דאית ליה [שיש לו] כבר אשה ובנים, ואם כן קיים כבר את המצוה וכשמקדש אשה נוספת אינו אלא רשות.

א שנינו: לא חולצין ולא מיבמין. ושואלים: והא [והרי] מצוה קא עביד [הוא עושה] ולא רשות בלבד! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דאיכא [שיש] עוד אח גדול ממנו, וכלל הוא: מצוה בגדול ליבם, ורק אם האח הגדול אינו נמצא חלה החובה על האח האחר.

ומסבירים: וכלהו טעמא מאי [וכל אלה טעמם מה] — גזירה שמא יכתוב את הדברים על גבי שטר (לדין — פסק דין, לקידושין — שטר אירוסין, לחליצה — שטר חליצה וליבמה — כתובה).

ב שנינו במשנה: ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין. ומסבירים: טעם האיסור בכל אלה — גזרה משום מקח וממכר, שהרי כל אלה נראים קצת כמסחר, שהוא מעביר קנין לאחר ואסור.

ג עוד שנינו במשנה: ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! תני [שנה] רב יוסף: לא נצרכא [נצרכה] אלא ליתנה לכהן בו ביום, שהיינו חושבים שכיון שהוא מפריש כדי לתת לכהן הרי זה כשאר הכנה של אוכל ויש להתירו, לכך אסרוהו במפורש.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] דווקא בפירי דטבילי [בפירות שנעשו טבל] וחלה עליהם חובת הפרשה מאתמול, אבל פירי דטבילי האידנא [פירות שנעשו טבל עכשיו], כגון עיסה שנעשתה בחג עצמו והינה נחשבת כטבל לענין אפרושי מינה [להפריש ממנה] חלה, שכל עוד לא נעשתה העיסה לא חלה חובת הפרשה — מפרשינן ויהבינן [מפרישים אנו ונותנים אנו] אותה לכהן גם ביום טוב.

על לשון המשנה שואלים: והני [וכל אלה] שאמרנו, משום רשות איכא [יש] בהם, ואילו משום שבות ליכא [אין] בהם, והני [וכל אלה] שאמרנו, משום מצוה איכא [יש] בהם, ואילו משום שבות ליכא [אין] בהם? הלא אין הדבר כן!

אמר ר' יצחק: אכן כולם אסורים משום שבות, ושלושה סוגי שבות הם; זו שאיסור גמור היא ואין בה משום מצוה כלל, וזו שהיא של רשות ויש בה צד כלשהו של מצוה, וזו שהיא שבות שיש בה משום מצוה גמורה, והתנא בלשון לא מבעיא [נצרכה] קאמר [אמר] וסידר את הדברים. וכך יש להבין: לא מבעיא [נצרכה] לומר בשבות גרידתא [סתם] שאין בה מצוה כלל, שאסור, אלא אפילו שבות של רשות שיש בה צד כלשהו של מצוה, נמי [גם כן] אסור. ולא מבעיא [נצרכה] לומר בשבות של רשות שאסור, אלא אפילו שבות של מצוה גמורה נמי [גם כן] אסור.

ד שנינו במשנה: כל אלו ביום טוב אמרו, וכל שכן בשבת, ואין הבדל בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך, ממה שלמדנו במשנה: משילין פירות הנמצאים על הגג לייבוש וחוששים שיתקלקלו מן הגשמים דרך הארובה שבגג לתוך הבית ביום טוב, אבל לא בשבת, הרי שיש הבדל נוסף בין יום טוב לשבת!

אמר רב יוסף: דבר זה לא קשיא [קשה]: הא [זו] משנתנו שאינה מכלילה את דין השלת הפירות כזה שיש לגבי איסורו הבדל בין שבת ליום טוב — כשיטת ר' אליעזר היא, הא [זו] המשנה הקודמת שלדבריה יש אף בכך הבדל שבחג התירו ובשבת אסרו — כשיטת ר' יהושע היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אותו ואת בנו כלומר, ששתי בהמות אם ובנה שנפלו לבור ורוצים להעלות אותן משום צער בעל חיים, וכיון שאין לעשות מלאכה כזו שלא לצורך אוכל נפש — יש להעלותם לשם שחיטה. אולם כיון שהן בכלל איסור "אותו ואת בנו", ואסור לשחטם באותו יום, אם כן מה יעשו? ר' אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואכן שוחטו, והשני עושה לו פרנסה (נותן לו אוכל) במקומו כדי שלא ימות שם.

ואילו ר' יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ואומר שרוצה לשחוט את השני ומעלה את השני. ולבסוף רצה — זה שוחט, רצה — זה שוחט. ואם כן רואים שר' יהושע סבור שיש להקל ביום טוב בדבר שיש בו הפסד ממוני וצער לבעליו, ואם כן אף לענין הפירות הוא סבור כן ולדעתו מותר להשילם דרך ארובה בחג. אבל לר' אליעזר אין חילוק בין שבת וחג אלא לענין אוכל נפש בלבד ואף במקום הפסד לא התירו.

אמר [לו] אביי: ממאי [ממה] מסיק אתה שיש דמיון בין הדברים? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר' אליעזר התם [שם] שמשאירים את הבהמה בבור אלא כשאפשר בפרנסה, אבל הכא [כאן] בפירות שלא אפשר בפרנסה — לא, ויתיר להשילם!

אי נמי [או גם כן] אתה יכול לומר להיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר' יהושע התם [שם] בשתי בהמות, אלא משום שאפשר לאערומי [להערים], ויכול הרואה לחשוב שאין כוונתו דווקא כדי להציל את ממונו, אלא יכול להיות שהוציא את הראשון לאכילה ומשלא מצא חן בעיניו, הוציא את השני. אבל הכא [כאן] שלא אפשר לאערומי [להערים], שהדבר ברור שכל כוונתו להציל את הפירות — לא, ואם כן אין ראיה לדברי רב יוסף.

אלא אמר רב פפא: יש לדחות הסבר זה ולתרץ באופן אחר: לא קשיא [קשה]: הא [זו] כשיטת בית שמאי, הא [זו] כשיטת בית הלל.

דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן (התינוק) שאינו יכול להלך ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים ביום טוב לפי שאינם צורכי אוכל נפש, ובית הלל מתירין. הרי שהתירו בית הלל גם דברים אחרים ביום טוב!

ודוחים: דלמא [שמא] לא כן היא, עד כאן לא שמענו כי קא אמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] אלא לענין איסור הוצאה מרשות לרשות, אבל לענין טלטול לא אמרו כן. את הטענה הזו דוחים: אטו [וכי] טלטול לאו [לא] צורך הוצאה הוא? שהרי כל עיקר הגזירה ההיא בדבר טלטול מוקצה — אינה אלא משום חשש הוצאה, ואם כן אין בכך כדי לדחות את הסברו של רב פפא.

ה משנה הבהמה והכלים דינם ביום טוב כרגלי הבעלים, שלכל מקום שמותר לבעליהם ללכת — מותר אף להביא אותם לשם. המוסר בהמתו לבנו או לרועה — הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה או הבן.

כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית ואין לאחים האחרים חלק בהם — הרי אלו כרגליו, ובמקום שהוא רשאי ללכת אף הם מותרים להטלטל. ושאין מיוחדין — הרי אלו כמקום שהולכין כולם. ואם עירב רק אחד מהם וקנה שביתה במקום אחר, אין מוליכים את הכלים אלא למקום שכולם יכולים להלך בו.

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב — הרי הכלי כרגלי השואל, ולא כרגלי בעל הכלי, כיון שבשעת כניסת השבת קנה הכלי שביתה אצלו. אבל אם שאלו ביום טוב עצמו — הרי זה כרגלי המשאיל, כיון שבשעת כניסת החג היה הכלי עדיין ברשות המשאיל וקנה שביתה אצלו. וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה — הרי אלו כולם כרגלי שתיהן. ור' יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש בתערובת ולכן אין מחשיבים אותם לבעליהם הראשונים.

ו גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו],