גוי שחקק ביום טוב חלל בנפח של קב בתוך בקעת (חתיכת) עץ ועשה אותה על ידי כך כלי חדש — ישראל מסיקה מלכתחילה ביום טוב. ואמאי [ומדוע]? והרי כלי חדש זה שנעשה בעץ נולד הוא, ונולד ביום טוב הריהו מוקצה. ומאחר שהתירו רב אדא בר אהבה, מכאן שהוא סבור שאין דין מוקצה ביום טוב, ושלא כר' יהודה! ומשיבים: לדבריהם של ר' אליעזר ור' עקיבא קאמר ליה [אמר לו] דברים אלה, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור כן], שאף שהסביר את המשנה לשיטת ר' יהודה, הוא עצמו סבור כי אין הלכה כדבריו.

א רבא אמר, היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אליעזר בענין הדלקת הפתילה: לפי שהוא סבור שאין מדליקין בשבת בפתילה שאינה מחורכת (חרוכה קצת ומוכנה לבעירה) ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין מבעוד יום. שאם מהבהב את הפתילה לפני הדלקתה, תבער יפה, ופתילה שאינה מחורכת אינה בוערת יפה ואינה לכבוד השבת. ושואלים: אם כן, הא דתני [זה ששנה] רב יוסף "שלש על שלש מצומצמות" למאי הלכתא? [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? שהרי לענייננו אין הבדל מה מידתה המדוייקת של פתילת הבגד! ומשיבים: דבר זה נאמר לענין אחר, בדיני טומאה. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת כלים: שלש על שלש אצבעות שאמרו כשיעור מינימלי לטומאת הבגד — הכוונה היא חוץ מן המלל (החוטים היוצאים בשולי הבגד, שחוזרים ותופרים אותם כאימרה), אלו דברי ר' שמעון. ואילו חכמים אומרים: שלש על שלש מכוונות אפילו עם המלל. והן שלוש על שלוש מצומצמות שזכר רב יוסף.

ב ולענין שהוזכר, אמר רב יהודה אמר רב, מחלוקת תנאים היא בענין זה: מסיקין ביום טוב בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון מתיר להסיק אף בשברי כלים. והלכה נוספת: מסיקין ביום טוב בתמרין שלמים, ואם אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, שהם מוקצה, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר. ועוד: מסיקין ביום טוב באגוזים שלמים. ואם אכלן אין מסיקין בקליפותיהן, אלו דברי ר' יהודה. ור' שמעון מתיר.

ומעירים: וצריכא [וצריך] להזכיר שלוש דוגמאות אלה, שכן בכל אחת מהן יש חידוש. דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו את הראשונה] בלבד, היינו אומרים כי דווקא בהלכה ההיא בענין הסקה בשברי כלים קאמר [אומר] כך ר' יהודה, משום דמעיקרא [שמתחילה] היה זה כלי והשתא [ועכשיו] הוא שבר כלי, והוה ליה [והריהו] כנולד, ואסור, אבל תמרים דמעיקרא [שמתחילה] היו בהם גרעינין והשתא [וגם עכשיו] יש בהם גרעינין, ואם כן אימא שפיר דמי [הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר]. וכן אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] בגרעינין של תמרים הוה אמינא [הייתי אומר] שאסורים הם משום דמעיקרא מכסיין [שמתחילה היו מכוסים] בפרי והשתא מיגליין [ועכשיו הם מגולים], והרי זה כנולד ויש מקום לאסור. אבל קליפי אגוזין, דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו [שמתחילה הן מגולות ואף עכשיו מגולות הן], שהם כמו שהיו, ואם כן אימא שפיר דמי [הייתי אומר כי יפה הדבר, מותר]. על כן צריכא [צריך] היה להשמיענו כל אלה.

ומוסיפים: והא [והלכה זו] של רב לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], שדברים אלה הסיקו ממה שנהג רב, ולא מדבריו המפורשים. שמעשה היה שרב אכל תמרי [תמרים] ביום חול ושדא קשייתא לבוכיא [וזרק את הגרעינים לתנור]. אמר ליה [לו] ר' חייא: בר פחתי [בן אצילים], כנגדו ביום טוב אסור. כלומר, דבר דומה לזה, לזרוק גרעיני תמרים ולהסיק בהם תנור — אסור ביום טוב. ושואלים: קיבלה רב להלכה זו מיניה [ממנו], או לא קיבלה מיניה [ממנו]?

תא שמע: דכי אתא [שכאשר בא] רב מארץ ישראל לבבל אכל תמרי [תמרים] ביום טוב ושדא קשייתא לחיותא [וזרק את הגרעינים לבהמות] לאכילה. מאי לאו בפרסייאתא [האם לא היה זה בתמרים פרסיים] שהם תמרים מעולים, והבשר, גוף הפרי, יורד כולו מן הגרעינים והגרעין נשאר חשוף לגמרי, והריהו לכאורה מוקצה גמור, שהרי אין בו שימוש לאדם כלל. ומאחר שזרקו רב לבהמות הרי זה סימן כי לא קיבלה להלכה זו ממנו, ואינו סבור שיש בכך איסור. ומשיבים: לא, מדובר כאן בארמיאתא [בתמרים ארמיים] שאינם נקלפים יפה, ומשהו מבשר התמר נשאר על הגרעין. וגרעינים אלה הואיל וחזי [וראויים] הם אגב אימייהו [אמם, הפרי עצמו], מותר לטלטל אף אותם.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: לדעת ר' יהודה שאמר שמסיקין בכלים שלמים ואין מסיקין בשברי כלים, כיצד אפשר להדליק אף בכלים שלמים? והלא כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה [שהדליק בהם משהו, הרי הם נעשים] שברי כלים, וכי קא [וכאשר הוא] מהפך בעצים, להחיש את בעירתם — באיסורא קא [באיסור הוא] מהפך, שהרי אסור להדליק בשברי כלים. ומשיבים: דעבד [שעשה] כדברי רב מתנה. שאמר רב מתנה אמר רב: עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב, וענפים אלה כיון שבכניסת החג היו מחוברים לעץ הריהם מוקצים ואסור לו להפך בהם, מכל מקום יש לו תקנה בכך שיהא מרבה (מוסיף) עליהם עצים שהיו מוכנין להסקה מערב יום טוב, עד שיהיו רוב העצים בתנור שאינם מוקצה, ומסיקן, שמאחר והרוב היתר אינו חושש למיעוט. וכן עושה בכלים, שמרבה עליהם עצים שאין בהם דין מוקצה.

ג רב המנונא אמר הסבר אחר למחלוקת במשנה. ולדעתו הכא [כאן] בבגד הפחות משלשה על שלשה טפחים עסקינן [עוסקים אנו], ומקולי מטלניות שנו כאן, שעיקרן של הדברים קשור בבעיית הדינים שקבעו חכמים במטליות קטנות, שאינן חשובות ("קלות") בעיני אדם.

ואזדא [והלך] ר' אליעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ור' עקיבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת כלים: אריג פחות משלשה על שלשה טפחים שהתקינו לפקק בו את המרחץ או כדי להחזיק ולנער בו את הקדירה החמה, או לקנח בו את הרחיים, בין שהיה בד זה מן המוכן לצורך זה, ובין שאין הוא מן המוכן — הריהו טמא, כלומר, ראוי לקבל טומאה, אלו דברי ר' אליעזר. ור' יהושע אומר: בין שהיה מן המוכן ובין שהיה שלא מן המוכן — הריהו טהור כלומר, אינו ראוי לקבל טומאה. ור' עקיבא מחלק בדברים ואומר: לדעתו מן המוכן — טמא, ושלא מן המוכן — טהור. ועתה השאלה למעשה הריהי מה משמעות "מוכן" בהקשר זה. ואמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכל מודים שמטלית בגודל זה, אם זרקו באשפה — לדברי הכל טהור, שבכך הראה שהוא מבטל מטלית זו מתורת בגד, ואינו מחשיבה עוד.