סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

אף דברי תורה (שהם "מעשה ידי אומן" — הקדוש ברוך הוא) צריכים להיאמר בסתר.

למרות זאת יצא ר' חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי, איקפד [הקפיד על כך]. אתא [בא] ר' חייא לאיתחזויי ליה [לבקר אותו], אמר ליה [לו] תוך כדי שהוא מכנהו בלשון לגלוג: עייא, מי קורא לך בחוץ! שרמז לו שיצא מביתו. ידע דנקט מילתא בדעתיה [ידע שלקח רבי את הדבר בדעתו, בלבו ונעלב], נהג נזיפותא בנפשיה [נזיפות בעצמו] במשך תלתין יומין [שלושים יום].

מסופר: ביום תלתין [השלושים] שלח ליה [לו] רבי: תא [בוא לבקרני]. הדר [חזר] ושלח ליה [לו] שלא ליתי [לבוא].

ושואלים: מעיקרא מאי [מתחילה מה] סבר ולבסוף מאי [מה] סבר, ששינה דעתו? ומסבירים: מעיקרא [מתחילה] סבר רבי: מקצת היום ככולו לענין זה, וכיון שהתחיל יום שלושים כבר נפטר רבי חייא מעונשו. ולבסוף סבר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] לענין זה מקצת היום ככולו.

לסוף אתא [בסוף בא] רבי חייא באותו יום. אמר ליה [לו] רבי: אמאי אתית [מדוע באת]? אמר ליה [לו] רבי חייא: ששלח לי מר דליתי [אדוני שאבוא]. אמר לו: והא שלחי [והרי שלחתי] לך שלא תיתי [תבוא]! אמר ליה [לו]: זה השליח הראשון שבא בשליחותך ראיתי ושמעתי דבריו, וזה השליח השני לא ראיתי. קרי עליה [קרא עליו] רבי מקרא זה: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז), שמשמים מסייעים לך בדבר.

ולעיקרו של ענין שאל רבי את רבי חייא: מאי טעמא עבד מר הכי [מה טעם עשה אדוני כך] ולא שמע לדברי? אמר ליה [לו] רבי חייא, דכתיב [שנאמר]: "חכמות בחוץ תרנה" (משלי א, כ), משמע שצריך לפרסם דברי תורה ברבים. אמר ליה [לו] רבי: אם קרית מקרא זה, ודאי לא שנית לקוראו שנית בעיון, ואם שנית — לא שילשת, ואם שילשת וזכרת היטב — משמע כי לא פירשו לך, ולא הבנת את משמעות הדברים.

"חכמות בחוץ תרנה" יש להבינו כדברי רבא. שאמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים, בביתו, בסתר, תורתו מכרזת עליו מבחוץ שמתגלה תורתו לרבים והם מכירים בגדולתו.

ושואלים: והא כתיב [והרי נאמר]: "לא מראש בסתר דברתי" (ישעיהו מח, טז), משמע שדברי תורה צריכים להיאמר בגלוי ובפרהסיה! ומשיבים: הכתוב ההוא מדבר ביומי דכלה (בימי האסיפה, הלימוד השנתי), שאז בא רוב העם לשמוע, ואז מותר וראוי ללמד תורה ברבים. עד כאן לשיטת רבי.

ושואלים: ור' חייא, האי [פסוק זה] "חמוקי ירכיך" מאי עביד לה [מה עושה הוא לו], כיצד מפרש הוא אותו? שהרי לכאורה מראה כתוב זה שצריך להצניע ולא לגלות דברי תורה ברבים. ומסבירים: מוקי לה [מעמיד, מפרש, אותה] בצדקה ובגמילות חסדים, שודאי מצוות אלה ראוי שתיעשנה בסתר.

ולענייננו בהלכה אלמא [מכאן] שנזיפה דידהו [שלהם] של בני ארץ ישראל במשך תלתין יומין [שלושים יום] היא ולא שבעה כמו שאמרנו! ומשיבים: נזיפת נשיא שאני [שונה] שהיא חמורה יותר מנזיפת אדם אחר.

א ושואלים: ונזיפה דידן [שלנו, של בני בבל] כמה הוי [היא נמשכת]? ומשיבים: חד יומא [יום אחד]. ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] ששמואל וראש הגולה מר עוקבא. כי הוו יתבי גרסי שמעתא [כאשר היו יושבים ולומדים הלכה], הוה יתיב [היה יושב] מר עוקבא קמיה [לפני] שמואל ברחוק ארבע אמות, שנהג בו יראת כבוד כתלמיד לרב, ששמואל היה גדול ממנו בתורה. וכי הוו יתבי בדינא [וכאשר היו יושבים בדין], הוה יתיב [היה יושב] שמואל קמיה [לפני] מר עוקבא ברחוק ארבע אמות, משום כבודו שהוא היה ראש הגולה וראש הדיינים. ומספרים: והוו חייקי ליה דוכתא [והיו חוקקים, מנמיכים, מקום] למר עוקבא בציפתא תוך הכר], ויתיב עילויה כי היכי דלישתמען מיליה [וישב עליו כדי שיהיו דבריו של שמואל נשמעים לו] ושיוכל לקבל ממנו דברי תורה גם כשישבו בדין.

כל יומא [יום] הוה מלוי ליה [היה מלווה אותו] מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה [בית המלון שהיה גר בו] כתלמיד הנוהג כבוד ברבו. יומא חד איטריד בדיניה [יום אחד נטרד מר עוקבא בדינו] ומתוך שהיה טרוד במחשבה על הדין שבא לפניו לא שם לב דהוה אזיל [שהיה הולך] שמואל בתריה [אחריו] משום שהיה ראש הגולה, ונהג בו כבוד. כי מטא לביתיה [כאשר הגיע מר עוקבא לביתו], אמר ליה [לו] שמואל: לא נגה [הספיק] לך שאלווה אותך עד כאן? לישרי לי מר בתיגריה [שיתיר לי אדוני את חובתי] ואוכל לשוב לביתי! ידע מר עוקבא דנקט מילתא בדעתיה [שלקח שמואל את הדבר בדעתו, בלבו ונעלב] ונהג נזיפותא בנפשיה [נזיפות בעצמו] במשך חד יומא [יום אחד].

כיוצא בו מסופר: ההיא איתתא דהוות יתבא בשבילא, הוות פשטה כרעה וקא מניפה חושלאי [אשה אחת ישבה בשביל והיתה פושטת את רגלה ומנפה שעורים] והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא איכנעה מקמיה [והיה חולף והולך תלמיד חכם בשביל זה ולא נכנעה מלפניו] להחזיר את רגלה ולפנות לו מקום. אמר: כמה חציפא [חצופה] ההיא איתתא [אשה זו]! אתאי לקמיה [באה האשה לפני] רב נחמן לשאול האם יש לראות בדברים אלה משום נידוי. אמר לה: מי שמעת שמתא מפומיה [האם שמעת נידוי מפורש מפיו]? אמרה ליה [לו]: לא. אמר לה: אם כן, זילי נהוגי נזיפותא חד יומא בנפשיך [לכי נהגי נזיפות בעצמך יום אחד], שלא היה זה נידוי אלא נזיפה בלבד.

ועוד מסופר: זוטרא בר טוביה הוה קפסיק סידרא קמיה [היה קורא את המקרא לפני] רב יהודה, כי מטא להאי פסוקא [כאשר הגיע לפסוק זה] "ואלה דברי דוד האחרונים" (שמואל ב', כג, א), אמר ליה [לו] זוטרא בר טוביה לרב יהודה: אם נאמר "אחרונים" — מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] גם ראשונים, ואם כן ראשונים מאי נינהו [מה הם]? שהרי לא נאמרו קודם לכן "דברי דוד" אלא שירה בלבד.

שתיק [שתק] רב יהודה ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], חשב זוטרא בר טוביה שלא שמע רב יהודה, הדר [חזר] ואמר ליה [לו]: "אחרונים", מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] גם ראשונים, ראשונים מאי היא [מה הם]? אמר ליה [לו]: מאי [מה] דעתך, האם אתה חושב שמי דלא ידע פירושא דהאי קרא לאו גברא רבה הוא [שאיננו יודע את פירושו של כתוב זה איננו אדם גדול]? ואתה בא להדגיש שאיני יודע! ידע זוטרא בר טוביה דנקט מילתא בדעתיה [שלקח רב יהודה את הדבר בדעתו, בלבו ונעלב] ונהג נזיפותא בנפשיה [נזיפות בעצמו] במשך חד יומא [יום אחד].

ב ושואלים: ודאתן עלה כיון שהגענו כבר אליה] לבעיה זו, מיהא [הלא] ממה שנאמר "אחרונים" מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] ראשונים, ואם כן ראשונים מאי היא [מה הם]? ואומרים: הראשונים הם "וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אתו מכף כל אויביו ומכף שאול" (שמואל ב', כב, א), הרי ששירה זו גם היא נקראת דברים.

ובאותו ענין, אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? אלמלי (אילו) אתה שאול והוא דוד שהוא נולד במזלך ואתה נולדת במזלו — איבדתי כמה דוד מפניו, שאמנם גזרתי שלא תמשיך מלכות שאול, אבל מצד מעלתו האישית — גדול הוא וחשוב ממך.

וכתיקון לתוכחה זו — היינו דכתיב [הוא שנאמר]: "שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני" (תהלים ז, א), וכי כוש שמו? והלא שאול שמו, אלא כינוי הוא: מה כושי משונה בעורו שהוא שחור — אף שאול משונה במעשיו, הטובים והמיוחדים, שהיה צדיק גמור, והודה דוד שהיה זה "שגיון" — שגיאה שאמר שירה על מפלתו.

ומעירים, כיוצא בדבר בדרך פירוש זו אתה אומר: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח" (במדבר יב, א), וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה! אלא מה כושית משונה בעורה — אף ציפורה משונה במעשיה הטובים. כיוצא בדבר אתה אומר "וישמע עבד מלך הכושי" (ירמיהו לח, ז), וכי כושי שמו של המלך? והלא צדקיה שמו! אלא מה כושי משונה בעורו — אף צדקיה משונה במעשיו הטובים, שהוא עצמו צדיק היה.

כיוצא בדבר אתה אומר: "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל" (עמוס ט, ז), וכי כושיים שמן? והלא ישראל שמן! אלא: מה כושי משונה בעורו — אף ישראל משונין במעשיהן לטובה מכל האומות. כיון שהזכרנו את "דברי דוד האחרונים" מביאים דברים אחדים בביאור קטעים ממזמור זה.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על" (שמואל ב' כג, א) — כך פירושו: "נאם דוד בן ישי" שהקים עולה של תשובה, שלימד במעשיו עד היכן מגיע כוחה של תשובה.

"אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים" (שמואל ב', כג, ג), ושואלים: מאי קאמר [מה אומר] פסוק זה, מה פירושו? אמר ר' אבהו: הכי קאמר [כך אמר], אמר אלהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי בקדוש ברוך הוא — צדיק. וכיצד אפשר לומר שהצדיק כביכול מושל בה' שאני גוזר גזרה והצדיק מבטלה.

ועוד נאמר שם: "אלה שמות הגברים אשר לדוד ישב בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו העצני על שמונה מאות חלל בפעם אחת" (שמואל ב', כג, ח), ושואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש הדבר? אמר ר' אבהו, הכי קאמר [כך אמר], כך יש לדרוש: ואלה שמות גבורותיו של דוד.

שמה שנמנה בפסוק זה יש להבינו לא כשמותיהם של אנשים, אלא כתארים עבור דוד; "יושב בשבת" — בשעה שהיה יושב בישיבה, לא היה יושב על גבי כרים וכסתות כפי שנוהג אדם גדול וחשוב אלא על גבי קרקע כאחד התלמידים. דכל כמה דהוה רביה [שכל זמן שהיה רבו של דוד] עירא היאירי קיים, הוה מתני להו לרבנן [היה עירא משנה מלמד להם לחכמים] כשהוא יושב על גבי כרים וכסתות. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] עירא, הוה מתני [היה משנה, מלמד] דוד לרבנן [לחכמים] והוה יתיב [והיה יושב] על גבי קרקע. אמרו ליה [לו]: ליתיב מר [ישב אדוני] על כרים וכסתות! לא קביל עליה [קיבל עליו] מחמת ענוה שלא להראות עצמו כרבם של ישראל.

"תחכמני" — אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל והשפלת עצמך — תהא כמוני, "תחכמוני" — תה(א) כמוני, בחילוף האותיות הגרוניות ח' וה'. וכיצד זה — שאני גוזר גזרה, ואתה בצדקתך מבטלה.

"ראש השלישים" — תהא ראש לשלשת אבות, שדוד נמנה בתפילה כראש לאבות. "הוא עדינו העצני" מרמז: כשהוא יושב ועוסק בתורה היה מעדן ("עדינו") עצמו כתולעת זו שהיא רכה, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ ("העצני") ומתחזק.

ומה שנאמר "על שמנה מאות חלל בפעם אחת" — שהיה זורק חץ, ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת. והיה דוד מתאנח על מאתים שחסרים כדי להשלים את ההבטחה בתורה, דכתיב [שנאמר]: "איכה ירדף אחד אלף" (דברים לב, ל).

יצתה בת קול ואמרה: "אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר ציוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א' טו, ה), שאילולי חטא זה היה זוכה שכל הבטחות התורה היו מתקיימות בו בשלימות.

ג ושוב לעניינים ולהלכות נידוי אמר ר' תנחום בריה [בנו] של ר' חייא איש כפר עכו, אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' שמלאי. ואמרי לה יש אומרים] מסורת זו באופן אחר, שאמר ר' תנחום אמר רב הונא, ואמרי לה יש אומרים] שאמר רב הונא לחודיה [לבד, בעצמו] בלי שלשלת זו של מוסרי השמועה:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר