זו עשירית האיפה שלו, שמביא כל כהן ביום שבו הוא מתחיל לעבוד במקדש, אלו דברי ר' יהודה. ומתוך שנקט הפסוק בלשון ספירה ("יספרו לו"), ולא בלשון הזאה, יש ללמוד זאת גם לענין המצורע שטהרתו תלויה בספירה ולא בהזאה.

ר' שמעון אומר: מן הכתוב "וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב" (יחזקאל מד, כז) למדים אנו: בזמן שראוי לביאה — ראוי להקרבה, בזמן שאינו ראוי לביאה בזמן טומאתו — אינו ראוי להקרבה. ואם כן למדנו שהמצורע אינו יכול לשלח קרבנותיו להקרבה, שהרי אינו רשאי להכנס למקדש.

א כיון שדובר בדיני המנודה, מבארים כמה מעיקרי ענין הנידוי, אמר רבא: מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא [מניין לנו ששולחים שליח בית דין ומזמינים אותו את הנתבע לדין] לפני שבאים לנדות אדם — דכתיב [שנאמר]: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב" (במדבר טז, יב). ומנלן דמזמנינן לדינא [ומניין שמזמינים אנו לדין] — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך" (במדבר טז, טז).

ומניין שאומרים להם שנדונים לקמי גברא רבה [לפני אדם גדול] — דכתיב [שנאמר]: "היו לפני ה' "(במדבר טז, טז). ומניין שמפרשים לו שיבואו לדין את ופלניא [אתה ופלוני] בעל דין — דכתיב [שנאמר]: "אתה והם ואהרן" (במדבר טז, טז). ומניין לנו דקבעינן זימנא [שאנו קובעים זמן] לדין — דכתיב [שנאמר]: "מחר" (במדבר טז, טז). ומניין שקובעים זימנא בתר זימנא [זמן אחר זמן], שאם לא בא בפעם ראשונה מזמינים אותו שנית — דכתיב [שנאמר]: "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד" (ירמיהו מו, יז), משמע שיש מועד, אבל הדבר אינו בטל לגמרי אלא נדחה לזמן מאוחר יותר.

ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא [ומניין שאם מתחצף לשליח בית הדין ובא השליח ואומר זאת, אין זה נראה כלשון הרע] — דכתיב [שנאמר]: "העיני האנשים ההם תנקר" (במדבר טז, יד), שמסרו דתן ואבירם לשליחו של משה והשליח חזר ואמר למשה מה שאמרו לו.

ומנלן דמשמתינן [ומניין לנו שאנו מנדים] מי שאינו בא לדין — דכתיב [שנאמר]: "אורו מרוז" (שופטים ה, כג), שנידו אותו על שלא בא. ומנין לנו שצריך לומר למנודה דהכי סברא דגברא רבה [שכך היתה הסברה של אדם גדול] לנדות אותו — דכתיב [שנאמר]: "אמר מלאך ה' "(שופטים ה, כג). ומנלן דמחרמינן [ומניין שאנו גם מחרימים] — דכתיב [שנאמר]: "ארו ארור" (שופטים ה, כג), משמע קללה אחר קללה (חרם אחר הנידוי).

ומניין שכוללים בזה גם את כל מי דאכיל ושתי בהדיה [שאוכל ושותה עמו] וקאי [ועומד, נמצא] בארבע אמות דידיה [שלו] של המנודה — דכתיב [שנאמר]: "ישביה" (שופטים ה, כג), כלומר, כל אלה היושבים איתו. ומנלן דפרטינן חטאיה בציבורא [ומנין שמפרטים אנו את חטאו בציבור] — דכתיב [שנאמר]: "כי לא באו לעזרת ה' "(שופטים ה, כג).

ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי [מאות שופרות] שמתיה [נידה אותו] ברק למרוז על שלא בא. לעצם פירושו של פסוק זה, איכא דאמרי גברא רבה הוה [יש אומרים שמרוז אדם גדול היה] ולא בא למלחמה ולכן החרימו אותו, ואיכא דאמרי כוכבא הוה [ויש אומרים כוכב היה] ולא אדם, ולא בא לעזור למלחמת ישראל, שנאמר: "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא"(שופטים ה, כ), וכוכב זה שלא עזר לישראל — קללוהו.

ומנלן דמפקרינן נכסיה [ומניין לנו שאנו מפקירים נכסיו] של מי שאיננו מציית לבית דין — דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח).

ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן [ומניין שאנו רבים ומקללים ומכים ותולשים שיער ומשביעים] שיימנעו מן האיסור — דכתיב [שנאמר]: "ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם" (נחמיה יג, כה).

ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן [ומניין שאנחנו קושרים ידיו ורגליו ואוסרים ועושים] הרדפה — דכתיב [שנאמר]: "הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין" (עזרא ז, כו). ושואלים: מאי [מה פירוש] "לשרושי" שנאמר בכתוב? אמר אדא מרי אמר נחמיה בר ברוך אמר רב חייא בר אבין אמר רב יהודה: דבר זה הוא הקרוי הרדפה. ביטוי זה לא היה מובן, ושאלו: מאי [מה היא] הרדפה זו? אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב, כך עושים: מנדין לאלתר [מיד] ושונין (חוזרים) לנדותו לאחר שלשים, ואם לא חזר בו מחרימין לאחר ששים יום,

אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא, הכי [כך] אמר רב חסדא: מתרין ביה [בו] שלוש פעמים, בימים שני וחמישי ושני. ומעירים: הני מילי לממונא [דברים אלה אמורים לממון] שמתרים וחוזרים ומתרים בו שישלם את שהוטל עליו, אבל לאפקירותא [לחוצפה] שמתחצף לתלמידי חכמים — לאלתר [מיד] מחרימים אותו.

מסופר: ההוא טבחא דאיתפקר [שוחט אחד שהתחצף] לרב טובי בר מתנה, אימנו עליה [נימנו עליו] אביי ורבא ושמתוהו [ונידוהו], לסוף אזל פייסיה לבעל דיניה [לבסוף הלך ופייס את בעל דינו] רב טובי. אמר אביי: היכי ליעביד [כיצד נעשה] במקרה זה? אם לישרי ליה [נתיר לו] מיד את נידויו? הרי לא חל עדיין שמתא עליה תלתין יומין [הנידוי עליו שלושים יום] וכיון שלא חל הנידוי אין דרך להתיר דבר שעדיין לא נתממש. ומצד שני, אם לא לישרי ליה [נתיר לו] הלא קא בעו רבנן למיעל [רוצים חכמים להכנס] וצריכים לקנות ממנו בשר, ואם כן מה לעשות?

אמר ליה [לו] לרב אידי בר אבין: מידי שמיע לך בהא [האם שמעת דבר מה בענין זה]? אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: הכי [כך] אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: טוט, כלומר, קול השופר בנידוי אסר וטוט התקיעה שרי [מתיר], כלומר יש לתקוע בשופר, כמו בשעת הנידוי, ולהתיר לו אף על פי שלא עברו שלושים יום בנידוי. אמר ליה [לו] אביי: הני מילי לממונא [דברים אלה אמורים לענין ממון] אבל לאפקירותא [לחוצפה] עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין [שיחול הנידוי עליו שלושים יום].

ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] אביי: הני בי תלתא דשמיתו [אלה השלושה שנידו] — לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה [אין רשאים לבוא שלושה אחרים ולהתיר לו] אלא רק הם עצמם, שהרי אביי עצמו טרח להתיר ולא מסר הדבר לאחרים.

דאיבעיא להו [שנשאלה להם] ללומדים שאלה זו: הני בי תלתא דשמיתו, [אלה השלושה שנידו] מהו למיתי תלתא אחריני ושרו ליה [שיבואו שלושה אחרים ויתירו לו]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מנודה לרב מי שנידהו הרב על שפגע בכבודו — מנודה לתלמיד שגם התלמיד צריך לנהוג בו ריחוק, אבל מנודה לתלמיד — איננו מנודה לרב.

וכן, מי שמנודה לעירו — מנודה גם לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת — אינו מנודה לעירו. מי שמנודה לנשיא — מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל — אינו מנודה לנשיא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת ולא הספיק להתיר — חלקו אינו מופר.

ומעירים מהלכה זו שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה דברים]; שמע מינה [למד מכאן] שתלמיד שנידה לכבודו לא משום שהמנודה עבר עבירה, אלא שפגע בכבודו — נידויו נידוי, שאם היה מדובר בנידוי על עבירה — הכל חייבים לנהוג בו נידוי. ושמע מינה [ולמד מכאן]: כל אחד ואחד מן המנדים מיפר חלקו שלו, שהרי הוזכר כאן "חלקו". ושמע מינה [ולמד מכאן]: הני בי תלתא דשמיתו, לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה [שלושה שנידו, אין באים שלושה אחרים ומתירים לו], שאם לא כן, מה משנה אם חלקו של המנדה אינו מופר, הרי עדיין ניתן להתירו על ידי אחר.

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא], הני בי תלתא דשמיתו [שלושה שנידו] — אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה [יכולים לבוא שלושה אחרים ולהתיר לו]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא תניא [והרי שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת — חלקו אינו מופר. מאי לאו [האם לא] הכוונה שאינו מופר כלל, ומכאן שאין אחר יכול להתיר את שנידה אחר! ודוחים: לא, הכוונה היא עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה [שיבואו שלושה אחרים ויתירו לו].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה שהיא פחות חמורה מנידוי פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זה בענין נזיפה, אבל זכר לדבר יש, שנאמר: "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים" (במדבר יב, יד), הרי שנזיפה היא לשבעה ימים.

אמר רב חסדא: נידוי שלנו של בני בבל כוחו כנזיפה שלהן של בני ארץ ישראל, שכיוון שהם חכמים סמוכים, גדול יותר כח נזיפתם. ושואלים: ונזיפה דידהו [שלהם] של בני ארץ ישראל אינה אלא שבעה ימים ותו לא [ולא יותר] והא [והרי] מסופר כי ר' שמעון בר [בנו] של רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי [היו יושבים ולומדים], קשיא להו שמעתא [היתה קשה להם הלכה], אמר ליה [לו] ר' שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי, כלומר, לדבר זה צריך את רבי אבי שילמדנו פירושו. אמר ליה [לו] בר קפרא לר' שמעון במקצת ליגלוג: ומה אביך רבי אומר בדבר זה, מה יכול הוא להוסיף וללמדנו בזה?

אזל [הלך] רבי שמעון ואמר ליה לאבוה [לו לאביו רבי] את דברי בר קפרא, איקפד [הקפיד] רבי על כך: כאשר אתא [בא] בר קפרא פעם לאיתחזויי ליה [לבקר אותו] אמר ליה [לו] רבי: בר קפרא, איני מכירך מעולם! ידע והבין בר קפרא דנקט מילתא בדעתיה [שלקח רבי את הדבר בדעתו, בליבו ונעלב] נהג בר קפרא נזיפותא בנפשיה [נזיפות בעצמו] במשך תלתין יומין [שלושים יום] כעונש.

ובדומה לזה שוב פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק אלא רק בבית המדרש. מאי [מה] דרש כמקור לגזירה זו — שנאמר: "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" (שיר השירים ז, ב) וכך פירשו: מה ירך מצוי בסתר ודרך לכסותו תמיד בבגדים,