכוכבים בינונים, הנראים בתחילת הלילה.

אמר רבי יוסי ברבי זבידא: העושה בשגגה מלאכה בשני בין השמשות, של כניסת השבת וצאת השבת - חייב חטאת ודאית [ולא אשם תלוי], ממה נפשך: וכגון שעסק במלאכה במשך כל זמן בין השמשות. שאם בין השמשות יום הוא הרי הוא חייב על המלאכה שעשה בבין השמשות שלאחר יום השבת, ואם לילה הוא הרי הוא חייב על המלאכה שעשה בבין השמשות של כניסת השבת.

אמר ליה רבא לשמעיה: אתון, אתם, דלא קים לכו שאינכם בקיאים בשיעורא דרבנן שנתנו להבחין אימתי הוא זמן בין השמשות, אדשמשא, כאשר נמצאת השמש אריש דיקלי, בראשי הדקלים - אתלו שרגא, הדליקו אז את נר השבת.

וביום המעונן מאי, איזה היכר יהיה לכם?

במתא בעיר, חזי תרנגולא, אימתי הם מתיישבים על הקורות מבעוד יום.

בדברא, בשדה מחוץ לעיר, התבוננו בעורבי, אימתי הם נעלמים מהשדה. אי נמי בשדה התבוננו אדאני, על סוג עשב הנקרא "אני", הפונה במשך היום בתנועה סיבובית כלפי החמה, ובערב הוא מתכופף מאד כלפי המערב.

תנו רבנן: שש תקיעות תוקעין ערב שבת [ובכלל מנין ששת התקיעות נמצאות גם תרועות, וכפי שיבואר להלן שהסדר הוא: תקיעה תרועה ותקיעה, ושוב תקיעה תרועה ותקיעה]:

ראשונה נועדה - להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, כדי שתהיה להם שהות להכנס לעיר.

שניה - כדי להבטיל את אנשי העיר ממלאכה ואת אנשי החנויות ממקח וממכר.

שלישית - כדי להדליק את הנר.

דברי רבי נתן.

רבי יהודה הנשיא אומר: שלישית נועדה רק כדי להזכיר - לחלוץ תפילין, שאין להניחם בשבת. אבל עדיין אין חובה להדליק את הנר אלא בתקיעה הרביעית.

ושוהה התוקע, והיינו, שעדיין יש שהות לכניסת השבת משך זמן כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור עד שיקרמו פניה.

לפי שהקדימו את התקיעות כדי להוסיף מן החול על הקודש ^[111].

ורק מששהה את פרק הזמן הראוי לצלות בו דג קטן או כדי שיקרמו פני הפת בתנור, הרי הוא תוקע, ומריע, ותוקע. ואז הוא שובת מיד. דהיינו, שמיד חלה עליו השבת.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לבבליים, לבני בבל, שאין הם נוהגים לשבות מתוך תקיעה כמונו, אלא מנהגם הוא שהם [תוקעים ומריעים ותוקעים. ושוב] תוקעין ומריעין, ושובתין מתוך שהם מריעין תרועה.

ותמהינן: אם בסדרה השניה של התקיעות הם תוקעין ומריעין, הרי הוו להו חמשה תקיעות וחסר להם את התקיעה השישית?!

אלא כך היה מנהגם: שתוקעין, וחוזרין ותוקעין, ומריעין, ושובתין מתוך מריעין - לפי שמנהג אבותיהן בידיהן.

מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: תקיעה שניה היא כדי להדליק את הנר.

והוינן בה: כמאן? לא כרבי נתן שאמר כי התקיעה השלישית היא להדלקת הנר. ולא כרבי יהודה הנשיא, שאמר כי התקיעה הרביעית היא להדלקת הנר.

אלא כך מתני רב יהודה ליצחק בנו: שלישית - להדליק את הנר! כמאן - כרבי נתן.

תנא דבי רבי ישמעאל, שש תקיעות תוקעין ערב שבת:

התחיל לתקוע תקיעה ראשונה - נמנעו העומדים בשדה מלעדור חפירות, ומלחרוש, ומלעשות כל מלאכה שבשדות. ואין האנשים הקרובין לעיר רשאין ליכנס אליה מיד, אלא עליהם להמתין עד שיבואו הרחוקין מהעיר, ויכנסו כולם כאחד, כדי שלא יאמרו אנשי העיר בראותם את הרחוקים נכנסים כי הגיעו אחרונים משום שהמשיכו לעבוד גם אחר השמע קול השופר. ולכן תקנו שיכנסו כולם כאחד.

ועדיין חנויות פתוחות, ותריסין, דלתות החנויות מונחין לפני החנויות כשעליהם שטוחה הסחורה.

התחיל לתקוע תקיעה שניה - נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, ועדיין מים חמין, המיועדים למזוג בהם את היין, מונחין על גבי כירה, וקדירות עם תבשיל לשבת מונחות על גבי כירה.

התחיל לתקוע תקיעה שלישית - סילק מעל האש המסלק את הקדרות המיועדות למאכל הלילה. והטמין המטמין את הקדירות המיועדות למאכל היום, והדליק המדליק את נרות השבת.

ושוהה התוקע כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור. ואז הוא תוקע ומריע ותוקע, ושובת.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שמעתי, שאם בא התוקע להדליק נר של שבת אחר שש תקיעות - מדליק. שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת, שהוא שמש הציבור, להוליך שופרו לביתו מהמקום המיוחד לתקיעה, שהיה מקום גבוה, ומוכח שגם אחרי גמר התקיעות עדיין יש שהות עד כניסת השבת.

אמר לו [יתכן שיש לגרוס "אמרו לו"]: אם כן, שיכול להוליך את השופר לביתו - נתת דבריך לשיעורין! שלפעמים ביתו רחוק ולפעמים הוא קרוב.

אלא: מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו שתקע שם, ששם מניח שופרו, לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות, אפילו במקום שאין איסור טלטול, ברשות היחיד, כי השופר והחצוצרות הם מוקצה בשבת.

ותמהינן: וכי שופר מוקצה הוא?

והתניא: שופר שראשו כפוף ואפשר לשאוב בו מים ולהשקות בו את התינוק אינו מוקצה והרי הוא מיטלטל בשבת, וחצוצרות שאינם ראויים בשבת לכל שימוש הרי הם מוקצה ואינם מיטלטלין!? ^[112]

אמר רב יוסף: לא קשיא.

כאן - בשופר של יחיד אין הוא מוקצה.

כאן - בשופר של ציבור, הרי הוא מוקצה.

אמר ליה אביי: וביחיד שאמרת שאינו מוקצה - למאי חזי? הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק.

הערות

^[111] הוכיח מכאן הריטב"א שאחרי הדלקת נר שבת שנעשתה בתקיעה שלישית עדיין לא נכנסה שבת ואינו אסור בעשיית מלאכה, אלא עד כניסת השבת, או שיכניסנה בקידוש או בתפילה. ולכן סובר הריטב"א שלגבי נר חנוכה, קודם מדליק נרות שבת ואחר כך ידליק נר חנוכה. וראה הערה 105. אבל הבה"ג חולק וסובר שנר חנוכה קודם כי הדלקת נרות שבת נחשבת כקבלת שבת.

^[112] כתב החזון איש [באגרת מ"ג] אפילו שאפשר לעשות בחצוצרה איזו מלאכת היתר כגון להכות איתה אגוזים ולפצחם, בכל זאת אין זה תשמיש נאות וחביב על בני אדם לעשות כך עם חצוצרה, ולכן אינה מיטלטלת. אבל אין להסביר שאין מלאכה זו נחשבת למלאכת היתר מכיון שאין רגילים לעשות זאת רק קצת ובדרך אגב, שהרי מי סופר כמה פעמים עושים זאת, ומה נפקא מינה במספר הפעמים, אלא רק מכיון שהשתמשות כזו שנואה על בני האדם אינה נחשבת לנו להתיר טילטול בגללה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it must be that the reference is with regard to eating teruma. Priests may not eat teruma until twilight is completed, which according to Rabbi Yosei’s opinion is slightly later than it is according to Rabbi Yehuda’s opinion.

With regard to the period of twilight, Rav Yehuda said that Shmuel said: When one can see one star in the evening sky, it is still day; two stars, twilight; three stars, night. That was also taught in a baraita: When one can see one star in the evening sky, it is still day; two stars, twilight; three stars, night. Rabbi Yosei said: This is neither referring to large stars that are visible even during the day, nor to small stars that are visible only late at night. Rather, it is referring to medium-sized stars.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Zevida, said: One who performs a prohibited labor during two twilights, one between Friday and Shabbat and one between Shabbat and the conclusion of Shabbat on Saturday night, is liable to bring a sin-offering for performing a prohibited labor on Shabbat whichever way you look at it. Whether we say that twilight is day or night, certainly one of those labors was performed on Shabbat. Rava said to his servant: You, who are not expert in the measures of the Sages, when the sun is at the top of the palm trees, light the Shabbat lights. His servant asked him: What should we do on a cloudy day, when the sun is not visible at the top of the trees? Rava said to him: In the city, watch the roosters because as evening approaches they sit on their beams. In a field, watch the ravens because they return to their nests as evening approaches. Alternatively, you can watch the plants [adanei] that turn westward in the evening. When they begin to turn westward evening is approaching.

The Sages taught in a baraita: They sound six blasts on Shabbat eve to announce that Shabbat is approaching. The Gemara details what each blast signifies. The first blast is in order to stop the people from work in the fields. The second blast is to stop those who are working in the city, and to inform the proprietors to close the stores. The third is to inform them to light the Shabbat light; that is the statement of Rabbi Natan. Rabbi Yehuda HaNasi says: The third blast is to inform those who don phylacteries throughout the day to remove their phylacteries, as one does not don phylacteries on Shabbat. And he pauses after the third blast for the length of time it takes to fry a small fish or to stick bread to the sides of the oven. One who forgot to do so and needs those foods for Shabbat may do so then. And he sounds a tekia, and sounds a terua, and sounds a tekia, and he accepts Shabbat. It is then that Shabbat begins in every sense.

Rabban Shimon ben Gamliel said: What shall we do to the Babylonian Jews? They stray from the custom, as they sound a tekia and a terua, and they accept Shabbat during the terua, i.e., upon hearing the blast of the terua. The Gemara asks about this: Do the Babylonians really sound only a tekia and a terua and no more blasts? If so, there are only five blasts and not six, as it was taught in the baraita. Rather, the correct version is: They sound a tekia, and they again sound a tekia, and then they sound a terua, and they accept Shabbat during the terua. They do so because they continue the custom of their fathers that was handed down to them.

Rav Yehuda taught to Rav Yitzḥak, his son: The second blast that is sounded before Shabbat is to inform people to light the light. The Gemara asks: In accordance with whose opinion did he say this? It is neither in accordance with the opinion of Rabbi Natan nor in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Rather, certainly he told him that the third blast is in order to inform people to light the light, and in accordance with whose opinion did he say this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan.

On a similar note, the school of Rabbi Yishmael taught in greater detail: Six blasts are sounded on Shabbat eve. When one begins sounding the first tekia, the people standing and working in the fields refrained from hoeing, and from plowing and from performing all labor in the fields. And those workers who work close to the city are not permitted to enter the city until those who work farther away come, so that they will all enter together. Otherwise, people would suspect that the workers who came later continued to work after the blast. And still, at this time, the stores in the city are open and the shutters of the stores, upon which the storekeepers would arrange their merchandise in front of the stores, remain in place. When he began sounding the second blast, the shutters were removed from where they were placed and the stores were locked and in the homes, however, hot water was still cooking on the stove and pots remained in place on the stove. When he began sounding the third blast, the one charged with removing food from the stove removed it, and the one charged with insulating hot water for Shabbat so that it would not cool off insulated it, and the one charged with kindling the Shabbat lights lit. And the one sounding the shofar pauses for the amount of time it takes to fry a small fish or to stick bread to the sides of the oven, and he sounds a tekia, and sounds a terua, and sounds a tekia, and accepts Shabbat.

Rabbi Yosei bar Ḥanina, said: I heard that a person who was pressed for time and comes to light Shabbat lights after six blasts may light without concern, as even the moment of the sixth blast is not yet Shabbat. Proof for this is that the Sages provided the sexton of the synagogue a period of time to take his shofar, which he used to sound the blasts on a tall roof in the middle of the city, to his house. Clearly, during that interval it is not yet Shabbat. He said to him: If so, then you have rendered your statement subject to circumstances, and it would not apply uniformly to all. Shabbat would start at a different time in each place based on the distance between the site where the shofar is sounded and the home of the sexton. Rather, Shabbat began immediately after the final blast with no pause in between. The sexton had a concealed place on top of his roof, where he would sound the shofar, in which he would place his shofar because the consensus is that one may move neither the shofar nor the trumpets on Shabbat.

The Gemara asks with regard to this last halakha: Wasn’t it taught in a baraita that the shofar may be moved on Shabbat, and the trumpets may not be moved? Rav Yosei said: This is not difficult, as one could say that here, where moving a shofar was permitted, it is referring to a shofar belonging to an individual. Because it has a use even on Shabbat, it may be moved. There, where moving a shofar was prohibited, it is referring to a shofar that belongs to a community. Because it has no use on Shabbat, it is, therefore, considered set-aside [muktze]. Abaye said to him: And in the case of an individual, for what permitted action is a shofar fit to be used on Shabbat? It is fit for use since it is suitable to give water with it

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במאי קמיפלגי בפלוגתא דר' אלעזר והורקנוס בנו. תמצא פירוש דבריהם במסכת סנהדרין בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח) תניא כשחלה ר' אליעזר נכנסו חכמי ישראל אצלו והוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטריקלין שלו אותו היום ערב שבת היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין גער בו אביו ויצא בנזיפה אמר להן חבריו של אבא כמדומה שדעתו של אבא נטרפה אמר לו דעתך ודעת אמך נטרפה היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות סבר ר' אליעזר הדלקת הנר שהוא איסור סקילה קודמת לחליצת תפילין שהיא איסור שבות וצריך להקדים הדלקת הנר ואחר כן יחלוץ והורקנוס בנו סבר חליצת תפילין קודמת להדלקת הנר ותמצא בפרק במה מדליקין דבני מערבא מעשה בר' אליעזר שהיה גוסס בערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו אמר לו בני הנחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת ובאת לחלוץ תפילין שהן רשות ואינן אלא מצוה:

ואסיק' בתר דשלים ביה"ש דרבי יהודה מתחיל ביה"ש דר' יוסי הלכך לר' יוסי בבין השמשות דרבי יהודה טובלין הכהנים בו דהא עדיין לא העריב השמש ולכשיעריב השמש לר' יוסי נטהרו. א"ר יוחנן הלכתא כרבי יהודה לענין שבת דאמר משתשקע החמה קידש היום והלכתא כר' יוסי דאין כהנים טבולי יום אוכלין בתרומה עד שלים ביה"ש דר' יוסי אמר רב יהודה אמר שמואל תניא נמי הכי ר' יוסי אומר כוכב א' יום ב' ביה"ש ג' לילה ולא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים:
ירושלמי בתחלת ברכות כמה כוכבים יצאו ויהיה לילה ר' פינחס בשם ר' אבא בר אבא כוכב א' ודאי יום שנים ספק ג' לילה. ואסיק' הדא דתימר באילין דלית אורחיהן למיחמי ביממא ברם באילין דאורחיהן למיתחמי ביממא לא משערינן בהו א"ר יוסי בר אבין ובלחוד דתיחמון תלתא כוכבים בר מן חד כוכבתא.

אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלא אתלו [שרגא]. פירוש אדליקו שרגא. ביום המעונן במתא חזי תרנגולא אימתי עיילי בקינייהו בדברא חזי עורבי אימתי עיילו בקינייהו א"נ אדוני פי' ירקות השדה הן ידועין העלין שלהן בבוקר מתפתחין ומתפשטין ומבין השמשות מתכווצין ונראין כסתומין:
העושה מלאכה בשני בין השמשות בע"ש ובשבת חייב חטאת. ממה נפשך אי ביה"ש יום הוא הנה נתחייב במלאכה שעשה בשבת אם לילה הוא נתחייב במלאכה שעשה בע"ש:
ת"ר ו' תקיעות תוקעין בע"ש תקיעה אחת להבטיל המלאכה שבשדות שניה להבטיל מלאכה שבעיר ושבחנויות שלישית להדליק נר דברי ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ את התפילין כו' תנא דבי שמואל ו' תקיעות תוקעין ע"ש התחילו לתקוע ראשונה נמנעו הכל מלחרוש ומלעדור ומלזרוע ואין הקרובים נכנסין עד שיגיעו רחוקים הגיעו רחוקים נכנסו הכל ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחים.

תקע שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות ועדיין החמין והקדירות מונחין ע"ג הכירה תקע שלישית סילק המסלק.

דלא אכלי כהני תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי. איכא למידק ומאי נפקא מינה דהא לבתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי, ובין השמשות דרבי יוסי כהרף עין ואין אדם יכול לעמוד בו, ובשיעורא זוטא כי האי מאי נפקא לן בין סוף בין השמשות דרבי יהודה לסוף בין השמשות דרבי יוסי.
ויש לומר דכי אמרינן (בעמוד א) דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי, לאו למימרא דכי שלים דרבי יהודה הדר מתחיל מיד דרבי יוסי, אלא למימרא דלא עריב דרבי יוסי בגו בין השמשות דרבי יהודה אלא לבתר דרבי יהודה הוי דרבי יוסי, ולעולם לא מתחיל מיד אלא לאחר זמן.

וכתב מורי הרב ז"ל דמסתברא דבין השמשות דרבי יוסי אינו מתאחר לאחר בין השמשות דרבי יהודה כשיעור טבילה, מדאמר רב יהודה אמר שמואל (שם) בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים טובלין בו, ומדאמרי הכי ולא אמרי לבתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים וכו' אלמא אין הפסק ביניהם כשיעור טבילה שלם, ושיעור טבילה פחות מנ' אמה דתנן (זבים פ"א מ"ה) ראה אחת מרובה כשלש כמגדיון לשילה שהן [כדי] שתי טבילות ושני ספוגין הרי זה זב גמור ותניא בתוספתא בתחלת מסכת זבין (ה"ד) רבי אומר משל למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחילת מאה ובסוף חמישים אמה ובסוף מאה אמה הרי זה זב גמור.

סילק המסלק. פירש רש"י ז"ל: קדרות הראויות להסתלק למאכל הלילה. ונראה לי לפי פירושו, דאתיא הא דתנא דבי רבי ישמעאל כרבי יהודה, דאית ליה לקמן פרק כירה (שבת לז, א) דאפילו לשהות אין משהין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה, ומתניתין (דלקמן שבת לו, ב) לשהות תנן, אבל לחנניה (דלעיל שבת כ, א) לא היו צריכין לסלק כלל. ואפשר היה לפרש דסילק המסלק והטמין המטמין חדא היא, כלומר סילק המסלק מאכל הראוי לצורך מחר והטמינו, משום דטומן אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אסור להניחו על גבי דבר המוסיף הבל, וכדתניא (לקמן שבת מז, ב עי"ש) קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, ולא מפקא האי תנא דבי רבי ישמעאל מדחנניה. כך נראה לי.

הא דתניא: ושוהה כדי להדביק פת בתנור ולצלות דג קטן. קשיא לי, דהא משמע דאפילו ליכא שיעורא אלא כדי להדביק הפת בתנור ושיקרמו פניה קודם חשיכה לבד שרי ואף על פי שרדייתה בשבת, והכין נמי משמע במתניתין דפרק קמא (יט, ב) דקתני ואין נותנין פת כו' אלא כדי שיקרמו פניה, ואילו בפרק קמא בשמעתא קמייתא (ג,ב. ד,א) משמע דרדיית הפת מדרבנן מיהא אסירא, וכדבעא רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה או לא.
וראיתי לר"ח ז"ל במסכת ראש השנה ריש פרק יום טוב שחל להיות בשבת, דרדיית הפת שאסרוה היינו בפת רכה שהוא כעין עיסה שרדייתו היינו עריכתו, והיינו דרב ביבי דקודם שיבא לידי חיוב חטאת קאמר, כלומר דעדיין לא קרמה פניה, הא כשנאפה היטב שרי ואפילו לכתחילה. והוצרך לפרש כן שם, מפני שהתירו שם (ר"ה כט, ב) תקיעת שופר אי לאו משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, ודייקינן לה מדכתיב (ויקרא כג, ז) כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, דאלמא אינה מלאכה ומשרא שריא ואפילו לכתחילה. וליתא, חדא דהא דקאמרינן התם היינו לומר דמדאורייתא לא אסירא ונפקא מינה דבמקום מצוה שרי. ותדע לך דהא ודאי תקיעת שופר שלא במקום מצוה אסירא וכדאיתא בשמעתין דהכא, ובפרק בתרא דראש השנה (לג, א) גם כן גבי מתעסקין עמהן עד שילמודו, ואמרינן נמי בפרק כסוי הדם (חולין פד, ב) תקיעת שופר תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת, ואע"פ שאינה מלאכה אלא חכמה. ועוד דהא תניא לקמן בפרק כל כתבי (שבת קיז, ב) שכח פת בתנור וקדש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות וכו' דאלמא בשכח בלבד התירו לרדות הא במדביק לכתחילה לא התירו. וצריך לי עיון.
אחר כך מצאתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות (לעיל שבת ד, א), דהכא ברודה בסכין ולצורך שבת, וכההיא דשכח פת בתנור, שלא גזרו בשבת כלאחר יד לצורך השבת בין בבא להציל בין בעלמא. ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך, חדא דדחקינן הכא ומוקמינן בכדי מזון שלש סעודות דוקא, ועוד היא צריכה לי עיון.

שש תקיעות היו תוקעים ערב שבת בין תקיעות ותרועות ראשונה להבטיל עם שבשדות והיו כלם נמנעים מלעדור ולחפור ומתחילים ובאים ואין הקרובים רשאים ליכנס עד שיהיו הרחוקים עמהם ויכנסו ביחד ועדיין חניות פתוחות ותריסין שעליהם המקח מונחים על פתחי החנויות שיוכלו הבאים ליקח תבלין ופירות הצריכים לשבת ומלאכה נעשית בכל העיר התחיל לתקוע בשנייה להבטיל עיר ממלאכה וחניות מלמכור ונסתלקו התריסין וננעלו החניות ועדיין התבשילין מונחים על גבי כירות ותוקע שלישית לחלוץ תפלין ולהדליק את הנר ושיסלק המסלק ויטמין המטמין שמנהגם היה בהטמנתם שלא על גבי כירה היתה אלא לאחר סלוקו מטמין וי"מ סלק לצורך הלילה ומטמין לצורך מחר ומ"מ אע"פ שמפרשים כן הטמנתם מ"מ לא על גבי כירה היתה כמו שכתבנו למעלה ואחר תקיעה זו שוהא במקומו בכדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור שהרי עדיין יקרמו פניה קודם שחשיכה שממהרין היו התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש ואח"כ תוקע ומריע ותוקע ושובתין הכל ואין עושים אחריה כלום ושמא תאמר והרי שליח זה צריך להוליך שופרו בביתו שהתקיעה היתה בגובה העיר ובאמצעיתה ונמצא שעדיין אינו שובת אינו כן שא"כ נתת דבריך לשיעורין אלא מקום צנוע לו בראש גגו שתוקע לשם ששם מניח שופרו:

כל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף לצורך עצמו של כלי שלא יגנב או שלא ישבר וכל שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו לצורך עצמו של כלי ומותר לטלטלו לצורך גופו כגון שצריך לו לצרך תשמיש של היתר כגון רחיים לעלות עליהם למטה או קורנס לפצוע בו אגוזים או לצורך מקומו כגון לישב במקום שהכלי לשם מעתה השופר והחצוצרות מלאכתן לאיסור ואסור לטלטלן אא"כ לצורך גופן כגון בשופר לגמע בו מים לתינוק או לצורך מקומן ונמצאת אומר בסוגיא זו שהלכה אין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות שהרי בכאן לצורך עצמו של כלי הוא וכמו שאמרו מקום צנוע היה לו ששם מניחו ואע"פ שמניחו אחר תקיעה אי אפשר לצמצם ואע"פ שזו שאמרו לא את השופר ולא את החצוצרות העמידוה לדעת ר' נחמיה שאומר שאף כלי שמלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך תשמיש שהוא מיוחד לו ואין הלכה כמותו כמו שיתבאר אפשר שהסוגיא נאמרת לצורך מקומה ולצורך גופה וזו שמתיר בשופר ואוסר בחצוצרות ר' יהודה מצד שהוא ראוי לגופו כגון גמיעת מים שבשופר הא חצוצרות הואיל ואין לה תשמיש גופה אסור אף למקומה וזו שמתיר בשניהם ר' שמעון שאין לו מוקצה בשום כלי לצורך מקומו ולצורך גופו הראוי לאחד לאחד הראוי לשניהם לשניהם ור' נחמיה אוסר בשניהם שאין מתיר טלטול אלא בכלי שמלאכתו להיתר ולצורך תשמיש המיוחד לו ולענין זה הלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה בי"ט ומותר בשניהם ומ"מ כל שאין גופו ראוי לשום תשמיש לא של היתר ולא של איסור אין מטלטלין אותו כלל כגון אבנים ומעות וכיוצא בהם:

ואע"פ שלענין פסק אין אנו צריכים לדברי ר' נחמיה לענין ביאור מיהא צריך לשאול למה שייחסנו לדעתו שאין כלי ניטל אף במלאכתו להיתר אלא לצרך תשמיש המיוחד לו ומצינו שאמרו לדעתו במסכתא זו שכל שמלאכתו להיתר ניטל מיהא לגופו ומקומו ולזה פרשו לדעתו שאין כלי שמלאכתו להיתר ניטל אלא לגופו ומקומו וא"כ כשמלאכתו לאיסור אף לגופו ומקומו אסור ועל זו אסר אף בשופר וכן אסר בהסקת כלים שמאחר שאין דרכם בהסקה נעשה כמוקצה למלאכה ובמקומו שבמסכתא זו יתרחבו הדברים בענינים אלו:

תוס' בד"ה אלא לענין כו' דכהרף עין דר' יוסי אינו מיד אחר בין השמשות דרבי יודא ומתאחר כו' עכ"ל ולפ"ז ליתא הך גירסא שכתב רש"י לעיל דקאמר אלא בין השמשות דר' יוסי לר' יהודה כו' דאם כן מאי פריך והא בעי הערב שמש כפירוש רש"י לעיל הא איכא למימר דבין השמשות דר' יודא מתאחר הרבה אחר הרף עין בין השמשות דר' יוסי ומצי שפיר טביל מקמי בין השמשות דר' יודא וק"ל:

בד"ה הקשה כו' לאשמועי' רבותא דאפי' בשבת דחמיר מיקל רבי יוסי כו' ואפילו בתרומה כו' מחמיר ר"י כו' עכ"ל וה"ה דה"מ למנקט בהיפך לרבותא דר' יודא דאפי' בשבת דחמיר מיקל ר' יודא כמ"ש ואפי' בתרומה דקיל מחמיר ר' יודא לענין טבילה ולא טביל בבין השמשות דר"י וק"ל:

בד"ה והתניא כו' ומיהו כו' משמע דשופר הוי מלאכתו להיתר עכ"ל דהשתא עיקר תמיהת ר"י לאו קושיא היא דהא דשופר מטלטלין היינו אפילו מחמה לצל מיהו ק"ק דאכתי אימא דאתי' כר' נחמיה דלא שרי מחמה לצל אפילו בדבר שמלאכתו להיתר לרבא כדאמר פרק כל הכלים כמו שכתבו התוספות לקמן ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' תוקעין ומריעין הוו להו חמשה אלא וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה בשני בה"ש. בהעלם א'. בחדושי הגרע"א כתב דכוונתו בכדי לפוטרו מאשם תלוי ע"ש ואנכי תמה דמה יושיענו זה כיון דחטאת בעי ידיעה ודאית בתחלה כדמוכח סוגיא דש"ס לקמן ס"ד ע"א וע"ב וע"ש עוד לעיל מזה פלוגתת ריו"ח ור"ל וא"כ מ"מ יצטרך להביא א"ת ולע"ד כוונת רש"י דהא ע"כ מיירי שעשה מלאכה אחת בשני בה"ש דאל"כ הרי א"י מעין איזו מלאכה עשה ופטור לר' יהושע בכריתות י"ט ומיירי נמי דעשה בשניהם בזמן אחד. ע' תוס' לעיל (בריש ע"א ד"ה ספק) ומש"כ רש"י לקמן וכגון דעבדי כל בה"ש ל"ד ועמש"כ בעירובין (לה:) ואת"ל דדוקא קאמר י"ל דכוונתו שבבה"ש גופיה לא היתה לו ידיעה. ור"ל כיון דעשה כל בה"ש למשל שקצר א"כ ע"כ קצר כמה גרוגרות וליחייב אכל גרוגרת חטאת א'. לכן אמר שהיה כל בה"ש בהעלם א' וא"כ אכתי איכא לספוקי דילמא מקצתו מה"י ומקצתו מה"ל (ע"ש בכריתות א"ר יוסי כו' שאני אומר מקצת עשה היום כו') וצריך ע"כ לצרופי הב' חצאי השיעורים אהדדי ר"ל דע"ש ודמו"ש. (הערה: עיין כריתות ספ"ג בסוגיא דשבתות כגופין דמיין דלפירש"י שם (ועי' בחדושי שם פירוש אחר ושכן פירש הרמב"ם) מוכח לכאורה דאף בשני מיני מלאכות מצטרפי אהדדי אם עשאן בהעלם שבת אבל זה חידוש גדול ולא אישתמיט חד להשמיענו כזאת ואולי יש לחלק דוק שם בהסוגיא היטב) וקיי"ל כחכמים דס"פ הבונה דיש ידיעה לח"ש וקיי"ל לקמן (ע"א דכל היכא דחלוקין לחטאות לא מיצטרפי ובשבועות (ספ"ב) ובכריתות (פ"ד) פלוגתא אם ידיעות ספק מחלקת לחטאת ולכן כתב רש"י שיהיה בהעלם אחד. ובתו"ח פ"ה מ"ד בכריתות עיות גם הוא כוונת רש"י בזה) ואף לפירושו בס"פ הבונה דמשחרית לבה"ע הוה כב' העלמות נ"ל דהיינו דוקא בהעלם שבת. עי' שיטתו בר"פ כ"ג (ובזה מתורץ קושיית התוספות שם עליו מהא דכתב אות א' בציפורי כו') ע"ש משא"כ כאן י"ל דמיירי בשגגת מלאכה או שהיה סבור שעדיין יום הוא ודו"ק וע"ש בתוי"ט: בסוה"ע

רד"ה והתניא. לפי שכפוף ראשו. ועמש"כ רפ"ו דשקלים בס"ד:

גמ' אדאני. נ"ב ובלשון משנה נקרא תלמית כ״פ הר״ש פ"ק דכלאים מ״ח:

שם מה נעשה להם לבבליים כו'. נ״ב גם בבבל עצמה היו נוהגין בתקיעות אלו עיין ע״ז (ע' א'). ונ״ל טעם שהיו שובתין מתוך מריעים לפי שחשו שמא יטעו כשלא ישמעו תקיעה ראשונה וישמעו שניה יסברו שהיא ראשונה:

בְּיוֹם הַמְעֻנָּן מַאי? בְּמָתָא, חֲזִי תַּרְנְגוֹלָא, בְּדַבְּרָא, חֲזִי עוֹרְבָא. נראה לי בזה מובן דברי הקדמוני תוצא שלום מן השונאין עד כאן, וכונתו כי הנר הוא שלום וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם (איכה ג, יז), ואמרו רבותינו ז"ל שלשה שונאין זה את זה תרנגולין וכלבים וזונות (פסחים קיג:), וכן אמרו רבותינו ז"ל עורב שונא את בניו (כתובות, מט:).

גמרא ושוהה כדי צליית דג. עי' בר"ן בפירקין בהל' חנוכה דף י ע"ב:

גמרא אר"י ב"ז העושה מלאכה בשני בה"ש חייב חטאת ממנ"פ פירש"י ע"ש ומו"ש בהעלם אחד.
ותימא דלמאי טעמא נקט רש"י בהעלם א' הא גם בב' העלמות חייב חטאת בממנ"פ. ואולי י"ל דקשיתי' לי' לרש"י דלחייב חטאת ואשם תלוי. דחד חטאת חייב ודאי ויש ספק שמא חייב עוד חטאת. דשמא סוף הקצירה דע"ש הי' לילה. ותחילת קצירה דשבת היה יום לזה נקט רש"י בהעלם אחד:

גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום ב' בין השמשות ג' לילה תנ"ה כו' בריש פ"ק דברכות ובספ"ב דמגילה מייתא בגמרא הא דקי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא היינו מדכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. ולפ"ז יש לדקדק אהא דאמרינן הכא דעד ג' כוכבים לא הוה לילה ואמאי לא סגי בשנים דהא קיי"ל דסתם לשון רבים שנים דתפסת מרובה לא תפסת. והנראה לע"ד בזה דהאי קרא דנחמיה לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא דעיקר ילפותא היינו כדמשמע בפ"ק דברכות דאתיא מדכתיב ובא השמש וטהר לענין גבי טבילת טמאים ומדלא כתיב ויטהר ע"כ דהיינו טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואידכי יומא והאי איערב שמשא ע"כ היינו סוף שקיעה משהחשיך עליון והשוה לתחתון וכמו שפירש ר"ת לעיל בד"ה תרי תלתא מיל. אלא דאכתי בהאי קרא לחוד לא הוה סגי דאפשר דגזירת הכתוב לענין טבילת טמאים הא דבעינן סוף שקיעה אבל בעלמא לעולם דמתחילת שקיעה הוה לילה כדמקשה הש"ס התם אלא מעתה ולחשך קרא לילה למחשיך ובא קרא לילה ואהא מייתי הש"ס שפיר מקרא דנחמיה דעד צאת הכוכבים יממא הוא ולפ"ז שפיר אית לן למימר דקים להו לרבנן דהכסיף העליון והשוה לתחתון וג' כוכבים בינונים תרווייהו חדא שיעורא הוא כנ"ל ודו"ק:

אלא לאכילה. וכולה מילתא דר' יוחנן לחומרא דלא תימא כי שלים בין השמשות דר' יהודה ליליא הוא וניכול וממילא נמי לענין מוצאי שבת לא אמרינן כר' יהודה דנימא דר' יוסי ליליא הוא ושרי: בשני בין השמשות. ערב שבת ומוצאי שבת בהעלם אחד אין כאן עוד אשם תלוי אלא חטאת: ממה נפשך. אי ליליא הוא חייב על ערב שבת ושל מוצאי שבת אינו כלום ואי יממא הוא חייב על מוצאי שבת ואין של ערב שבת כלום וכגון דעבד ליה כל בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו: בשיעורי דרבנן. בין השמשות: אתלו. הדליקו את הנר מבעוד יום: חזו תרנגולין. היושבים על הקורות מבעוד יום וכן העורבים בשדה: אדאני. עשב הקרוי מלוו''א ועלין שלו נוטין לצד החמה שחרית כפופין למזרח ובחצי היום זקופין ולערב כפופים מאד למערב: שש תקיעות. אף התרועות במנין דסדר שלהן תקיעה תרועה ותקיעה: להבטיל ממלאכה שבשדות. ויהא להן שהות ליכנס לעיר: להבטיל העיר. ממלאכה: והחנויות. ממקח וממכר: לחלוץ תפילין. והדלקת נר ברביעית: להדביק פת בתנור. ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרים התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש: ותוקע ומריע ותוקע. הרי שש: ושובת. חל שבת עליו: מלעדור. מלחפור: ויכנסו כולם כאחד. שלא יחשדו הנכנסים באחרונה לומר שעסקו במלאכתן אחר ששמעו קול השופר שאין הכל מכירין מי קרובים ומי רחוקים: תריסין. הן דלתות החנויות ומסלקין אותן ומניחן ע''ג יתדות ומוכרין עליהן תבלין ושאר דברים ולערב מחזירין אותן לפתחים: חמין. מים חמין למזוג בהן יין לשתות: סילק המסלק. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה: והטמין המטמין. את הראויות למחרת: חזן הכנסת. שמש הציבור: להוליך שופרו לביתו. שהיה גג מיוחד בגובה העיר ואמצעיתה לתקוע שם ומשם מוליכו לביתו אלמא אכתי לא נקיט קדושת שבת עלייהו: לשיעורין. פעמים שביתו קרוב פעמים שביתו רחוק: בראש גגו. שתקע שם: שאין מטלטלין. אפילו ברשות היחיד: והתניא שופר מיטלטל. לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק: חצוצרות. פשוטה ואינה ראויה אלא לתקוע והוי דבר שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה:

אלא לענין אכילה. קשה דמשום שיעורא פורתא דהוי כהרף עין לא הוי ליה למיפסק כר' יוסי וליכא למימר דכהרף עין דר' יוסי אינו מיד אחר בין השמשות דר' יהודה ומתאחר הרבה אחריו א''כ הא דאמר רב יהודה כו' בין השמשות דר' יהודה לרבי יוסי כהנים טובלים בו מאי איריא בין השמשות אחר בין השמשות דר' יהודה נמי כהנים טובלים לר' יוסי וי''ל דאינו מתאחר כל כך שיהא שיעור טבילה בינתיים א''נ ספק היה להם אם היה מתחיל מיד אחר דר' יהודה או מתאחר הרבה ולהכי איצטריך למיפסק דלא אכלי כהנים תרומה עד דודאי שלים בין השמשות דרבי יוסי: הקשה ה''ר פורת דבשבת גופיה הוה מצי למינקט הלכה כר' יהודה בע''ש וכר' יוסי במוצאי שבת וכן לענין תרומה הוה מצי למימר הלכה כר' יהודה לענין טבילה וכר' יוסי לענין אכילה ונראה לר''י דניחא ליה לאשמועינן רבותא דאפי' בשבת דחמיר מיקל ר' יוסי ושרי לעשות מלאכה בבין השמשות דר' יהודה ואפי' בתרומה דקיל משבת או בתרומה דרבנן מחמיר ר' יוסי דלא אכלי כהנים עד דשלים בין השמשות דידיה: רבי יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ כו'. פירש''י ורביעית להדליק את הנר וכן משמע דלא פליג אתרתי קמייתא ועוד דאמר בסמוך שניה להדליק את הנר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יהודה הנשיא וליכא למימר נמי דאף לחלוץ תפילין קאמר ומדליק נמי בשלישית מדקאמר אלא ג' להדליק את הנר כמאן כר' נתן משמע ולא כר' יהודה הנשיא וקשה דבס''פ ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי שחלה ר''א ואותו היום ע''ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין גער בו אביו ויצא בנזיפה א''ל היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות אלמא הדלקת נר קודם לחליצת תפילין וי''ל דשאני התם דמשום חוליו איחרו מלהדליק את הנר לפי שהיו טרודין בו עד שהיה סמוך לחשכה ולכך אמר יעסוק באיסור סקילה קודם ואדרבה משם יש ראיה דחליצת תפילין קודמת מדרצה הורקנוס לחלוץ תפילין קודם הדלקה ומסתמא היה יודע שכך היו רגילין לעשות: שש תקיעות. כמו שפירש בקונטרס שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה אע''ג דקצת משמע לקמן דשלש ראשונות תקיעות הן דקתני התחיל לתקוע תקיעה שניה לאו דווקא נקט תקיעה וכן מוכיח בפרק החליל (סוכה דף נג: ושם) דתנן אין פוחתין מכ''א תקיעות במקדש ואין מוסיפין על מ''ח תקיעות וחשיב באותן מ''ח שלש להבטיל את העם ממלאכה ואמר בגמרא מתניתין דלא כר' יהודה דתניא רבי יהודה אומר הפוחת אל יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף על ט''ז ומפרש במאי פליגי ר' יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא ואם ג' להבטיל את העם ממלאכה כולן תקיעות למה היה ר' יהודה מחשיבם כאחת: והתניא שופר מטלטלין כו'. תימה לר''י הא ע''כ האי דשרי לטלטל שופר היינו לצורך גופו או לצורך מקומו דמחמה לצל אפי' ר' שמעון אסר כמו שאפרש בסמוך דשופר מלאכתו לאיסור הוא וברייתא דלעיל דאסר להצניעו היינו מחמה לצל והוי כמו מרא שלא יגנב בפרק כל הכלים (לקיין דף קכד:) דהיינו טלטול שלא לצורך ואומר ר''י דמשמע ליה דאסר בברייתא דלעיל אפי' לצורך גופו ומקומו מדקתני לפי שאין מטלטלין ולא קתני לפי שאין מצניעין וא''ת וכיון דאיירי הכא הא דמטלטל שופר היינו לצורך גופו א''כ חצוצרות אמאי אין מטלטלין וי''ל דחצוצרות מוקצה יותר משופר כמו שאפרש בסמוך ומיהו מתוך פירוש הקונטרס משמע דשופר הוי מלאכתו להיתר:

שבת לה ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד