שלא כשיטת ר' דוסא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' דוסא אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] שאבא שאול הוא זה שאומר זאת; הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב עצמו — הרי היא כרגלי הלוקח, והמוסר בהמה לרועה, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב — הרי היא כרגלי הרועה. ואילו במשנתנו שנינו כי המוסר בהמה לרועה — הרי היא כרגלי הבעלים!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כדעת ר' דוסא היא, ואף על פי כן לא קשיא [קשה]: כאן בדברי ר' דוסא מדובר בשיש בעיר זו רועה אחד בלבד, שכיון שיודע הבעלים מראש כי הוא הרועה אשר לו תימסר הבהמה לרעייה, הריהו מעמידה כבר ברשותו ונמצא שקנה הבהמה שביתה אצל הרועה ולכן היא כרגליו. אולם כאן במשנתנו מדובר, שיש בעיר זו שני רועים שונים ואינו יודע למי מהם ימסרנה לרעייה, וכיון שאין הדבר ברור, נשארת הבהמה כרגלי הבעלים. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דקתני [שכן שנה] במשנתנו: לבנו או לרועה, כלומר: משמע שלא ברור לו למי ימסרנה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' דוסא. ושואלים: ומי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן הלכה כללית: הלכה כסתם משנה, ותנן [והרי שנינו במשנתנו] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים!

ומשיבים: ולאו אוקימנא [והאם לא העמדנו] את ההבדל בין המשנה והברייתא שכאן בברייתא מדובר ברועה אחד והלכה כר' דוסא, כאן בשני רועים ובכך לא חלק ר' דוסא.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים ששאלו מאחר חלוק אחד בשותפות, זה שאלו כדי לילך בו שחרית לבית המדרש וזה שאלו כדי ליכנס בו ערבית לבית המשתה (לחתונה). זה, אחד מהשואלים, ערב עליו לצפון, שהמקום אליו הוא מעוניין לילך כשהוא לבוש בחלוק זה רחוק ממקום מושבו הקבוע, וצריך לעשות עירוב תחומים כדי שיוכל ללכת לשם בשבת, וזה, השני, ערב עליו לדרום, הרי זה שערב עליו לצפון — מהלך לצפון עם החלוק רק כרגלי מי שערב עליו לדרום. שאסור לו להרחיק יותר ממה שמותר לשואל השני ללכת.

וכן זה שערב עליו לדרום מהלך לדרום רק כרגלי מי שערב עליו לצפון. וכגון שהניח כל אחד מהם את עירובו במרחק אלף אמה ממקומו, זה לצפון וזה לדרום, כך שכל אחד מהם יכול להלך בעצמו שלושת אלפים אמה ממקומו (אותם אלף אמה ועוד מרחק תחום שבת שהוא אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב). אולם את החלוק, כיון שהוא כרגלי שניהם, לא יוכל אף אחד מהם להוליכו אלא למרחק אלף אמה ממקומו (שהוא מקום הנחת עירובו) ונמצא שכל אחד מהם אינו יכול להוליך את החלוק עימו אלא עד למקום קניית שביתתו שהוא אלף אמה ממקומו, כיון שזהו סוף תחומו של חבירו שקנה שביתתו במרחק אלף אמה לצד האחר.

ואם מצעו את התחום, שכל אחד מהם הניח עירובו וקנה שביתתו במרחק אלפיים אמה ממקומו, ונמצא שהמקום המרוחק ביותר אליו יכול כל אחד מהם ללכת ולהוליך את החלוק עימו, הוא מקום מושבם הקבוע ואף לא אמה אחת יותר לכיוון בו הניח השני את עירובו — הרי זה לא יזיזנה ממקומה.

אתמר [נאמר], שחלקו אמוראים בשאלה זו: שנים שלקחו (קנו) מערב יום טוב חבית או בהמה בשותפות על מנת לחלקה ביניהם ביום טוב עצמו, מה יעשו? רב אמר: חבית מותרת שכל אחד יטול את חלקו ויוליכנו למקומו ביום טוב ובהמה אסורה, ואין מוליכים אותה אלא למקום ששניהם יכולים ללכת. ושמואל אמר: חבית נמי [גם כן] אסורה.

על שיטתו של רב שואלים: מאי קסבר [מה סבר] רב ומה טעמו? אי קא סבר [אם הוא סבור] כי יש ברירה, שאנו מקבלים את העיקרון, שלמפרע, לאחר מעשה, מתברר איזה חלק היה מיועד מראש לאותו אדם וקנה שביתה אצלו — אם כן אפילו בהמה תשתרי [תהא מותרת]! ואי קסבר [ואם סבור הוא] כי אין ברירה ואין אומרים כי החלק שנטל זהו החלק שמלכתחילה היה שלו וקנה שביתה ברשותו — אם כן אפילו חבית נמי [גם כן] אסורה!

ומשיבים: לעולם תפרש כי קסבר [הוא סבר] יש ברירה, ומה שאסר רב בבהמה, כי שניא [שונה] בהמה דקא ינקי [שיונקים] התחומין מהדדי [זה מזה], שהרי הבהמה אינה מחולקת בחייה לשני חלקים, וכל חלק תלוי ויונק מחבירו ולכן אי אפשר לומר שמראש היה כל חלק שייך ומוגדר כשל אחד מהם וקנה שביתה במקומו. אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: אם לכך אתה חושש, אם כן יוצא מדבריך כי לאיסור מוקצה לא חששו, שאין אומרים שכל אחד הקצה מדעתו את חלקו של חבירו ואסור להשתמש בו, ואילו לאיסור תחומין חששו?! שתיק [שתק] רב ולא ענה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? ר' הושעיה אמר: בכלל יש ברירה, ולכן יכול כל אחד מהם להוליך גם את החבית וגם את הבהמה למקומו. ור' יוחנן אמר: אין ברירה, ואין מוליכים לא את החבית ולא את הבהמה אלא למקום ששניהם מותרים בו.

ושואלים: וכי סבר ר' הושעיא כי יש ברירה? והתנן [והלא שנינו במשנה]: היה המת בבית, ולו לבית פתחים אשר לעת עתה הם סגורים הרבה — כולן טמאים, כי יש לחשוש שמא דרך כל אחד מהם יוציאו את המת מן הבית והרי הם נחשבים כחלק מחלל הבית. נפתח אחד מהן מן הפתחים — הוא אותו פתח טמא בכל חללו, וכולן טהורים, שהדבר ברור שיוציאו את המת דרך פתח זה. ואפילו לא נפתח אחד מהם בפועל, אלא שחשב להוציאו באחד מהן או להוציאו בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים — הרי מחשבה זו מצלת על הפתחים כולן וכולן טהורים, חוץ מאותו פתח.

ונחלקו תנאים בפרטי הלכה זו, בית שמאי אומרים: והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת וכאשר מת היה ברור דרך איזה פתח מוציאים אותו. ובית הלל אומרים: אף אם חשב עליו רק משימות המת.

ואתמר עלה [ונאמר עליה] על משנה זו, אמר ר' הושעיא: מה שאמרו בית הלל שאף לאחר מיתה, משיחשוב להוציאו דרך פתח מסויים יטהרו שאר הפתחים — הרי זה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, כלומר: משעת מחשבה ואילך שוב אין בהם טומאה, ונדייק: מכאן ולהבא — אין [כן], אין האחרים נטמאים, אולם למפרע — לא. משמע שאין אומרים שיש ברירה, שהרי אין המחשבה מטהרת את הפתחים למפרע.

את הסתירה הזו מתרצים: אם כן אפוך [הפוך] ואמור כך, ר' הושעיא אמר: אין ברירה, ור' יוחנן אמר: יש ברירה.

ושואלים: ומי אית ליה [האם יש לו, מקבל] ר' יוחנן את עיקרון הברירה? והאמר [והרי אמר] רב אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו את רכוש אביהם — כלקוחות (קונים) הן נחשבים, וכמו כל הלקוחות — מחזירין זה לזה ביובל ואז הם חוזרים ומחלקים מחדש. הרי שהוא סבור שאין אומרים שהתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו הראוי, אלא חוזרים וחולקים מחדש בכל פעם.

וכי תימא [ואם תאמר] כי לית ליה [כאשר אין לו לא מקבל] ר' יוחנן את עקרון הברירה, הרי זה בדאורייתא [בדברים שמדברי תורה] אבל בדרבנן אית ליה [בדברים שהם מדברי סופרים יש לו], אולם

ובדרבנן מי אית ליה [ובדברי סופרים האם יש לו] ברירה? והתני [והרי שנה] החכם איו לענין דיני עירובי תחומים, כאשר דובר באפשרות שיניח אדם בערב שבת שני עירובים לכיוונים שונים על תנאי שיחול העירוב שהניח באותו צד שיבוא החכם, ואם יבואו שנים משני כיוונים שונים — משעה שהחליט את דרשת איזה מהם רצונו לשמוע והולך לאותו כיוון בכך נתברר שמערב שבת קנה שביתה לאותו צד, ועל זה

ר' יהודה חולק ואומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, וכגון באופן שעתידים לבוא שני חכמים, ואין תנאי זה מועיל אלא אם יודע על חכם אחד שעתיד לבוא אלא שאינו יודע מאיזה צד עתיד הוא לבוא ובכך הוא רשאי להתנות שאם בא חכם למזרח — ערובו למזרח, ואם בא החכם למערב — ערובו למערב, ואילו לכאן ולכאן — לא, ואי אפשר לומר שיתברר למחרת באיזה מן הצדדים חל העירוב.