ר' שמעון בן אלעזר וכן התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ביסודו אף כי לא באותה צורה. ומפרטים: שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא הא דאמרן [זה שאמרנו] עתה שבאריגים מן הצומח נחשב לאריג ממש רק העשוי מפשתן בלבד. ושיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל מאי [מה] היא? — דתני דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים " בתורה סתם ולא פורש מאלו חמרים עשויים בגדים אלה, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בדיני טומאת נגעים, צמר ופשתים ("והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים". ויקרא יג, מז), יש לומר כי מה להלן בנושא זה "בגד" משמעו העשוי מצמר או מפשתים, אף כל בגדים האמורים בתורה אינם אלא צמר ופשתים, ואריגים אחרים אינם נכללים במובן "בגד".

בניגוד לאביי שראה בשיטות ר' שמעון בן אלעזר ותנא כהן רעיון אחד, רבא אמר כי שתי השיטות אינן זהות וביחס לפיסת אריג גדולה בהרבה שיש בה שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים שאינם צמר ופשתים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שר' שמעון בן אלעזר האומר במפורש "אין בו שלוש על שלש (אצבעות)", משמע כי במטלית בת שלושה טפחים על שלושה הראויה אף לעשירים אית ליה [יש לו, סבור] שהיא מקבלת טומאה, כי בגד הפשתים אינו מיוחד בעצם העובדה שהוא מקבל טומאה אלא בכך שאף מטלית קטנה ממנו מקבלת טומאה. ואילו לדעת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו סבור] שבגדים אחרים מקבלים בכלל טומאה.

א ממה ששנינו מקודם משמע דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל בכל אופן] ברור כי שלש על שלש אצבעות בבגד צמר ופשתים מיטמא בטומאת נגעים ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שכך הוא? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא] העוסקת בענין זה: מן האמור בתורה "בגד" סתם אין לי אלא לחשוב ביחס לבגד שלם ממש שהוא מיטמא, ואולם מטלית בת שלש על שלש אצבעות מנין שאף היא בכלל זה? — תלמוד לומר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" (ויקרא יג, יז), שמתוספת הלשון "והבגד" למדים אנו שכל דבר ארוג נכנס, לענין זה, בכלל בגד. ושואלים: ואימא [ושמא אמור] כי הכוונה היא לרבות אריג של שלשה על שלשה טפחים? ומשיבים: דבר זה לא יתכן, שכן לאו [האם לא] קל וחומר הוא? שכן השתא [עכשיו], הרי יודעים אנו שאפילו חוטי שתי או חוטי ערב מיטמא, ואם כן מטלית בת שלשה על שלשה טפחים מיבעיא [צריך לומר]?! והרי בבגד שיש בו שלושה על שלושה טפחים כבר יש כמות מספיקה של חוטי ערב ושתי הנטמאים מכוח עצמם!

ודוחים: אי הכי, שלש על שלש אצבעות נמי ליתי [גם כן נביא, נלמד] בקל וחומר משתי וערב! אלא צריך לומר כי קל וחומר זה אינו מושלם, שכיון שנעשו החוטים אריג, שוב אינם נמצאים בדרגה שהיו בה קודם, ואינם ראויים עוד לשימוש בשתי ובערב. ולכך יש לומר כי אריג של שלשה על שלשה טפחים דחזו [שראויים] לשימוש בין לעשירים בין לעניים, שכן זו פיסת אריג שמשתמשים בה לצרכים שונים, אכן אתי [באה נלמדת] בקל וחומר, שודאי רבה חשיבותה משתי וערב, ומקבלת טומאה. ואולם אריג של שלש על שלש אצבעות שלעניים הוא דחזיין [שראויים] ואילו לעשירים לא חזיין [אינם ראויים] — לא אתי [אינו בא, נלמד] בקל וחומר. ועל כן טעמא [הטעם] דווקא משום דכתביה קרא [שכתבו המקרא], הא [הרי] אם לא כתביה קרא [כתבו המקרא] — לא גמרינן [אין אנו לומדים] בקל וחומר. אלא כיון שיש לשון ריבוי בכתוב, וגם קל וחומר, למדים כך. ועוד שואלים: אכן יש בתורה לשון ריבוי, "והבגד", שהוא כלל המרחיב את הפרטים הבאים לאחר מכן.

ואולם שמא אימא [אמור] כי בא דבר זה לרבות מטלית בת שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים שאינם צמר ופשתים שהיא מיטמאה? ומשיבים: דבר זה לא יתכן, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "בגד צמר ופשתים", ומזה משמע כי בגד צמר ופשתים — אין [כן], ואולם מידי אחריני — לא. ושואלים: ואימא כי אימעוט [ושמא תאמר, כי כאשר מיעט הכתוב] הרי זה דווקא בבגד של שלש על שלש אצבעות, אבל בגד של שלשה על שלשה טפחים — מיטמא! ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים], שנאמר פעם אחת "בגד צמר או הפשתים" (ויקרא יג, נט), ונאמר "בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא יג, מז), ובא חד למעוטי [כתוב אחד למעט] משלש על שלש אצבעות, וחד למעוטי [וכתוב אחד למעט] משלשה על שלשה טפחים, ולהדגיש שבגד שאינו של צמר ופשתים אינו מקבל טומאה כלל. וכל זה נאמר לפי שיטת אביי שבגדים שאינם צמר או פשתן אינם מקבלים טומאה.

ושואלים: ואולם לשיטת רבא שאמר כי נחלקו הדעות, ושלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים לדעת ר' שמעון בן אלעזר אית ליה [יש לו, סבור] כי הם מקבלים טומאה, ואילו לתנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו סבור] שהם מקבלים טומאה, אם כן מטלית בת שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים