שבת לה ע"א

תרי תילתי מילא [שני שלישי מיל]. ומסבירים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] — איכא בינייהו פלגא דדנקא [יש ביניהם הבדל בחצי ששית מיל], הרי שיש אחידות בחלוקתם, ושיעורו של רב יוסף בבין השמשות קטן משיעורו של רבה.

א ומעירים: וחילופה בחלתא [וההיפך בדין כוורת], ששם השעור שקצב רב יוסף גדול הוא מן השיעור שקבע רבה. שאמר רבה: חלתא [כוורת] בת (המחזיקה) תרי כורי [שני כורים] — שרי לטלטולה [מותר לטלטלה] בשבת, ובת תלתא כורי [שלושה כורים] — אסור לטלטולה [לטלטלה], שגדולה היא הרבה משיעור כלי, ולא הותר לטלטל בשבת אלא כלים. ורב יוסף אמר: בת תלתא כורי [שלושה כורים] — נמי שרי [גם כן מותרת] בטלטול, ורק בת ארבעה כורי [כורים] — אסור לטלטלה.

אמר אביי: בעי מיניה דמר [שאלתי את רבי, רבה] בשעת מעשה, כשהייתי צריך לדעת בפועל מה לעשות, ואפילו בת תרי כורי [שני כורים] לא שרא [התיר] לי לטלטל. ומסבירים: כמאן [כדעת מי] נהג כך רבא הלכה למעשה — כהאי [כאותו] התנא דתנן [שכן שנינו דעתו במשנה] בדיני טהרות: כוורת הקש וכוורת העשויה קנים ובור ספינה אלכסנדרית שעושים כלי גדול בספינה וממלאים אותו מים מתוקים לשתייה, אף על פי שכלים אלה יש להם שולים, כיון שהן מחזיקות ארבעים סאה בלח (נוזלים) שהן כוריים ביבש — טהורים, אפילו נגע בהם דבר טמא, כי כלים גדולים מעבר לגבול מסויים שוב אינם נחשבים ככלים, ואינם מקבלים עוד טומאה. ועל כך סמך רבה כשאסר לטלטל אפילו כוורת בת שני כורים, שהרי לענין טומאה אינה נחשבת עוד כלי. על המשנה העיר ואמר אביי: שמע מינה האי גודשא תילתא הוי [למד ממנה כי גודש זה שגודשים דברים בכלי, הרי הוא שליש] ממה שהכלי מכיל. שהרי במשנה נאמר שכלי המכיל ארבעים סאה בלח, מכיל שני כורים, שהם שישים סאה, ביבש. הרי שביבש שאפשר לגדוש בו מוסיפים עוד שליש.

ב מסופר: אביי חזייה [ראהו] את רבא דקא דאוי [שהוא צופה] בערב שבת לצד מערב, לדעת האם האדימו השמים ולידע בכך את זמן בין השמשות. אמר ליה [לו] אביי לרבא: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] שזמן בין השמשות הוא כל זמן שפני מזרח מאדימין ומדוע מסתכל אתה למערב? אמר ליה [לו] רבא: מי סברת [האם סבור אתה] שהכוונה לפני המזרח ממש? לא, הכוונה היא לפנים של הרקיע המאדימין את המזרח, שהם ממולם, כלומר, בצד מערב. איכא דאמרי [יש אומרים] כי סיפור זה היה שונה ממה ששנינו. ומספרים סיפור זה בנוסחה שונה קצת. רבא חזייה [ראהו] את אביי דקא דאוי [שהוא צופה] לצד מזרח. אמר ליה [לו] מי סברת [האם סבור אתה] כי הכוונה לפני המזרח ממש? הכוונה היא פנים המאדימין את המזרח, כלומר, צד מערב. וסימניך [וסימנך]: כוותא, שממול לחלון רואים עד כמה נכנסה בו השמש.

ג על מה ששנינו בברייתא שר' נחמיה אומר ששיעור בין השמשות הוא בכדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. אמר ר' חנינא: הרוצה לידע באופן מדוייק אימתי הוא שיעורו של ר' נחמיה יעשה כן: יניח חמה בראש הכרמל, שכאשר הוא על שפת הים עדיין רואה הוא את ראש הכרמל מואר בשמש. וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של ר' נחמיה.

משום דמיון הביטוי מביאים את מה שאמר ר' חייא: הרוצה לראות את בארה של מרים שהיתה עוברת עם ישראל ממקום למקום, יעשה כן: יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה סלע כמין כברה (נפה) בים, וזו היא בארה של מרים. ואמר רב בענין זה: מעין המיטלטל שעובר ממקום למקום — טהור ודינו כמעין ממש, ולא כמים שאובים. ואיזה הוא מעין המיטלטל? זהו בארה של מרים.

ד אמר ר' יהודה שכך אמר שמואל: בין השמשות של ר' יהודה, כהנים שנטמאו ורוצים לטבול לטהרתם מבעוד יום כדי שאחר טבילתם יהיה להם הערב שמש ויוכלו לאכול בתרומה, עדיין טובלים הם בו, לפי שלדעה זו בין השמשות עדיין נחשב ליום. ושואלים: למאן [לדעת מי, לאיזו שיטה] אומר אתה כך, אילימא [אם תאמר] שלשיטת ר' יהודה עצמו — והלא לדעתו המפורשת בין השמשות ספקא [ספק] הוא, וכפי ששנינו מקודם. ואם כן הטובל בו אינו יכול לאכול בתרומה עד לאחר הערב שמש שלמחרת. אלא הכוונה היא לזמן בין השמשות של ר' יהודה שהכהנים יכולים לטבול בו לשיטת ר' יוסי, שאותו זמן נחשב לר' יוסי כיום, ולאחריו אם כן יהיה להם הערב שמש.

ושואלים: אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי לפי ר' יוסי טובלים הם מבעוד יום! ומשיבים: מהו דתימא [יכול הייתי לומר] שבין השמשות לשיטת ר' יוסי מישך שייך [שייך] זמנו בתוך זמן בין השמשות של ר' יהודה, והוא בסופו, ואם כן משהסתיים זמן בין השמשות לר' יהודה אף לשיטת ר' יוסי הוא הסתיים, ולאחריו הוא לילה וכבר לא יוכל להיות באותו יום הערב שמש. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דשלים [שקודם נגמר] בין השמשות לשיטת ר' יהודה, והדר [ורק אחר כך] מתחיל בין השמשות לשיטת ר' יוסי והוא מאוחר לזה של ר' יהודה.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה לענין דיני שבת, והלכה כר' יוסי לענין תרומה. ושואלים: בשלמא [נניח] לענין הלכה כר' יהודה לענין שבת, אפשר לומר שכמו בשאר ספיקות בשבת פוסקים לחומרא [להחמיר], כדין כל ספק שמן התורה. אבל לענין תרומה — מאי היא [מה הוא] המקרה שבו מדובר? אילימא [אם נאמר] לענין טבילה — והלא אף טבילה ספקא [ספק] שמן התורה היא, ומדוע נקל בו יותר מבדיני שבת?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - א

אלא תרי תילתי, שני שליש מיל.

ומבארינן: מאי בינייהו, מהו שיעור ההפרש של זמן בין השמשות בין רבה לרב יוסף? - איכא בינייהו פלגא ד"דנקא", חצי שישית. דהיינו, זמן הליכה של אחד חלקי שנים עשרה מיל. שזהו ההבדל בין שלשת רבעי מיל [שהם תשע חלקי שנים עשרה] לשני שליש מיל [שהם שמונה חלקי שנים עשרה].

וחילופה, ומצאנו מחלוקת אחרת העוסקת בענין דין שיעור, אשר בה נוקט רבה את השיעור הנמוך ואילו רב יוסף הוא זה שנוקט את השיעור הגבוה - בדין טלטול חלתא, כוורת, בשבת.

לקמן בדף קכג ב מתבאר כי נחמיה רצה לחזק את שמירת השבת, וגזר שלא לטלטל כל דבר חוץ מאשר אוכל וכלי הסעודה. לאחר שהגזירה הועילה לחזק את שמירת השבת החלו בהדרגה להקל ולטלטל כלים שימושיים.

ההיתר ניתן לכלים בלבד. אבל כלים גדולים מאד, וכפי שיתבאר שיעור גודלם לקמן, אינם נכללים ב"תורת כלים", ולכן הם אסורים בטלטול בשבת. דאמר רבה: חלתא, כוורת, שהיא בת תרי כורי, שמכילה שני כורים - שרי לטלטולה בשבת. היות שבגודל כזה היא עדיין נכללת בתורת כלים. ואילו כוורת בת תלתא כורי - אסור לטלטולה, כיון שיצאה מתורת כלים מחמת גודלה.

ורב יוסף אמר: חלתא בת תלתא כורי נמי שרי לטלטלה, שעדיין תורת כלי עליה, ורק חלתא בת ארבעה כורי אסור ^[108].

אמר אביי: בעי מיניה דמר, רבה, בשעת מעשה, כשהזדמן לידי לטלטל כוורת גדולה, ואפילו חלתא בת תרי שני כורי - לא שרא לי רבה לטלטל!

ומבארינן: כמאן אסר רבה לטלטל כוורת שיש בה רק שני כורים?

כהאי תנא:

דין טומאת כלי עץ הוקש בכתוב לדין טומאת שק. ובטומאת שק התחדש שאין הוא נטמא אלא רק אם הוא ראוי לטלטלו בין כשהוא מלא ובין כשהוא ריק.

ולכן, שק גדול, שאינו יכול להטלטל כשהוא מלא, לפי שאז הוא יקרע - אין הוא נטמא.

וכיון שהוקשו כלי עץ לשק ביחס לטומאה, הרי גם כלי עץ גדולים, שאין מטלטלין אותם כשהם מלאים כדי שלא יישברו - אינם מקבלים טומאה. דתנן: כוורת העשויה מקש, וכוורת העשויה מקנים, וכן כלי עץ גדול המשמש כעין בור של מי שתיה בספינה "אלכסנדרית" [ספינה גדולה], הרי אף על פי שיש להם שולים, תחתית, והיינו, שהם כמו כל הכלים, בכל זאת אין הם ראויים לקבל טומאה הואיל והם כלי עץ שאינו מקבל טומאה אם אי אפשר לטלטל אותו כשהוא מלא [מחשש שישבר].

והכלים הללו, כשהן מחזיקות ארבעים סאה בלח ^[109], שהן כוריים ביבש, אין מטלטלים אותם כשהם מלאים כדי שלא ישברו, ולפיכך הם טהורים.

ולפי התנא הזה אסר רבה לטלטל כוורת המכילה כוריים בלבד. שהרי לפיו אין מטלטלין אותה כשהיא מלאה מחשש שמא תשבר, ולכן היא אסורה אף בטלטול בשבת מדין מוקצה.

אמר אביי: ממה שאמר התנא שהכלים הללו מחזיקים ארבעים סאה בלח שהן כוריים [ששים סאה] ביבש, שמע מינה:

האי גודשא, הגודש של מידת היבש, שניתן לגודשו מעל הכלי - תילתא הוי. שניתן לגדוש מעל הכמות הנתונה בכלי מחצית הכמות שניתנה בכלי עצמו, כך שהגודש מהווה שליש מכל הכמות. שהרי הוא יכול לגדוש במידת היבש עוד עשרים סאה מעל ארבעים הסאה.

אביי חזייה לרבא בשעת בין השמשות דקא דאוי, שהפנה פניו וצפה לכיוון מערב לדעת אם כבר הגיע הלילה.

אמר ליה אביי לרבא: מדוע הינך פונה להסתכל בצד מערב? והתניא: כל זמן שפני מזרח מאדימין!?

אמר ליה רבא לאביי: מי סברת "פני מזרח" ממש?

לא. אין זה כוונת התנא. אלא כוונתו לצד מערב, שממנו מגיעים קרני האור של החמה, שהוא ה"פנים המאדימין את המזרח".

איכא דאמרי שכך היה המעשה:

רבא חזייה לאביי דקא דאוי פונה וצופה למזרח.

אמר ליה רבא לאביי: מי סברת "פני מזרח" ממש?

לא כך הוא. אלא כוונת התנא היא למערב, שהוא "פנים המאדימין את המזרח". ודומה הדבר לחלון הנמצא בצד מערב ודרכו נכנסים קרני השמש ומאירים את הכותל שבצד מזרח.

וסימניך: כוותא, חלון, שדרכו עוברות קרני השמש ומאירות את הכותל שכנגדו.

שנינו במשנה: רבי נחמיה אומר בין השמשות הוא שיעור זמן כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל.

אמר רבי חנינא: הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה, יניח חמה כשהיא נראת בראש הכרמל, שהוא מקום גבוה, וירד לתחתית ההר, ויטבול בים, ויעלה. ואז נהיה כבר לילה ^[110].

וזהו שיעורו של רבי נחמיה.

אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל, ויצפה אל הים, ויראה כמין כברה בים. וזו היא בארה של

מ רים.

אמר רב: מעין המיטלטל - טהור, למרות שהוא מטלטל. ואינו מקבל טומאה, ומימיו ראויים לטבילה. ואין לך מציאות של מעיין המיטלטל, אלא, זהו בארה של מרים, שהיה מיטלטל עם כלל ישראל במדבר בזכותה של מרים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: בין השמשות דרבי יהודה - כהנים טמאים שצריכים לטבול מבעוד יום במקוה לטהרתם, כדי שיהיה להם "הערב שמש" לאחר טבילתן - טובלין בו.

והוינן בדברי שמואל: למאן, לפי מי הוא אמר את דבריו?

אילימא לרבי יהודה - הא בין השמשות דרבי יהודה - לרבי יהודה ספקא הוא!

אלא, שמא כוונתו לומר כי בבין השמשות דרבי יהודה - לרבי יוסי כהנים טובלין בו. הרי זה פשיטא! היות וזמנו של רבי יוסי הוא לאחר זמנו של רבי יוסי, ושיעורו ממושך, הרי פשיטא שלרבי יוסי יכולים אז הכהנים לטבול וישאר להם זמן מהיום לאחר טבילתם כדי שיחשב הדבר שהיה להם הערב שמש לאחר הטבילה.

ומשנינן: לעולם אמר שמואל את דבריו לפי רבי יוסי. שאפשר לדעתו לטבול בזמן בין השמשות של רבי יהודה, לפי שהוא יום עדיין, ולאחר הטבילה אף יהיה לו "הערב שמש".

וחידושו של שמואל הוא: מהו דתימא: בין השמשות דרבי יוסי - מישך שייך בדרבי יהודה, שסופו של בין השמשות של רבי יהודה הוא בין השמשות לרבי יוסי ומיד בסיומו מתחיל הלילה. ונמצא, שאם יטבול הכהן לקראת סוף בין שמשות שוב לא יהיה לו "הערב שמש", כי מיד עם סיום בין השמשות דרבי יהודה נהיה לילה. קא משמע לן שמואל דקודם שלים זמן בין השמשות דרבי יהודה, ורק הדר, לאחר מכן, מתחיל בין השמשות דרבי יוסי.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה שזמן בין השמשות הוא כרבי יהודה - לענין שבת. ומאידך, הלכה שזמן בין השמשות הוא כרבי יוסי - לענין תרומה.

והוינן בה: כיון שאמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה לענין שבת וכרבי יוסי לענין תרומה, מוכח שיש לו ספק כמי מי יש לפסוק. ואם כן, יש לתמוה:

בשלמא זה שפסק רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה לענין שבת - משום שפסק לחומרא, שלא לעשות בערב שבת, בבין השמשות של רבי יהודה מלאכה, ואם עשה צריך להביא אשם תלוי, כי יתכן שהלכה כרבי יהודה.

אבל לענין תרומה - מאי היא ההלכה כרבי יוסי?

אילימא לטבילה, שיכולים הכהנים לטבול בבין השמשות של רכי יהודה לפי שיש צד לומר שהלכה כרבי יוסי, והזמן הזה עודנו יום.

לא יתכן לומר כן. שהרי לרבי יוחנן ספקא היא אם הלכה כרבי יהודה או כרבי יוסי, ולא יתכן שיפסוק שמותר אז לכהנים לטבול.

הערות

^[108] התוספות כתבו שאין הלכה כמותו, וכלי אינו מתבטל אפילו אם הוא גדול וכבד. והרמב"ם מוסיף שגם אבן גדולה או קורה שרגילים להשתמש בה, מותר לטלטלה, וכלי גדול אפילו כשאין רגילות להשתמש בו מותר. וכתב המשנה ברורה (שם, ח) שמי שזהיר ביום חול מלטלטל כלי זה כי חושש שישבר, נקרא הדבר מוקצה מחמת חסרון כיס.

^[109] הריטב"א מביא את קושיית הראב"ד, מדוע כלי שהינו מחזיק קצת פחות מארבעים סאה הינו מקבל טומאה, כיון שמיטלטל ריק ומלא, והרי אנו רואים ששום אדם לא יכול לטלטל כלי כל כך גדול כשהוא מלא, ותירץ ששיעורים אלו נאמרו לפי דורו של משה רבינו שהיו גיבורים גדולים ובעלי כוח, ודיני התורה לא נשתנו.

^[110] החתם סופר (בתשובות ליקוטים ו, טז) בא לקבוע מהו שיעור הזמן של כדי אכילת פרס, והוכיח זאת מדברי רש"י כאן שפירש, שמשך הזמן הלוקח לאדם לטבול בים ולצאת הוא זמן בין השמשות, והרי בין השמשות ידוע לנו שהוא ט' דקות, ומכיון שבגמ' כריתות נאמר שהאוכל חצי פרס ממאכלים טמאים בפרק זמן של אכילת פרס אסור לו לאכול תרומה בלי לטבול, וטבילה שבאמצע אכילתו בתוך זמן אכילת פרס אינה מועלת, והאכילות מצטרפות והינו טמא, נמצא שפרק זמן של טבילה שהינו ט' דקות כמו שיעור בין השמשות עדיין נחשב לתוך כדי אכילת פרס. והרבה החתם סופר לתמוה על כך, אך חשש להקל נגד דברי רש"י. אבל החזון איש פירש בגמ' על פי דברי הירושלמי, שהזמן הוא כדי שירד ויטבול בים ויצא, ויעלה - לראש הכרמל, ולא שיעלה מן המים, נמצא אם כן שזמן הטבילה עצמו הוא אכן מועט, אך הזמן הנאמר כאן הוא הזמן שצריך לעלות לראש ההר, וזהו ט' דקות כשיעור בין השמשות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it means two-thirds of a mil. The Gemara explains: What is the practical difference between them? The practical difference between them is half of one-sixth [danka], i.e., one-twelfth of a mil. Their disputes are consistent, as the duration of twilight according to Rav Yosef is shorter than its duration according to Rabba.

The Gemara comments: And with regard to the legal status of a wicker vessel their dispute is the opposite. In that case, the size of the vessel permitted by Rav Yosef is larger than the size of the vessel permitted by Rabba. As Rabba said with regard to a wicker vessel with a capacity of two kor, one is permitted to move it on Shabbat. And one with a capacity of three kor, one is prohibited to move it on Shabbat. It is much larger than the dimensions of a vessel and one is only permitted to move vessels on Shabbat. And Rav Yosef said: A vessel with a capacity of three kor, one is also permitted to move it, and only one with a capacity of four kor, it is prohibited to move.

Abaye said: I raised the dilemma before my Master, Rabba, when it was practical, when I actually needed to know what to do, and he did not permit me to move even a vessel with a capacity of two kor. The Gemara explains: In accordance with whose opinion did Rabba issue his practical halakhic ruling? In accordance with the opinion of this tanna that we learned in the mishna discussing the laws of ritual purity: A round straw barrel, and a round barrel made of reeds, and the cistern of an Alexandrian ship, which is a large vessel placed on a boat and filled with potable water, although these vessels have bottoms, i.e., they are receptacles, since they have a capacity of forty se’a of liquid, which is the equivalent of two kor of dry goods, they are ritually pure. Even if they come into contact with a source of ritual impurity, they do not become impure. Beyond a certain size, containers are no longer considered vessels and, consequently, cannot become ritually impure. Rabba held: Since with regard to the halakhot of ritual impurity a vessel of two kor is not considered a vessel, it may not be moved on Shabbat. With regard to this mishna, Abaye said: Learn from it that the surplus of dry goods in a vessel relative to liquids is one-third of the contents of the vessel. It says in the mishna that a vessel that can hold forty se’a of liquid holds two kor of dry produce, which is the equivalent of sixty se’a.

The Gemara relates: Abaye saw that Rava was gazing westward on Shabbat eve to determine whether or not the sky was red and whether or not it was twilight. Abaye said to Rava: Wasn’t it taught in a baraita that twilight is from when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun? Why, then, are you looking westward? Rava said to him: Do you hold that the reference is actually to the eastern face of the sky? No, it is referring to the face of the sky that causes the east to redden, i.e., the west. Some say a different version of that incident. Rava saw that Abaye was gazing eastward. He said to him, do you hold that the reference is to the actual eastern face of the sky? The reference is to the face of the sky that causes the east to redden, i.e., the west. And your mnemonic is a window, as it is on the wall opposite the window that one can see how much sunlight is shining through.

With regard to that which was taught in the baraita that Rabbi Neḥemya says: The duration of twilight is the time it takes for a person to walk half a mil after the sun sets. Rabbi Ḥanina said: One who wants to know the precise measure of Rabbi Neḥemya’s twilight should do the following: Leave the sun at the top of Mount Carmel, as when one is standing on the seashore he can still see the top of Mount Carmel in sunlight, and descend and immerse himself in the sea, and emerge, and that is Rabbi Neḥemya’s measure of the duration of twilight.

Because of its similarity to Rabbi Ḥanina’s statement, the Gemara cites that which Rabbi Ḥiyya said: One who wants to see Miriam’s well, which accompanied the Jewish people throughout their sojourn in the desert, should do the following: He should climb to the top of Mount Carmel and look out, and he will see a rock that looks like a sieve in the sea, and that is Miriam’s well. Rav said: A spring that is portable, i.e., that moves from place to place, is ritually pure and is regarded as an actual spring and not as drawn water. And what is a movable spring? It is Miriam’s well.

Rav Yehuda said that Shmuel said: During Rabbi Yehuda’s twilight, ritually impure priests who want to immerse themselves during the day to become ritually pure, so that sunset will follow immersion and they will be permitted to eat teruma, can still immerse themselves during that period. According to this opinion, twilight is still considered to be day. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that true? If you say that it is in accordance with Rabbi Yehuda’s own opinion, his opinion cited above is that twilight is a period of uncertainty. Therefore, one who immerses at that time may not eat teruma until after the sunset of the following day. Rather, the reference is to twilight of Rabbi Yehuda, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Priests can immerse then, as Rabbi Yosei considers that time to still be day, and sunset will follow.

The Gemara asks: It is obvious that according to Rabbi Yosei they are immersing themselves during the day. The Gemara answers: Lest you say that the twilight of Rabbi Yosei is subsumed within and takes place at the end of the twilight of Rabbi Yehuda. When the twilight of Rabbi Yehuda ends, Rabbi Yosei’s twilight is also over. It is already night, sunset of that day has already passed, and there is no sunset to enable them to eat teruma. Therefore, he teaches us that Rabbi Yehuda’s twilight ends, and only thereafter does Rabbi Yosei’s twilight begin.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to the matter of Shabbat, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the matter of teruma. The Gemara asks: Granted, concerning the statement that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to the matter of Shabbat, as like all other cases of uncertainty, the ruling is stringent with regard to Torah prohibitions. However, with regard to teruma, what is the case under discussion? If you say that it is referring to the matter of immersion, immersion is also a case of uncertainty with regard to a Torah law. Why would the ruling be more lenient in that case than in the case of Shabbat?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי ש"מ מי' גדאשא תילתא הוי דייק לה אביי מדברי המשנה והן מחזיקות ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש כי הכור ל' סאין כמו שתמצא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פו) כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך והואיל והכלי שיכיל מן היבש כורים שהן ס' סאה לא יכיל מן הלח יותר ממ' סאה והם ב' שלישי הס' מכלל שהשליש הנשאר לא יכילנו הכלי עצמו שלא יהיה גדוש על פי המדה והואיל ובזמן שהוא גדוש יכיל ס' אע"פ שמן הלח לא יכיל אלא ארבעים נפקא לן מינה הא דאביי שהגדוש על פי המדה הוא שליש מה שתכילנו כלל המדה:

אמרו וחלופה בחלתא רבה נותן בה מדה ב' כור ורב יוסף נותן בה מדה ג' כור (ביותר) [יותר] אסור נמצא רב יוסף מוסיף על שיעורו של רבה ותרווייהו סבירא להו דכהאי שיעורא מטלטלא מליאה וריקנית ומנא היא והלכך שריא לטלטולה.

אמר אביי בעי מיניה דמר הלכה למעשה ואפילו חלתא בת ארבעים סאה שהוא כור ושליש כור לא התיר לי כי האי דתנן בכלים פרק (י"ד) [ט"ו] כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אף על פי שיש להם שולים ומחזיקות מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורים כלומר אינה כלי לפיכך אינה מקבלת טומאה והלכתא כרבה:

רבי נחמיא אומר משתשקע החמה עד שיעור כדי הילוך חצי מיל זהו בין השמשות אמר רבי (נחמי') [חנינא] הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בימא של טבריא ויעלה וזהו שיעור של ר' נחמיה א"ר חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה בראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזהו בארה של מרים אמר רב יהודה אמר רב מעין המטלטל מטהר זה היא בארה של מרים:

חלתא בת תרי כורי שרי לטלטולה בת תלתא כורי אסור לטלטולה. קשיא לי דהוה ליה למימר בת תרי כורי שרי לטלטולה בת תרי כורי ומשהו אסור לטלטולה. ונראה דמשום דרב יוסף שרי אף בת תלתא נקט רבה תלתא אסור, ורב יוסף נמי הואיל ואמר רבה תרי ותלתא אמר איהו תלתא וארבעה והוא הדין לתלתא ומשהו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת. כלומר: בכניסת שבת, והיינו לחומרא אבל ביציאתו לא אלא כרבי יוסי. וכי קאמר וכרבי יוסי לענין תרומה, הוא הדין דהוה מצי למימר לענין מוצאי שבת.
ומהא דרבי יוחנן לא שמעינן אי כרבה אי כרב יוסף. והרב אלפסי ז"ל פסק כרבה משום דקיימא לן (ב"ב קיד, ב) דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כותיה חוץ משדה ענין ומחצה, ועוד דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא נקטינן.
ומורי הרב ז"ל פסק כרב יוסף, דכי קיימא לן כרבה הני מילי כל היכא דפליגי בסברא דנפשייהו ומשום דאמרינן בהוריות (יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים, אבל הכא מפי השמועה הם חולקים, מר אמר לה משמיה דרב יהודה ומר אמר לה משמיה דרב יהודה. ועוד דסוגיין הכא כרב יוסף, דאמרינן אביי חזייה לרבא דקא דוי למערב אמר ליה והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין אמר ליה פנים המאדימין את המזרח, והיינו כרב יוסף דקא דוי למערב למחזי אם פניו מאדימין ואכתי יממא הוא כרב יוסף, דאי כרבה ולמיחזי אם שקעה חמה, מאי קא אמר ליה אביי והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין, והלא פני מזרח המאדימין דאדכר בברייתא אינו סימן ליום וגם לא סימן לסוף בין השמשות, דהא בין השמשות מושך והולך עד שיכסיף העליון והשוה לתחתון. ומיהו אף על גב דמתחזי מהאי עובדא דכדרב יוסף סבירא ליה לא עבדינן ביה עובדא לקולא אלא לחומרא. אלו דבריו. ועוד יש להביא ראיה מברייתא דקא מייתי בירושלמי בפרק קמא דברכות (ה"א) כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו זהו לילה, והא אתיא כרב יוסף.
ועם כל זה יש לי ללמד זכות על דברי הרב אלפסי ז"ל, חדא דהא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה בבין השמשות כמאן, והלכך פסק כרבי יהודה בהכנסת השבת שהוא השיעור המוקדם וכרבי יוסי לענין תרומה ומוצאי שבת שהוא השיעור המאוחר שבכולן, וכיון שכן על כרחין לחומרא אזלינן בכולהו. ועוד דאם איתא לימא הלכה כרבי נחמיה לענין שבת, דלדידיה התחלת בין השמשות משתשקע החמה ואף על פי שפני מזרח מאדימין, אלא ודאי רבי יוחנן כרבה סבירא ליה, וכי נקט רבי יהודה הוא הדין דהוה מצי למימר כרבי נחמיה דהתחלת בין השמשות שוה לשניהם, אלא משום דרבי יהודה קדים בברייתא נקט רבי יהודה, ועוד דמשום דרבי יהודה שעוריה משיך טפי מדרבי נחמיה ואפילו הכי לא קיימא לן כותיה לא באפוקי שבתא ולא לגבי תרומה נקטינן לדרבי יהודה.
ומאי דקשיא ליה לרבנו הרב ז"ל, יש לי לומר דהא דקא דוי למחזי אם הכסיפו פני מזרח דהיינו סלוק אדמימות מן המזרח לגמרי דהכספת פנים היינו סלוק אדמימות כמו שכתבתי למעלה (לד, ב ד"ה הכסיף) וכדי לערב או להטמין קא דוי ביה, ואמר ליה מי סברת דסלוק אדמימות מן המזרח בלבד בעינן סלוק אדמימות כל פני מערב בעינן. כך נראה לי.

כבר ידעת שכל כלי העשוי לנחת אינו מקבל טומאה הרי אמרו מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן מעתה כוורת הקש ר"ל העשויה מזנב השבולת וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית והוא כלי גדול עשוי כמין בור ומכניסין אותו לתוך ספינה גדולה ליכנס שם מים מתוקים אף על פי שיש להם שוליים שנמצאו דומים בזו לכלי והיה לנו לומר מזו שהוא כלי אם היו מחזיקין מ' סאה בלח שהם כורים ר"ל ששים סאים ביבש בקצת כלים ר"ל בכל כלי שהוא מרובע ורחבו כפלים בגבהו שכל כגון זה הגודש הוא שליש המוחזק בתוכו טהור שמתוך גדלו אינו מיטלטל ויצא לו מתורת כלי וכן לענין שבת אסור לטלטלו שאין תורת כלי עליו:

העושה מלאכה בערב שבת בין השמשות חייב באשם תלוי עשה מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת בבין השמשות של כל אחד מהם הרי זה חייב חטאת ממה נפשך ודוקא כשהמשיך מלאכתו כל בין השמשות שאם לא כן יש לספקו במקצתו מן היום מקצתו מן הלילה ושמא מה שעשה בערב שבת יום היה ובמוצאי שבת לילה היה וכן הדין לאשם תלוי בבין השמשות אחד ונראה לגדולי הדורות שלפנינו שאפי' נודע לו בשבת חייב הואיל ובשני בין השמשות שוגג ואין זו ידיעה לחצי שיעור שאין זו ידיעה בחצי מלאכה שאע"פ שאינו חייב אלא ע"י מלאכת שניהם מ"מ חיובו במלאכת האחד הוא אלא שהא' מגלה על חבירו ואחר שכן לא הוצרכו גדולי הרבנים לכתוב ערב שבת ומוצאי שבת בהעלם אחד:

מי שעומד במקום שאינו יכול לעמוד על שיעור חכמים בענין הדלקת נר שבת צריך שידליק בעוד שהשמש נראה במקומות הגבוהים ואם הוא יום המעונן אם הוא בעיר יתבונן בתרנגולים כשהולכים לשכב ובמדבר בעורבים או ירגיש בעשב אחד הנקרא בלשון תלמוד ארנא שעליו נוטים לצד החמה לעולם שחרית למזרח חצי היום זקופה לערב שוחה למערב וכשיראנה שהיא סמוכה לשחיית כלה ידליק:

מעיין המיטלטל שנאמר עליו בכאן שהוא טהור מלקבל טומאה ושטובלין בתוכו שאינו נידון בכלי להיות מים הנובעים בתוכו כשאובים אין לנו בה עסק לענין הוראה שהרי אמרו עליה שזו היא בארה של מרים כלומר שאין לך מעיין המיטלטל בעולם אלא בארה של מרים ולענין הוראה תלמודית אין לנו עסק בה ומ"מ פשוט הוא שאם היה צינור יוצא מן המעיין ונכנס לכלי שאין טובלין בתוך הכלי אפי' בשעה שהצינור מקלח בתוכו והרי הן על תורת הדין שהזכרנו במניח כלים תחת הצינור או על הגג בפרק ראשון:

בד"ה תרי תילתי מיל קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא כו' עכ"ל לאו דוקא משקיעת החמה אלא משהכסיף התחתון כו' הוי תרי תלתי מיל אבל משקיעת החמה הוי קצת יותר דהיינו פלגא דדנקא ולא דק בפלגא דדנקא ועיקר קושייתם משקיעת החמה דהכא נקטו אההיא דפסחים דמשקיעת החמה עד צה"כ הוי ד' מילין ומהרש"ל הגיה ליכא אלא תלתא רבעי מיל אבל א"כ צריך להגיה נמי בהתחלת הדיבור תלתא רבעי מיל במקום תרי תלתי מיל ודו"ק:

בא"ד אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוה לילה כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דלרבה קשיא להו כיון דבתחילת בין השמשות לא פליגי רבי יודא ור' נחמיה דלכ"ע משתשקע החמה הוא א"כ במאי פליגי דבסוף בין השמשות ליכא למימר דפליגי דהא לכולי עלמא בין לר"י בין לרבי נחמיה סופו הוי צאת הכוכבים דהוי תחלת לילה אבל מדברי התוספות פרק ב' דמגילה נראה דקשיא להו דמאי פליגי כלל בבין השמשות הא ליכא לאיסתפוקי ביה כיון דצאת הכוכבים הוי ודאי לילה ומקמיה הוי ודאי יום וכן יש לפרש קושייתם הכא וגם אידך קושיא שהקשו וע"ק דנחזי אנן כו' דליכא לאסתפוקי בבין השמשות כלל אלא כל ד' מילין שאדם בינוני הולך מתחילת שקיעת החמה ודאי יום הוא ודו"ק:

בד"ה וירד ויטבול כו' ועלה לו הערב שמש כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה בכאן וקשה לרשב"א דלפי זה לא היה לו להזכיר עלייה אלא כשירד ויטבול ותו לא כו' עכ"ל ובכל תוספות ליכא הך קושיא גם נראה דלאו קושיא היא דאף על גב דהעלייה לא בעי מבעוד יום נקט לה משום שיעורא דבין השמשות מהיכא מתחיל דהיינו כשיעור הירידה וטבילה ועלייה אחר שיניח חמה כו' ולא קשיא לפירוש הקונטרס דהאיך נקט סימנא דטבילה אלא משום דטבילה פסולה היא מספקא בבין השמשות וק"ל:

בפרש"י בד"ה פשיטא דלר' יוסי כו' ומעריב שמשיה כתב מהרש"ל דכאן הס"ד ור"ל דאפילו בבין השמשות דר' יודא כו' עכ"ל אבל לא שייך למימר דמעריב שמשיה בבין השמשות דרבי יודא כיון דאפי' בסופו עדיין לאו לילה ודאי היא לרבי יוסי דאכתי בתר הכי איכא בין השמשות דידיה אלא כמו שכתוב בכל הפירושים ניחא דבבין השמשות דרבי יוסי מעריב שמשיה דהיינו בסופו מעריב שמשיה להתירו באכילת תרומה וק"ל:

בגמ' א"ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימים את המזרח וכו' ויש לדקדק לפ"ז למה נקיט התנא זה הלשון ולא קתני כל זמן שפני מערב מאדימים ולמאי נפקא מינה במאי דקתני פני מזרח כלל ונראה דנקט האי לישנא דצ"ל במערב אדמומית חמה כל כך גדול שמכח אדמומית זה מתאדמים פני מזרח שכנגדו וכו' וא"כ למה צריך להביט למערב יביט לכתחלה למזרח אם נמצא שם אדמומית מה י"ל שלפעמים אין ניכר האדמומית במזרח מחמת איזה סיבה ולכך צריך להביט למערב מקום שהחמה שם:

ברש"י ד"ה ספק הוא לדידיה וכו' ולאו מלתא היא וכו' מדקאמר בסיפא אלא דר' יהודה לר' יוסי וכו' ר"ל דלפי גירסא זאת צריך ג"כ לגרוס בסוף אלא ביה"ש דר' יהודה לר' יוסי פשיטא וכו' כמסקנת הגירסא שלפנינו דאל"כ במאי מתוקמא מלתיה דשמואל ודו"ק:

בתוס' ד"ה תרי תילתי מיל קשה דחכא משמע דמשקיעת דחמה עד הלילה ליכא אלא תרי תילתי וכו' כך היא הגירסא לפנינו אבל ס"א גרסי' ג' רבעי מיל וכן הוא בהר"ן וגירסתם מתיישבת טפי והשתא מקשו התוס' אפי' למ"ד ג' רבעי מילא וכ"ש שיקשה למ"ד תרי תילתי מילא דהוא שיעורא דזוטר טפי:

בא"ד וצאת הכוכבים לילה הוא וכו' כתבו התוס' זה כדי שלא תאמר דצאת הכוכבים אינו התחלת הלילה אלא זמן מה נמשך בתוך הלילה ממש ולכך קאמר התם דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוי ד' מילין לכך קאמרו דזה אינו אלא דשם בפ"ק מוכח דצאת הכוכבים הוי התחלת הלילה ועד צאת הכוכבים הוי יום ממש:

בא"ד דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה דמעלות השחר יממא הוא ר"ל ש"מ דדרשה גמורה היא:

בא"ד אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה ר"ל דעד צאת הכוכבים הוא יממא ודאי ומשעת צאת הכוכבים הוי לילה ודאי וא"כ א"א שיהא כאן שום זמן שיהא ספק לילה המשך גדול בבין השמשות דר' יהודה אבל אפשר הוא שיהא ביה"ש כהרף עין כשיעורו דר' יוסי וא"כ במאי פליגי ר' יהודה ור' יוסי הא ודאי שאין ביה"ש אלא כהרף עין והוכרחתי לפרש כן משום שא"א לפרש שכוונת התוס' הוא להקשות ולומר שאין כאן שום זמן שיהא ביה"ש שהוא ספק לילה דא"כ לא הוה ליה לאקשויי במאי פליגי דאין קושיא זו תליא בפלוגתא דידהו ואין כאן מקומה אלא ה"ל להקשות אצל מקום שנזכר בגמ' ביה"ש שהוא ספק לילה אבל לפי מה שפירשתי מיושב שפיר:

בא"ד וע"ק דניחזי אנן באדם בינוני וכו' ד' מילין פי' ועד שילך ד' מילין הוא ודאי יום ובתשלום ד' מילין הוא זמן צאת הכוכבים הבינונים שהוא ודאי תחלת הלילה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במאי פליגי ד' יהודה וד' יוסי וק"ל:

רש"י בד"ה פשיטא דלר' יוסי כו' ומעריב שמשיה הס"ד. ונ"ב פי' אפי' בבין השמשות דר' יהודה דהוא נפיש טובא ועדיין לא ידע דאיירי שטובל בסוף בין השמשות ודו"ק:

תוס' בד"ה וירד ויטבול כו' ועלה לו הערב שמש כו'. וקשה לרשב"א דלפי זה לא היה לו להזכיר עלייה אלא כשירד ויטבול ותו לא וה"ה דלפי זה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לפירש"י ל"ק מידי דבין השמשות דר"י הוא משוך טפי אבל השתא דמפרש שיעור שלפני בין השמשות א"כ ה"ה לר' יהודה וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא אע"פ שיש להם שולים. מלות אע"פ ט"ס כמ"ש בעירובין יד ב ע"ש:

שם פנים המאדימין אהמ"ז. ק"ל אם מלות פ"מ מאדימים כולמו המה תואר לרוח מערבי. א"כ חסר הנשוא והוא יאדימו ואם פמ"ז לבדם המה תואר לרוח מערבי ע"ש שמשפיע למזרח פעולת האדמה א"כ מלת מאדימין שהוא הנשוא והוא תנאי והוא מהפעיל שפירושו שמאדים אחרים א"כ צריך להביט דוקא במזרח לראות אם פועל המערבי תנאו להאדימו וצ"ל שמאדימין בכאן הוא פועל עומד כמו אם יאדימו כתולע [וכן בלשון משנה האוג והתותים משיאדימו וכל האדומים משיאדימו (מעשרות פ"א מ"ב)] :

שם מ"ד בה"ש דר"י מישך שייך בדרי"ה קמ"ל דשלים כו'. עי' נדה נג דזה פלוגתא דתנאי:

רש"י ד"ה שהן כוריים. עמש"כ בכלים פרק ט"ו בס"ד:

[רד"ה פנים המאדימים אה"מ. כחלון. כצ"ל בכ"ף:

רד"ה טהור. אלא בארה של מרים כצ"ל. וק"ל דלענין שהוא טהור מלקבל טומאה מאי איריא דלאו ככלי דמי תיפוק לי דכלי אבנים אין מקבלין טומאה***)] :

רד"ה בשלמא (בסה"ד). למימרא דביהש"מ דר' יוסי לילה הוא כצ"ל:

גמ' (חזייה לרבא דקא) דאוי. נ"ב חברו לקמן דנ"ג ע״ב:

רש"י ד"ה אלא בין השמשות דר' יוסי כו' והא בעי הערב שמש. נ"כ הוא מסקנא דגירסא הנ"ל. וצ"ל שאח"ז היה גורס ג"כ אלא בה"ש דר' יהודה לרבי יוסי כו' כגירסא דידן. וק"ל:

ד"ה פשיטא כו' ומעריב שמשיה "בבין השמשות דר' יוסי: מישך" כו'. כצ"ל:

סד"ה בשלמא. דידיה. נ"ב נ"ל שצ"ל דר"י ר"ל דר' יוסי:

תרי תלתי מיל. עמ"ש תוס' ועיין שיטת ר"א ממיץ דיעה שלישית בס' יראים דמיד שהחמה שוקעת תחת האופק ולחכמי ישראל שנכנסת בעובי רקיע וכנגדה למעלה הכוכבים יוצאים מעובי הרקיע לצאת חוצה מיד הוה לילה דאורייתא ומש"ה נפסל דם בשקיעת החמה בזבחים נ"ז ע"א. ותרתי מיל קודם הוה בין השמשות ועוד קודם לזה קצת הוה זמן תוספת שבת והוא חומרא גדולה. ועמג"א סי' רס"א סק"ט ובס' מנחת כהן העלה להלכה כשיטת ר"ת. ודע דאין רחוק בעיני לומר דרבה ורב יוסף כללו שיעור תוס' שבת עם שיעורא דידהו ולפ"ז למ"ש מג"א ססי' רמ"א בשם מ"כ דשיעור התוספת עולה ג' מינוטען א"כ לר' יוסף שהכל הוא י"ב מינוטען אם תסיר ממנו ג' מינוטען של תוספת ישאר שיעור בין השמשות חצי מיל ט' מינוטען ומיושב לשון רש"י ריש ברכות ונדה נ"ג ע"א וה"ה פ"ט מהל' א"ב הלכה י"ג והא"ש:

ואעתיק פה מ"ש בגליון מ"א שלי סי' פ"ט ויתיישב לך מ"ט מצינו פ"ק דמגילה ב' ע"ב שיעור מיל מחמתן לטבריא ובפסחים מ"ו ע"א ממגדול נוניא לטבריא כיון דתרווייהו יהבי שיעור בטבריא מ"ט שזה שיעור מחמתן וזה ממגדול נוניא. מיהו במגילה לא בעי למימר מגדול נוניא אפשר לא היה שם ישראל שיקראו מגילה או היה סמוך ולא נראה משא"כ מגדול (חנויא) [נוניא]. וז"ל על הגליון שם הילך כללא דהאי חושבנא אם תחשוב י"ב שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים ובהם מ' מילין לכ"ע יגיע לכל מיל ח"י מינוטען. אך הרמב"ם מחשב י"ב שעות מהנץ עד השקיעה לבד. ואי ס"ל מע"ה עד הנץ ה' מילין וכן משקיעה עד צ"ה נמצא לא יהיה מהנץ עד שקיעה רק למ"ד מילין ובהם י"ב שעות יהי' כ"ד מינוטען לכל מיל וזה כמ"ש תוס' יו"ט בשמו פ"ג דפסחים אבל האמת הוא דס"ל לרמב"ם כמ"ד מע"ה עד הנץ הוא ד' מילין וכן משקיעה עד צ"ה ונשארו מהנץ עד השקיעה ל"ב מילין ובהם י"ב שעות עולה לכל מיל כ"ב מינוטען וחצי והוא העיקר וכן פסק החק יעקב סי' תנ"ט. ומ"ש הרמב"ם לענין תפלה מע"ה עד הנץ הוא שעה וחמש. י"ל עפ"י מ"ש תוס' בפסחים צ"א ע"א ד"ה ר' יהודה דאע"ג דמתחילת השקיעה הוה ד' מילין מ"מ ג' רביעי מיל האחרונים שכבר נכנסה החמה בתוך עובי הרקיע מיקרי ביה"ש ועיין גם בלשון התוס' בפ' במה מדליקין ע"ש. וא"כ ה"ה בע"ה. תלתא רביעי מיל הראשונים מתחילת יציאת החמה אינו ראוי לתפלה כלל ותלתא רביעי מיל הם קרוב לי"ח מינוטען וכשתסיר זה מד' מילין ישאר שעה וחומש בקירוב. גם הרמב"ם פ"ג דפסחים י"ל ולומר דהתם בש"ס יהיב ר"ל וכמה אמוראים שיעור חימוץ כמגדל נוניא לטבריא שהוא מיל והנה מגדל נוניא וטבריא ידועים הם ואפשר לשער בהם והשתא אי ס"ד שהשיעור ההוא הוא מיל קטן דכ"ב וחצי מינוטען א"כ עולא ורבא דפסחים צ"ד פליגי אדר"ל. דלדידהו המיל כ"ד מינוטען וכל כי האי ה"ל לש"ס למימר ופליגא אדר"ל אע"כ מנוני' לטברי' נמי הוה כ"ד מינוטען ור"ל קרי לי' מיל דאיהו טעה נמי במקדמי ומחשכא כהני רבנן דפ' מי שהיה טמא והשתא נהי דלענין מיל לא קיי"ל כוותי' מ"מ בשיעור חמוץ לא פליגי דהוה כמגדל נוני' שהוא כ"ד מינוטען דהיינו ב' חומשי שעה עיין היטב ודו"ק:

אמנם עתה מצאתי בס' קדמון הנקרא כפתור ופרח דמייתי לי' בעל תוס' יו"ט רפ"ו דשביעית ע"ש היטב ובזה הנ"ל פי"א דף ס"ח ע"ב בד"ה נשוב לירושלים וכו' כתוב מירושלים עד עזאזל כשלשה שעות עכ"ל. והנה הרב ז"ל ראה וידע ומדד בדקדוק גדול והוא ק"פ מינוטען ובהם עשרה מילין לר' יהודה ור' יוסי ביומא ס"ז ע"א א"כ ע"כ אין המיל יותר משמנה עשר מינוטען ודלא כהרמב"ם והנסיון והחוש לא יתכחש. ואולי נאמר ארץ צבי כתיב כי כן צ"ל ג"כ במ"ש הוא עוד שם ס"ה ע"ב דא"י ת' פרסה של ב' מילין עולה רוחב א"י רק שמנה מאות מילין ע"ש וצריך להיות ט"ז מאות מילין וע"כ צ"ל ארץ צבי כתיב עכ"ל על גליון מג"א:

בתוס' בד"ה תרי תילתי מיל קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה כו' עס"ה. דבריהם בזה מבוארים יותר בזבחים דף נ"ו ע"ש שהאריכו בענין זה גם בחידושי הרשב"א בשמעתין האריך בזה והקשה על שיטת התוס' דהכא מסוגית הירושלמי והמעיין בל' התוס' בזבחים יראה דשיטת ר"ת ז"ל מוכרח על פי סוגיית הש"ס שלנו והרב מהר"ר לוי בן חביב האריך בזה מאד בפירושו בהלכות קידוש החדש להרמב"ם ז"ל פ"ג ע"ש:

בגמרא וחילופה בחלתא דאמר רבה חלתא בת תרי כורי שרי לטלטולה כו' שמעתי מפי מורי הרב מהור"ר הירש באלחוב ז"ל דהאי וחילופי בחלתא דקאמר יש לפרש ע"פ מה שכתבו התוס' ד"ה תרי תלתא מיל דהך פלוגתא דרבה ורב יוסף בשיעור בין השמשות היינו משום דמספקא לן מהו אדם בינוני. וא"כ לפ"ז הך פלוגתא דפליגי בחלתא נמי משמע דשייך בכה"ג דהא עיקר טעמא דחלתא שאינו ניטל מחמת כובדו אי הוי תורת כלי עליו לענין שבת או לא משמע בשמעתין בגמרא דעיקר מילתא דשבת תליא בטומאה אי הוי תורת כלי עליה מחמת כבדה או לא דבטומאה אשכחן דבעינן שיהא מטלטל מלא וריקן וא"כ משמע דמשערינן נמי באדם בינוני שאינו יכול לטלטל יותר מבת תרי כורי לרבה ותלתא כורי לרב יוסף וא"כ לפ"ז שפיר הוי פלוגתא דרבה ורב יוסף בבין השמשות להיפך ממאי דפליגי בחלתא מהו נקרא אדם בינוני אלא דלפי האמת לא תקשי דרבה אדרבה ודר"י אדר"י משום דלאו בכל הדינים שיערו חכמים באדם בינוני כדאיתא בעירובין דף מ"ח ובמשנה שלמה פי"ז דכלים ע"כ ודפח"ח:

(לה א) מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימין את המזרח.—יש לעיין דהא מפורש בבר' "הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון", וזה עולה יפה בפני מזרח ממש, שהתחתון רחוק מן השמש יותר מן העליון, לכן גובהה של כפה אינה ממהרת להכסיף (כמו שכתב רש"י שם), ולהיפך במערב שהעליון רחוק מן השמש יותר מן התחתון, ולכן העליון ממהר להכסיף (כמו שכתב רש"י שם), וכן הוא באמת. וכל הרוצה לראות בעצמו יתברר לו הדבר שכן הוא. וכן הוא בירושלמי ברכות רפ"א (ב ע"ב): תני כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות. השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה.

פלגא דדנקא. אחד מי''ב במיל דשיעורא דרבה תלת ריבעי מילא היינו תשעה פלגי דנקא ושיעורא דרב יוסף שמונה פלגי דנקא. דנקא שתות: וחילופה. איפליגו רבה ורב יוסף בחלתא דהתם שיעורא דרב יוסף נפיש מדרבה רבה דאמר הכא תלתא אמר התם תרי ורב יוסף דאמר הכא תרי אמר התם תלתא: חלתא. כוורת: שרי לטלטולה. דתורת כלי עליה: בת תלתא. גדולה יותר מדאי ואין תורת כלי עליה: בעי מיניה דמר. רבה: בשעת מעשה. שהייתי צריך לדבר: כמאן. הא דאפי' בתרתי כורי לא שרא: קש. זנבות שבולין אשטריי''ס ובור ספינה אלכסנדרית. ספינה גדולה שפורשים בה לים הגדול ומי הים מלוחין ועושין כלי גדול כמין בור ונותנין לתוכו מים יפים: לח. אין בו גודש: שהן כוריים. ששים סאה . ביבש שהגודש מחזיק שליש בכלים שלהם שהיו עשויין כים שעשה שלמה גובהן כחצי רחבן והם עגולים: טהורין. דאיתקש כלי עץ לשק דמיטלטל מלא וריקן וזהו אינו מיטלטל מלא דגדול יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם: דאוי. מביט ערב שבת לראות אם יש שם אדמומית חמה: פנים המאדימים את המזרח. לערב חמה שוקעת במערב וזהרורי החמה מאדימין את המזרח כחלון דכשהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה: וסימנך כוותא. חלון כמו שפירשתי: כרמל. הר שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה: כמין כברה. סלע עגול ועשוי ככברה: זהו בארה של מרים. שהיה מתגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים דכתיב (במדבר כ) ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה: טהור. מלקבל טומאה וטובלין בו דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים: כהנים טובלין בו. ואע''פ שצריכין הערב שמש אחר טבילה לאכול בתרומתן קסבר יממא הוא ויש שהות אחריו לשקיעת החמה: ספק הוא. לדידיה הואיל וקרי ליה בין השמשות כוליה ספקא הוא ושמא טבלו בלילה ואין כאן הערב שמש: אלא בין השמשות דרבי יוסי לרבי יהודה לא גרסינן דהא בהדיא אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו ומאן דגריס ליה מפרש הכי אלא בין השמשות דר' יוסי לרבי יהודה והכי אתמר בין השמשות דר' יוסי לרבי יהודה כהנים טובלין בו ואשמעינן שמואל דבין השמשות דר' יוסי קדים לדר' יהודה ותחילת בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי ליליא הוא ודר' יוסי לר' יהודה יממא הוא והא בעי הערב שמש נהי דלר' יהודה יממא הוא מיהו היכי טביל הא בין השמשות דר' יהודה ספק לילה הוא וכיון דבין השמשות דר' יוסי כהרף עין מקמי דסליק מטבילה שלים ועייל בין השמשות דר' יהודה וספק לילה הוא ואין כאן הערב שמש ולאו מילתא היא דליכא למימר דר' יוסי קדים מדקאמר בסיפא אלא דרבי יהודה לר' יוסי ופרכינן פשיטא ואי הוה לן לספוקי דדילמא דר' יוסי קדים מאי פשיטותא טובא אשמעינן שמואל דאשמעינן דבין השמשות דר' יהודה קדים: פשיטא. דלר' יוסי כהנים טובלים בו בדר' יהודה דהא ספקא דר' יוסי כהרף עין וכל למעלה הימנו יממא הוא ושיעוריה דר' יהודה נפיש טובא ומעריב שמשיה: בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה. בסופו הוא נכלל וכי שלים דר' יהודה ליליא הוא אפי' לר' יוסי וכי טביל בסוף בין השמשות דר' יהודה תו ליכא הערב שמש קא משמע לן שמואל דכל בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי יממא הוא וכשר לטבילה והדר מתחיל דר' יוסי והוא הערב שמש: בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא. כלומר מדקאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה להכי והלכה כר' יוסי להכי ש''מ מספקא ליה הלכך על כרחך לחומרא בעי למיזל ובשלמא כי אמר הלכה כר' יהודה לענין שבת איכא . למימר דלחומרא אמרה ובע''ש אמר שאם עשה בו מלאכה מביא אשם תלוי אבל במוצ''ש לא עבדינן כוותיה למימרא דביה''ש דידיה ליליא הוא: אילימא לטבילה. דס''ל דכהנים טובלין בדר' יהודה כדקאמר ר' יוסי והא לר' יוחנן דר' יהודה ספיקא הוא מדלענין שבת קאי כוותיה לחומרא:

דהעושה מלאכה בשני בין השמשות היינו שעשה כל בין השמשות או שעשה בשניהם בתחילת בין השמשות וכן הא דתניא בתוספתא דמסכת זבים בפ''ק דשני בין השמשות ודאי לטומאה וספק לקרבן מיירי נמי דידעינן כגון שראה בשניהם בתחילת בין השמשות ועוד י''ל דמיירי כשראה כל בין השמשות דר' יוסי תני לה דאמר בין השמשות כהרף עין וליכא ביה שיעור שלשה ראיות: תרי תילתי מיל. קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד. ושם) סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ''ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ''ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא ואומר ר''ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע אבל תימה לר''י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפי' וי''ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים והשתא פליגי דלר' יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו וע''ק דניחזי אנן באדם בינוני שילך מתחילת שקיעת החמה ד' מילין כדאמר בפסחים י''ל דמספקא להו מהו אדם בינוני: ואפילו בת תרי כורי לא שרא לי. לית הילכתא הכי שיתבטל ממנו תורת כלי משום כובדו דאמר בפ''ב דעירובין (דף קב. ושם) ההיא שריתא דהוה בי רבי פדת דהוי שקלי לה עשרה ושדי לה אדשא אמר תורת כלי עליה אפילו אביי גופיה לא קיבלה כדאמרינן בפרק כירה (לקמן דף מה:) מנרתא שאני שאדם קובע לה מקום א''ל אביי והרי כילת חתנים דאדם קובע לה מקום ומותר לנטותה ולפורקה בשבת אלא אמר אביי כו' והא דאמרינן בשילהי כל כתבי (לקמן קכא:) פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת א''ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בשתי ידים אמר ליה כאותן של בית אביך פירוש שהן גדולות ולא כר''ח ורש''י שפירשו כאותן של בית אביך שהם קטנות דהא מוכח בהדיא בפ' כירה (לקמן מו.) דמנורות דלית להו חדקי דכולי עלמא שרי דהיינו פמוטות גדולות: וירד ויטבול ויעלה. פי' בקונטרס ובתוך כדי שירד ויעלה הוי לילה וקשה דלא ה''ל למינקט סימנא דטבילה אי לאו דאתא לאשמעינן דטבילה מעליא היא ובירוש' משמע בפ' (ב') [א'] דברכות דמשיעלה מתחיל בין השמשות והשתא קמ''ל דשפיר טבל ועלה לו הערב שמש וה''ה דלפי זה הוה ליה למינקט הרוצה לידע בין השמשות דרבי יהודה אלא שמא סבר כרב יוסף דבין השמשות דרבי יהודה אינו מתחיל משתשקע החמה אלא משהכסיף התחתון:

שבת לה ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף לה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד