אתיא [בא, נלמד] הדבר בקל וחומר מנוצה (שיער) של עזים, שאף שאין הוא מטמא בנגעים, מכל מקום הוא מטמא באהל המת, הרי עור בהמה טמאה שמטמאה בנגעים אינו דין (קל וחומר) שמטמאה באהל המת.

א מאחר שהיתה המסקנה כי אף עור בעל חי טמא מיטמא באהל המת, הרי אין חובה להניח כי מכסה המשכן היה מעור בהמה טהורה דווקא. ואם כן, הא דתני [זה ששנה] רב יוסף שלא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד — למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] הוא מוסב? שהרי כאמור אינו שייך לדיני המשכן. ומשיבים: הלכה זו לענין תפילין נאמרה שאין לעשותם אלא מעור בהמה טהורה. ושואלים: לשם מה דברי רב יוסף, והלא תפילין בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט), ומכאן למדו חכמים כי התפילין צריכות להיות עשויות מן המותר בפיך גם באכילה!

אלא אומרים כי הלכה זו של רב יוסף לענין עורן של בתי התפילין בלבד נאמרה, שהוא הצריך לדעתו להיות של בהמה טהורה, ואולם לא לענין הקלף עליו כתובות פרשיות התפילין. ושואלים: והאמר [והרי אמר] אביי: חובת עשיית השי"ן של תפילין המצויה ובולטת בתפילין של ראש הריהי הלכה למשה מסיני, ומאחר שכתוב דבר גם על בית התפילין הרי דינו לכאורה כדין הקלף ואיסור עשייתו מעור בהמה טמאה הוא מהתורה!

אלא מסבירים כי הלכה זו של רב יוסף מלמדת שיש לכורכן את פרשיות התפילין בשערן (בשיער של בהמה טהורה), וכן לתופרן את התפילין בגידן (בחוטים העשויים מגידי בהמה טהורה). ושואלים: הא נמי [הלכות אלו גם כן] מקורן בהלכה למשה מסיני הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפילין שיהיו מרובעות — הלכה היא למשה מסיני, וכן שהן נכרכות בשערן ונתפרות בגידן!

אלא אומרים שדברי רב יוסף באו ללמד לדין רצועות התפילין. ושואלים: והאמר [והרי אמר] ר' יצחק: שרצועות התפילין חייבות שתהיינה שחורות הרי זו הלכה למשה מסיני? ומשיבים: נהי דגמירי [אם אמנם שלמדנו] בהלכה מקובלת זו שהרצועות צריכות להיות שחורות, ואולם שתהיינה מבהמות טהורות מי גמירי [האם למדנו]? אלא ודאי לכך נתכווין רב יוסף במה שאמר שכל מלאכת שמים דינה שתהא מעור בהמה טהורה.

ב ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], על השאלה בדבר התחש שהיה בימי משה? אמר ר' אלעא אמר ר' שמעון בן לקיש, אומר היה ר' מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו (החליטו) בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ותחש זה לפי שעה (רק אז) נזדמן לו למשה בשעת עשיית המשכן, ועשה ממנו כיסוי למשכן ומאז נגנז התחש, ואין מוצאים עוד מין חיה זה.

ומעירים: מדקאמר [ממה שנאמר] שקרן אחת היתה לו במצחו שמע מינה [למד ממנה] שהתחש טהור היה, שבדומה לזה אמר רב יהודה: השור שהקריב אדם הראשון כקרבן תודה על חייו קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהלים סט, לב). ו"מקרין" פירושו — בעל קרן. ושואלים: והלא "מקרין" תרתי [שתים] משמע, שהוא בעל קרניים, והרי שתים! ומשיבים: אמר רב נחמן בר יצחק "מקרן" חסר י' כתיב [נאמר], להדגיש שהיתה לו רק קרן אחת. ושואלים: אם כן וליפשוט מיניה [ושיפתור ממנה] מאותה ברייתא שכשם שלמדנו משור של אדם הראשון שבעל חיים שיש לו קרן אחת במצחו טהור הוא, מדוע לא נלמד שגם מין בהמה הוא? ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] "קרש "שמין חיה הוא ולית ליה [ואין לו] אלא חדא קרן [קרן אחת] איכא למימר [יש אפשרות לומר] שמין חיה הוא גם התחש. ושאלה זו לא נפתרה איפוא.

ג משנה פתילת הבגד, שהיא מטלית בד שעשה ממנה פתילה לנר, וקיפלה בגודל ובצורה המתאימים לפתילה, ואולם עדיין לא הבהבה (חרך אותה קצת באש, כדי לסייע בהדלקתה), ר' אליעזר אומר: פתילה זו טמאה היא, שלענין דיני טומאה עדיין מקבלת היא טומאה כשאר בגדים, ואין מדליקין בה בשבת. ר' עקיבא אומר: טהורה היא ואף מדליקין בה בשבת.

ד גמרא שואלים: בשלמא [נניח] לענין טומאה בהא פליגי [בזה הם חלוקים], וברורים טעמי המחלוקת, שר' אליעזר סבר [סבור] שקיפול בלבד אינו מועיל להוציא את הבגד ממהותו הקודמת, ובמילתיה קמייתא קיימא [ובדברו, בתכונתו הראשונה נשאר], ולכך הוא עדיין מקבל טומאה כבגד. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שקיפול מועיל, ובטולי בטיל [ובטל] מכדי להיות בגד ולכן אינו מקבל עוד טומאה כבגד.

אלא לענין הדלקה בשבת במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, וכן אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] במטלית שיש בה שלש על שלש אצבעות מצומצמות (בדיוק) עסקינן [עוסקים אנו], וביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן [עוסקים אנו]. ועלינו עוד להניח כי דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את שיטת ר' יהודה שאמר כי ביום טוב מסיקין בכלים שלמים שהם מותרים לטלטול ואין בהם דין מוקצה, ואולם אין מסיקין בשברי כלים, כלומר, בכלים שנשברו ביום טוב, שמאחר והיו קודם שלמים ונשברו ביום טוב עצמו, הרי הם אסורים באיסור "נולד", ואסורים בטלטול. וכן יש לומר דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את שיטת עולא, שאמר עולא: המדליק את הנר צריך שידליק ברוב חלק הפתילה היוצא מן הנר. ועל סמך הנחות אלה נבין את המחלוקת במשנה כך: ר' אליעזר סבר [סבור] כי קיפול בלבד אינו מועיל לבטל את הפתילה מלהיות כלי, וכיון דאדליק ביה פורתא [כשהוא מדליק בה מעט] הויא ליה [הרי היא] נעשית בכך שבר כלי, כי משנדלקה הפתילה חלקה נשרף ונעשית פחות משלוש על שלוש אצבעות, ובפחות משלוש על שלוש אין הבגד חשוב עוד למאומה, וכי קא מדליק בשבר כלי קמדליק, [ונמצא שהוא מדליק בשבר כלי] וכאמור אסור להדליק בשברי כלים. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] כי קיפול מועיל, ומיד עם קיפול הבגד שוב אין תורת כלי עליו, אינו נחשב ככלי, וכי קמדליק [וכאשר הוא מדליק] — בעץ בעלמא קמדליק [בלבד הוא מדליק].

אמר רב יוסף, היינו דתנינא [זהו ששניתי]: "שלש על שלש מצומצמות" ולא ידענא למאי הלכתא [ידעתי לאיזו הלכה]. שקיבל רב יוסף מרבותיו שמדובר בשלוש על שלוש בדיוק, ולא ידע לאיזה ענין חשוב שיהיה שלוש על שלוש מצומצמות, ולא יותר.

ובדרך אגב אומרים: ומדקא [וממה] שמתרץ רב אדא בר אהבה משנה זו אליבא [לשיטת], ר' יהודה, שמע מינה [למד ממנה] כי כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], ואולם, ומי [והאם] אמר רב אדא בר אהבה הכי [כך]? והאמר רב אדא בר אהבה עצמו: