על ביטול המעשר. ר' אלעזר בר' יוסי אומר: אסכרה באה כעונש על לשון הרע. אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — "והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר" (תהלים סג, יב), הרי שעונש דיבור השקר הוא סכירת הפה — אסכרה הפוגעת בין השאר גם בפה.

איבעיא להו [נשאלה להם], לבני בית המדרש שאלה זו: האם ר' אלעזר בר' יוסי שאסכרה היא עונש על לשון הרע בלבד קאמר [אמר], או דילמא [שמא] אף על לשון הרע נמי קאמר [גם כן אמר]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם ר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי ור' שמעון ונשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו של אסכרה, מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה? נענה ר' יהודה בר' אלעאי "ראש המדברים בכל מקום " ואמר: אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך את המילים, בכל זאת הפה הוא גומר ומוציאן, ולכן מתחילה המחלה במקום שהתחילה לשון הרע, ומסיימת בפה. נענה ר' אלעזר בר' יוסי ואמר: מחלה זו גומרת בפה מפני שאוכלין בה דברים טמאים. ומיד תוהים על כך: דברים טמאים סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? וכי מרובים כל כך האוכלים דברים טמאים? אלא שהיא עונש על שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים שלא הופרשו המעשרות מהם. נענה ר' שמעון ואמר: מחלה זו באה כעונש על עון ביטול תורה.

אמרו לו: נשים יוכיחו שאינן חייבות בתלמוד תורה ובכל זאת חולות הן באסכרה! ענה להם: הן נענשות על שמבטלות את בעליהן מתלמוד תורה. אמרו לו: גוים יוכיחו שאף הם חולים באסכרה אף שאינם חייבים בלימוד התורה! ענה להם: אף הם נענשים מפני שמבטלין את ישראל מלימוד התורה. אמרו לו: תינוקות קטנים יוכיחו שאינם חייבים כלל בתלמוד תורה, וחולים באסכרה! ענה להם: אף הם נענשים מפני שמבטלין את אביהן מתלמוד תורה. אמרו לו: תינוקות של בית רבן יוכיחו שהם עוסקים בתורה ואף על פי כן חולים באסכרה.

ומשיבים: התם [שם] יש להבין את הדבר כדברי ר' גוריון, שאמר ר' גוריון, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף בר' שמעיה: בזמן שהצדיקים מצויים בדור, הצדיקים נתפסים ומתים או מתייסרים על, כלומר, בעוון הדור, ואם אין צדיקים בדור — תינוקות של בית רבן שאף הם נקיים מחטא נתפסים על הדור. אמר ר' יצחק בר זעירי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שמעון בן נזירא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" (שיר השירים א, ח), ואמרינן [ואומרים אנו] בפירושו: שהם הגדיים הממושכנין ("משכנות") על הרועים. שאם רועי הדור ומנהיגיו מחטיאים את הרבים, מתים הילדים הקטנים בעוונם. ולענין השאלה שמע מינה [למד ממנה] שכוונת ר' אלעזר בר' יוסי היא שמכת האסכרה היא אף על לשון הרע נמי קאמר [גם כן אמר], שהרי בברייתא זו נותן הוא גם טעם אחר. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

א בתוך הברייתא הוזכר כעין תואר לר' יהודה "ראש המדברים בכל מקום" ושואלים: ואמאי קרו ליה [ומדוע קראו לו] "ראש המדברים בכל מקום "? ומספרים כי הדבר אירע בשל מעשה שהיה. דיתבי [שישבו] ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, ויתיב [וישב] יהודה בן גרים גבייהו [לידם]. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו הרומאים, שהרי רואים שהם תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין כדי להושיב בהן זונות, מרחצאות — לעדן בהן את עצמן, וגשרים — ליטול מהן מכס מכל עובר גשר. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם בביתו, וכך התגלגלו הדברים עד שנשמעו למלכות. ופסקו: יהודה שעילה את השלטון הרומאי יתעלה ויתמנה מנהיג החכמים ("ראש המדברים"). יוסי ששתק — יגלה כעונש ממקומו ביהודה לציפורי בגליל. ושמעון שגינה את המלכות — יהרג.

ב אזל [הלך] הוא, ר' שמעון בר יוחאי ובריה [ובנו] ר' אלעזר, טשו בי מדרשא [והתחבאו בבית המדרש]. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [כל יום היתה מביאה להם אשתו של ר' שמעון לחם וקנקן מים ואכלו]. כי תקיף גזירתא [כאשר התחזקה הגזירה] אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: נשים דעתן קלה עליהן, ויש אם כן לחשוש דילמא מצערי לה ומגליא לן [שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו]. אזלו טשו במערתא [הלכו והתחבאו במערה]. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא [התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעין מים], והוו משלחי מנייהו והוו יתבי [והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים] עד צוארייהו בחלא [צווארם בחול], שלא להשאר ערומים, וכך כולי יומא גרסי [כל היום היו לומדים]. בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו [ובזמן התפילה היו מתלבשים מתכסים ומתפללים, וחוזרים ופושטים את בגדיהם, כדי שלא יבלו]. איתבו תריסר שני במערתא [ישבו שתים עשרה שנה במערה]. אתא [בא] אליהו הנביא וקם אפיתחא דמערתא [ועמד על פתח המערה] ואמר: מאן לודעיה [מי יודיעו] לבר יוחאי דמית [שמת] הקיסר ובטיל גזרתיה [ובטלה גזירתו].

נפקו [יצאו] מהמערה, ובתוך כך חזו אינשי דקא כרבי וזרעי [יצאו, ראו אנשים שהם חורשים וזורעים] ואמר: הרי אנשים אלה מניחין חיי עולם של לימוד תורה ועוסקין בחיי שעה לצורך פרנסתם. ומסופר כי בכל מקום שהם נותנין בו את עיניהן מיד היה נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: וכי להחריב את עולמי יצאתם מהמערה?! חיזרו למערתכם! הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא [חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש]. אמרי [אמרו]: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ובודאי כבר נתכפר להם חטאם בישיבה נוספת זו. יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! נפקו [יצאו]. כל היכא דהוה מחי [מקום שהיה מכה] ר' אלעזר, הוה מסי [היה מרפא] ר' שמעון. אמר לו ר' שמעון לר' אלעזר בנו: בני, די לעולם אני ואתה שאנו שנינו עוסקים בתורה כראוי.

בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט [בערוב יום ערב שבת ראו זקן אחד שהיה מחזיק שני צרורות הדסים ורץ] בין השמשות. אמרו ליה [לו]: הני [אלה] למה לך? אמר להו [להם]: לכבוד שבת. אמרו לו: ותיסגי [ויספיק] לך בחד [בצרור אחד]! ענה להם: חד [אחד מהם] כנגד "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וחד [ואחד מהם] כנגד "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב). אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: חזי [ראה] כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו [נתיישבה דעתם] ולא כעסו עוד על שאין הכל עוסקין בתורה.

שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה [חתנו] של ר' שמעון ונפק לאפיה [ויצא לפניו, לקראתו]. עייליה לבי בניה, הוה קא אריך ליה לבישריה [הכניסו לבית המרחץ, והיה מטפל בבשרו]. חזי דהוה ביה פילי בגופיה [ראה שהיו בו בר' שמעון סדקים בגופו, בעורו]. הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה [היה בוכה ונשרו דמעות עיניו וציערו אותו], את ר' שמעון. אמר לו ר' פנחס לר' שמעון חמיו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו ר' שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך — לא מצאת בי כך גדלות בתורה. שמסופר: דמעיקרא כי הוה מקשי [בתחילה כאשר היה מקשה] ר' שמעון בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה [היה מתרץ לו] ר' פנחס בן יאיר עליה תריסר פירוקי [שנים עשר תירוצים]. לסוף (לבסוף), כי הוה מקשי [כאשר היה מקשה] ר' פנחס בן יאיר תלמידו קושיא — הוה מפרק ליה [היה מתרץ לו] ר' שמעון בן יוחאי עשרין וארבעה פירוקי [תירוצים].

ג אמר ר' שמעון: הואיל ואיתרחיש ניסא [והתרחש לי נס] איזיל אתקין מילתא [אלך ואתקן דבר] עבור אחרים, כהכרת תודה על שגמל ה' לי חסד. דכתיב [שכן נאמר]: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח). ואמר רב, כוונת לשון הכתוב "ויבוא יעקב שלם" היא: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ומה עשה? "ויחן את פני העיר", שעשה דברים של חנינה וטובה עבור העיר. אמר רב: מטבע תיקן להם יעקב. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. מכל מקום למדנו שמי שאירע לו נס — ראוי לו שיעשה כאות תודה טובה לאנשי מקומו. אמר: האם איכא מילתא דבעי לתקוני [יש דבר שצריך תיקון]? אמרו ליה [לו]: איכא דוכתא דאית ביה [יש מקום שיש בו] ספק טומאה